העמק שאלה/נ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה נ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) צורך אכילה הוא דשרי כצ"ל:

אבל טחינה והרקדה דאפשר לעשותן מערב יום טוב כו'. דמיעט רחמנא הוא לבדו יעשה לכם. עיקר האי דינא והאי דרשה אי' בירו' ביצה פ"א ה"י תני אין בוררין ואין טוחנין ואין מרקדין. הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים כו' מנין שאין בוררים כו' תני חזקיה אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין שלא יקצור ושלא יטחון ולא ירקד. והתו' ריש ביצה ד' ג' סד"ה גזירה הביאו אפס קצה דברי הירו'. והרשב"א בחי' שבת צ"ה א' הביאו בשלימות. והכי משמע בסנהדרין ד' י"ג דמפרש וחג האסיף תקופת השנה בחוה"מ שיש בו אסיפה משמע דביו"ט אסיפה אסור מן התורה וע' טורי אבן חגיגה ד' י"ח ובמש"כ סי' ק"ע אות ג' בס"ד. מיהו התו' שם הקשו דבמגיל' פרק א' אי' דבמכשירין דאיכא רבוי לכם ומיעוט הוא לחלק בין מכשירין שאפשר לעשות מעריו"ט בין שא"א. אבל בא"נ עצמו לעולם שרי. והכי הקשו בפ' המצניע (שבת ד' צ"ה א)' על הא דתני' ברודה חלות דבש ביו"ט סופג את הארבעים ע"ש. ועוד הקשו על איסור בונה ביו"ט ע"ש. מיהו רבינו כ' זה הטעם עצמו משום דאפשר לעשותן מעריו"ט אבל יישב קושית התו' וכ' ואוכל נפש נמי מידי דאורחי' למיעבד ביו"ט כגון משחט כו'. ר"ל אפי' אם הי' אפשר לעשות מעריו"ט מכ"מ כיון דאורחי' לעשות ביו"ט סמוך לאכילה שרי. משא"כ טחינה והרקדה דאורחי' לעשות כמה ימים לפני זמן אכילה אסור אפי' לא הי' אפשר לעשות מעריו"ט מכ"מ כיון דאורחי' להקדים אינו בכלל אשר יאכל לכל נפש וגו'. וכ"כ בשאילתא סי' ק"ז אבל טחינה והרקדה דדרכן למיעבד מערב יו"ט אסור כו' והיינו הנ"מ בין א"נ למכשירין. דא"נ דדרכו לעשות סמוך לאכילה שרי אפי' הי' אפשר לעשות מעיו"ט. ומכשירין אפי' מידי דאורחי' לעשות סמוך לאכילה אסור כל שהי' אפשר מעריו"ט כמו שפוד שנרצם וסכין שנפגם שרי לר"י כדאי' בד' כ"ח ב' ואי נפגם מעיו"ט אסור [וזה שלא כד' הרשב"א בחי' ביצה כ"ח ב' שכ' דלר' יהודה מכשירין שאפשר לעשות מעיו"ט נמי שרי בשינוי. וכבר דחה דבריו בשיטה מקו' שם. מהר"ח]. איברא רש"י ז"ל לא סבר הכי. שהרי גריס פ' ר"א דמילה (שבת ד' קל"ד) בהא דרמי על הא דאין ממתקין את החרדל מ"ש מבשרא אגומרי דשרי. ומשני הכא לא אפשר הכא אפשר. דמתוק חרדל אפשר לעשות מעיו"ט מש"ה אסור לכבות ביו"ט משא"כ בשרא אגומרי. הרי בא"נ עצמו כל שאפשר לעשות מעיו"ט אסור. ושפיר מקשו התו' ריש ביצה על פרש"י ר"פ אין צדין [איברא יש ליישב גם לד' רש"י כמ"ש הר"ן בביצה פ"ב שם. דכך דרך החרדל למתק ממנו הרבה. וא"כ הוי כטחינה והרקדה] אבל גי' הרי"ף שהביא סוגי' זו בביצה בפ"ב מ"ש מבשרא אגומרי ומשני הכא ליכא כבוי הכא איכא כבוי. ויתברר שיטת הרי"ף וגירסתו בעזרו ית'. ובזה תלי' עיקרי ה' יו"ט. והנה יש כאן שני קושית חמורות. חדא. וכי איכא כבוי מאי הוי הא הוי א"נ. וזהו קו' בעה"מ ז"ל. וכ' הרמב"ן במלחמת ה' דדמי לטחינה וא"כ קשה דקארי לה מאי מקשה. הא אין שום דמיון מתוק חרדל לבשרא אגומרי. ויישב דס"ד דטעם האיסור משום דאין זה כבוי לצורך א"נ ע"ש עוד. ובמח"כ הרמב"ן הביאור דחוק. אבל האמת יורה דרכו של הרי"ף דכבוי אסור אפי' לצורך א"נ כמש"כ הגר"א ז"ל סי' תק"ז ס"ק ט"ז לדעת הרי"ף. וע' ס' עיקרי דינים או"ח סי' כ"ב אות כ"ח. וע' בשיטה מקו' שם כ"ח ב' בשם הירו' פ"ד ה"ה. [אך מש"ש בדעת רש"י ז"ל צ"ע מגירסת רש"י בשבת קל"ד א' ופירושו בביצה כ"ג א'] והכי מבואר בס' המאירי ע"ש בפ' ר"א דמילה וטעמו ש"ד דעיקר מלאכתו של כבוי אינו אלא לצורך מכשירי א"נ ממילא אסור אף לא"נ עצמו. וזהו דעת רבינו בטחינה והרקדה ואסביר היטיב דרבנן דר"י דס"ל דמכשירי א"נ אסור ולאו היינו בכלל אשר יאכל לכ"נ. ממילא מלאכה שעיקרה למכשירי א"נ אינה בכלל אשר יאכל לכ"נ. אבל לר"י דמכשירי א"נ שרי. ה"ה דמותר כבוי והיינו דאי' בד' כ"ב מהו לכבות מפני העשן ומסיק דתלי' בדר"י ורבנן ואסור. והקשו בתו' ד"ה ההיא הא קיי"ל כר"י. ותו קשה הא עישון הקדירה אין לך א"נ יותר מזה וע' ברא"ש במאור ובמגיד משנה שהקשו ג"כ על הרי"ף ורמב"ם שפסקו לאיסור והא קיי"ל כר"י. אבל למש"כ מבואר דלא קיי"ל כר"י אלא בהא דמרבי דמותר אף לצורך מכשירין. אבל בהא דס"ל דמלאכה המיוחדת למכשירין מיקרי מלאכת א"נ לא קיי"ל כר"י. ובזה נראה ליישב קו' הרש"א בתוס' כתובות ז' א' אמאי אסרו תחומין לצורך ע"ש. והיינו טעמא דרי"ף ורמב"ם שפסקו בסכין שנרצם ג"כ דלא כר"י וע' ב"י סי' תק"ט שנדחק בזה. אבל למש"כ ניחא דעיקר מלאכת תיקון כלי הוא מלאכת מכשירי א"נ. ובהא לא קיי"ל כר"י. וכ"כ במרכבת המשנה פ"ד ה"ב ע"ש ובהלכה ט' הא חדא. עוד הקשו לגי' זו וכי ליכא כבוי בבשרא אגומרי מאי הוי הא איכא הבערה. ופשיטא דלא הוי דבר השוה לכ"נ דלא כפרש"י ביצה ד' כ"ג א' ד"ה רבא א' כו' ושוה לכ"נ ואי משום כבוי כו' מ"ד אבשרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי זהו פרש"י ודחה הרמב"ן בשתי ידים. וכי ראי' נצרך דא"נ שרי. וכ' הוא ז"ל דכיון דליכא כבוי ליכא הבערה. דלא מיקרי כבוי מפני שסופו להבעיר מיד. וממילא לא מיקרי הבערה. וקשה להבין דבריו הקדושים. דא"כ היאך מדמה עישון פרי לבשרא אגומרי. בשלמא בשרא אגומרי עיקר ההבערה בגחלים עצמם ניחא דליכא כבוי וליכא הבערה. אבל בעישון פירי בבשמים. נהי דליכא כבוי והבערה בגחלים הא הבשמים מתבערים. [וע' ש"מ דהא דע"ג חרס מותר אבל בע"ג גחלת לא שייך יישובו ע"ש]. ויותר הי' אפשר לפרש למש"כ דכבוי אסור אף בא"נ. וקאמר רב הונא דעישון פירי אינו דבר השוה לכ"נ ואסור מפני שהוא מכבה ומבעיר. ורב יהודה ס"ל שהוא דבר השוה לכ"נ וכפרש"י בדעת רבא. ולהכי אסור בגחלת מפני שהוא מכבה לבד וכמש"כ הרי"ף שם ולא כפרש"י שכ' דאיכא מכבה ומבעיר. אלא משום איסור כבוי דלעולם אסור. אבל משום מבעיר שרי דהוי א"נ. ומש"ה ע"ג חרס דליכא כבוי שרי אפי' לעשות מדורה בפ"ע [והתימא על הרמב"ן שלא הרגיש בדברי הרי"ף. דדייק בדר"י מפני שהוא מכבה. ולא הזכיר מבעיר] ורבא א' ע"ג גחלת נמי שרי מ"ד אבשרא אגומרי דשרי משום דהוי א"נ עצמו. ואע"ג דכבוי אסור לעולם וע"כ לא מיקרי כבוי משום שסופו להבעיר ה"נ עישון פירי שרי. אבל מבעיר איתא בתרווייהו ושרי משום דהוי א"נ. זהו עפ"י פשוטו. מיהו עיקר הפי' לומר דפליגי אמוראי אי הוי א"נ או לא זה דוחק. ותו מאי מקשה רב נחמן לר"ה לימא מר מפני שמבעיר. ודילמא קסבר דהוי א"נ וכבוי אסור. אלא פשיטא דלא הוי א"נ השוה לכל נפש. ומכ"מ ס"ל לרב יהודה ורבא דמשום הבערה ליכא. והנה הרמב"ם פ"א מה' יו"ט כ' דלא אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך רק בהבערה והוצאה. וכמש"כ הה"מ דכתיב בהבערה לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. שבת אין יו"ט לא. והגאון בעל כו"פ בס' בינה לעתים הוסיף דבהוצאה נמי כתיב קרא בירמי' לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. והקשו ע"ז מהא דביצה ד' י"ב מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה שלא לצורך. ובכתובות ד' ז' א' מתוך שהותרה חבורה לצורך כו'. עוד כ' הרמב"ם דבהני תרתי אמרינן מתוך אף בלי צורך כלל כמ"ש הה"מ בד' הרמב"ם ז"ל ובאמת מבואר הכי בירו' ביצה פ"ה והובא ברא"ש פ"ב דנר של אבטלה איכא מ"ד דשרי ומפרש משום דכתיב ביום השבת הא יו"ט שרי מיהו הא בתלמוד דילן ד' י"ב מסיק הש"ס דיש הוצאה ביו"ט. ובכתובות שם אי' דבעינן בהבערה דבר השוה לכ"נ. אלמא דבעינן צורך קצת מיהא וכבר הקשו הכי הרמב"ן בחי' שבת והרא"ש פ"א דביצה וביאורי הגר"א סי' תקי"ח [עוד הקשו מהא דאין שורפין קדשים ביו"ט. ועי' מש"כ בס"ד בסי' צ"ד אות ב'] ותדע עוד דהרי"ף והרמב"ם גייזי מנוסח עירובי תבשילין ולאדלוקי שרגא והוכיח הב"י סי' תקכ"ז דס"ל דלהדלקת הנר לא בעינן ע"ת. והמג"א דחה בקש. וכבר הביא הרשב"א בס' עבודת הקודש שני נוסחאות בזה בע"ת. אלמא לאו דבר ריק הוא. אבל האמת יורה דרכו של הרי"ף דקאי בשיטת הרמב"ם דס"ל דהבערה לא בעי צורך קצת וממילא לא בעינן ע"ת. דעיקר ע"ת הוא כדי שלא יעשו מיו"ט לחול. אבל כיון דאפי' אבטלה שרי למאי נבעי ע"ת. [ומצאתי בס' משכנות יעקב שכ"כ]. אלא שקשה דרב הונא ביצה ד' כ"ב דא' מי שלא הניח ע"ת כו' מדליקין לו נר א'. וע"כ צ"ל דר"ה בעי צורך קצת גם בהבערה. אלא עיקרו ש"ד דמשום דתנן אין עושין מוגמר ביו"ט והטעם דלא הוי דבר השוה לכ"נ. ויש לפרש דעיקר האיסור משום כבוי. אבל הבערה שרי אפי' אינו שוה לכ"נ ושלא לצורך יו"ט כלל. ומשום דדרשינן ביום השבת אבל ביו"ט לא. ואע"ג דקיי"ל יש הוצאה והבערה ביו"ט מכ"מ משום מתוך שרי לעולם ומה שהקשה הרשב"א בחי' ביצה י"ב א' מאי נ"מ בזה במאי דיש הוצאה והבערה ביו"ט יבואר בסי' ק"ז אות ה' לענין עו"ג כו' דבפי' ממעטינן לכם ולא לעו"ג ולא כו'. וה"ה שלא לצורך אדם כלל לא עדיף מלצורך עו"ג. ולא כהה"מ בזה ע"ש. ויש לפרש דאפי' בשאר מלאכות אמרינן מתוך. אבל בעינן צורך יו"ט קצת. דלא דרשינן כלל שבת אין יו"ט לא. וכל המלאכות של א"נ שוין. וא"כ אסור משום הבערה ג"כ כיון דלא הוי דבר השוה לכ"נ וחמור איסור הבערה שהוא איסור מה"ת משא"כ כבוי למ"ד דבסופו להבעיר אין זה כבוי מה"ת. ופליגי בזה אמוראי בעישון פירי. דר"ה א' אסור מפני שמכבה. א"ל ר"נ ולימא מר מפני שמבעיר. פי' לדידך דס"ל דבעינן להדלקת הנר ע"ת ונר שלא לצורך אסור. א"כ עישון פירי דהוי אינו שוה לכ"נ אסור משום הבערה ג"כ. [ומצאתי בס' בינה לעתים על הרמב"ם ה' יו"ט פ"ו ה"ח שכ"כ]. והודה לו דהוי תחלתו מכבה וסופו מבעיר. ורב יהודה א' ע"ג גחלת אסור ופי' הרי"ף מפני שהוא מכבה. אבל משום מבעיר שרי דלא בעינן צורך קצת ומש"ה ע"ג חרס מותר [וע' ערוך ע' עשן דיש להגיה שם ונימא מר מפני שמבעיר עג"ח מותר כו' דאינו מכבה כלל דהבערה ביו"ט שרי. כצ"ל וכמש"כ] ורבא א' ע"ג גחלת נמי מותר מ"ד אבשרא אגומרי דשרי ומסיק הש"ס פ' ר"א דמילה דלא מיקרי כבוי ה"נ שרי מזה הטעם. אבל הבערה ודאי איכא דבשמים מתבערין ושרו. והכי איפסק הלכה. הרי כדברי הרמב"ם ז"ל. ומש"ה לא כתב הרמב"ם באיסור מוגמר אלא מפני שמכבה. ולא מפני שמבעיר. וכ"כ הלח"מ שם פ"ד ה"ו. ומש"ה לא בעינן ע"ת להדלקת הנר. וכ"ת א"כ דלעשן שרי אע"ג דלא הוי דבר השוה לכ"נ. מוגמר מ"ט אסור. הא ל"ק דבטחינה דאסור ולוקין עליו מקשי הירו' שם מהא דבית ר"ג היו טוחנין פלפלין ברחים שלהן. ומשני אר"י בר"ב לא הותרה טחינה כדרכה. פי' דכל דאסור מדרבנן כמו שלא כדרכה התירו משום א"נ אפי' מה שכדרכה אסור מה"ת. וה"נ עישון פירי אע"ג דלא הוי דבר השוה לכ"נ מ"מ א"ל הוא והתירו כבוי שלא כדרכה אע"ג דכדרכה אסור מה"ת. אבל מוגמר כלים דלא הוי לצורך א"נ אסור מדרבנן מיהת משום כבוי שלא כדרכה וגם לשיטת הרמב"ן ז"ל דהיתר עישון משום דלא הוי מכבה ומבעיר ג"כ צ"ל כמש"כ דמכ"מ אסור במוגמר. וכ"כ הלח"מ פ"ג הי"ב לפי דרכו. דבמוגמר הוי כבוי כלאחר יד ע"ש. והנה בפ' אלו עוברין פליגי רבה ור"ח אי אמרינן הואיל ומוכיח רבה דאמרינן הואיל דהיאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת. ושני לי' ר"ח צרכי שבת נעשין ביו"ט. ופרש"י משום דקדושה א' היא. וכן פי' הרמב"ן במלחמת ה' שם ומשום זה הכריע דהלכה כרבה דהרי קיי"ל שני קדושות הן. אבל התו' הקשו על פרש"י ז"ל ע"ש ד' מ"ז א' ד"ה ואי. והיותר ק' לפרש"י דבד' מ"ח א' בעי לאוקמי מחלוקת רבה ור"ח בפלוגתא דר"א ור"י. ודחי הש"ס דאפשר דר"א ס"ל כר"ח דלא אמרינן הואיל. והא ר"א ס"ל שני קדושות הן בעירובין ד' ל"ח. אלא עיקר הפי' כמש"כ התו' שם דמשום מצוה שרי. ועי' תו' עירובין שם ד"ה משום הכנה. דאזלי לשיטתייהו. ויש להבין במאי פליגי רבה ור"ח. אבל הענין דרבה ס"ל דלא אמרינן מתוך אלא בהוצאה והבערה. א"כ היאך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת. אלא ע"כ דאפי' לחול אינו לוקה משום הואיל דאי מקלעי לי' אורחים. ור"ח ס"ל דאמרינן מתוך בכל מלאכה. ומש"ה אמת דבעינן צורך קצת. הא מיו"ט לשבת הוי צורך מצוה וזהו צורך קצת. ועפ"י זה יובן היאך מדליקין נרות מיו"ט לשבת. בשלמא לר"ח ניחא דהוי צורך מצוה. אלא לרבה דעיקר ההיתר משום הואיל. ובהדלקת נרות לא שייך דמקלעי לי' אורחים בסמוך לבה"ש. [גם זה מצאתי במשכנות יעקב] וכ"ת דשרי מסברת התו' ביצה ד' כ"ב א' ד"ה אין מכבין. דאף באותו יום הוא צורך הדלקה. אאל"כ דא"כ מ"ט אמר ר"ה ומדליקין לו נר א'. אלא ודאי טעם התו' לא מהני אלא על מה שמדליקין נר א' בבית או שתים. וזה ודאי מותר אף לב"ש דלית להו מתוך כמ"ש בש"מ ביצה כ"ב א' ע"ש. אבל מה שמרבין נרות לכבוד שבת יותר מצורך תשמישי הבית בעינן ע"ת לרב הונא ולרבה היאך שרי. אלא משום דס"ל דלא בעינן ע"ת כלל להוצאה והבערה. ולטעמי' בביצה ד' י"ב דר"ל דאין הוצאה והבערה כלל ביו"ט משום דרשה דבשבת אין כו' ולהכי אף שדחה אביי א"ה לפלגי באבנים. היינו דלפי שרצה לומר דליכא כלל איסור הוצאה והבערה. אבל לפי מסקנת רבה נהי דדרשינן דרשה זו מכ"מ בעינן סברא דמתוך. וע' רש"א על פירש"י ביצה י"ב א'. מיהו סברא דמתוך מהני להתיר אף מיו"ט לחול. ולא בעינן ע"ת. וידוע דהלכה כרבה דאמרינן הואיל. הרי דבש"ד לא אמרינן מתוך כלל ובהוצאה והבערה לא בעינן צורך קצת. והיינו שכ' הרי"ף בסוגי' דמתוך דשרי הוצאה בכלים אבל באבני' אסור. ולא חלק בכלים ג"כ אי יש בהם צורך יו"ט קצת כמ"כ הרא"ש שם. אבל הרי"ף ס"ל דכל כלי מותר דיש בהם צורך אדם מיהא ורק לאבנים שאין בהם צורך כלל אסור. והפסק בזה דהלכה כרבה ג"כ מוכרח. דישוב ר"ח צרכי שבת נעשין ביו"ט תלי' במאי דלא ס"ל לר"ח איסור הכנה כדאי' בעירובין ד' ל"ח ב' דרמי ר"ח דרב אדרב כו' ושני לי' רבה התם משום הכנה ושאין יו"ט מכין לשבת. והרי כבר הלכה פסוקה ריש ביצה דהכנה אסור. א"כ מוכרח דאמרינן הואיל. ואסביר יותר דהני תרי פלוגתא דרבה ור"ח בהואיל ובהכנה הא בהא תליא בפי' המקרא. דהא דרבה ס"ל הכנה אסור מיו"ט לשבת נ"ל מדכתיב והיה ביום הששי והכינו וגו' חול מכין לשבת כו' ואין יו"ט מכין לשבת. ופרש"י דהששי משמע הידוע שהוא חול. וביו"ט לא היה המן יורד והקשו התו' ממ"ר דרק בשבת לא ירד המן הא ביו"ט ירד המן. וכתבו דמדרשות חלוקים הם. ואומר אני דרבה דס"ל דכל היתר אפיה ובישול מיו"ט לשבת רק משום הואיל דמקלעי לי' אורחים. א"כ אם ירד המן ביו"ט שחל בע"ש א"א לבשל ולאפות שהרי לא יוכל ליתן לאורחים וצריך להניחו למחר. וקרא כתיב את אשר תאפו אפו אלא ודאי לא ירד המן ביו"ט. וממילא למדנו דגם הכנה בידי שמים אסור מיו"ט לשבת. דביום הששי הידוע. אבל לר"ח אפשר שירד המן ביו"ט ואפו ובשלו משום צורך מצוה. א"כ אין ראי' דהכנה ב"ש אסור. אדרבה כיון דרשאין לבשל ולאפות בידי אדם מכש"כ דב"ש מותר [אלא שהתו' ריש ביצה ד"ה והיה לא כ"כ שהקשו איך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת הא אסור משום הכנה דקיי"ל כרבה. ויישבו דרבה דס"ל הואיל א"כ הכנת הבישול ליו"ט עצמו. אפי' לדידן דלא קיי"ל כרבה לענין הואיל. ע' בסמוך. וא"כ נהי דהא דשרי לבשל משום צרכי שבת נעשין ביו"ט ור"ל משום מתוך במקום מצוה. מכ"מ אסור מטעם הכנה. ויישבו דאין זה הכנה כו' וזה נצרך לדעתייהו דלית לן הואיל. אבל לפסק הרי"ף ודאי ר"ח לית לי' איסור הכנה. ולרבה ודאי אסור משום הכנה] ונחזור לענין דרבה ור"ח פליגי בהני תרתי רבה ס"ל דלא אמרינן מתוך בשום מלאכה. ורק בהוצאה והבערה ובהני לא בעינן שום צורך. ור"ח ס"ל דאמרינן מתוך בכל מלאכה ולצורך קצת. ומעתה לק"מ מסוגי' דביצה ד' י"ב דרב יצחק ב"א אמר דלב"ה כשם דאמרי' מתוך שהותרה הוצאה כו' ה"נ מתוך שהותרה שחיטה כו' ודאי ריב"א ס"ל כר"ח אבל רבה פליג ואף ר' יוחנן דאמר דבמתוך פליגי ס"ל דרק בהוצאה אמרי' מתוך והיינו שאמר ר"י למאן דתני קמי' דלוקה משום מבשל ביו"ט והבערה ביו"ט. פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה. ואת"ל משנה הא מני ב"ש היא כו' דאי ב"ה כיון דאמרי מתוך שהותרה הוצאה כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך. התחיל בהבערה ובישול. ומסיים בחדא. אלא ה"ק הבערה ובישול א"מ תרווייהו א"א לאומרן. דיש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט. ואת"ל משנה דתשכח תנא דס"ל יש חילוק ביו"ט. מכ"מ הבערה ודאי אינה הלכה דב"ש היא. אבל בשול לא שייך מתוך אפי' לב"ה. ויש לחזק עוד זה הפסק. דתנן בביצה פרק ב' בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראוין לשתי' וב"ה מתירין עושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. ופי' התו' שם ובשבת ד' ל"ט ב' דפלוגתייהו דב"ש לית להו מתוך וב"ה אית להו מתוך שהותר בישול לצורך א"נ הותר שלא לצורך א"נ ומכ"מ דוקא פניו ידיו ורגליו דהוי דבר השוה לכ"נ משא"כ כל הגוף. ובשבת שם הוסיפו בשם הירו' דלהכי זיעה מותר מה"ת משום דהוי שוה לכ"נ משא"כ רחיצה. וכ"ז לשיטתייהו דבבישול ג"כ אמרינן מתוך ובהבערה ג"כ בעינן צורך קצת דהיינו דבר השוה לכ"נ. אבל הרמב"ם בפי' המשניות פי' דטעמא דב"ה דס"ל כי במאמר אך אשר יאכל לכ"נ כלל הנאות הגוף כולם ולטעמי' קאי דבבישול לא אמרינן מתוך כלל. ומכ"מ לרחיצת כל הגוף אפשר דאסור מה"ת אם באמת אינו שוה לכ"נ. אבל שיטת הרי"ף ורמב"ם דבאמת אינו אסור אלא מדרבנן כמש"כ הר"ן שם ובפ' כירה לענין שהתירו לרחוץ כל הגוף בחמין שהוחמו בעריו"ט [והטעם דנהי דרחיצת כל הגוף אסו' מצד עצמו מכ"מ שרי מה"ת משום הואיל ואי מקלעי אורחים שיוצרך לפניו יו"ר. והתו' לטעמייהו דלית לן הואיל ומש"ה גזרו ברחיצה בחמין שהוחמו מעריו"ט גזירה שיחמו ביו"ט. ואע"ג דמכ"מ יוצרך לפניו יו"ר מכ"מ חיישינן שמא יחם תחלה לפניו יו"ר ואח"כ יחם עוד קדרה לכל הגוף. ומכאן הוא שלמדו דהלכה דלא אמרינן הואיל מדרחיצה אסור ביו"ט כמו שהוכיחו בשבת ד' מ' וע' שו"ת הגרע"א זצ"ל סי' י"ז שנדחק בזה ללא צורך] מיהו מדורה פשיטא דמותר וה"ה זיעה דהבערה בעלמא מותר לב"ה כמו הוצאה בלי שום צורך. והנה בגמרא דביצה איבעי להו האי מדורה מאן קתני לה ד"ה הוא ושני להו לב"ש הנאת כל הגוף מהנאת אבר א' א"ד ב"ה קתני לה כו'. ולשיטת התו' אינו מובן. וכי בשביל שהוא הנאת כל הגוף מאי הוי. סוף סוף אינו אוכל נפש ולית להו סברא דמתוך. אלא סתמא דש"ס כהרמב"ם. דפליגי בפי' אוכל נפש. ושפיר איבעי להו דילמא ב"ש מודו דהנאת כל הגוף בכלל אוכל נפש הם. או לא. והא פשיטא דלב"ש הבערה שלא לצורך אסור כמו בהוצאה בד' י"ב. והשתא נשאר לנו לפרש סוגי' דכתובות ד' ז' דמבואר דבחבורה ג"כ אי' סברא דמתוך ובהבערה בעינן ג"כ צורך דבר השוה לכ"נ. והנה כבר נתקשו התו' ד"ה אלא מעתה. ולדידי' נמי תקשי וכי לא סבר דאמרינן מתוך והא טעמא דב"ה בהוצאה הכי הוא. ויישבו דס"ד טעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה ביו"ט. וע"ז יש להקשות טובא. דאי נימא הוצאה ליכא ביו"ט משום דדייקינן קרא דירמי' לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת. כש"כ דאין איסו' הבערה ביו"ט משום לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת וכדאי' באמת בירו' דלהכי נר של אבטלה מותר משום דכתיב ביום השבת הא יו"ט מותר. עוד תירצו דס"ד דמתוך אמרינן בדבר הרגיל דוקא כמו הוצאת תינוק ולולב וס"ת. ולא הבנתי היאך לולב רגיל מיקרי. ואי משום דצורך של כלל הוצאה רגילה. א"כ ה"ה הבערה רגיל יותר מחבורה. וא"כ מה זה דמיון הבערה לחבורה. וגם בסוגי' דביצה ד' י"ב מבואר דאין נ"מ בין הוצאה לשחיטת עולה לענין מתוך. הרי דאין זה סברא פשוטה. וע' בריטב"א כתובות שם שיישב בא"א. אבל לפי דברינו באמת עיקר האיסור לפי ההלכה אינו אלא משום כבוי. דהבערה שרי בלי צורך כלל. אלא משום כבוי דאסור אפי' לא"נ כמש"כ במתוק חרדל. מיהו אין זה כבוי גמור שהרי עישון פירות ובשרא אגומרי שרי ומשום דליכא כבוי. וכבר כתבנו דהוי כמו טחינה דאסור מה"ת אפי' בא"נ. ומכ"מ בטחינה שלא כדרכה דאין בזה אסור אלא מדרבנן. הקילו בא"נ. וה"ה בכבוי התירו בעישון ובבשרא אגומרי. ואסרו במוגמר מדרבנן שאינו א"נ: אבל כ"ז ניחא אי לא נימא מתוך בשארי מלאכות שמה"ת אסור. ה"נ במלאכת כבוי שלא כדרכה שמדרבנן אסור והתירו בא"נ. מכ"מ לא אמרינן מתיך ואסור במוגמר אע"ג דהוי צורך קצת מכ"מ היתר חכמים מעין היתר התורה במלאכת א"נ עצמו. אבל אי נימא גבי חבורה ג"כ מתוך להתיר שלא לצורך א"נ. ה"נ יש להתיר כבוי דאסור מדרבנן משום מתוך והבערה דיש במוגמר מה"ת כמ"ש לעיל דלא כרמב"ן מכ"מ מותר משום מתוך. והיינו קו' רב פפי מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה כו' ונקיט אסור הבערה דחמור שאסור מה"ת משא"כ כבוי. ובשלמא לדידי דבחבורה ליכא כלל מתוך. ורק בהוצאה והבערה וזהו טעמא דב"ה. ומעתה במוגמר באמת משום הבערה שרי. ואסור מדרבנן משום כבוי. אבל לדידך דבחבורה ג"כ אמרינן מתוך ולא משום דדרשינן ביום השבת אין ביו"ט לא. וא"כ הבערה וכל מלאכה שוין ועיקר האיסור של מוגמר משום הבערה דאסור מה"ת ואמאי נימא מתוך וה"ה מכש"כ באיסור כבוי דאסור מדרבנן. ושני לי' דלא הוי דבר השווה לכ"נ ואסור משום הבערה. וכ"ז דעת ר' פפא. אבל אנן דקיי"ל דשרי למיבעל בתחלה בשבת ולא משום דביו"ט קיל ואמרינן גם בחבורה מתוך וחזר הדין לדעתי' דרבה וסתמא דגמרא דבהיצאה והבערה לא בעינן צורך קצת. ובשארי מלאכות לא אמרינן מתוך כלל ומש"ה אסור לעשות מוגמר משום כבוי דאסור מדרבנן. והתירו בא"נ. וכיון דלא אמרינן מתוך אסור במוגמר דלא הוי א"נ. הרי העלינו מתוך דברינו. דכבוי אסור אפי' לצורך א"נ משום שעיקר מלאכתו למכשירי א"נ והוי כטחינה והרקדה דאסור מה"ת אפי' לא"נ משום שעיקר מלאכתו לאו אורחי' לעשות ביו"ט. ומיהו יש לדין דכ"ז בזמן התלמוד דעיקר אפיה לא נצרך לעשות כבוי תנור. וכל כבוי הרגיל היה לעשות גחלים שהוא מכשירי א"נ ולא הזדמן כבוי לא"נ אלא במקרה שהי' רב האש והקדרה מתעשן. אבל בזה"ז דא"א לאפות בלי כבוי וכמבואר בש"ע סי' תק"ז גם להרי"ף שרי. דמ"ש כבוי מכל מלאכות דשרי לא"נ. ועוד העלינו דעיקר כשיטת הרמב"ם ז"ל בענין מתוך. ושזהו מחלוקת אמוראים רבה ור"ח בסוגי' דפסחים. ורב הונא ורב יהודה ושאר אמוראי בביצה ד' כ"ג ורב פפי ורב פפא בכתובות ד' ז' ופסקו בגמרא בכ"מ כרבה ורב יהודה. וכ"ז מרומז בסוגי' דשבת פ' ר"א דמילה לגי' הרי"ף במתוק החרדל דמקשי מ"ש מבשרא אגומרי דשרי. ומשני התם ליכא כבוי הכא איכא כבוי. והנה מתוק החרדל הוי דבר השוה לכ"נ ואסור משום כבוי. ובשרא אגומרי אינו דבר השוה לכ"נ וכי ליכא כבוי שרי אע"ג דאיכא הבערה גמורה. נחזור לדברי רבינו דכמו דבכבוי אסור אפי' בא"נ ה"ה בטחינה והרקדה וכמש"כ. מיהו מלשון הרמב"ם פ"א מה' יו"ט ה"ה וז' משמע דמכ"מ אסור טחינה והרקדה רק מדרבנן. וס"ל דדרשת הירו' אסמכתא היא. ומכ"מ כבוי אפשר דאסור מה"ת. דטחינה והרקדה א"נ ממש אינון. משא"כ כבוי לרבנן דר"י דומה לכתיבה ואריגה ובנין דאסור מה"ת אפי' לא"נ. משום דעיקרו של מלאכות אלו שלא לא"נ. וע' דרוש וחדוש להגאון רע"א זצ"ל ריש מ' ביצה שהקשה מיבמות ד' קי"ד א' גבי גונח יונק חלב כו' שבת דאיסור סקילה גזרו בי' רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו בי' רבנן. ונימא יו"ט דאסור מדרבנן לא גזרו בי' רבנן:

ב

(ב) ודאי נהילא לקימחא מאתמול כו' כצ"ל וכן הוא בסי' ק"ז וע' מש"כ שם אות ד' בס"ד:

ג

(ג) תני תנא קמי' דרבינא שונין א"ל כש"כ דאסור דמיחזי כבורר. בגמ' אי' תני תנא קמי' דרבינא אין שונין קמח ביו"ט אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו א"ל כש"כ דאסור דמיחזי כבורר. ולכאורה ק' הא בורר בידו מותר. כדתנן בד' י"ד בה"א בורר כדרכו בחיקו כו' אבל לא בטבלא כו' וכש"כ בידו דמותר. וצ"ל דכאן דרכו בידו והוי כמו בקטניות בכלי. ועוד יש להקשות לר' זירא בשבת ד' קל"ח דאמר דמשמר משום מרקד. מה דרכו של מרקד פסולת למעלה ואוכל למטה אף משמר כו'. ור"ל אבל בורר הפסולת למטה. והרי בבורר צרור וקיסם הפסולת למעלה. ואפשר דה"נ היכא דהוי דרכו בידו הפסולת למעלה אבל משמר היינו בכלי ובכלי אינו דומה לבורר בכלי. ורבינו גריס דרבינא מקשה על הא דתני קמי' שונין. פי' ס"ל אין שומן אבל בנפל צרור או קיסם מודה ששומן. ושפיר מקשה אדרבה כי נפל בו צרור או קיסם דאסור לשנות ע"ג כלי. אבל בידו פשיטא דמותר. ולפי זה משתנה הפסק דבלא נפל צרור א"ק פליגי ופוסק רבינו כת"ק ובעינן שנוי. או דפוסק כר"י ור"פ ומכ"מ בעי' שנוי. אבל בנפל צא"ק אסור מן הדין ולא מהני שנוי. ונוסחא זו הביא גם המאירי בחי' ביצה וראוי לדעת שהראב"ד בהשגות פ"ג שכ' בזה"ל אני אומר שהלכה כר"י ור"פ שאמרו שונין. ואם נפל בו צרור א"ק אסור ואם שינה מותר. וכ' הה"מ באור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יכול לשנות הקמח ויש לו סמך בגמ'. וכן הבין הגר"א סי' תק"ו סק"ה. אבל זה דוחק ולא זכר יד כלל וגם השנוי בזה אינו מובן. והאמת הברור דהראב"ד גריס כרבינו ומש"ה פסק דבצא"ק חמור ואין שונין אלא בשנוי. וס"ל דדביתהו דר"י ששינתה הי' בצרור וקיסם. וכן הביא המאירי דעת הראב"ד וז"ל והר"מ ז"ל פסק שאין שונין לכתחילה אם נפל צא"ק והר"א ז"ל הגיהו ששונין לכתחילה בלא צרור וקיסם ובצא"ק לכתחילה לא כרבינא וע"י שנוי מותר אף בצא"ק עכ"ל ומבוא' דפלוגתייהו תליא בשנוי נוסחא. אבל באיסור נטילה ביד לא דבר הראב"ד כלל ולכ"ע שרי:

ד

(ד) ואמר אביי ל"ש אלא תבשיל ופת אבל פת להודי' לא. לפנינו אי' ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא. ונחלקו הראשונים ז"ל אי תבשיל לחודי' סגי ע' תו' ד' י"ז ובשארי פוסקים. אבל לפי גי' רבינו מבואר דבעינן תרווייהו. וכ"כ בה"ג ה' יו"ט והיכי עבדינן שקלין חדא רפתא ממעלי יומא טבא ומתנח בגוי' בשרא כו'. וע' בעה"מ ומלחמת ה' בדעת בה"ג. ובתו' ע"ג ד' ל"ז ב' וחי' רמב"ן שם כתבו דזה הדין תלי' במחלוקת ר"ת וש"פ בבישולי עו"ג אי נכלל פת בגזירה זו או לא. אבל רבינו ס"ל בסי' קמ"א דפת בכלל ב"ג דלא כר"ת ולענין ע"ת ס"ל כר"ת ז"ל וע' מש"כ שם אות א' מילתא בטעמא. ויש להבין אמאי נקיט אביי אבל פת לא. ולא קאמר ג"כ אבל תבשיל לחודי' לא. איברא כמש"כ התו' לפי גירסתינו ז"ל דלהכי נקיט אביי ל"ש אלא תבשיל אבל פת לא ולא נקיט איפכא היינו משום שאם אינו רוצה אלא לאפות מכ"מ לא סגי בפת לחודי'. אבל אם אינו רוצה אלא לבשל סגי באמת בתבשיל לחודי'. וה"נ אפשר לומר לגי' רבינו דבתבשיל לחודי' לא פסיקא לי'. דאם אינו רוצה לאפות סגי בתבשיל לחודי' משא"כ בפת. וזה שלא כדעת המכריע סי' ב' שכ' דאופין על האפוי לחוד:

ברם צריך לזכות כצ"ל:

ה

(ה) כיון דלא בעינן שיעורא לדילי' כו'. ולא מפרש רבינו מקום הספק משום שהוא מדרבנן כמש"כ רבינו לעיל סי' מ"ח לענין ע"ת וע"ח. היינו משום שכבר אתפשוט התם דבעינן מכ"מ זכוי. וע"כ יש בעירובי תבשילין סברא אחרת דלא נבעי זכוי. ובשיטה מקו' הביא דברי רבינו אלה על הא דאיבעי להו אי בעינן דעת. ולכאורה ק' פשיטא דזכין לאדם שלא מדעת וע"ז נתן טעם דכיון דלא בעינן שיעורא כו'. והקשו ע"ז הריטב"א דמכ"מ הוי זכות. והנה לפנינו לא קאי זה הטעם אלא על צריך זכוי ע"י אחר. מיהו אפי' ספריהם ז"ל ג"כ יש להסביר עפ"י סוגי' דנדרים ד' ל"ו ב' בתורם משלו על ש"ח צריך דעת או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא בעינן דעת. א"ד מצוה דילי' היא וניחא לאינש למיעבדי'. ומסיק הש"ס דזכות הוא לו כו'. ודוקא בתרומה דיש זכות שפוטרו מגירעון תבואה שלו בשיעור תרומה. משא"כ בעירובי תבשילין דכזית א' דמילתא זוטרתא היא לכל בני ביתו. ודאי אפשר דמצוה דילי' היא וניחא למיעבדי' בעצמו:

ו

(ו) לכם ולא כו'. סתם רבינו כריה"ג וכפסק הרי"ף וסיעתו דאסור לעשות מלאכה לבהמה וכן פסק הש"ע סי' תקי"ב ולא כבעל המאור ז"ל:

ז

(ז) כיון דטרח אדעתא דעו"ג אסור. מפרש רבינו האיבעי במכוין עיקר השחיטה בשביל העו"ג. ותדע דמקשה לי' מנדרים ונדבות דאסור. ומשני לי' דישראל משלחן גבוה קא זכו. ותיפוק לי' דהתם עיקר הכוונה לצורך קרבן. משא"כ הכא דלצורך ישראל שחיט. אלא ה"נ לא איצטריך אלא בשוחט לצורך עו"ג. ופשיט רבינו דשרי אף בכה"ג בבהמה מסוכנת דעיקר השחיטה משום פסידא. ומכ"מ אי ישראל אוכל ממנה מותר. וע' מש"כ בסי' הנ"ל שם עוד בזה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף