העמק שאלה/סג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה סג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) לאדלוקי שרגא ליקרא דשבתא. עיל סי' נ"ד כתב רבינו זה הלשון כי היכי דתיתי סעודתא ליקרא דשבתא. והתם הפי' מבואר שלא יביאו השולחן אלא אחר שנתקדש ונתייקר היום. וכאן לא אפשר לפרש הכי אלא מעין זה. והיינו שלא יקדים הרבה שלא יהא ניכר שמדליק לכ"ש. אלא מדליק סמוך לקידוש היום וכפרש"י ד' כ"ג ב' שלא יקדים דלא מינכרא שהיא של שבת. ויותר נראה דעת רבינו כבה"ג ה' חנוכה והביאו הפוסקים דהדלקת נר שבת הוי קבלת שבת. והרמב"ן והובא בר"ן פ"ב דשבת הקשה דמאי ק"ש יש בזה הרי שלא יהא טרוד בערב הוא עושה כו' אבל דעת הגאונים דהדלקת הנר הוא תיכף ליקרא דשבתא. שבו יתקדש השבת ולא שיהי' באופן שבא למעט הטרדה. והנה סמך רבינו לדברי' אלה וכד מדליק צריך לאדלוקי ברוב היוצא מ"ט כו' וכביה ולא מתאכיל לי' והנראה שמכאן למדו הגאונים ז"ל יסוד זה. דלשיטת התו' ורמב"ן קשה מאי איכפת לן שיכבה יחזור וידליקן. ולא דמי להא דבעינן במדורה או בעץ יחידי רוב דהתם מיבעי לן שיהא שהות ביום כדי שיאחז ברוב מבע"י. דחיישינן שמא יכבה ויחזור וידליק משתחשך. אבל הכא במימרא דעולא המדליק צריך שידליק ברוב היוצא משמע אפי' מדליק מבע"י. ועוד היום גדול. ע"כ הטעם דמשהדליק כבר נתקדש השבת ואסור לחזור ולהדליק אפי' לשאר בני הבית כדמוכח דעת בה"ג בב"י סי' רס"ג. ולשיטת התו' ורמב"ן צ"ל דחיישינן משום ברכה שאם יכבה ויחזור וידליק יהי' ברכה לבטלה. וע' פסחים ד' ז' ב' לענין עובר לעשייתן דילמא מקלקלא כו'. ובירו' פ' הרואה. אבל רבינו מפרש ולא מיתכיל לי' היינו כדאי' בפסחים ד' ק"א א' דילמא מיתעקרא לכו שרגא ולא מקדש לכו ע"ש ברא"ש סי' ה'. א"כ מוכח שפיר דע"י הדלקת הנר מתקדש השבת:

ב

(ב) כי היכי דבדרא נורא ברובא שרי. היינו לשון משנתינו. ואע"ג דהלכה כשמואל שאמר כל שאין אומרים כו' ותני ר"ח כוותי' מכ"מ שמואל נמי לא פליג על משנתינו כדמוכח בגמרא מאי רובו רב א' כו' ושמואל א' כו' וע' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שמפרש כדי שיצית האור ברובן קודם הכנסת שבת ויודע זה כשתהא שלהבת עולה מאליה וע' בפי' הרע"ב:

ג

(ג) שלהבת דולקת מאלי' כו'. לפנינו אי' עולה מאלי'. משמע דהיינו ברייתא דתני' במנורה של בהמ"ק שדרשו מלשון הכתוב להעלות נר תמיד ורש"י הקשה ע"ז אלא שסיים דמצא בת"כ גבי מנורה ברייתא זו. אבל רבינו גריס דולקת. ומשמע דקאי לענין מדורה כמשמעה מיהו בפ' בהעלותך הביא הנוסחא שתהא השלהבת עולה מאלי' כו' וגם מדסדר אותו השאילתא בפ' בהעלותך משמע דקאי עה"פ להעלות נר תמיד דדרשינן עלה שתהא שלהבת כו' אבל הסדר דשם מעורבב מאד וע' מ"ש שם דיש מקום דסדר רבינו אותו שאילתא בפ' נשא:

ד

(ד) כיון דלא שרי לטלטולי ליכא שלום בביתו ואי לא נשרי כו'. ולא מפרש אי לא מדלקי ליכא שלום בבייתי'. דזה פשיטא דהדלקת נרות משום שלום בית כמבואר להלן במימרא דרבא. או דחסר לפנינו ובפ' בהעלותך אי' ואי לא מדלקי שרגא ולא מעשרי כו'. והנה בזה הולך שיטת רבינו כהרא"ש והטור סי' ר"ס דערבתם היינו עירובי חצירות וכפרש"י גיטין ד' ו' ב' ולא כמו שהבינו התו' שם דרש"י ס"ל דע"ח אסור לערב בה"ש וע"ת שרי ומפרש הכי הסוגי' דשבת ד' ל"ד א' כפי' ר"ת בתחלה ע"ש בתו'. אבל ודאי אינו מוכרח הכי בפרש"י שהרי הרא"ש כ' ג"כ בפ' ב"מ סי' כ"ב ואוקימנא בע"ח אבל לא ע"ת. ומכ"מ כ' דערבתם היינו ע"ח וזהו ופקדת נוך. אלא הכונה כפרש"י במשנה ערבתם ע"ת וחצרות ור"ל דמזכיר על שניהם ומשום ע"ת הצריכו להקדים לפני בה"ש דוקא. דמשום ע"ח לחוד הי' שרי לכתחילה בה"ש [ודברי מג"א סי' ר"ס סק"ג שכ' דמכ"מ לכתחילה יש להזהיר שלא יבא לידי כך. צע"ג דא"כ אזדא רומי' דרישא אסיפא וע' פ"י ישוב בדבר] והא שהצריכו להזכיר עיקר משום עירובי חצרות שהוא שלום בית זהו דעת רבינו ופרש"י ורא"ש וטור. ומהרל"ח בהגהותיו כיון למש"כ ג"כ ע"ש. מיהו בהא מחולק רבינו עם הרא"ש שכ' דע"ח נ"ל מופקדת נוך ומעשרות מולא תחטא. ורבינו כייל הכל ברישא דקרא וידעת כי שלום אהלך. ולא דרבינו ס"ל דשלום בית דע"ח חובה ומוכרח כהדלקת הנר. דאאל"כ שהרי בעירובין ד' ס"ח אי' דלא הוה עירובא במבואה דרבה ואביי משום דרבה לאו אורחי' ואביי' טריד בגירסי' ואי חובה הוי כהדלקת הנר אין בזה ישוב באופנים אלו. ואין לומר דהוה להו ע"ח כל חצר בפ"ע אלא חסר ע"ח מחצר לחצר ושתופי מבואות דרך המבוי. שהרי בד' ס"ז ב' אי' והא לא ערבינן. ופרש"י שהתינוק הי' באותו חצר של רבה וא"כ לא הוה ע"ח ממש. וע"כ צ"ל כן דאי הוי התינוק בחצר אחרת ולא עירבו מחצר לחצר דרך פתחי החצר. א"כ היכי קאמר ונסמך אשיתוף. ומאי ס"ד דרבה שהי' שיתוף. וגם החצירות הי' כ"א מעורב בפ"ע והא סגי לכ"ע כפרש"י שם ד' ע"א ב' ד"ה מערבין בחצרות. אלא ודאי כפרש"י דלא הוי ע"ח ממש ואין בזה חובה וכ"כ הרמב"ם ה' שבת פ"ה ה"א הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ולא רצה א"מ. ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כמו עירובי חצירות כו'. וע"כ צ"ל דנהי דבע"ח יש שלום בית ג"כ. אבל אינו דומה העדר השלום של היושב בחשך להעדר של מי שאינו יכול לטלטל בחצר:

ה

(ה) משום דא"ר כו'. בגמרא אי' כי היכי דליקבלי מיני'. ואינו מובן. שהרי באימה יקבלו יותר. אלא עיקר הטעם משום דאסור כו' וכ"כ המג"א סי' ר"ס סק"ב והכי מוכח בגיטין ד' ו'. וכ"כ המאירי במ' שבת שהטעם משום שיבא לידי ח"ש. ולשון הגמרא כי היכי כו' ע' בדרישה וש"א. ויותר נראה דה"פ שיאמר בניחותא כי היכי באופן שיקבלו ממנו ולא יקלו בדבריו ואין זה טעם אלא דין:

ו

(ו) אמר רב חנין בר ר"ח אמר רב חסדא אמר ר"ח בר רבא א"ר כו' כצ"ל. וידוע דר"ח הי' חתנו של ר"ח בר רבא ע' קידושין ד' פ"א ב' ולהלן בפ' בהעלותך אי' אר"ח בר"ח אר"ח בר רבא כו' וגם זה ניחא. ובגמרא ורי"ף יש עוד נוסחאות בזה. ועוד קיצר כאן וסיים המימרא רחיצת ידים ורגלים חובה. ובאמת רב בעצמו אמר שהוא רשות אלא שרב חנן אמר שהוא ג"כ חובה ובפ' בהעלותך הביא בשלימות אמר רב כו' רחיצת ידים ורגלים רשות ואני אומר אף רחיצת ידי' כו' בחמין חובה:

ז

(ז) רחיצת ידים ורגלים חובה. בגמרא אי' מצוה. וכן הוא ברי"ף. והפרש שבין מצוה לחובה כ' הרמב"ם שמצוה א"צ לרדוף אחריה כמו חובה כמש"כ לעיל אות ד' לשון הרמב"ם ז"ל. וכ"כ התו' בזה"ל חובה לגבי רחיצת ידים בחמין קרי לה חובה דלא הוי כ"כ מצוה. והוסיפו לומר די"א שאין לברך על הדלקת נר בשבת מדקרי לה חובה וכדאי' בחולין נט"י ראשונים מצוה ואחרונים חובה. ואין טעונין ברכה. ואומר ר"ת דשבות הוא דנט"י מ"א הוי הצלה בעלמא אבל הדלקת נר בשבת הוי חובה של מצוה עונג שבת וכמה חובות הן דטעונין ברכה. וכ"כ הרמב"ם שם שטעון ברכה ובהג"מ שם הביא בשם הירו' פ' המביא ופ' הרואה ובעניי לא מצאתי לפנינו. ונחזי אנן לדעת י"א דס"ל א"צ לברך על הדלקת נרות צ"ל דמפרשי גדר הפרש שבין מצוה וחובה דמצוה טעון ברכה וחובה א"ט ברכה. וכ"כ בה"ג בה' ברכות אמר ר"א בר אבין אר"י בר אשיאן מים ראשונים מצוה וטעונין ברכה מ"א חובה וא"ט ברכה. משמע דבזה דמחולקים במצוה וחובה. מחולקים הן בברכה. ואע"ג שודאי לא בכ"מ דאי' בגמרא חובה פירושו א"ט ברכה. שהרי בחולין שם ד' ק"ה אי' מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות. ומפרש בגמרא דלגבי רשות קרי לה חובה. ובפסחים ד' צ"א נשים בראשון חובה ובשני רשות. ולא לפטור מברכה תני חובה. אלא כל היכא דתני מצוה וחובה מפרשי דההפרש הוא דמצוה טעון ברכה וחובה א"ט ברכה. והסבר הפי'. דכמו דנקירת חלב וכדומה המפריש מאיסור ל"ת אין מברכין עליו שאין מברכין אלא על מ"ע כמש"כ הרא"ש כתובות פ"א. ה"נ כל היכא דא"ט ברכה קרי לה חובה ללמדינו שהוא כחובה של ל"ת. והנה אותו הי"א דס"ל שאין לברך על הדלקת הנר משום דקרי לה חובה. ע"כ גרסי ג"כ כמו רבינו אף רחיצת ידים כו' חובה. דא"א לומ' דגרסי מצוה וס"ל דחובה בא ללמד דא"ט ברכה. וכי ס"ד דרחיצת ידיו כו' טעון ברכה. ובאיזה סברא נימא הכי. אלא ודאי גרסי בהא נמי חובה. ולמדו מהא גופא מדקרי לרחיצת יו"ר חובה. ובהא פשיטא א"ט ברכה ה"נ הדלקת הנר. ומכ"מ אין ללמוד כמ"כ דעת רבינו דגריס הכי דס"ל הדלקת הנר א"ט ברכה. דאפשר לדחות דהא דקרי לה חובה לאו משום ברכה אלא לגבי רשות דקאמר רב או ללמדינו דצריך לרדוף אחריה. וע' בס' המנהיג ה' שבת הביא בשם רבינו שצריך לברך להדליק נר של ש"ק:

ח

(ח) דהוי לי' חיובא דאורייתא. ע"כ אינו דאורייתא ממש. שהרי ביש לו פת מיירי דאי לא ודאי פת עדיף וקודם לכל. דעיקר נר שבת כי היכי דליתכיל ולשתתי לי' כמבואר בסמוך. וכ"כ מג"א סי' רס"ג סק"ד. וא"כ מצי לקדושי אפת כמש"כ רבינו סי' קס"ו. ובל"ז ביארתי לעיל סי' נ"ד אות א' דעת רבינו דעיקר קידוש מה"ת בתפלה. אלא משום דאסמכוה אקרא קרי לה דאורייתא. וכיב"ז כתבנו בס"ד סי' נ"ג אות ט':

דאי ליכא נר לא מיתאכיל לי' כצ"ל:

ט

(ט) דאמר רבא פשיטא לי נר חנוכה כו'. משום שלום ביתו נר ביתו וקדה"י. נר ביתו עדיף משום שלום ביתו בעי רבא נר חנוכה וקדה"י מאי קדה"י עדיף דתדיר כו' כצ"ל ולפנינו חסר כאן. ובדרשה דחנוכה אי' חצי המימרא לפי הענין ובפ' בהעלותך אי' בשלימות. עוד זאת דבדפוס וויניציא אי' בהא דבעי רבא בזה"ל קה"י עדיף ותדיר. ובל"ס הוא טה"ד וצ"ל דתדיר. וכן הוא שם ושם. והגאון בש"ש בנה ע"ז בלא יסוד וגם כסבור דעת רבינו קדוש על היין מה"ת וליתא כמש"כ לעיל. ועדיין יש לנו לבאר אמאי לא הכניס רבא בחלקי הספק קה"י עדיף דהוי דאורייתא. וכבר עמד ע"ז הר"ן ויישב משום דהוי דרבנן ע"ש ולטעמי' קאי דיישב בגטין פ"ד הא דשחרר ר"א עבדו משום תפלה דרבנן. משום שאינו מה"ת ע"ש. הא מצוה מה"ת אינה נידחית מפני דרבנן אפי' יש בו זכות הרבים אבל למש"כ הרא"ש מ"ק סי' נ' דמצוה שיש בו זכות הרבים עדיף טובא לדחות דאורייתא. והיינו דקאמר בברכות מצוה דרבים שאני. לפי זה ניחא שפיר. דנ"ח יש בו זכות הרבים שרואים וזוכרים את הנס. ומברכים על הראי' מש"ה דוחה מ"ע דאורייתא ממש. ומיושב ק' הגר"א סי' תרפ"ז סק"ו דרמי תו' אתו' ע"ש וממוצא דברינו יש ללמוד דאע"ג דדעת רמ"א דאין מקרא מגילה דוחה דאורייתא ממש. ובפ' ויחי סי' ל"ד אות ה' ביארנו בס"ד דתלי' במחלוקת התו' ורמב"ם ובמאי פליגי. מכ"מ כ"ע מודי דאי ע"י יקראו המגילה בצבור ויהי' פרסומי ניסא וזכות הרבים. שדוחה מ"ע מה"ת לגמרי. ולא פליגי אלא ביש רבים זולתו אך הוא בעצמו לא קרא מגילה ברבים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף