העמק שאלה/סב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה סב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ומאן דרחים על עניא כו'. שנא' ויקחו לי תרומה. מקור הדרש הוא מדברי קבלה משלי י"ט מלוה ה' חונן דל. וע' ב"ב ד' י' אר"י מ"ד מלוה ה' וגו' אלמלי מקרא כתוב א"א לאומרו כביכול עבד לוה לאיש מלוה. ועוד במשלי י"ד ומכבדו חונן אביון. ורבינו מסמיך על קרא דאורייתא דמשה. ואע"ג דהאי קרא במלאכת המשכן מיירי. למדונו רבינו דגדולה צדקה לענים מבנין בהמ"ק וכמו שכ' התו' ב"ב ד' ט' אר"א שקולה צדקה כנגד כל המצות שנא' והעמדנו עלינו מצות. וכתבו התו' ואע"ג דהאי קרא גבי בית אלהינו כתיב דהיינו בדק הבית כש"כ צדקה. ובפסיקתא רבתי פ"ו אי' הטעם שלא בנה שלמה הבהמ"ק מקדשי דוד אביו אלא הביא הכל לאוצרות. יש דורשין לגנאי. שבא הרעב בימי דוד ג' שנים והיו לדוד כמה תסבריות צבורין כסף וזהב מה שהי' מתקן לבנין בהמ"ק והי' צריך להוציא להחיות את הנפשות ולא עשה כן אמר לו הקב"ה כו'. וע' יו"ד סי' רמ"ט בשם מהרי"ק שכ' דמצות בהכ"נ עדיף ממצות צדקה לעניים. והשיג ע"ז הגר"א שם והביא הירו' פיאה ושקלים ע"ש. ובאמת תלי' בשנוי נוסחא בב"ב ד' ג' ב' גבו זוזי ומחתי מאי א"ל דילמא אתרמי פדיון שבוים ויהבי להו. משמע דצדקה אחרת לא עדיפא מבנין בהכ"נ. אבל גי' הראשונים ז"ל דילמא אתרמי להו מילתא דמצוה. וע' ביאורי הגר"א שם רסי' רנ"ב סק"ב. הרי דצדקה עדיף מבנין בהכ"נ. ושפיר יליף רבינו מהאי קרא דמלאכת המשכן לצדקה. וממוצא דברי רבינו שמפרש ויקחו לי בשבילי כ"י לצרכי ומ"ה מביא ראי' דמכש"כ הנותן לעני. כאלו נותן לצרכיו ית"ש [והכי מפרש ברבה שאדור בתוכה] ולא כפרש"י לי לשמי. והכי מפרש המכילתא עה"פ מזבח אדמה תעשה לי שלא תבנוהו מתחילה לשם אחר. וכן מעשו לי מקדש תני' בתוספתא מגילה פ"ב כלים שנעשו מתחלה להדיוט אין עושין אותן לגבוה. ובספרי פ' בהעלותך פי' ל"ד אספה לי לשמי. וע' מש"כ שם בס"ד. אבל הכא לכאורה אין מקום לזה. דלאיזה ענין מתעלה הליקוח מיד המקדישים ליד הגזבר לשמו ית"ש. הא כבר נתקדשו לבה"ב ביד בעליהם. וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא. ולקיחה זו אינו מעלה בקדושתה. זולת שאינו מועיל שאלה בבוא ליד הגיזבר. אבל שתהא לשמו אין מקום. מש"ה מפרש רבינו בשבילי. מיהו יש לנו להסביר פרש"י ג"כ דלפי שמפרשים זה הפסוק סיפא ארישא מפרש ויקחו לי תרומה היינו מאת כל איש אשר ידבנו לבו יקשה טובא. וכי אילו לא הי' מנדבין לא נעשה המשכן ח"ו הא כופין זא"ז לבנות בהכ"נ כדתני' בתוספתא דב"ב פ"א והובא בש"ע א"ח. מכש"כ משכן. ואפי' ב"ד יש לכפות לקיים מ"ע ועשו לי מקדש והכי אי' בב"ב ד' ח' ב' מנין שאין עושין שררה עה"צ פחות משנים אר"נ שנא' והם יקחו את הזהב. ומפרש מאי שררותא. שממשכנין עה"צ. הרי שמצד הדין היו יכולין להשכין על מלאכת המשכן. והכי מפרשי לשון והם יקחו את הזהב שיקחו בע"כ. וגם לפי המדרש שהביא רש"י כאן שלש תרומות שבכאן כנגד שלש תרומות היו. שנים בע"כ. היינו תרומת הלישכה ותרומת אדנים. וא"כ אע"ג שאין מקרא יוצא מ"פ שמיירי הכל בתרומת המשכן. שהרי בתרומה השלישית כתיב זהב וכל הענין דאינו אלא במלאכת המשכן. ומכ"מ למדנו מזה הדרש משמעות הלשון תקחו בע"כ וגם הא דכתיב אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. יש לפרש בע"כ כמו בכל אפריש ולא אקריב שמעשין אותו בע"כ כדאי' ברה"ש ד' ו' ותו דכתיב וזאת התרומה אשר תקחו זהב וכסף. והרי כסף לא הי' בנדבת מלה"מ. כי אם תרומת אדנים שהי' בע"כ. אלא ע"כ ה"פ ויקחו לי בע"כ עפ"י שמאים שישומו קצוב לכ"א כמש"כ התו' ב"ב ד' ה' ומתחלק. ואח"כ גובים לכפות עה"צ. ובכתוב השני מפרש שהשומא לא יהא לפי עשרו של כ"א שיתנו מעות ולקנות כל הצורך. אלא שישומו ויקחו צרכי המשכן לפי הנמצא ביד כ"א. והוסיף זה הכתוב לפרש דאם יתנדב מי שהוא יותר מהשמוי יקחו ג"כ. וכך הי' המעשה שתיכף התנדבו כ"א ולא הגיע לידי שמוי וכפי'. ומעתה יתפרש לי לשמי. שמאחר שלא נתקדש לבה"ב ברצון בעלי'. ונעשו בקדושת בה"ב בקיחת הגיזברים. מש"ה בעינן שיקחו לשמו ית"ש:

ב

(ב) אר"נ בר כהן. כן הוא גם ברי"ף ונזכר ג"כ בסנהדרין ד' ז' דרש ר"נ בר כהן. ועוד בשני מקומות בש"ס:

ג

(ג) ונפיש אגרי' דמן דמעשה יותר מן העושה כו'. אל תקרי מעשי אלא מעשה כצ"ל וה"פ דלפי הקריאה מעשה הוא שם הפעולה וסמוך לתיבת הצדקה. והי' לו לכתוב והי' מעשי צדקה כמו מעשי ידיך [תהלים קי"א] אבל מעשה בה"א דרשינן כאלו קרינן העין בפתח והמ"ם בשוא מבנין הכבד שהוא יוצא לאחרים. וקאי על פועל הצדקה. ומש"ה כתיב בה' שרשית:

ד

(ד) וכל פרוטה כו'. בהאי עלמא מצרף הקב"ה לחשבון גדול בעלמא דאתי. בגמרא והובא להלן פ' תשא סתם מצטרפת לחשבון גדול ולכאורה גם בעוה"ז דשכר צדקה משתלם גם בעוה"ז כמבואר בכמה אגדות הש"ס וכדתנן ריש מ' פיאה א"ד שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו' וגמ"ח כו' אבל העמיק רבינו דלא שייך זה הצרוף אלא לאחר שנגמר כל הפרוטות שעשה בימי חייו ולפי סך הפרוטות כך הוא מעשה השריון. והרי א"א להתחיל לעשות שריון עד שיהי' לפניו כך וכך קליפות לפי הצורך. ועפ"י זה יבואר מאמר ר' חנינא שם וכבגד עדים כל צדקותינו מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרף לבגד גדול כו' לכאורה תמוה שהרי זה הפסוק בפורענותא כתיב ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו. אבל הענין. דהעושה בגד מחתיכה שלימה. ה"ה בחשיבות גם עד שלא ניגמר כ"צ. אבל המחובר מנימין ומעדים קרועים. אין בהם שום חשיבות עד שיהי' לו כל הנימין והעדים שנצרך ותופרן. וזהו שאמר ישעי' דכל צדקותינו אין בהם כדי בגד בפ"ע אלא כבגד עדים. ומש"ה בזה"ז שאי אפשר לתפור הרי הוא בלא תועלת. אבל מזה למדנו דמכ"מ הקב"ה מניחן בבית גנזיו ולעלמא דאתי מצרפן לחשבון גדול. וע' מש"כ סי' ס"ד אות ו':

ה

(ה) מזמין לי' דחמנא אינשי טבי. בב"ב שם נדרש מקרא רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ורבינו הביא תרי דרשי אחריני בזה הפסוק. וסמך על המובן לדרוש מהאי קרא דרשה זו ג"כ ומש"ה אסמוך לדרשא דהאי קרא. וע' פרש"י סוכה ד' מ"ט ב' ד"ה כל הבא לקפוץ קופץ:

ו

(ו) בעלי חכמה בעלי עושר בעלי הגדה. בגמרא מפרש דכתיב ימצא חיים אלו בעלי חכמה בעלי עושר דכתיב צדקה בעלי הגדה דכתיב וכבוד כתיב הכא וכבוד וכתיב התם וכבוד חכמים ינחלו ופרש"י מתוך שהן דרשנין ומושכין את הלב הכל מכבדין אותם. ויש לפרש דכמו כבוד יגביה את לב האדם ומיפה תואר פניו. ככה אגדה מגביה לבו לעבודת ה' שתכלית של יראת שמים באגדה הם מונחין. אבל הלכות המה עיקר חיי הנפש. ולא עם הארץ חסיד ולא בור י"ח. וזהו מאמרם ז"ל בויקרא רבה פ"א יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה. דכמו הדגן חיי בשרים. וגפן משמח הלב ומטיב גהה. כך תלמוד עיקר חיי הנפש. ואגדה משמח הלב ומטיב גהה בבטחון ואמונה:

ז

(ז) ואילו מאן דמטי לי' עני ותבע לי' צדקה. בגמרא אי' ריבק"א כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ג. ולכאורה הפי' שיודע איזה עני הנצרך ומעלים עין ממנו. בא רבינו ופירש דוקא דמטי לידי' ותבע מיני'. וזהו לשון הגמרא שם שמא עני בא לידך דתני' ריבק"א כו'. היינו שבא לבקש מאתך. וגם דרשה דהאי קרא מיירי בעני התובע צדקה. והעשיר עינו רעה לומר כי יש לו בשנה שביעית למדי. ואי בעני שאינו תובע אלא שהוא יודע בעניו. היאך שייך לומר וקרבה שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון. והרי מכ"מ יודע בעניו. אלא בתובע ממנו איירי. והוא אינו יודע בעניו. וחושדו שקיבץ משביעית:

והיכא דיהבי צדקה לא מיבעי לב"י לקבולי מינייהו כו'. הטעם בזה נראה שהוא כדאי' בסנהדרין ד' נ"ב ב' למה ת"ח דומה לפני ע"ה. בתחילה דומה לקתון ש"ז כו' נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. ומיירי בע"ה שהיו בימי הגמרא שלא היו משכילים על מעלת התורה והחכמה. וכסבורים שהעושר היא העיקר. וכיון שת"ח נצרכים להם. מתבזה התורה בעיניהם כאלו התורה גרמה להם העוני. כך האוה"ע בימי הגמרא הי' חסרי דעת אנושי להשכיל על האמת שהכל תלוי במזל ובהשגחת ה'. וכסבורים שכחם ואונם בעבודתם להכוכבים. וכיון שישראל מקבל מהם טובה. מתבזה כלל ישראל ביותר. וכדאי' בסוטה ד' י"ט א' אלמלי תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב שנא' שיתה ה' מורה להם ידעו גוים אנוש המה סלה. ולפי הפשט קאי אנוש המה על ישראל שידעו הגוים שגם ישראל אנוש המה כמותם זה עולה וזה יורד. ולא יאמרו כי דת ישראל גורם עניות ח"ו. ובאלו הגוים הנבערים מדעת. אסור לקבל צדקה ולחלל ש"ש וכבוד ישראל. ומש"ה אם קבלו. צריך לחלקם לעניי אוה"ע. למען ישכילו כי גם בהם יש הרבה ונצרכים לצדקה. וע"ע הג"א ב"ב פ"א:

ח

(ח) ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה מיבעי לי' למיתן תלתא דשקיל. בגיטין ד' ו' אי' אפי' עני המתפרנס מה"צ יעשה צדקה. ובב"ב ד' ט' אי' לעולם אל ימנע עצמו מלתת שלישית השקל בשנה דכתיב והעמדנו עלינו מצות. וממילא הוכיח רבינו דשיעור הצדקה שעני צריך לעשות היא לא פחות משלישית השקל בשנה וכמו לענין תרומת הלשכה שוה עני ועשיר בזה הסך. וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' מת"ע ולעולם אל ימנע עצמו משלישית השקל בשנה. וכל הנותן פחות לא קיים מצוה ואפי' עני המתפרנס מה"צ חייב ליתן לאחר עכ"ל. הרי דעל שלישית השקל קאי דאפי' עני המתפרנס מה"צ ולזה כוון הש"ע בסי' רמ"ח כ' כל אדם חייב ליתן צדקה אפי' עני המתפרנס מה"צ כו' ובסי' רמ"ט אי' דצדקה זו היא לא פחות משלישית השקל. והא שכ' בש"ע סי' רנ"ג ס"ח עני שנתן פרוטה לצדקה מקבלין ממנו ואם לא נתן אין מחייבין אותו ליתן. לא מיירי בשלישית השקל שמחויב כל עני כמו לעבודת בית אלקינו. אלא באיזה קביעות צדקה שבעיר. והרי מקור זה הדין מלשון הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ט הי"ט עני שנתן פרוטה לתמחוי או פרוטה לקופה מקבלים ממנו ואם לא נתן אין מחייבים אותו ליתן כו' ולמש"כ אין אנו צריכים למש"כ הב"ח והש"ך שם וגם עיקר מש"כ הש"ך רסי' רמ"ח דאם אין מתפרנס אלא מן הצדקה ובלא"ה אין לו פרנסה אינו מחויב בצדקה כלל. אינו נראה דמדרשה זו והעמדנו עלינו מצות מ' דמחויב אפי' עני המחזר על הפתחים כמש"כ הרמב"ם ריש ה' שקלים אפי' עני המתפרנס מה"צ חייב ושואל מאחרים או מוכר כסותו שעל כתפו כו' וצריך להשתדל בזה כמו בכל מצות שבתורה. מיהו אם מפרנס בניו הרי הוא עושה צדקה בכל עת כדאיתא בכתובות ד' נ"א:

ט

(ט) עד תלתא. כאן קיצר רבינו. ובפ' תשא באו דבריו הק' באורך. וגם דברינו בזה יבואו שמה בעזרו ית"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף