שאילתות דרב אחאי/ס
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאילתא אילו מן דנסיב איתתא מיחייב בשארה כסותה ועונתה שנאמר ואם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע תנו רבנן שארה אלו המזונות וכן הוא אומר ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו כסותה כמשמעה ועונתה זו עונה וכן הוא אומר אם תענה את בנותי רבי אליעזר אומר שארה זו עונה וכן הוא אומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקח כסותה כמשמעה עונה אלו המזונות וכן הוא אומר ויענך וירעיבך רבי אליעזר בן יעקב אומר שארה כסותה לפום שארה תן כסותה שלא יתן של ילדה לזקנה ושל זקינה לילדה כסותה ועונתה לפום עונה תן כסותה שלא יתן חדשים בימות החמה ושחוקים בימות הגשמים תני רב יוסף שארה זו קירוב בשר שלא ינהג בה מנהג פרסיי' שמשמשין מטותיהן בלבושיהן מסייעא ליה לרב הונא דאמר כל האומר אי איפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה (סח)(א) אלמא קסבר רבי אליעזר בן יעקב כוליה קרא בכסות משתעי עונה לא צריכא קרא מזונות תקנתא דרבנן (ב) דתניא תיקנו רבנן מזונותיה תחת מעשה ידיה ופרקונה תחת כתובתה לפיכך בעל אכיל פירות פירות מאן דכר שמייהו חסורי מיחסרא והכי קתני תקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה ופירקונה תחת פירות וקבורתה תחת כתובתה לפיכך בעל אוכל פירות איפוך אנא (ג) אמר אביי לעולם לא תיפוך מאי טעמא תיקנו מצוי למצוי ושאינו מצוי לשאינו מצוי:
ברם צריך (ס8)אילו אשה דאמרה לא בעינא מזונות (ד) ולא מעה כסף לצורכי ומעשה ידיי ליהוו דילי מי שמעינן לה אי לא מי אמרינן עיקר תקנתא לדילה עבדו רבנן דתיתזין מבעל והיא קא אמרה לא בעינא או דילמא עיקר תקנתא לדיליה עבדו רבנן דליהוו מעשה ידיה לבעלה ת"ש דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה אלמא עיקר תקנתא לדילה עבדו רבנן והיא קא אמרה לא קא בעינא וכדרבא דאמר כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת שומעין לו והא קתני תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה איפוך אימא תיקנו מעשה ידיה תחת מזונותיה לאפוקי דרבי שמעון בן לקיש מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה (ה) יכול לומר לה טול מעשה ידייך במזונותייך נעשה כאומר לה יקדשו ידים לעושיהם והילכתא כרב הונא אמר רב: דרשה דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן דיני ממונות ואפילו ביחיד:
שאילתא (ו) דאסיר ליה לאיניש לצעורי אבוה ואמיה ומן דלייט אבוה ואימיה חייב קטלא דכתיב ומקלל אביו ואמו מות יומת ולא תימא עד דלייט אבוה ואימיה בהדי הדדי אלא אפילו אביו בשלא אמו ואמו בשלא אביו חייב דתני' איש מה תלמוד לומד איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו אביו בשלא אמו ואמו בשלא אביו מניין תלמוד לומר אביו קילל אמו קילל דברי רבי יאשיהו רבי יונתן אומר משמע שניהם באחת ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדו ולרבי יונתן אביו ואמו יתירה למה לי דכתיב לרבות מקלל לאחר המיתה ורבי יאשיהו נפקא ליה ממקלל אביו ואמו ורבי יונתן מבעי לי לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס ורבי יאשיה נפקא ליה מאיש איש איש אשר יקלל ורבי יונתן אמר דברה תורה בלשון בני אדם וקטליה בסקילה כדתנן ואלו הן הנסקלין מקלל אביו ואמו דאתייא דמיו בו מדמיהם בם ומאן דמחי אבוה ואימיה דיניה בחנק כדתנן ואלו הן הנחנקין מכה אביו ואמו ומנלן דכתיב מכה אביו ואמו מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק וממאי דהאי מכה ממחה הוא דילמא עד דקטיל ליה מקטל לא מדכתיב מכה איש ומת (ז) וכתיב והכהו ומת והכא לאו קאמר מיתה (ח) הוי הכאה סתם וכל היכא דאיכא הכאה סתם הכאה דלאו מיתה הוא (ט) והני מילי דעביד ביה חבורה דמפיק דם ואי לא לא מיחייב קטלא ומנלן דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתיב ומכה נפש בהמה מכה אדם נמי עד דעביד ביה חבורה מתקיף לה רבי ירמיה (י) אלא מעתה הכישה באבנים הכי נמי דלא מיחייב אלא אמר רבי ירמיה אם אינו עניין לנפש בהמה דכי נמי הכישה באבנים חייב תנהו עניין לאביו ולאמו:
ברם צריך מהו למעבד ביה חבורה לרפואה כגון למישקל ליה דמא (יא) ומתעקר ליה שיניה כיון דלא לצעוריה קא מכוין שפיר דמי או דילמא זמנין דעביד ביה טפי ממאי דמתבעי ואתי לידי איסורא ת"ש דאיבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנה אמר ואהבת לרעך כמוך רב דימי בר חנינה אמר מכה אדם ומכה כהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור (יב) רב פפא לא שביק ליה לבריה למישקל ליה סילווא מר בריה דרבינא לא שביק ליה לבריה למפתח ליה בותא דילמא אתי למעבד ביה חבורה וקא חטי בשוגג אי הכי חבירו נמי חבירו שגגת לאו בעלמא הוא (יג) ולא גזרו רבנן אבל האי שגגת חנק אלא הא דתניא נוטל מחט של יד ליטול בה את הקוץ היכי שקלינן בה קוץ בשבת ניחוש דילמא אתי למעבד ביה חבורה והוי שגגת סקילה התם מיקלקל הוא הא ניחא למאן דאמר מקלקל הוא בחבורה פטור אלא למאן דאמ' מקלקל בחבור' חייב מאי איכ' למימ' מאן שמעת ליה דאמ' מקלקל בחבורה חייב רבי שמעון הוא ורבי שמעון שמעינן ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אלמא אף על גב דמדאוריתא שרי חיישינן דילמא אתי למעבד חבורה וכן אמרי האב שמחל על כבודו כבודו מחול הני מילי כבודו (יד) אבל הכאתו וקללתו לא[1]:
- ↑ בברכי יוסף (יו"ד סי' רמב שיורי ברכה סק"ח) מעיד על מה ש"ראיתי ספר פסקי דינין, חיבור קדמון על קלף כתב יד, נכתב שנת פ"ג לאלף השישי" שהביא בשם השאילתות שעל 'צערו, הכאתו וקללתו אינו מחול', והוסיף תיבת 'צערו' על לשון השאלתות שבדפוס. ומוסיף הברכי יוסף שאפילו אם אין גורסים כן בדברי השאילתות, אין לדייק מדבריו שרק על 'הכאתו וקללתו לא' אבל על בזיונו יכול למחול, שכן השאילתות עוסק בהכאת אב ולכן נקט הכאה וקללו אבל הוא הדין לבזיונו, ודוקא 'כבודו' אמרו [וכן 'מוראו' שהוא שוה לכבודו] ולא יותר - לא בזיון, לא הכאה ולא קללה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |