העמק שאלה/ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה ס

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) אלמא קסבר ר' אלעזר בן יעקב כוליה קרא בכסות משתעי עונה ל"צ קרא מזונות תקנתא דרבנן כו'. התו' כתבו דראב"י ס"ל מזונות דאורייתא דהכי מיתניא בסיפא דברייתא [והוא במכילתא משפטים ובסמ"ג מל"ת פ"א הביא בשם תוספתא והוא טה"ד] ר' יונתן אומר שארה כסותה כסות שהוא טפל לשארה אם היתה ילדה כו' ועונתה שלא יתן של ימה"ח בימה"ג כו' אלא נותן כ"א בעונתה מזונות מנין אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהם קיום נפש כך. דברים שיש בהם ק"נ על אכו"כ. דרך ארץ מנין אמרת ק"ו ומה דברים שלא נישאת עליהם לכתחילה אין אתה רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהם א"ד שאינו רשאי למנוע ממנה. והכי אי' בירו' פ' אע"פ ה"ז על הא דראב"י פתר קראי שארה כסותה שיהא הכסות לפי השאר כו'. ומנא לי' מזון מה אם דברים שאין בהם קיום נפש כו'. מנא לי' עונה מה אם דברים כו'. ופשיטא לי דתנא דמכילתא ק"ו מה"ת קאמר דאע"ג דמצינו בגמרא דברכות ד' ל"ה א' כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכש"כ. והוא אסמכתא. וביומא ד' ח' א' ק"ו ומה ציץ כו' והוא אסמכתא כמש"כ התו'. מכ"מ זה לא שייך אלא בסברא דסוגית הש"ס ובמימרא דאמוראי. אבל ק"ו דברייתא ודאי דרשה גמורה הוא. וה"נ ק"ו דר' יהושע ב"ק דאי' במגילה ד' י"ד מה"ת הוא כמש"כ בדרשה דחנוכה אות א' בס"ד. דכך דרכן של תנאים מכש"כ בברייתא. ולא תקשה מחגיגה ד' י"ח דיליף ר"י מק"ו דחוה"מ אסור במלאכה ויש פוסקים שהוא מדרבנן. דשם ג"כ אלים הק"ו כעין דרשי דקראי דשם דקרי להו בגמרא מה"ת ואע"ג שאינם אלא אסמכתא. וע' מש"כ סי' ק"ע אות ג'. אבל רבינו ס"ל דלפי תלמוד דילן ראב"י לא ס"ל הא דר' יונתן דמכילתא והביא ראי' לזה כאשר יבואר. ובאמת אי לדין יש להשיב על הק"ו. דשאני בגדים שאין דרך האשה להסתפק ממעשי ידיה דתכשיטי נשים אין להם שיעור ועינם על בעליהן. וע"מ כן נשאה כדאי' בכתובות ד' נ"ט. אין אשה אלא לתכשיטין ובשבת ד' ס"ב ושאשתו מקללתו בפניו אמר רבא על עסקי תכשיטין. ובשאול המלך כתיב המלבישכם שני עם עדנים ודרשו במדרש שמואל שהי' מעלה תכשיטין לנשי האנשים שהלכו למלחמה. וע' ירו' נדרים ספ"ט. ויש שם טה"ד. אבל מזונות דרך כל אדם להתפרנס ממעשה ידיו ולהסתפק בם אם מעט ואם הרבה. ולא עלה ע"ד בשעת נשואין שיגיעו לזה. ויש להמתיק עוד דר' יונתן דמכילתא מפרש שארה כסותה. כסות שהוא טפל לשארה יש לפרש שהוא מעלה ומרבה בשר עליה דמלבושי אדם שהם מתקבלין עליו מוסיפים בריאות בשר [וכן במכילתא משפטים פ' י"ט עה"פ כי היא כסותה לבדה. אי אתה רשאי למנוע ממנו כסות שהיא טופלת לשארו. פי' שעולה לבריאותו] וכש"כ נשים שזהו עיקר הנאתן כדאי' בפסחי' ד' קט"ו נשים במאי משמחן. בבבל בבגדי צבעונין כו'. וא"כ שפיר יליף. ומה שהוא מחויב בכסות שיועיל לשאר. מכש"כ מזונות עצמן. אבל ראב"י דריש לפום שארה תן כסותה. פי' לפי בשרה אם רוטפש מנוער או צמקה. והוא אינו מוזהר לגרום לה בריאת בשר. וא"כ אין הק"ו עולה ליפה וחולק ש"ס דילן על הירו'. מיהו עונה ל"צ קרא. ולא מק"ו דירו' דיליף מכסות אלא אפי' לא כתיב כסות כלל. הסברא נותן שע"ז נשתעבד והכל יודעין למה כלה נכנסה לחופה. וגם כי נאסרה ע"י בעלה להשיג הנאה זו ממ"א וא"כ הוא גוזל הנאתה ממנה. והרי אפי' בתענוג גידול בנים אם מונע ממנה כופין אותו להוציא וליתן כתובה למשנה ראשונה לדעת רבינו ע' מש"כ סי' י"ת אות ז' בס"ד שאין היא כשבויה אצלו למנוע ממנה תענוגיה וע"כ נשתעבד לה לד"א. וגם במכילתא וירו' לא הוצרכו לק"ו אלא למיקם עלה בל"ת דלא יגרע. אבל רבינו לא ס"ל הכי ול"ת לא קאי אלא על כסות דמפורש בקרא. ועונה משועבד מסברא. או אפשר כיון דמשועבד מצד הסברא ממילא עובר על לא יגרע משא"כ מזונות אלמלי תקנת חז"ל לא הי' משועבד לה למזונות כלל. והכי באמת סוגי' דגמרא. שהרי בנדרים פרק ב' בהא דתנן קונם שאיני משמשיך. פריך הש"ס והא משועבד לה מה"ת ולא הביא הש"ס ראי' דקונמות לא אלימי למפקע משיעבוד. ובכתובות ר"פ המדיר פריך הש"ס. וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כו' והתנן קונם שאני עושה לפיך כו'. ויותר קשה מה שהקשו התו' דמגופא דמתניתין הוי לי' למיפרך דלא מצי אסר עלי' תשמיש ע"ש. אלא משום דפשיטא להש"ס דתשה"מ מה"ת ומש"ה א"י להפקיע בקונם אבל מזונות דרבנן ס"ד דאפשר להפקיע מש"ה הוצרך לראי' ממעשה ידיה. וע' ירו' ר"פ המדיר דמשני באמת דמתניתין כמ"ד אין מזונות האשה ד"ת. וע' פרש"י שם בד"ה שהגיע זמן כו' דמדאורייתא לא משועבד לה. הרי דיש סברא לחלק בין שעבוד דאורייתא לדרבנן. אלא התו' שפיר השיגו על פרש"י דכל הסוגי' בהא אזדא דאפי' בשעבוד דרבנן אין קונם מפקיע. ונראה כונת פרש"י דנשואה אע"ג דמדרבנן הוא מכ"מ כיון שע"מ כן נשאה כבר נתחייב מדאורייתא כמו המחייב עצמו לזון מי שהוא. וכמ"כ קונם שאני עושה לפיך. משא"כ הגיע זמן. לא ע"מ כן אירס שיאחר הזמן ששעבד עצמו. אלא חכמים חייבוהו לזון וידחה נדרו את גזירת חז"ל. עכ"פ הרי סוגי' דש"ס מזונות דרבנן ותשה"מ מה"ת. וע"ע להלן אות ד' מש"כ ראוי לשיטת רבינו:

ב

(ב) דתני' תיקנו רבנן מזונות כו'. היינו תמיהת התו' בד' מ"ח א' ד"ה ראב"י. דהאי ברייתא כמאן אתיא. וס"ל לרבינו דראב"י היא ואין לדחות דלפי המסקנא דתיקנו מעשה ידי' תחת מזונות לא מוכרח דמזונות תק"ח הוא. הא ליתא דודאי לא היו מתקנים תחת מה דזכי לה רחמנא. וכמו שלא תקנו תחת כסותה. והכי מוכח מגוף הסוגי' דקאמר רבא והאי תנא ס"ל מזונות מדאורייתא מבואר דתנא דתקנו ס"ל שהוא מדרבנן. ופשיטא דרבא אינו חולק על הא דרב הונא דקתני תקנו מע"י תחת מזונות וכדאי' בד' פ"ג וכדרבא דא"ר האומר א"א בתק"ח כגון זו שומעין לו מאי כגון זו כדר"ה כו'. ותדע עוד דאי לת"ה מאי מקשה הגמרא בד' נ"ח ב' אדרב הונא מהא דתני' תקנו מזונות תחת מע"י. לישני דרב הונא ס"ל כמ"ד מזוני מה"ת וע"כ מעשה ידי' תק"ח. אלא פשיטא דאי מזוני מה"ת לא תקנו מע"י בשביל מזונות וע"כ ס"ל מעשה ידי' משום איבה דקטטה וכדאי' בה"ג על מציאה דלא לימא בעל פליגא דעתא מיני'. או כדאי' בירו' והובא בהג"א רפ"ו כדי שלא תהא מברחת מת"י בעלה. והיינו דמפרש הש"ס בדרב הונא קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר כו' דפשיטא דלר"ה מזוני תק"ח היא [וקו' זו הקשה בש"מ וע' בדרשות רע"א ז"ל מערכה ט"ו אות כ'] כלל דעת רבינו דכסות מפורש בתורה. ועונה ל"צ קרא. ומזוני דרבנן. ודע דמש"כ רשב"ם ב"ב ד' ק"ט שארו זו אשתו מדכתיב והיו לבשר אחד. אתי לראב"י שפי' שארה היינו בשרה ולא כהתוי"ט ב"ב ר"פ יש נוחלין שתמה לראב"י מנ"ל דשארו זו אשתו וגם נדחק בהבנת הרשב"ם ז"ל וע' מש"כ פ' אמור סי' ק"ג אות ב' דרבינו לטעמי' שפסק כראב"י מש"ה כ' שם שארו לישנא דבשרא כו' ויליף דשארו זו אשתו מדכתיב שארה כסותה ועונתה כו' ר"ל ראי' דשאר הוא בשר. אבל הרי"ף ה' טומאת כהנים כ' שארו זו אשתו שנ' כי שאר אביך הוא. ר"ל תשמיש ע"ש הפעולה המיוחדת לה כמו ואני תפלה והי' ברכה. וקסבר הרי"ף כהרמב"ם ז"ל שפסק דכולהו מה"ת. ודייקי מדתנן בפ' אע"פ העונה האמורה בתורה. אלמא דמפרש עונתה על ד"א כת"ק דברייתא שבדף מ"ז. וממילא ה"ה מזונות הכי קיי"ל דמה"ת לפרש פי' חדש בתורה דלא כמאן: ולשיטת רבינו צ"ל הא דתנן העונה האמורה בתורה. משום דסמכו שיעור העונה לכ"א על פסוקי תורה דכתיב עזים מאתים וגו' וכדאי' בירו' שם ובב"ר פ' ע"ו. ועוד יש ראי' להרי"ף ורמב"ם ז"ל מלשון גמרא דנדרים פרק ב' והא משועבד לה מה"ת דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. וקרוב דרבינו לא גריס להאי דכתיב כו' ויש עוד בזה שיטה שלישית הוא הרמב"ן בפ.' התורה שכ' דרק תשה"מ מה"ת. ואין לי לבאר כוונת כל הראשונים ז"ל. רק היוצא מדקדוק דברי רבינו ושכנגדו ונ"מ בכ"ז אי מן התורה או מדרבנן ע' מש"כ בית שמואל סי' ס"ט סק"א:

וקבודתה תחת כתובתה כצ"ל:

ג

(ג) אמר אביי לעולם לא תיפוך וטעמא מאי כו'. הכי גריס רבינו ומפרש כי מקשה ואיפוך אנא דה"פ מנ"ל להגיה בבא שלימה דילמא תקנו מזונות תחת פירות וא"צ אלא להגיה מעט. וע"ז אמר אביי לעולם לא תיפוך וע"כ חסורי מחסרא דתקנו מצוי למצוי כו' וכפרש"י מזונות תחת מע"י כו' ולא כפי' התו' ד' נ"ב ד"ה רצה. דפירות ופרקונה מצוי וקבורה וכתובה אינו מצוי. וא"כ אכתי אינו נצרך להגיה בבא שלימה. אלא כפרש"י ז"ל:

ד

(ד) ולא מעה כסף. הרשב"א בחי' והר"ן הביאו דברי רבינו אלה דיכולה לומר א"נ מעה כסף וא"נ מותר. וכתבו שהוא פשוט וברור. וכ"כ הרמ"ה הביאו הטור אה"ע סי' פ' וכן פסק בהגהת רמ"א שם. ולא כרבינו יונה שהביא הטור. והכי דעת הטור עצמו רסי' פ"א שכ' אפי' על המותר שהוא שלו כו' וכ"כ הגר"א שם בדעת הטור. ובסמוך יבואר שדעת הרא"ש הכי. והי' נראה דתלי' בהא אי מזונות דאורייתא או דרבנן. דרבינו ורשב"א ור"ן שפסקו מזונות דרבנן וא"כ שוה דין מותר לגוף מע"י דשניהם תקנו זה תחת זה אבל אי נימא דמזונות מה"ת ומע"י תקנו תחת מזונות שיש לה מה"ת. מש"ה יכולה לומר א"נ וא"ע משא"כ מותר ומעה כסף דשניהם עיקרם מתק"ח וכ"כ הגר"א ז"ל דרבינו יונה ס"ל כר"ל. ור"ל דריש לקיש ס"ל כרב הונא ולא מטעמי' אלא משום דמזונות מה"ת ונ"מ לענין מותר. וראיתי במערכת הדרושים להגרע"א ז"ל סי' ט"ו שהלך בדרך זה ליישב קושית מהר"מ לובלין על ר"י. דא"כ אמאי מפרש רב ושמואל מותר לאחר מיתה קדוש לוקי בנותן לה הכל אלא מע"י יכולה לומר א"נ וע"א מש"ה ה"ז עושה ואוכלת והמותר ה"ז קדוש. ויישב דרו"ש ס"ל כרב הונא וא"כ יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף. אבל א"כ יהא מוכח דהלכה מזונות דרבנן וכ"ע כרב הונא. מדלא אוקי פלוגתייהו דרו"ש עם ראב"א בהכי דראב"א ס"ל כר"ל ומש"ה המותר מחיים קדוש אבל הגר"א ז"ל מפרש להיפך. דכל הסוגי' אליבא דר"ל וכ"ע ס"ל מזונות דאורייתא ע"ש. וקושית מהר"מ לובלין על ר"י מתיישב עפ"י מש"כ הרשב"א דודאי הוי מצי רו"ש לאוקמי' דמחיים קדוש. אלא משום דראב"א אוקי דמחיים קדוש בהאי גווני דמפרש. אמרי אינהו דבכה"ג לאח"מ קדוש. עכ"פ אין הכרע מסוגי' זו. והי' נראה להוכיח דהרי"ף ס"ל כר"י מדכתב בסוגי' דמורדת דקיי"ל כרב הונא דמורדת אינו אלא מתשמיש ממש. ולא ממלאכה. מדאמר אמימר ה"ד מורדת דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' ש"מ מתשמיש הוא מורדת וכר"ה. ור"ל דבמלאכה לא שייך מצערנא לי'. ובאיזה מלאכה מיירי הרי"ף אי ממלאכת הצמר פשיטא דהלכה כר"ה שהרי קיי"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע ולא שייך מורדת וכמש"כ התו' ורא"ש. ואי ממלאכת תשמישי הבית וכדעת הר"ן ורשב"א שא"י לפטור עצמה בזה בש"א וכ"כ בהגהת רמ"א סי' פ' סט"ו. א"כ אמאי לא שייך מצערנא לי' הא ודאי אינו יכול להשתמש בצרכי הבית באשה אחרת כמו באשתו. אלא ע"כ איירי במותר. שהיא מורדת ואינה רוצה ליתן לו. אלמא דס"ל שא"י לומר אינו נוטלת וא"נ. ולטעמי' קאי דמזונות דאורייתא כמש"כ לעיל והלכה כר"ה ולא מטעמי'. אבל באמת נראה דכ"ע מודי כשניזונת מבעלה א"י לומר איני נוטלת מעה כסף וא"נ המותר שהרי במציאה ודאי א"י לפטר בש"א מבעלה כשניזונית משום איבה. וה"ה מותר שע"י הדחק דכמציאה דמי כדאי' ר"פ מציאת האשה. והיאך אפשר דהעדפה שע"י הדחק לא תוכל להפטר מבעלה ושלא ע"י הדחק תוכל להפטר ע"י שלא תטול מ"כ. והרי בסוגי' דשם מבואר להיפך דיותר מסתבר דמציאה יהא לעצמה ממע"י. אלא ודאי כשניזונית לכ"ע א"י להפטר ובהכי מיירי הרי"ף שאפשר להיות מורדת ממלאכה. שהיא ניזונית ומע"י לבעלה. אלא שאינה רוצה לתת מותר כשיש לה באיזה יום. ובהאי גוונא מודה רבינו וכ"ע. ולא פליגי אלא כשהיא אינה ניזונית שאומרת א"נ וא"ע. או שאומר לה צאי מע"י במזונותייך ונתרצה כאשר יבואר לפנינו ובהא פליגי רבינו והרמ"ה ס"ל שיכולה לפטור עצמה גם ממותר. וממילא ה"ה מהעדפה ומציאה וכמש"כ הרא"ש והטור סי' פ"ד בשם הרמ"ה ולטעמי' קאי. והרא"ש חולק ע"ז דאע"ג שא"נ מכ"מ המציאה לבעלה וה"ה שחולק במותר שעל ידי הדחק וכש"כ שלא ע"י הדחק. וזהו מש"כ לעיל דהרא"ש ס"ל כהטור. והגאון פ"י ז"ל כתב שיכול לעשות כל דבריהם א' ורבינו יונה מיירי שניזונית ובהא א"י לפטור עצמה ממותר. אבל כשאומרת א"נ כ"ע מודי דיכולה לפטור עצמה ממותר ולמש"כ מוכרח מהרא"ש דאפי' כשהיא א"נ חייבת לתת המציאה וכש"כ מותר מע"י. וע' פרש"י ד' פ"ג א' ד"ה וכדר"ה כו' או יש לי אומנות יקרה יתר ע"כ מזונות כו' הרי כדברי רבינו וסיעתו ז"ל:

ה

(ה) יכול לומר טול כו'. עיקר זה הדין מבואר בד' ע נעשה כאומר לה צאי מע"י במזונותיך. ובגיטין ד' י"ב א' אי הכי אשה נמי כו' איברא רבינו שכ' זה הדין במימרא דר"ל צריך באור. והנה הרמב"ם פי"ב מה' אישות ה"כ כ' הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מע"י במזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה הי' לה לתובעו או לומר לו אין מע"י מספיקין לי ודקדק שפיר הב"ש סי' ס"ט סק"ד דאי מחתה בו א"י לומר בע"כ צאי מע"י במזונותיך אפי' בדספקה והכי דעת הש"ע סי' ע' ס"ט והגר"א דקדק הכי ר"פ שני ד"ג מפרש"י דק"ז שכ' שמא א"ל צאי כו' וקבלה עלי'. והקשה מסוגי' דגיטין הנ"ל דמבואר שיכול לומר בע"כ כמו בעבד וה"נ קשה מר"פ המדיר שיכול לומר בע"כ צאי כו'. מש"ה נעשה כאומר לה. מיהו היינו שכ' רבינו דלר"ל ודאי הכי הוא דמע"י עיקר. אבל לר"ה א"י לומר בע"כ צאי כו' וסוגי' דריש פ' המדיר מבואר דאתי אליבא דר"ל. שהרי הוי הש"ס ואי אי' לדר"ה כו' והא דלא מקשה כמ"כ דאי איתא לדר"ה הא א"י לומר בע"כ צאי כו' לא קשה מידי דמקשה יותר ממשנה מפורשת ולא מסברא. ולפי המסקנא מיירי שקבלה עלי'. מיהו סוגי' דגיטין קשה. וצ"ל דהש"ס מקשה לר"ל א"א ליישב כשאומר לו צאי כו' דא"כ אשה נמי כו'. ויש להוכיח מאותה סוגי' דגיטין כדעת הרמב"ם ז"ל. דברייתא דאשה שגלתה לע"מ בעלה חייב במזונות'. ואי א"ל צאי מע"י במזונותיך רשאי. ומוקי הש"ס רישא בא"ל צאי ודלא ספקה. וסיפא במספקת וא"ל צאי. ומקשה מספקת פשיטא. והקשו התו' מעיקרא מי ניחא ויישבו בדוחק. ותו קשה על הגמרא. דא"כ הכי מיבעי בסיפא אי מספקת רשאי. והיאך תני א"ל כו' ועיקר חסר. אבל הענין דהרמב"ם פ"ז מה' רוצח ושמ"נ כ' דאשה שגלתה לע"מ יכול לומר לה צאי מע"י במספקת ומשמע אפי' בע"כ והטעם משום שהי' גרמה להפרד ממנו. וא"כ להס"ד ניחא דקמ"ל במספקת רשאי בע"כ לומר צאי כו' לא כמו בכל אשה. אבל לדידך א"כ קשה אי במספקת מיבעי לן. אלא ה"פ ואי א"ל מכבר צא וקבלה עליה רשאי גם עתה. וע"ז מקשה פשיטא מה"ת דליגרע ע"מ מכל אשה שקבלה עלי' ויושב שפיר דס"ד כל כבודה ב"מ פנימה. ואינו דומה כשהיא בארץ אחרת כפרש"י ז"ל. למדנו מכאן. דבכל אשה א"י לומר בע"כ. ועוד למדנו דאפי' קבלה עליה מכבר מכ"מ דוקא מספקת גם עתה. ובזה תלי' עיקר הדין כאשר יבואר לפנינו. דבכתובות ד' ק"ז מפרש הש"ס בקטנה וספקה. ולפי הפשט בדספקה עתה ובהא ס"ל לרב דב"ד פוסקין לה מזונות. ולמדו מכאן הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאין ב"ד שואלין על מע"י כלל כמבואר בר"ן שם. והרא"ש תמה שם סוף סי' ה' דיש להפך בזכות אדם שנפרעים שלא בפניו. אבל מכאן למדו הראשונים ז"ל שגם הבעל בעצמו א"י לומר בע"כ צאי כו' ואין לב"ד לטעון יותר ממנו. והא פשיטא שאין להם לתבוע ממנה מע"י. דמה להם למוקמי אפוטרופא לדקנני ולבקש ממנה חשבון מע"י כל עוד שלא בא ותבע. והרא"ש שפיר תמה ע"ז דפשיטא לי' כמש"כ הר"ן ר"פ המדיר דיכול לומר בע"כ צאי כו' וכפשטא דסוגי' דשם. ומש"ה גם בנפרעת שלא בפניו הי' הדבר קשה בעיני הר"ן ז"ל להסכים לפסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל כמבואר בר"ן שם פ' שני ד"ג. ומפרשי הרא"ש ור"ן הא דקטנה וספקא. בשעה שא"ל צאי כו' ועתה לא מספקא. ומוכח דבגדולה מהני קבלה אע"ג דהשתא לא ספקא. וכ"ז שיטת התו' ד' ק"ז ד"ה חיישינן וד"ה קטנה ולא כמש"כ הב"ש סי' ע' סק"ל בשיטת התו' ורא"ש. ומש"כ ואם לא תתרצה תדע דצריכה ליתן ליד הב"ד מע"י אינו אלא תימא וכמש"כ דמה לב"ד לתבוע מע"י ממנה. וגם מש"כ בסי' ס"ט סק"ד בדעת הטור אינו. שהטור העתיק לשון הרמב"ם כהוויתו. ובעיקר הדין סמך הטור על הא שהביא תחלה מחלוקת רמב"ם ורא"ש בתובעת מב"ד. ומובן דכמ"כ בתובעת ממנו. ומעתה גם דעת רש"י אינו מוכח. די"ל דלהכי כ' וקיבלה עליה משום דהשתא לא ספקה. וזהו דעת הר"ן בפרש"י ע"ש. ובהכי ניחא דבעי קבלה ממש. ולא מהני שתיקה לחוד ולא כהה"מ בפי"ב שם דאפשר שלאו דווקא. אלא רש"י לטעמי' והרמב"ם לטעמי' דס"ל דאי השתא לא ספקה. לא מהני קבלה ומחילה דלמפרע. ואי ספקה השתא מהני שתיקה לחוד. וע' מש"כ התו' ד' מ"ז ב' סד"ה תקנו כו' וצ"ל דלא אמר ר"ל דמע"י עיקר אלא לענין שא"י לומר א"ל וא"ע עכ"ל ולא פירשו דנ"מ ג"כ לענין בא"ל צאי כו' בע"כ וכמש"כ לדעת הרמב"ם ז"ל אלא כמש"כ דהתו' ס"ל כהר"ן. והיינו שנדחקו בסוגי' דגיטין הנ"ל. ועוד שם סד"ה עבד נמי כו' ולהכי קאמר לעיל ש"מ יכול כו' ואינו מובן מאי קשה להו לפרש דס"ד בדלא א"ל צאי. אבל ס"ל דהב"ד אומרים כמ"כ צאי. א"כ כשהאדון שולח גט שחרור. אין לעבד הנאה מעבדותו שהרי כשיתערב מזונותיו יאמרו הב"ד צאי כו' וה"ה אשה נמי. יישבו התו' דס"ד אפי' א"ל צאי כו' לא מהני. ועוד דס"ד דמיירי בלא א"ל כו' פי' שתבעו בב"ד ולא א"ל צאי דאז אין הב"ד אומרים צאי. ומש"ה נדחק המקשן משום דבדלא ספיק לא שכיח. נחזור לענין. דהרי"ף ורמב"ם ס"ל דאין הבעל יכול לומר בע"כ צאי כו' וה"ה ב"ד. והכי דעת רמב"ן ורשב"א וש"ע. אבל התו' ורא"ש ור"ן ס"ל דיכול לומר בע"כ צאי כו' וה"ה ב"ד. ומש"ה סתם הרמ"א הכי בסי' ס"ט ס"ד ובסי' ע' ס"י כדרכו בקודש לפסוק כתו' ורא"ש ז"ל. אלא שקשה על הר"ן דגמר וסבר דברי רבינו טובא. וגם בזה הענין כמש"כ באות הקודם. א"כ היאך פירש דברי רבינו בכאן. וצ"ל דגריס ויכול לומר. וזה הדין אתי לכ"ע. אלא דאי משום כפי' בלבד אינו אלא שעבוד בעלמא כדאי' בקידושין ד' ו' ב' אשה דלא קני לה גופא כו'. ושעבוד דבעי גביה א"י להקדיש כמש"כ הר"ן פ' שני ד"ג דשטרא לאו בר גוביינא הוא מש"ה מפרש דש"ה דכבר גבוי הוא שהרי יכול לומר צאי כו'. מכ"מ לר"ה א"י להקדיש שאינה מחויבת כלל אלא שהוא יכול לפטור עצמו ממזונות עפ"י שיאמר צאי מע"י במזונותיך אבל היא אינה משועבדת לו כלל. ומש"ה א"י להקדיש. משא"כ לר"ל שהיא משועבדת ובידו לכופה ולגבות מע"י ע"י מזונותי' מש"ה מצי להקדיש ולומר יקדשו ידיך לעושיהם. זהו הנראה לפרש דברי רבינו להר"ן ז"ל: יש כאן שבוש בציוני הסימנים. ובד' וויניציא מתחיל ס"א ומציין והולך עד פ' תשא כולל שני סימנים דדפוס דה"נ בסי' א':

ו

(ו) דאסר לי' לאיניש לצעורי כו'. ומאן דלייט כו' כ' הרד"ל ז"ל בזה"ל הא לצעורי אינו ענין ללייט. דשם לאו משום צער הוא. ואף שלא בפני' ולא"מ חייב. ואפשר משום מכה דלהלן נקיט לי' וכמש"כ להלן ברם צריך כו' דלאו לצעורי קא מכוין עכ"ל. ואני אומר דכל מצער ה"ז בכלל מבזה וקאי בארור מקלה אביו ואמו כמש"כ הרמב"ם ספ"ה מה' ממרים ובש"ע יו"ד סי' רמ"א שכל המבזה או"א אפי' בדברים אפי' ברמיזה הרי זה ארור מפי הגבורה שנא' ארור מקלה או"א כו' ומקלה מעין מקלל. אלא שהמקלל עונשו חמור וחייב מיתה ואפי' שלא בפניו מש"ה התחיל רבינו דאסור אפי' לצער בעלמא. ומאן דלייט כו':

ז

(ז) וכתיב והכהו וימות. כצ"ל ובגמרא אי' וכתיב או באיבה הכהו בידו וימות. וכ' הרד"ל גי' רבינו מחוורת שמביא מן הקודם. דתני קרא תלת זימני בכלי ברזל ואבן יד וכלי עץ. וקרא דבידו שהביא הגמרא מאוחר לכולם. ואולי י"ל דמהני לא ניחא להש"ס להביא. די"ל דבהני איצטריך לפרש וימות משום דכתיב בהו אשר ימות בו ואף בכלי ברזל דלא כתב אמרו שהברזל ממית בכ"ש. ולהכי סד"א שחייב אף אם לא מת בהן. כיון שהיה בהן כדי להמית. להכי איצטריך לכתוב וימות. אבל לעולם אימא לך דבכ"מ דכתיב מכה סתם נמי כמו באביו ואמו פי' מיתה. להכי מביא קרא דבידו וימות. דבידו מסתבר לי' דלא הוי טעון לפרושי דוקא מיתה. וע"כ בהכאה סתם לא משמע מיתה. עכ"ל. ויש להסביר עפ"י הספרי פ' מסעי שמפרש דלהכי פירש הכתוב ואם באבן יד ואם בכלי יד. משום דס"ד דכתיב וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן. וכן כתיב וכי יכה איש את עבדו בשבט ומת וגו'. משמע אפי' אין בם כדי להמית. מש"ה איצטריך לפרש דאפי' בשני אלו בעינן שיש כדי להמית. ואי לא מפרש וימות. שפיר הייתי אומר דאבן או בשבט אפי' אין בהן כדי להמית ומת חייב כמשמעות הכתובים. והכא מיירי בשלא מת. מש"ה איצטריך לפרש וימות. ואני אוסיף להביט דשנוי הגי' תליא בפי' קושית הש"ס דילמא עד דקטיל לי'. וכי לא ידענו דסתם הכאה לא משמע מיתה. הא כתיב ארבעים יכנו. מכה איש עברי מאחיו והרבה. אלא צ"ל דס"ד דהא דכתיב גבי עונש מיתה. בעינן קטלא אע"ג שלא פי' הכתוב דסמך על הא דכתיב מכה איש ומת. וע"ז משני שהרי איצטריך לפרושי בכ"מ ולא סמך על המובן. ולפי זה ניחא שלא הביא הני קראי דקדמי דכאן הי' מקום לטעות וכמש"כ. אבל מדברי רבינו בסמוך משמע שמפרש הקושי' בא"א. ושפיר הביא מן הקודם. וע' בסמוך:

ח

(ח) הוי הכאה סתם. וכל היכא דאיכא הכאה סתם כו'. בגמרא מסיים בקיצור ש"מ כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה הוא. ולשון רבינו הוי הכאה סתם אינו מובן. וכי לא ידענו דכאן כתיב הכאה סתם אלא דס"ד דסתם הכאה משמע מיתה. ונראה דרבינו מפרש ס"ד דמקשה ודילמא עד דקטיל לי' מיקטיל. משום דכתיב במכה או"א נפש. כדמסיים בסוגי' דמכה נפש בהמה קאי על מכה אדם והיינו או"א. וס"ד דנפש משמע הוצאת הנפש לגמרי. ועלה משני מדכתיב בהני וימות וכתיב ג"כ לשון נפש והכהו נפש ש"מ דנפש לא משמע מיתה. אלא כמו הכאה סתם. וזה דמסיים והכא דלא קאמר מיתה הוי הכאה סתם כמו בכל מכה שבתורה. וכבר ידוע דכל היכא דכתיב הכאה סתם הכאה דלאו מיתה הוא: וע' מש"כ באות הקדום בס"ד:

ט

(ט) וה"מ דעביד בי' חבורה דמפיק דם. וז"ל הרד"ל ז"ל. וכן בס' החינוך סי' מ"ח כ' וחיוב המיתה במכה כו' שהוא כשהוציא דם דוקא. משא"כ בשאר כל אדם שאפי' הוציא מהן דם חיובו רק ממון עכ"ל. אבל בכל הפוסקים כלם כתוב חבורה סתם. וסתמו כפי' חבורה שאינה חוזרת מצרר הדם אע"פ שלא יצא. ואף שלכאורה יש סמך לומר דבעינן דוקא יצא דם מדילפינן לה ממכה בהמה. ומסיים בגמרא מה מכה נפש עד דעבד בה חבורה דכתיב נפש. ופרש"י משמע דם [כדכתיב כי הדם הוא הנפש. וע' תו' שבת ד' ע"ה ד"ה כי היכי]. וכן לשון הש"ס ב"ק ד' פ"ז בחרשו לאו"א דנקיט לישנא טיפתא דדמא דנפל לי' באודני' מכ"מ אין זה נראה להלכה. דמההוא סוגי' דב"ק דבעי למפשט בעי' דרבה בהכהו על ידו וסופה לחזור אי חייב בד' דברים מדתנן המכה או"א ולא עשה חבורה חייב בכולן דמשכחת לה כה"ג בסופו לחזור. דאי אין סופו לחזור היא חבורה שחייב עליה ומשום מכה או"א. ודחק לאוקמי' בגווני דחיקי ע"ש. ואי איתא דבעינן הוצאת דם דוקא א"כ אין כאן הוכחה דאע"פ שאינה חוזרת אין חייב משום או"א. אלא ודאי דכל שאינה חוזרת אף שלא יצא דם חייב משום מכה או"א. דמיקרי נפש כיון שנצרר הדם ופירש וניטל מקצת דם ממקומו שאין סופו לחזור לשם. וכן אמרו בירו' דסנהדרין כאן באיזו חבורה כחבורת שבת או כחבורת נזיקין. אין תימר כח"ש אפי' לא חיסר אין תימר כח"נ עד שעה שיחסר. וע"ש בפ"מ דלפי דרשה דש"ס דילן. לא ילפינן מנזיקין [ולכאורה צ"ע על הירו' דאיך ס"ד כח"נ ודוקא חיסר. שא"כ כל שאינו חבורה באו"א אינו בנזיקין. וליקשי מתניתין בב"ק החובל באו"א ולא עשה בהם חבור' חייב בכולן. וי"ל ואכ"מ להאריך] א"כ מבוא' שדינו כשבת דנצרר הדם אע"פ שלא יצא חייב [ולפי שהביא רש"י ר"פ ש"ש שחיובו משום צובע הי' מקום לומר דכאן לא מחייב בחבורה עד שיצא הדם] ואפשר אף לשון גאון עד דמפיק דם פירושו מפיק ממקום למקום וא"ח למקומו. או אולי שהקדים גאון לשון זה לענין מש"כ להלן בבעיא דלמשקל לי' דמא דזמנין דעביד טפי ממאי דמתבעי ואתי לידי איסורא. ומשום דשם לכאורה מעשה חבורת ההקזה אחת היא למאי דבעי או טפי ממאי דבעי ואין החיוב כ"א על הוצאת הדם יתירה. וזהו שנתכוין גאון ז"ל בלשון מפיק דם לומר שכיון שהדם הוא הנפש. חייב על הוצאת הדם יתירא אע"פ שלא עשה חבורה חדשה ומכ"מ צריך לומר שעשה מעשה בידים בהוצאת הדם היתר. כגון שדחק בידו הגיד שיצא הדם יותר וכה"ג. הא לא"ה פשיטא דבלא מעשה לא מחייב. והר"ן בחי' כ' שלפעמים יטעה בהקזה ולא יכוון הוריד ויעשה חבורה שלא לצורך הרפואה והרמב"ן בתה"א שער הסכנה כ' דילמא חביל בי' טפי ממה שצריך בדרך הרפואה. וי"ל כוונתו שיעשה החבורה רחבה וגדולה יותר עכ"ל הרד"ל. ואני בעניי מחליט כפי מה שהבליע הרד"ל ז"ל בהגהתו. דתליא באשלי רברבי דלפי פרש"י דנצרר הדם בשבת חייב משום צובע. וע"כ ביצא הדם מודה דלית בי' צובע אלא משום נטילת נשמה. והרי מבואר דס"ל דבנצרר בעלמא אין בו משום נטילת נשמה והכי מבואר בירו' שבת פ' כלל גדול הצובעו מה צביעה היתה במשכן שהיו משרביטין בבהמה בעורות אלים מאדמים. אר"י הדא א' העושה חבורה ונצרר בה הדם חייב. המאדם אודם בשפה חייב המוציא דם בשבת חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. הרי מבואר דמפרשי מתניתין דר"פ ש"ש משום צובע. ולהכי משכח צובע במשכן בעורות א"מ. ותמה שפיר בקה"ע הא הוי תכלת וארגמן ומיישב שהיו בידם צבוע מכבר ולכאורה תמוה הא בעינן נביעה לשמה. וי"ל עפ"י שמות רבה פ' ל"ג שהתקינו עצמן למשכן גם בעודם במצרים ומש"ה כתיב כל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן. אבל העיקר דלא קאמר הכי אלא כדי ללמדינו דגם זה מיקרי צובע. והיינו דמסיים הדא אמרה העושה חבורה כו' ולכאורה הא משנה מפורשת היא. אלא קמ"ל דמכאן הוא שלמדנו חיוב חבורה זו. ולא משום נטילת נשמה. והיינו פרש"י ז"ל. אבל התו' מיאנו בפשיטות בזה הפי' והיינו משום דבחולין ד' מ"ו ב' מבואר דנצרר הדם אעפ"י של"י טעם א' להם כמו שיצא הדם ושניהם משום חבורה ולקותא שהרי מטריף ריאה שנצרר הדם אי דמי' לשמונה שרצים ע"ש. והוכיחו התו' מזה דש"ס דילן פליג על הירו'. וא"כ גם במכה או"א כמו דחייב בחבורה שיצא הדם ה"ה בנצרר הדם במקום עור אבל הרמב"ם כ' דחובל בשבת אפי' יצא הדם אינו חייב משום נטילת נשמה אלא משום מפרק ודש ובכלל זה ג"כ נצרר הדם אע"פ של"י. וזהו שיטת רבינו וסוגית התלמוד דילן שבת פ' כ"ג כמש"כ בס"ד פ' אמור סי' ק"ה אות ד' אבל נטילת נשמה שבאותו אבר לית לן כלל לענין שבת. אבל במכה או"א דודאי חייב בנ"נ שבאותו אבר ס"ל לש"ס דילן כהירו' לענין שבת דלא מקרי נטילת נשמה אלא ביצא הדם ולא בנצרר לחוד. והנה חבורה דנזיקין לא תליא בדם כלל אלא בחיסר אבר וכדומה שהזיקו בפחת דמיו. ואפי' לא יצא דם. ולהיפך הוציא דם ולא חיסרו בדמיו לא עשה כלום. וחבורה דשבת להיפך חיסר דמי' בלא דם אינו כלום. ואם יצא דם חייב בלי שום חסרון בדמי'. והיינו דנסתפק בירו' במכה או"א והא פשיטא דהוצאת דם בעינן דזהו מכה נפש או נצרר הדם לשיטת התו'. או יצא ממש לשיטת כל הראשונים ז"ל. אלא אי בעינן כחבורה דנזיקין ג"כ שיהא חסרון בדמי'. והא דתנן המכה או"א ולא עשה בהן חבורה חייב חמשה דברים. היינו שלא הי' כחבורה דשבת ולא הוציא דם. או דילמא דבחבורה דשבת סגי. והשתא יש לנו לפרש סוגי' דב"ק ד' פ"ה ב' דבעי בהכהו ע"י וצמתה וסופה לחזור. דודאי כל מכה ופציעה בלא חסרון אבר סופו לחזור ע"י רפואה מיהא וכדתני' בספרי תצא מה בין פצוע דכא לכ"ש דפ"ד חוזר וכ"ש א"ח זו הלכות הרופאים. והשתא לא מהני מה שנצרר הדם ואין חוזרת שיהא חייב משום נזק. דנהי דאין הדם חוזר למקומו. מכ"מ הנזק ודאי סופו לחזור. ושפיר קא פשיט מהא דתנן ולא עשה בהן חבורה חייב משום נזק. ולא משכחת אלא בחירשו או סכו נשא:

י

(י) אלא מעתה הכישה באבנים ה"נ כו'. פי' הכישה הכה אותה באבנים. כמו הכישה במקל בב"מ ד' מ"א א'. ובגמרא אי' א"מ הכחישה באבנים ה"נ דלא מיחייב. וכ' הרד"ל וז"ל לפנינו אי' הכחישה וכן מוכרח דמהא הוא דאיכא לאקשויי דלא עבד בה חבורה. אבל הכישה שהוא לשון הכאה אפי' הכה באבנים מהיכא פסיקא מילתא להקשות ממנה שודאי לא יהי' חבורה מהכאה זו עכ"ל. ולטעמי' דס"ל דחבורה דאו"א היינו נצרר הדם אע"פ של"י. וזה נעשה ע"י הכאה באבנים. וע"כ הקושיא דגמרא שהכחישה ע"י משא אבנים יותר מכחה ונתכחשה ע"י זה אבל למש"כ דחבורה דא"א היינו יצא דם דוקא ומקשה א"מ הכה אותה באבנים ולא בברזל שמוציא דם אלא באבנים שאינו מוציא דם ה"נ דלא מיחייב. ומכ"מ ע"כ מיירי שנתכחשה ע"י הכאה זו ויש בה נזק ממון. וכדאי' בב"מ שם שהכישה משמע ג"כ שהכחישה ע"י הכאה. והא דלא קאמר באמת שהכחישה סתם. וע"י משא אבנים ג"כ י"ל דס"ל כדעת התו' שם דהכחשה דהדרא לא מיקרי נזק מש"ה דוקא ע"י הכאה ובעי רפואה וגופא דבהמה לא מקבל סמא כגופא דאדם ואינה סופה לחזור. מש"ה מיחייב משום נזק. אבל הכחישה ע"י משא אבנים לא בעי' רפואה אלא שתנוח איזה ימים ופטור. מיהו הרא"ש פ' השואל סי' ד' חולק על התו' בזה ע"ש וע' תו' גיטין ד' מ"ב ב' ד"ה ושור. ולמש"כ תלי' בשנוי נוסחאות בסוגי' דסנהדרין. מיהו התו' גרסי ע"כ הכחישה באבנים. דאינהו ס"ל נצרר הדם חייב באו"א:

יא

(יא) ומתעקר לי' שינא. דודאי יוצא הדם והוי חבורה. ומש"ה כ' המ"א סי' שכ"ח סק"ג דהוצאת שן מלאכה דאורייתא היא. דהא חובל לרפואה: הרד"ל. ובגמרא ליתא כלל. והא שפי' רבינו הני תרתי. לאקוזי דם לרפואה ולמעקר שיני'. לאשווי רפואה שיש בו סכנה בקלקולו כמו הקזת דם שאם יקיז יותר מהשיעור אפשר שיסתכן. ורפואה שאין בו סכנה בקלקול כמו עקירת השן ואי שרי תרוויהו שרי ואי אסירי תרוויהו אסירי ולאפוקי ממש"כ הרמב"ן בסתה"א שער הסכנה דר"פ ומר ברי' דרבינא לא פליגי אפשיטותא דרב מתנא ורב דימי. דר"מ ור"ד מיירי בהקזה. וא"כ אין נ"מ בין בן לאחר. שהרי אם יקלקל אחר ג"כ יעבור על עון מיתה. משא"כ סלוא ולמפתח לי' בועא דבאחר שגגת לאו ובבן שגגת מיתה. אבל דעת רבינו כהרי"ף ז"ל דפליגי ולר"פ ומר ברי' דרבינא אפי' להקיז אסור. וכמש"כ הטעם הרמב"ן שם דלא חיישי' למקלקל דמיתה. אלא למקלקל דחבורה:

יב

(יב) רב פפא לא שבק כו'. הכי אי' בה"ג ה' כיבוד וברי"ף ורמב"ן שם וביראים סי' נ"ט ושארי ראשונים. וע' מש"כ סי' ק"ה אות ד' דלרב ודאי שרי ולא גזרינן וע"כ גרסינן ר"פ:

יג

(יג) ולא גזרו רבנן. בגמרא ליתא אלא אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק וס"ד דאסור מה"ת משום שקרוב ועלול לידי חבורה שלא לצורך והוי כהא דאסו' לשמש בעת וסתה משום שעלולה לראות. ומכ"מ אי כסבור יכולני לבעול הוי שגגה כדאי' שבועות ד' י"ז ב' וע' מש"כ סי' פ"ט אות ד' בס"ד. וה"נ אסור מה"ת וכיב"ז אי' בביצה ד' כ"ה א' הפשט וניתוח לעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח. קמ"ל רבינו שאין זה אלא גזירה דרבנן דאי הי' חשש מה"ת מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כדאי' ביבמות ד' פ"ב וקי"ט. אלא גזירה בעלמא דרבנן ובאיסור לאו דקיל לא גזרו ונ"מ בזה דאע"ג דקיי"ל כר"פ ומר ברי' דרבינא. מכ"מ אי ליכא אחר שרי כמש"כ הרמב"ם פ"ה מה' ממרים והרמב"ן בתה"א שם והטור ורמ"א סי' רמ"א וכדאי' בכתובות ד' ט' במקום צערא לא גזרו רבנן:

למ"ד מקלקל בחבורה פטור כו' וכי אמרינן האב שמחל ע"כ כו' כצ"ל:

יד

(יד) אבל הכאתו וקללתו לא. זה הדין פשוט בשו"ת ריב"ש (סימן רכ) והובא בבד"ה יו"ד סי' של"ד וז"ל לענין רב שאסור למחול על בזיונו דומה למה שאמרו האב שמחל ע"כ כבודו מחול. דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן על דברי חירופים וגידופים עכ"ל וע' מש"כ סי' ע"ז אות ו' לענין אב. ובסי' כ"ט אות ט' לענין רב סמיכות מהגמ' לזה. והרד"ל הביא ראי' לזה מהא דמ"ק ד' י"ז שנדתה שפחה של בית רבי שראתה א' מכה בנו גדול. ודילמא מחל לו על הכאה. ודחה מהא שכ' התו' קידושין ד' ל"ב ד"ה דמחל. וצריך לומר שהודיעו קודם לכן שלא יהא כמו נתכוין לאכול בשר טלה כו' ואין זה דחוי. חדא דילמא באמת הודיעו. ותו. דבשביל זה אינו חייב נדוי. כיון שלא עבר על לאו ממש. אלא ודאי לא מהני מחילה. ועוד ציין הרד"ל בס' חסידים סי' תק"ע ותקע"ג ותקע"ד. ובאמת לא נצרכנו לראיות אלא על בזיון בעלמא דלא מהני מחילה. אבל קללה והכאה פשיטא. שהרי אפי' המקלל עצמו עובר בל"ת. וקיי"ל בפ' החובל דאסור לחבול עצמו ג"כ. הרי דלא מהני מחילה. וכיון דאסור לכתחילה ממילא חייב מיתה ובאיסורא קאי ולא נצרכנו אלא לבזוי וגם בזה הדבר פשוט מכל הני ראיות שהבאתי שם דלא מהני מחילה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף