שו"ת הריב"ש/רכ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
לחכם הרב רבי משה אברב אליה נר"ו
ששלח אלי תשובת חכמי גירונד"ה י"ץ ושאענה גם אני חלקי: זאת היא תשובת חכמי גירונד"ה יצ"ו:
נשאלנו על אחד מן התלמידי חכמים שזלזל בו ראובן עם הארץ וחרפו וגדפו ונדהו החכם אם חייבין בני העיר לנהוג עם ראובן הנז' בדין מנודה ואם תמצי לומר דנדויו נדוי אם לא נדהו החכם אם חייבים בני העיר לנדותו לכבוד החכם אם לאו [*) בזמנם ובמקום מושבם לא נאסרו עוד הנדוים מדינא דמלכותא:]:
תשובה ודאי תלמיד חכם שנדה איזה אדם לכבודו נדויו נדוי וחייבין כל חבריו וכל אדם לנהוג בו נדוי חוץ מן הרב הגדול ממנו והכי איתא בפ' ואלו מגלחין (י"ז.) אמר רבי תנחום בריה דרבי חייא ואמרי לה אמר רב הונא ת"ח שנדה לכבודו נדויו נדוי דתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב מנודה לרב מנודה לתלמיד ודייקינן לרב הוא דאינו מנודה אבל מנודה הוא לכולי עלמא מנודה למאי אילימא מנודה למילי דשמיא הא כתיב אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב אלא לכבוד עצמו הרי נתבאר שהתלמיד יכול לנדות לכבודו ונדויו נדוי. וכן נראה שיכול לנדות לכבודו אע"פ שאין עדים כל היכא שהיה ברור לו שבזהו מדאמרינן התם אמר רב יוסף האי צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה ופירש הראב"ד ז"ל לנדות כלומר דהיכא שהחכם ידע שעם הארץ בזהו אע"פ שאין שם עדים רשאי החכם לעשות הדין לנפשו ולנדותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפרק עשירי מהלכות ת"ת) וז"ל וכן החכם מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו ואינו צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שיתרצה החכם:
ולענין אם לא נדהו התלמיד חכם אם חייבין חבירי העיר לנדותו לכבוד החכם אע"פ שלא נדהו החכם ודאי נראה דחייבין מדאמרינן התם (ט"ז.) ההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו לסוף אזל ופייסיה לרב טובי בר מתנה אמר אביי היכי ליעביד אי שרי ליה אכתי לא חל שמתיה תלתין יומין לא לישרי ליה קא מיפטרי רבנן ומסקינן דאמר שמואל טוט אסיר וטוט שרי וה"מ לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין הנה נתבאר שאע"פ שלא נדהו החכם חייבין חכמי העיר לנדותו כל היכא דידעי בעדים שזלזל והקל בכבוד החכם דהא אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעוה"ב אם באו עדים שבזהו אפי' בדברים חייב נדוי ומנדין אותו בית דין ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותה לחכם והכי איתא בירושלמי (ב"ק פ"ח ה"ו) הביאו הרב בהלכות פרק החובל:
והפיוס שצריך עם הארץ לפייס החכם הוא בשני פנים שיפייסהו בדבריו לבקש ממנו מחילה ומטו בכל מיני רצוי וזולת זה חייב ליטול ליטרא זהב על כל פעם ופעם שבזהו ונותן אותה לחכם ומשקל הליטרא הוא תשעה סלעים פחות רביע וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות חובל ומזיק) והסלע הוא י"ב ארגינ"ש כמש"כ הרמב"ן ז"ל וקנס זה גובין אותו בכ"מ וכ"כ הרמב"ם ז"ל שכן פשוט המנהג שגובין אותו אפילו בזמן הזה ע"כ לשון השאלה מחכמי גירונד' ואלו הן אנגוס"ף בלשום אנבלשום פלכון אנבונדיאה פלכון אנראובן נסים אנטודרוס חסדאי גם החכם נשתרוק שולם הודה לדבריהם בכתבו וז"ל מה אני לבא אחרי החכמים השלמים ולשנות אחר דבריהם הנעימים נאום דורש שלום תורתך התמימה אשתרוק שולם עכ"ל אחלי קצין וראש השמיעני גם אתה הוד קולך ודברות קדשך מתוך גחלי אש חכמתך דורש שלום מזומן למצותך משה אברב אליה:
תשובה גבר חכם בעז בקשה נפשך החשובה אחוה דעי גם אני במה שהשיבו חכמי גירונדה היקרים יצ"ו על עם הארץ שבזה אחד מן החכמים וחרפו וגדפו ונדהו החכם שנדויו נדוי וכן אם לא נדהו החכם שחכמי העיר מנדין אותו ומה אני לבא אחריהם רבותא למחשב גברי ובשלמא מילתא דתליא בסברא לחוי אבל דברים אלו מפורסמים ומבוארים בתלמוד ובדברי המחברים ז"ל ולא היה צריך לתשובת שום חכם או מורה הוראה רק לעיין בהלכות הרב אלפסי ז"ל או בספרי הרמב"ם ז"ל דזיל קרי בי רב הוא. אמנם לבלתי השיב את פניך אענה גם אני חלקי:
מה שהשיבו שהחכם שנדה מי שחרפו וגדפו שנדויו נדוי מבואר הוא מההיא שהביאו הם י"ש צ"ו ת"ח שנדה לכבודו נדויו נדוי ועוד מכמה מעשים באו בתלמוד בזה בפרק עשרה יוחסין (ע'.) עובדא דההוא בר נהרדעא דאיקלע לפום בדיתא קרב לגבי טבחא אמר להו הבו לי בשרא אמרו ליה עכיב עד דשקיל שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל ברישא והדר שקול לך אמר מנו יודה בר שויסקל דשקיל בישרא מקמאי אזלו ואמרו ליה לר"י איקפד אפיק שיפוריה ושמתיה. הנה שרב יהודה נדה לזה בפרהסיא על שבזהו [שלא בפניו] וכ"ש כשמבזהו בדברי חרופין וגדופין על פניו שיכול לנדותו ובפרק ואלו מגלחין (ט"ז:) ההיא איתתא דהות יתבה בשבילא ופשטה כרעה הוה חליף צורבא מרבנן ולא איכנע' מקמיה אמר כמה חציפתא דההיא אתתא אתאי לקמיה דר"נ אמר לה שמעת שמתא מפומיה אמרה ליה לא אמר לה אי הכי זילי נהיגי נזיפותא בנפשך חד יומא. הנה זאת האשה אע"פ שלא ביזת' לההוא צורבא מרבנן רק שהקלה בכבודו שלא נכנעה מפניו אעפ"כ היה יכול לנדותה אם רצה וזהו ששאל לה רב נחמן מי שמעת שמתא מפומיה ק"ו למחרפו ומגדפו והתם נמי ההוא אלמא דהוה קא מצערי לצורבא מרבנן אתא לקמיה דרב יוסף א"ל שמתיה ולשון מצער משמע בדברים כדאמרינן בפ"ב דיומא (כ"ג.) וצערא דגופא והתניא נעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן וכו' ובפ"ק דגיטין (ז'.) שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדין עלי ופירש"י לחרף ולגדף וקאמר התם קא מצערין לי טובא. וכן שכל אדם חייב לנהוג בו נדוי חוץ מן הרב הגדול ממנו מבואר הוא כמו שהביאו הם י"ש צ"ו. וכן מה שכתבו שאם לא נדהו הת"ח שחכמי העיר חייבין לנדותו אמת אבל הראיה שהביאו הם מההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנה אימנו עליה אביי ורבא ושמתוהו מההי' רשאין שמענו אם חשו לכבוד החכם חייבים לא שמענו אבל בפרק מי שמתו (י"ט.) גרסינן אמר ריב"ל בכ"ד מקומות ב"ד מנדין על כבוד הרב וחד מינייהו המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים ומוכח לה ממתני' דמסכת עדיות שנדו את עקביא בן מהללאל על שאמר שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה ומדקאמר ב"ד מנדין משמע חייבין לנדות וכן הוא בכל אותן הכ"ד. דברים שהזכירן כלם הרמב"ם ז"ל. ועוד שאם לא היו חייבין לא היו מנדין אדם גדול כעקביא בן מהללאל ולזה הוא מבואר שב"ד חייבין לנדות המבזה תלמיד חכם לאחר מותו כ"ש המבזהו בחייו ובפניו דאיכא צערא דגופא וזהו לשון הר"ם ז"ל במנותו הכ"ד דברים מנה בלשון זה המבזה חכם אפילו לאחר מיתה נראה שגדול עונש המבזהו בחייו מן המבזהו לאחר מותו וזהו שצריך רבוי מן הכתוב למקלל אביו ואמו לאחר מיתה שיהיה חייב כמוזכר בפרק ואלו הן הנחנקין (פ"ה:) ועוד ראיתי בשם הראב"ד ז"ל[1] שאין ביד הרב למחול ואע"פ שאמרו בפ"ק דקדושין (ל"ב.) הרב שמחל על כבודו כבודו מחול דתורה דיליה היא דכתיב ובתורתו יהגה יומם ולילה היינו מידי דלית ביה בזיון אלא שבאותן דברים שחייב אדם לנהוג בו כבוד מחמת תורתו כגון לעמוד מפניו וכיוצא בזה בהנהו יכול למחול אבל על בזיונו אינו יכול למחול אדרבה אסור לו למחול שהתורה מתבזית בכך[2] ודמי למאי דאמרינן התם האב שמחל על כבודו כבודו מחול דליכא למימר שיהא האב יכול למחול לבן לומר לו דברי חרופין וגדופין[3] והיינו דאמרינן בפ"ב דיומא (כ"ג.) דתלמיד חכם צריך שיהא נוקם ונוטר כנחש והרמב"ם ז"ל כתב שאסור לחכם למחול אם בזהו בפרהסיא ואם מחל נענש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו. שאר הדברים שכתבו מקנס ליטרא של זהב אין להאריך בהם כי לא באו בשאלה וגם שהם מבוארים ובדברים הפשוטים דבר שפתים אך למחסור נאום משיב מפני הכבוד שואל בשלום תורתך מפני האהבה נאמן אהבתך יצחק ב"ר ששת זלה"ה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ לא נמצא בכתבי הראב"ד שבידינו.
- ↑ בגמרא בקידושין (שם) מובא מעשה ברב הונא שקרע שיראי [- בגד משי] בפני רבה בריה, כדי לנסותו אם ירתח או לא. והגמרא מקשה כיצד עשה כן "ודילמא רתח, וקעבר א'לפני עור לא תתן מכשול'", ופירש רש"י: ודילמא רתח ואמר לאבוה מידי בריתחיה. ומיישבת הגמרא: דמחיל ליה ליקריה. ותמה הטורי אבן במגילה (כח. ד"ה אל תקרי משנאי) שמסוגיא זו מבואר היפך דברי הראב"ד, שהרי אם יאמר לאביו משהו ברתיחו הוא בזיון לאב, ואף לענין זה מיישבת הגמרא ש'מחיל ליה ליקריה', הרי מבואר להדיא שמחילת האב מועילה לא רק לענין כיבוד כי אם גם לענין בזיון. וכתב הטורי אבן שיש לחלק בין 'כבוד האב' ל'כבוד הרב', ולומר שכבוד רב גדול משל אב, ולכן גם לדעת הסובר שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, מכל מקום במקום בזיון אינו יכול למחול על כבודו, אבל האב יכול למחול אף על בזיונו. ובברכי יוסף (יו"ד סי' רמב שיורי ברכה סק"ח) תמה על דבריו, שהרי הטורי אבן בא ליישב דעת הריב"ש בשם הראב"ד, והרי הריב"ש מביא דין זה גם לענין האב - שהרב אינו יכול למחול על בזיונו כדרך שהאב אינו יכול למחול על בזיונו. ודוחק לומר שכוונת הטורי אבן לחלוק על דברי הראב"ד והריב"ש במקצת, ולקבל את דבריהם רק בנוגע לרב שמחל על בזיונו ולא בנוגע לאב שמחל על בזיונו. ועוד מוסיף הברכי יוסף ותמה על עיקר ראיית הטורי אבן מקריעת השיראין בידי רב הונא, שלכאורה יש לומר שידע רב הונא בלי שום ספק שודאי לעולם לא יבוא רבה בריה לידי בזיון אב ח"ו מחמת קריעת השיראין, ולכל היותר שמא למעט קצת בכבודו, וכלשונו של רש"י 'ואמר מידי לאבוה' - כלומר, דבר קל הסותר למורא וכבוד אב, אך לא לבזיונו. וכן משמע מלשון הגמרא שרב הונא 'מחיל ליקריה', ולמה לא אמרה ש'מחיל לבזיוניה', אלא משמע שעל בזיונו אינו יכול למחול, רק שהיה פשוט לו שלא יבוא רבה בנו לבזותו, ועל אי כבודו מחל.
- ↑ ב"י יו"ד סי' שלד בבד"ה ושם בסד"ה מנודה לעיר: