העמק שאלה/נא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה נא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דדיינין דינא דקושטא שנאמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל. וברסי' ק"מ יליף רבינו מדכתיב הבו לכם וגו' וידועים לשבטיכם. והכא דמיירי בפרשה זו אסמכי' על האי קרא. והתם עיקר הצווי לדורות. ופי' הסמוך דכאן נראה מדכתי' מכל ישראל והוא מיותר ואלא ממאן. אלא הפי' שהיו ידועים לכל ישראל שראוים לכך. וע"כ לא משום חכמה נצרך משה לידיעת העם. שהרי משה מבין יותר מהם. אלא בדינא דקשוט שהאדם יראה לעינים. וכל שהבריות נוחה הימנו כו' וכדכתיב מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. וזהו גוף הראי' מקרא דוידועים לשבטיכם כמש"כ שם. והכא נמי היינו מכל ישראל. ואע"ג דבפ' בהעלותך כתיב אשר ידעת וגו' ותני בספרי אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני ע"ש. היינו בסנהדרי גדולה ידעי ברוה"ק מי הוא הראוי. אבל כאן מיירי בד"מ ולא נשתמש ברוה"ק ומינה דיינין עפ"י ידיעת הציבור ודומי דאינשי:

ב

(ב) עד שית שעי. היינו דאי' בגמ' ובסמוך אר"ש עד זמן סעודה. וכ' הרמב"ם ה' סנהדרין פ"ג עד סוף שש שעות ביום וכ"כ הסמ"ג מ"ע צ"ז. והטור פי' יותר בח"מ סי' ה' עד חצות היום. וכ"כ רבינו בסי' קס"ו וע"כ יושבין בדין אר"ש עד חצות. והנה ברי"ף ורא"ש שבת פ"א כתבו בזה"ל עד זמן סעודה והוא שעה ששית והוא זמן מאכל ת"ח עכ"ל משמע דמפרשי שחשו חז"ל לסעודת הדיינים שלא יעברו ומפרשי דרשה דקרא ושריך בעת יאכלו. בשעה ששית. וא"כ תמהו הב"י והלח"מ על הרמב"ם וטור דקבעו זמן סוף שעה ששית. והא בשעה ששית צריכים לאכול. ולהכי פסק הש"ע שם עד סוף שעה חמישית. וע' מ"א סי' קנ"ז סק"ב. והסמ"ע נדחק לפרש דברי הרמב"ם דעד סוף ולא סוף בכלל. ור"ל דמקצת ששית ישייר שיוכל להתחיל לאכול כדי שלא יהא כזורק אבן לחמת. אבל רבינו כ' עד חצות. ולא עוד אלא גריס במסקנת הגמרא דשבת אלא רביעית מאכל פועלים וכל אדם חמישית מאכל ת"ח כמבואר בסי' קס"ו ומש"ה הביא מימרא דר"ש שם עד חצות. ר"ל לפי המסקנא לא אמר עד זמן סעודה אלא עד חצות. הרי דלא חשו חז"ל לסעודת הדיינים. ובעיקר פי' הסמ"ע שלא יהא כזורק אבן לחמת קשה. וכי כל אדם אין טועמין בצפרא והרי הזהירו חז"ל על פת שחרית. ואמרו בב"מ ד' ק"ז ועבדתם את ה' אלהיכם זו ק"ש ותפלה. וברך את לחמך ואת מימך זו פת במלח כו'. ותו הא ר"ח ורבר"ה דס"ל למיתב כל היום בדין. וכי כל יום היו מתענין. ומכש"כ למש"כ רבינו בסמוך דכסבורים עפ"י דין מחויב לישב כל היום דכתיב וישב משה לשפוט וגו' וכי עלה עה"ד שהצווי להתענות כל יום. אלא ע"כ הכוונה לאכול ולחזור לישב בדין. וכן סנהדרי גדולה שישבו כל היום בודאי היו אוכלים אחד אחד וחזרו לדין. ה"נ אפשר לטעם מידי בצפרא ולא ליהוי כזורק אבן לחמת. וע"כ אי נפרש כונת הרי"ף משום סעודת הדיינים. היינו שיהיו אוכלים סעודת הצהרים בעתו. וא"כ היינו שעה ששית ממש. ותו אי כהסמ"ע קשה לשיטת הרמב"ם דסעודה קטנה סמוך למנחה גדולה אסור. ובפסחים ד' ק"ז אי' דאם מכוין לגמור אח"ז דומה ממש להמתחיל אחר שהגיע זמן ע"ש בפרשב"ם ד"ה מא. רבותא דאגריפס. והיאך אפשר להתחיל בסוף שעה ששית ע"מ שיגמור אח"כ וכן הקשה הב"ח בחו"מ סי' ה'. ובעיקר דעת הש"ע לפרש כונת הרי"ף ורא"ש שחשו לסעודת הדיינים קשה למה לא יהיו מחוייבים לחזור לדין אחר אכילת הצהרים וכמו שעשו סנהדרי גדולה. ובמכילתא יתרו תני' וישב משה לשפוט את העם מן הבוקר עד הערב וכי מן הבוקר ועד הערב הי' משה דן את ישראל והלא אין הדיינין דנין אלא עד זמן סעודה אלא מלמד כו'. ואי איתא דהטעם משום סעודת הדיינים מאי מקשה על משה. דילמא שאני משה דרב גוברי'. והרי ישב אח"כ בראש סנהדרי גדולה וע' אות הסמוך. להכי נראה ברור דעת רבינו ורמב"ם וטור. דלא משום סעודת הדיינים. אלא משום זמן סעודה לכל. ושכיחי בתר דאכלי שכרות. וכדאי' בתענית ד' כ"ו שחרית ומוסף לא שכיחא שכרות מנחה ונעילה שכיחא שכרות. ולאו זמן תבעי לדין הוי. וכמו שתיקן עזרא שיהיו ב"ד יושבים בשני ובחמישי. משום דאז שכיחי אינשי למקרא דספרא. ה"נ מחצות ואילך לא שכיחי אינשי דתבעי לדין מחמת שכרות. וע' ברבה פ' קרח עה"פ בוקר ויודע וגו' א"ל אין לי רשות ליכנס עכשיו. אין לפניו או"ש אלא בשבילנו על שאכלנו ושתינו. ור"ל דרצה משה שיעמדו בדין לפני הקב"ה כדאי' במו"ק ד' ט"ז א' עה"פ היו לפני ה' ע"ש ומש"ה אחר או"ש א"א לעמוד בדין ויש לנו לפרש גם דברי הרי"ף והרא"ש שכיונו עד זמן סעודה שהיא שעה ששית ושעה זו בכלל ומטעם שכתבתי. או מאיזה טעם שיהא. והא שפירשו שהיא זמן מאכל ת"ח. לא בשביל טעם פירשו הכי. אלא מפרשי הא דאר"ש עד זמן סעודה. והרי זמן סעודה לכל הוא בשעה רביעית. ומש"ה מפרשי דמכ"מ קרי ר"ש שעה ששית זמן סעודה שהיא זמן סעודת ת"ח שהרי מדבר בדיינים שהם ת"ח וזמן סעודה דידהו אלולי הדין המוטל עליהם היה בשעה זו. אבל המה אינם יכולים לאכול עתה. וא"כ פי' הדרשה ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי. ה"ק ושריך בעת שלמודים לאכול ומחמת שהם עוסקים בענינים של הציבור עדן הם בגבורה ש"ת. ולא בגבורה של שתי' כדכתיב הוי גבורים לשתות יין ישעי' ה'. ונראה שהמחבר מרן הב"י ז"ל לא היה רגיל בספרו של רבינו וע' בד"ה יו"ד ה' מקואות שכ' שאחר שחבר ספר הב"י בא לידו ס' השאילתות ובדק בו איזה ענין ואלמלא ראה דברי רבינו כאן ובסי' קס"ו לא עבר על פסקי רבותינו הרמב"ם והטור ז"ל. והי' פוסק זמן ישיבת הדיינים עד סוף שעה ששית:

ג

(ג) אמרי דכתיב כו'. וע' באות הקדום. ואין להקשות מאי ראי' ממשה שישב כל היום. דילמא שאני משה דבמקום שבעים וחד קאי כדאי' בסנהדרין ד' י"ו. וסנהדרי גדולה זמנן כל היום. הא ל"ק דבאותו מעשה לא הי' זמן סנהדרי גדולה ולא הי' דן אלא ד"מ ול"מ אם הי' יתרו וכל הענין לפני מ"ת אפי' אי נימא שהי' אחר מ"ת מכ"מ קודם שנקבע א"מ דיני נפשות לא נהגו עוד עד שבאו לאוהל מועד כדאיתא במדרש חזית עה"פ עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי שמשם נתחייבו ישראל בהורי'. ועוד הי' נראה דהא דסנהדרי גדולה מחוייבים לישב מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערביים. רק בבהמ"ק הי' כן. וכדאי' שם ד' ל"ז שררך זה סנהדרין שיושבת בטיבורו ש"ע ע' פרש"י ועלה נאמר אל יחסר המזג. תדע וכי לא הי' משה רבינו יוצא כל היום מביתו כל הזמן שלא מנה סנהדרי גדולה תחתיו. אלא כמש"כ וזה צ"ע:

ד

(ד) והוי חלש לבייהו. פרש"י בל"א היו מצטערים שלא עסקו בתורה כל היום והקשה דא"כ חלש דעתייהו מיבעי מש"ה פי' לשון תענית שלא סעדו כל היום. וזה אפשר אי נימא שאירע כך ביום א' שנתרבו בע"ד. אבל למש"כ רבינו דמקרא הוי דרשי. והיאך אפשר ל"כ שיתענו כל יום. וצ"ל שנתייגעו באיזה יום מעושק בני אדם. או נימא דגם רש"י לא כוון שהתענו ממש אלא שלא סעדו בקביעות מחמת רוב טרדא. וכסבורים שהדין הכי להיות ניטרד כל היום בד"ת ומחמת שעבר כך כמה ימים הרגישו חלישות בלב:

ה

(ה) שני' מאכל יורשים שלישית מאכל לסטים. בגמרא אי' להיפך. וכן להלן סי' קס"ו. וע"כ בא' מהם טה"ד. או שהמסדר שבש שם בכיון עפ"י נוסחת הגמרא. ויש להביא ראי' לחזק נוסחא דילן של רבינו. דפרש"י פסחים ד' י"ב דלסטים רעבתנין כלודים אלא שהם נעורים בלילה וישנים בשעה ראשונה ואוכלין בשני'. וקשה לי מהא דב"מ ד' פ"ג דלסטים מנמנמי ברביעית בשתית היין. משום שניעורו בלילה. אלמא לא היו ישנים עדיין. וכי אפשר שמפסיקין משינת כדי לסעוד אלא לא מפני שהם רעבתנין עבדי כך אלא משום שעיקר שינתם ביום אחר הסעודה וישנים עד הלילה. ואי איתא דסעודתם בשני' מאי בעי ברביעית בחנות. אלא סעדי בשלישית ושותין יין ברביעית. וה"ה כל מי שניעור בלילה מקדים לאכול ולשתות ולישן כדאי' שם אי צורבא מרבנן הוא כו' אי פועל הוא כו' אלא שכל אדם אינו מצוי להיות ניעור בלילה כלסטים:

ו

(ו) רביעית מאכל פועלים כו'. בגמרא מקשי ע"ז והא קיי"ל רביעית זמן סעודה לכל. ומהפך רביעית מאכל כ"א חמישית מאכל פועלים ורבינו קיצר כאן וע' סי' קס"ו גי' אחרת ומש"כ לעיל אות ב' בס"ד:

ז

(ז) ולא שטין ע"פ המים. חסר כאן ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ולא משום שהי' לפני רבינו נוסחא אחרת במשנה שהרי בגמרא ובירו' הוי עלה דהאי בבא. אלא שקיצר רבינו ולא בא לזה הענין אלא משום אין דנין דמיירי בי' וכן בסמוך חסר אין מקדשין ומקשי מינה הש"ס פסחי' ד' ס"ו אלא כמש"כ. או תחסר בדפוס והי' כתוב כו':

ח

(ח) וקתני לא דנין ולא מקדשין מ"ט שמא יכתבו. בגמרא אי' האי טעמא על כל הבבא אין חולצין ואין מיבמין ולא דנין כו' מיהו לא נצרכנו לפרש טעם על הא דאין חולצין. דהיינו דין כדאי' ביבמות ד' ק"ד א'. ואין מיבמין ג"כ בל"ז אסור משום דאין מערבין שמחה בשמחה דאסור אפי' בחוה"מ כדתנן בפ"א דמ"ק אין נושאין נשים כו' ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו. ומפרש ה"ג חד טעמא משום דאין מערבין כו' ובירו' מגילה פ"א והובא בר"ן שם אי' על הא שאין עושין פורים בשבת לעשות אותם ימי משתה ושמחה. את ששמחתו תלויה בב"ד יצא שבת ששמחתו תלויה ב"ש. אבל הני תרי לא דנין ולא מקדשין ודאי גזירה שמא יכתוב. איברא בירו' יומא פ"א וריש מ' כתובות אי' הא דאין מקדשין משום שדומה לקנין. ומקשה ביומא על הא דמקדש כה"ג אשה ביוה"כ ולא נמצא כקונה קנין בשבת ומשני אין שבות במקדש א"ר מנא הדא אמרה הלין דכנסין ארמלין צריך לכנסן מבע"י כו' והובא בתו' יומא ד' י"ג וביצה ד' ל"ו והוציאו מכאן דאלמנה אין חופה קונה. דע"כ מיירי שהי' החופה מבע"י דאי לא אפי' בתולה נמי. והקשו האחרונים ז"ל ע"ז מסוגי' מפורשת כתובות ד' ו' מאי איכא בין ברכה לשקדו יו"ט שחל בע"ש. הרי דאלמנה שרי בעילה ראשונה ביו"ט ומשום דחופה או עכ"פ יחוד קונה. ומש"ה כ' דמיירי הירו' שלא כנסה לחופה מבע"י והא דנקיט אלמנה משום דס"ל בעילה ראשונה אסור בשבת משום חבורה. כ"כ הגר"א אה"ע סי' ס"ד ובשו"ת שבות יעקב ומשכנות יעקב. ועדיין יש לדקדק הא דאמר ר' מנא הדא אמרה כו'. וכי לא ידע שאין מקדשין בשבת. אלא ודאי ס"ד הא דאין מקדשין הוא משום גזירה שמא יכתוב וא"כ במילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. אבל משום קני' ליכא בקידושי אשה. שאין גוף אשה נקנית כשפחה כדאי' בקידושין ד' ו' אשה דלא קני לה גופה כו' וע"ע תו' שם ד' כ"ד ואי משום דשייך בה קצת מן הארוסין כמש"כ הר"ן ר"פ הכותב לענין פירות נכסיה. וזה מיקרי קנין וכדאי' בירו' כתובות רפ"א לענין אין נושאין בשבת משום דזוכה במציאתה ובמעשה ידי' והפרת נדריה. שפיר אפשר לומר דש"ס דילן ס"ל דליכא איסור קנין אלא במכוין לקנות זה החפץ. אבל כאן דעיקר העסק היא האשה ונכסים ממילא מיקני לא איכפת לן. ובזה יתיישב הא דאי' בכתובות ד' ו' אתפסוה מטלטלי בכתבתה. והקשו הרא"ה והר"ן הא אסור משום קנין וכההיא דירו' ולא נמצא כקונה קנין בשבת. ולמש"כ אפשר דש"ס דילן פליג וכיון דהתפסת מטלטלין רק משום משכון קא עבדא ובע"ח ממילא קונה משכון ליכא איסור קנין. ולא דמי להא דאסור למיקני שביתה בשבת דאסור כמש"כ הר"ן ויותר הוי להקשות מעירובין ד' ע"א א' ב"ש סברי ביטול רשות מיקנא רשותא ובשבתא אסור מיהו התם מכוין לקנות הרשות אבל כאן הקנין ממילא בא. והא דאסור לקדש אשה הוא משום שמא יכתוב. והשתא מתפרש הירו' שפיר ולא נמצא כקונה כו' א"כ אפי' במילתא דלא שכיחא אסור שמקרא דד"ק אסור מקח וממכר. ומשני אין שבות במקדש. ועלה קאמר הד"א הלין דכנסין ארמלין כו' והי' החופה מבע"י וכבר נכתב הכתובה. מכ"מ כיון שאין החופה קונה באלמנה אסור. אבל לתלמוד דידי אפי' אין חופה קונה מבע"י שרי. ואח"כ ראיתי שהרמ"א בשו"ת סי' קכ"ד הקדימני בזה. ומיושב סוגי' דכתובות ד' ו' א"ב יו"ט שחל בע"ש. והנה לנוסחת ש"ס דילן בביצה ד' ל"ז דמפרש טעם גזירה שמא יכתוב על הא דתנן אין מקדשין כו'. י"ל דבאמת הא דאין מקדשין אסור משום קנין ג"כ ונקיט גזירה משום אינך מילי. אבל רבינו דייק וכ' גזירה זו בהני תרתי. למדנו דבאינך מילי בל"ז אסור והא דאין מקדשין רק משום גזירה ולא משום קנין אלא שקשה מהא דעולא בכתובות ד' נ"ז דארוסה אוכלת בתרומה מה"ת מדכתיב וכי יקנה נפש וגו' והכי תני' בת"כ והובא ביבמות ד' ס"ו. איברא באמת תני' בספרי דנ"ל מדכתיב כל טהור בביתך. ומש"כ התו' דהוי אסמכתא אינו מובן דלמ"ל להסמיך. הא קרא מפורש הוא. אלא פליגי:

ומה אני מקיים ועמדו וגו' כצ"ל ומשני האנשים קדריש:

ט

(ט) מ"ט כי כתיב ועמדו בעדים הוא דכתיב ולא בבע"ד. הוספת דברי רבינו הם. והא דאי' שם והובא בסמוך דבגמר דין ד"ה בע"ד בעמידה מפרש הגמרא טעמו בצידו דכתיב ויעמוד העם על משה וגו'. או משום דנ"ל ממה מצינו מעדים דהוי כגמר דין. אבל הא פשיטא דאינו עשה מפורש משום ועמדו וגו' אשר להם הריב וכ"כ הרמב"ם בה' סנהד' פ' כ"א ה"ג אבל בשעת גמ"ד שניהם בעמידה שנא' ויעמוד העם על משה וכ"ז כישוב ראשון שבתו' ד"ה הכל מודים דמדלא כתב ושני האנשים אשר להם הריב יעמדו. ש"מ דלא קאי מ"ע של ועמדו אלא על שני האנשים. ולא על אשר להם הריב. ולי אפשר לומר עוד דר"י ס"ל דאשר להם הריב קאי ג"כ בעדים. שהרי בעדים זוממין משתעי קרא. ופי' אשר להם הריב שהם המזימין. אבל בישוב השני שם כתבו דר"י מודה דאשר להם הריב קאי בבע"ד ובגמ"ד. והא דמפרש הגמרא טעמא דר"י מקרא דויעמוד העם ע"מ או ממה מצינו. ע' סמ"ע סי' י"ז סק"ד. דגלוי מילתא הוא דלא קאי אלא בגמ"ד. ונ"מ בזה. לענין מש"כ התו' שם ד"ה והאמר מר. אע"ג שהי' יכול להושיבה כו' איכא למימר שלא רצה להושיבה שלא לסתום טענת בע"ד אע"ג שגמר הטענות או שמא אין באשת חבר לאח"מ עשה דכבוד תורה עדיף. והישוב השני לא מסתבר אלא אי נימא דעמידת בע"ד מקרא מלא היא ועמדו וגו'. אבל אי נימא מקרא דויעמוד העם על משה. אין ראי' דדינא הכי. אלא מנהג או גלוי מילתא מועדים דה"ה בבע"ד. וא"כ ה"נ לידחי עשה דכבוד תורה לאח"מ אלא צ"ל כישוב הראשון ושייך חששא דליסתתם טענתא אפי' בשעת גמ"ד:

מה"מ דתני' בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא א' עומד וא' יושב. ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן כו' כצ"ל [עם שאתך בתורה ובמצות. לאפוקי האפקורסי' שפורקים עול תורה ומצות. ואומרים עזב ה' את הארץ]:

י

(י) וקרוב וגזלן בין בסהדותא בין לאסהודי לי' למידן איהו בין למידן לי' דינא. בה"ג ה' עדות אי' בזה"ל והילכתא קרוב וגזלן פסולין בין לעדות בין לדין. אבל לשון רבינו צריך לבאר בקרוב מהו בסהדותא מהו לאסהודי לי' וכן לדין היינו למידן היינו למידן לי' דינא. ונראה דה"פ בין בסהדותא לחובתו בין לאסהודי לי' לטובתו. בין למידן איהו. לדון אותו לחובתו. בין למידן לו פי' בשבילו דינא לטובתו וכדאי' בסנהדרין ד' כ"ח דבין לחובה בין לזכות פסול. וכן פי' הרמב"ן בתשובות המיוחסות סי' קי"ב הא דתני' בתוספתא סנהדרין פ"ה והובא ברי"ף שם פ"ג אין הקרובים דנין זא"ז ולא זה עם זה ולא זה על זה. פי' זא"ז היינו לזכות. וזה על זה היינו לחובה וע"ש עוד. מיהו מש"כ רבינו וגזלן עדיין צריך טעם אמאי פסול לאסהודי לי'. ולמידן לי' דינא. והנה פי' בסהדותא ולמידן איהו כפשוטו שיהי' הוא עד או דיין. אבל שיהיו אחרים עדות ודיינים לו אמאי לא. ובדוחק י"ל דמיירי בגזלן שכל הכנסתו של גזילה ואמרו בב"ק ד' קי"ח אין לוקחין מן הרועים צמר כו' והטעם דאסור לסייע ידי ע"ע כמש"כ הרמב"ם ה' גזילה פ"ה ה"א אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו שכל העושה דברים אלו ה"ז מחזק ידי עוברי עבירה כו' וא"כ גזלן שאין לו משלו כלום אסור לסייע להשיב לו מה שתובע. ומכש"כ שאין להעיד לו ולמידן לי' לטובתו. ואפשר לומר עוד דאפי' גזלן בעלמא ה"ה כע"ה דאי' בפסחים ד' מ"ט ב' אף אין מכריזין על אבידתו. דאע"ג דאסור לגזול ממנו משום יכין וצדיק ילבש. מכ"מ א"צ להשיב לו אבידה ע' בתו' ד"ה וי"א. וידוע דהא דמצוה להעיד ולדון להשיב עושק הוא מעין מצות השבת אבידה כדאי' בשבועות ד' ל' דלהכי זקן ואינו לפ"כ פטור להעיד משום דכתיב גבי הש"א והתעלמת. וה"נ בגזלן א"צ להזדקק לי' להעיד לו ולמידן לי' דינא לטובתו. ואפשר גם זה נכלל במה שאמרו שם בפסחים אין מוסרין לו עדות היינו אין מעמידין לו עדות להעיד לצרכו:

יא

(יא) דאלו בי תלתא דקבע סעודתייהו כו'. סמך רבינו ענין ברכת הזמון לדקמי' דמיירי בבי דינא. כענין דתני' בסנהדרין ד' ח' א' ת"ר זמון בשלשה וברכת זמון בשלשה ומפרש בגמרא מאי זמון בשלשה אזמוני לדין וע"ע ירו' ר"פ שלשה שאכלו דהא דשנים שאכלו אי רשות לזמן או לא תלי' אי שנים שדנו דיניהם דין. וע' מש"כ סי' נ"ח אות י"ד ובסי' קמ"ו התחיל רבינו ג"כ דאילו בי תלתא דכרכי ריפתא חייבין בזמון ולומר נברך. וע' מש"כ שם אות א' בס"ד:

כשניתנו הרוגי ביתר לקבורה כצ"ל:

יב

(יב) קשי' להו אמרי תנן היו יושבין כו'. בגמרא ליתא כ"ז אלא דאמרי ניזול וניכול לחמא אנהר דנק בתר דכרכי יתבי וקא מיבעי להו הסבו דוקא תנן אבל ישבו לא א"ד כיון דאמרי ניזול וניכול ריפתא בדוכתא פלניתא כי הסבו דמי לא הוה בידייהו כו' עד דאתא ההוא סבא רמי להו מתניתין אברייתא ושני להו כיון דאמרי ניזול כו' כהסבו דמי. וכן הוא בה"ג פ' שלשה שאכלו. ולנוסחת רבינו לכאורה אינו מדויק הא דרמי להו ההוא סבא. ולא מיבעי אלא ליישב ולתרץ. איברא לגי' רבינו איטפל להו ההוא סבא. משמע שלא הי' באותו מעמד דהוי קשה להו. אבל בגמרא אי' עד דאתא ההוא סבא. אין הפי' דאתי ממ"א. אלא כך לשון הגמרא שבא ליישב ובה"ג מפורש בזה"ל קם ההוא סבא כו' משמע שהי' באותו מעמד ומושב. וקם ליישב בדעתו. והנה לנוסחא דילן ובה"ג יש ג"כ לדקדק על תלמידי דרב מהיכא תיתי לאסתפוקי אי ניזל וניכול לחמא כו' סגי כהסבו הא הסבו תנן וברייתא לא שמיעא להו. עוד תמהו התו' מאי מרמי הגמרא מסיפא הסבו אין לא הסבו לא. ליקשי מרישא דתנן היו יושבין כ"א וא' מברך לעצמו ורמינהו כו' דישבו דאי מרישא ה"א דמיירי שישבו לעסק אחר שלא הי' דעתם לאכילה. אבל ישבו כדי לאכול סגי. וזה ניחא לגי' בברייתא דמפורש בסיפא ישבו לאכול. אבל בה"ג ובדברי רבינו אי' ישבו אע"פ שכ"א כו' לא אתי שפיר כ"כ. אלא שי"ל עדין דמתניתין מיירי בישבו לעסק אחר. וברייתא מיירי בישבו לאכול. ונראה ליישב בא"א דמרישא ה"א דנ"מ בין יושב בביתו להולך בדרך. דיושב בביתו לא סגי בישיבה לחוד. אלא איזה ענין כדרך אוכלין ביחד. ע' מ"א סי' קס"ז ס"ק כ"ו. אבל מדתנן הסבו. ואין דרך כל אדם בהסבה שהרי עניים אין להם על מה להסב כדמוכח ריש פ' ע"פ ואפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב וכן תלמידים לפני רבן וכדומה אלמא דמכ"מ לא מיקרי קביעות בלא הסבה. א"כ ה"ה בדרך. ורמינהו כו'. [ולעד"נ ג"כ ליישב על דרך זה. ובאופן אחר. והוא ע"פ מ"ש התוס' שם ד"ה עשרה. דשמא מיירי דישבו לאכול זה אחר זה וברך כל א' לעצמו המוציא. ומעתה מיושב קו' התוס' הנ"ל דמרישא לחוד לא קשה די"ל דמתניתין מיירי דישבו כל א' בפני עצמו. ולכך בלא הסבו כל א' וא' מברך לעצמו משום דאין כאן שום דבר הקובע מקומן. אבל הברייתא מיירי שישבו מתחלה יחד. ובכה"ג ישיבה דידהו הוי כהסיבה. אך דא"כ יקשה סיפא. דאדתני הסבו א' מברך לכולם. ליפלוג וליתני בישבו גופא בין ישבו מתחלה כל א' בפני עצמו. לישבו מתחלה ביחד. אלא ע"כ דמתניתין מיירי אף בישבו מתחלה ביחד. ואפ"ה בעי' הסבו. מש"ה פריך מסיפא. דעיקר הקו' מסיפא. ועי"ל לפי מ"ש הט"ז בש"ע א"ח סי'. קס"ז ס"ק י"ב דאי לא נקט אלא שנים לחוד הו"א דבשלשה מהני אפי' בלא הסיבה. וא"כ מרישא לחוד לא קשה. די"ל דמתניתין מיירי בשנים ולכך בעי' הסבו. אבל בברייתא קתני עשרה. ולכך לא בעי' הסבו. אך דא"כ יקשה סיפא דאדתני הסבו א' מברך לכולם. ליפלוג וליתני בישבו גופא. בין שנים לשלשה. אלא ע"כ דמתניתין מיירי אף בשלשה. ואפ"ה בעי' הסבו. מש"ה פריך מסיפא. דעיק' קו' מסיפא מהר"ח]: [ומעתה שפיר קא מיבעי להו. אי הא דתנן היסבו משום דזה היותר קביעות לסעודה. וא"כ עניים דלא מיסבו אינן מזמנין לעולם. או ודאי כ"א כדרכו סגי. והא דתנן היסבו. היינו משום דבעינן קביעות מתחילה ג"כ לאכילה ביחד. ולעניים כדרכן אין להם קביעות מתחילה וע"כ מיבעי שיאמרו בפי' ניזיל וניכול לחמא. אבל בעשירים הסיבת המטות היינו קביעות דמתחילה. וכמש"כ התו' ופוסקים דעריכת שולחן א' ומפה א' הוי קביעות. דמשום שאין דרך לפרוס מפה בלא סעודה. ופריסת המפה על השלחן הגדול לכל החבורה הוי קביעות כהסיבה דידהו. ולא בעי אמירה. אבל אמירה בפי' פשיטא דסגי. ר"ל שיהא כדרך אכילת החבורה ואפי' בלא הסיבה וכמש"כ דדרכן של עניים היה מעולם בלא הסיבה. והיינו דאי' בש"ע ומג"א שם דהאידנא לא מהני אמירה בלא שולחן ומפה א'. והגר"א ז"ל הקשה מ"ש מדידהו דמהני קביעות בישיבה לחוד. ולמש"כ ניחא. דלדידהו לא היה הסיבה דרכן של עניים. ומש"ה סגי באמירה לחוד ומתניתין רבותא קתני דבהסיבה לא בעינן אמירה. דהצעת המטות היינו אמירה. אבל לדידן דאפי' עני שבישראל יש לו בביתו שולחן ומפה. לא מהני אמירה לקביעות כיון דלא אכלי דרך הקביעות. והנה התו' בד"ה עשרה כו' הקשו אמאי המתינו למיבעי עד ברכת המזון והיאך ברכו על הפת מתחילה ע"ש. וזהו לפי דאי' לפנינו בתר דכרכי יתבי וקא מיבעי להו. אבל בה"ג אי' כי מטו התם יתבי וקא מיבעי להו כו' א"כ באמת שאלו על ברכת המוציא. וכן לנוסחת רבינו ואתי לכרוכי ריפתא בעי לברוכי קשיא להו כו' שפיר יש לפרש דבשעה שישבו לאכול ובעי לברוכי המוציא קשי' להו. ונ"מ גדולה בדין. לפי' התו' מוכרח דבהמ"ז לא תלי' בברכת המוציא. דאע"ג דבשעת בה"מ לא היו קבועים מכ"מ כיון דבשעת ברהמ"ז נקבעו חייבין בזמון. וזהו דעת הרא"ש ר"פ ג' שאכלו אבל לבה"ג ורבינו אפשר כדעת תר"י דבעינן דוקא שהי' קבועים מתחילת הסעודה. ובאמת הב"י בסי' קצ"ג דקדק ממש"כ הגה"מ בשם בה"ג בזה"ל ג' שלא קבעו עצמם לאכול יחד אלא כ"א בא שם במקרה וישב אין חייבים בבה"ז כו' וכ' עלה הב"י ודבר ברור הוא שזה ע"ד המפרשים שא"ח לזמן אא"כ הוקבעו יחד לברכת המוציא אבל לדברי הרא"ש שסובר כדברי המפרשים שאע"פ שלא ברכו המוציא ביחד אלא אח"כ נקבעו באכילה יחד נקבעו לזימון אפי' בא כ"א במקרה שם וישב מזמנין יחד מאחר שבגמר אכילתם הם קבועים יחד עכ"ל הב"י. והרי הן דברי רבינו שכ' והיכא דאזלין באורחא כו' א"נ איקרי יתיבו לאו קביעותא היא ולא מחייבין בברכת הזמון. ולא תקשה על שיטה זו מהא דדף מ"ז א' רב ושמואל הוי יתבי בסעודתא אתא ר"ש בר חייא והוי קא מסרהב לאכול א"ל רב מה דעתיך לאצטרופי בהדן כו'. הרי דאפי' לא הי' בתחלת הסעודה יכול להצטרף. מלבד די"ל כמ"ש הגר"א ז"ל שם ס"ק י"ג. בלא"ה לק"מ דהתם רב ושמואל יתבי מתחילה בקביעות וברכו ברכת המוציא כדין הסבו שא' מוציא חבירו אפי' בשנים. אלא דלענין בהמ"ז בעינן ג'. והא ודאי מצטרף אפי' אח"כ. ובהא מיירי בש"ע שם ס"ב אפי' לא הוקבעו תחלה כולם לאכול יחד אלא שהשנים קבעו כו' או שהא' קבע תחילה ואח"כ קבעו שנים עמו כו' ובהא מודו כ"ע. [ואם שאין דברי הרא"ש משמע הכי. מכ"מ ודאי דתר"י מודו לזה] אבל בישב א' א' לבדו בלי שום קביעות אלא דבגמר סעודה נקבעו לא מהני לתר"י ובה"ג ורבינו ז"ל ותלי' בפי' סוגי' זו אי נסתפקו תלמידי דרב בשעת ברכת המוציא או כמש"כ התו' דלא נסתפקו אלא בברהמ"ז. ולזה תלי' בגי' הגמרא וכמש"כ:

יג

(יג) בששניהן למודים בששניהן סופרים. בגמרא ליתא אלא שניהן סופרים וכ"כ רבינו להלן סי' קמ"ו ובה"ג. מיהו ודאי ל"ד סופרים דאפי' ע"ה אלא שהם רגילים בה' ד"א דהיינו נוסחי ברכות ותפלות כדאי' שם ד' כ"ב א' עשאן ר"י כהלכות ד"א. ודאי מברכים כ"א בפ"ע אלא בשניהן סופרים אפי' אינן בקיאים מחוייבים ללמוד ולברך בפ"ע. והיינו דקא מסיים אבל א' סופר וא' בור. דבור היינו שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א אינו מן הישוב. וזהו בור. ומש"ה שפיר כ' רבינו דבשניהם למודים בברכות מצוה ליחלק. מיהו בסיפא אבל אחד סופר כו' לא מסיים אבל א' למוד או סופר. דאם הוא ע"ה וא"י דין לכוין להוציא י"ח כמש"כ רבינו סי' קע"א דבעינן לכוונה דעתי' בעידנא דתקע להוציא אחרים י"ח וכ"כ בה"ג בזה"ל בפ' ג' שאכלו ומתבעי לי' לבור לאודועי' לסופר דהוא לא קא מברך דלכוין סופר דעתי' לאפוקי נפשי' ולאפוקי לבור דתני' נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע כו'. וע' מש"כ בס"ד סי' קנ"ד אות ב'. א"כ אי הוא ע"ה לא מצי לאפוקי את הבור י"ח:

יד

(יד) ואי משאר מיני כו' ברוך חי העולמים. עיקר חתימה זו לא נזכר בגמרא דילן אלא בירו'. ומש"ה נסתפקו הפוסקים ז"ל אי לחתום כלל. ע' בתר"י ס"פ כ"מ ובב"י סי' כ"ז בשם שו"ת הרשב"א ז"ל ומשום שלא יכלו להכריע אי לחתום או לא. כתבו שיש לחתום אך לא בשם ולא כדאי' בירו'. הא אי ברור לנו שיש לחתום פשיטא דראוי לחתום בשם. וא"כ רבינו הביא נוסח כל הברכה עם החתימה כדי ללמדינו כהירו' דיש לחתום ויותר נראה ברור דנוסחת רבינו במשנה ד' מ"ד רט"א בורא נפשות רבות וחסרונן. כפי' הנוסחא שהובא בס' בית נתן מש"ס כת"י שהי' לפני הרמב"ם וחסרונן על כל מה שברא חי העולמים. ובל"ס שחסר שם וצ"ל ברוך חי העולמים. ומש"ה כשהביא הש"ס דילן ברכת בורא נפשות לא ביאר יותר וסמך על המשנה. וא"כ פשיטא דצריך לחתום בשם. והא שלא הביא רבינו ברוך אתה ה'. כך דרכו ש"ר גם לעיל בסי' כ"ו מחייב לברוכי ברוך שעשה נסים כו' וכן הרבה. וגם לשון המשנה פ' הרואה אומר ברוך שהחיינו וממילא מובן דהוא בשם. וע"ע מש"כ הב"י סי' קכ"ז לענין מודים דרבנן:

טו

(טו) א"ל דחמשת המינים כו'. דחומרא כו' הכי גי' רבינו. וכן הביא הרי"ף בתחלה ברכת חמשת המינים ואח"כ דחמרא ושאר פירי. לא כנוסחא דילן בגמרא דמתחיל בפרי העץ ומפרש כל הברכה. ואח"כ דחמשת המינים על המחי' ועל הכלכלה וחותם על הארץ ועל המחי'. וא"א לגרוס הכי. חדא דמהיכא תיתי להקדים נוסח שאר פירי למיני מזונות. ותו דדעת תר"י שלא לומר בפירי ובחמרא ועל תנובת השדה והרי לפנינו איתא בשאר פירי. אלא נשתבש נוסחא שבידינו. ודע עוד דהסיום וחותם על הארץ ועל המחי' ג"כ אינו מעיקר הגמרא אלא מה"ג של ר"י גאון כידוע שמצוי כמה נוסחאות במס' ברכות שמקורם מרי"ג ז"ל וז"ל בה"ג לפנינו א"ל אביי לר"ד מאי ברכה א' מעין ג' א"ל על חמשת המינים כו' אומר על המחי' ועל הכלכלה כו' בא"י על המחי' ועה"כ ומר רב פיאס הכן הוי חתים על הארץ ועל המחי' וכן הלכה. ואית דאמרי עה"א ועל מיני מזונות עכ"ל [וכבר כתב רבינו ישעי' דטראני בתשובה. והובא בס' שינה הלכות ובית נתן. דדעת רבינו דבכולם צריך למיחתם על הארץ ועל הפירות בין דחמשת המינים בין דשבעת מיני' בין דחמרא. וידוע דנשתנה בזה נוסחאות הגאונים ז"ל ותר"י כתבו דיש מסיימים בחמרא בא"י על הגפן ועפה"ג והשיגו שאין לשנות בחמרא מנוסח אינך מיני דמסיים בהארץ. ונראה ברור דהנך פוסקים ס"ל גם בחמשת המינים בא"י על המחי' ועל הכלכלה. וכ"ה הנוסחא שמצא המחבר ב"נ בכת"י]:

טז

(טז) רמ"א עד כזית. לפנינו הגי' במשנתינו ע"כ מזמנין עד כזית רי"א כו'. וכן הוא ברי"ף ומש"ה פסק בפשיטות והלכה כת"ק אבל רבינו גריס רמ"א עד כזית. וכן אי' לפנינו ביומא ד' ע"ט ב' עד כזית דברי ר"מ וכן הי' לפני התו' ברכות ד' מ"ט ב' ומש"ה נסתפקו כמאן הלכה. ואע"ג דבריש פ"ז סתם התנא והשמש שאכל כזית מזמנין עליו. מכ"מ הוי סתם ואח"כ מחלוקת. ותו דיש לחלק ולומר דמזמנין עליו שיהא אחרים מברכין אבל לא שהוא יכול לברך. ומכש"כ להוציא אחרים י"ח אבל במשנתינו דתנן ע"כ מזמנין משמע דע"כ אכלי שלשתן ויהיו חייבי' בזמון: ובעיקר הדין דכזית אי מה"ת או מדרבנן כבר ידוע מחלוקת הגאונים הראשונים ז"ל בה"ג של ר"י גאון ובה"ג דילן ס"ל שהוא מדרבנן. וכ"כ התו'. והרמב"ן ורשב"א ס"ל שהוא מדאורייתא. והכי דעת הראב"ד בהשגות פ"ה מה' ברכות [והא דאי' בברכות ד' כ' ב' דהא דתני' אשה מברכת לבעלה בשאכל שיעורא דרבנן. דיחוי' בעלמא הוא. ובאמת נשים בברה"מ מה"ת. והא דקאמר שם וליטעמיך קטן בר חיובא הוא אלא דאכל שיעורא דרבנן. כ' הרמב"ן במלחמת ה' דנוסחא מוטעת הוא ע"ש]: ובס' יראים סי' כ"ד מסכים ג"כ שהוא מה"ת. ומכ"מ גריס לה ומפרש באכל פחות מכזית ומפרש אח"כ בזה"ל וכי מחייבנא מדרבנן כגון חצי זית שנהנה ממנה קצת. אבל פחות מכזית לאו כלום הוא. ומסברא אני אומר וראי' אין לי עכ"ל. וכמדומני שכוונתו ז"ל שמאידך חצי זית נהנה ג"כ אלא שלא בלע מש"ה חייב מדרבנן. ומפרש עוד כגון דאכל ולא שתה והוא נצרך לשתי' ואינו חייב אלא מדרבנן. וע' מש"כ בסי' נ"ג אות ח' וט' ובה"ג כתב בזה"ל רב הונא אכל תלתי עשר ריפתי בר תלתא תלתא לקבא ולא בריך. דבעי למשבע וברוכי כדאוריית' ואכלת ושבעת משום דכזית וכביצה אסמכתא דרבנן הוא. [ר"ל הא דאי' בד' מ"ב א'. ולא מפרש כפרש"י בפת הבאה בכסנין. אלא בפת ממש. ורצה לחייב עצמו מה"ת] ומר רב הונא אלוף אמר דאורייתא שבעת גרון בעינן ודרב הונא לא ידעינן מאי קאמרינן. פי' דלא כמו דסברי דשביעת מעיו בעינן וא"כ אינו אלא אסמכתא שאין כביצה שביעה ממש אלא כרגע. אלא שביעת גרון בעינן. וכדאי' בסוכה ד' מ"ט ב' דמלוי גרון נקראת שביעה. וכביצה מתמלא הגרון כדאי' ביומא ד' פ' אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת ואוסיף לבאר דעת האלוף ז"ל דכמו לענין אכילה בכזית לא בעינן שיהנו מעיו כזית אלא בין החניכים מצטרף דהרי נהנה גרון בכזית כדאי' בחולין ד' ק"ג ב'. ה"נ לענין שביעה לא בעינן אלא שישבע גרונו. והיינו בכביצה. ולכאורה ק' מהא דאי' ביומא ד' ע"ט אי ס"ד כותבת הגסה שאמרו יותר מכביצה השתא כביצה שבועי משתבעא מייתבא דעתא מיבעי. ואי איתא דשביעת גרון קאמרינן מאי קשיא דילמא מכ"מ לא מייתבא דעתא. ולק"מ דודאי ר"י דמחייב בכביצה לא קאמר דווקא באוכל הביצה בבת א'. אלא כמו כזית לר"מ. וע"כ משום שביעת מעיו כרגע ומדרבנן. ומכ"מ מה"ת חייב באוכל בב"א ובשביעת גרונו. והא דמקשה האלוף על ר"ה דלא בעי ברוכי על תליסר ריפתי. ולא מפרש דאכל מעט מעט. היינו דקשה לי' שהרי מצי הי' להתחייב מה"ת בזה האופן. ולמאי השהה עצמו מלברך ברהמ"ז בכדי. ומשום דסברא חדתא היא ראינו לפרש עה"נ. ומכאן יתברר שאם נמצא באיזה מקום דכזית מדרבנן וכביצה מה"ת היינו באוכל בב"א ומסברת האלוף. ולא כהלבוש סי' קפ"ד שכ' דכביצה ממש הוא מה"ת:

יז

(יז) שאכל זית מלוח כו'. ואע"ג דמר' יוחנן אין ראי' דס"ל מוחלפת השיטה כדאי' בד' מ"ט ב' א"כ ס"ל לר"י כזית. אבל לאביי דלא מחליף י"ל דהלכה כר"י דכביצה. מכ"מ מעשה רב. ואח"כ הביא רבינו ראיה יותר מכרעת מרבא. וכ"כ בש"ש והאריך הרבה: ולפעד"נ דרבינו ז"ל סובר דהא דאר"י מוחלפת השיטה היינו ההיא דפסחים אבל בההיא דברכות לכ"ע ר"מ ס' בכזית ורי"ס כביצה ומעתה שפיר הוכיח מדר"י דהלכה כמ"ד בכוית. ויצא לו כן מירושלמי דפסחים פ"ג ה"ה. דאיתא שם אית תניי תני ומחליף ר"י ב"א בשם ר' יוסי כמתניתין. אר"י סימנא מן ההיא דברכות עד כמה מזמנין עד כזית רי"א עד כביצה. הרי בהדיא דמאן דמחליף היינו ההיא דפסחים [ומ"ד כמתניתין אינו מוכרח דמחליף ההיא דברכות אלא משום דסבר כאביי דאינו מחליף] ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בש"ש על הטור מיהו דברי התוס' והרא"ש ז"ל א"א ליישב הכי מחתני שי']:

יח

(יח) הילכתא שתה כוס של יין אכל גרוגרות א' כו'. כן גי' רבינו. וקרוב לזה אי' בה"ג אפי' לא אכל עמהן אלא גרוגרות א' ולא שתה עמהן אלא כוס א' כו'. ובגמרא אי' אמר רב חנא ב"י משמי' דרבא אפי' לא טבל עמהן אלא בציר ולא אכל עמהן אלא גרוגרות א' מצטרף. ולהוציא את הרבים י"ח אינו מוציא כו' אמר ר"ח ב"י משמי' דרבא הילכתא אכל עלה ירק ושתה כוס יין מצטרף כו' וכבר צווח עלה בש"ש דמאי הוסיף במימרא שני'. וכ' דרבינו לא גריס להו אלא חד. ואני אומר דלפי גי' רבינו ניחא שפיר הני תרי מימרי. דרשב"ג אמר דאפי' לא טבל עמהן אלא בציר כו' מצטרף. וקאמר איתמר נמי אר"ח ב"י משמי' דרבא אפי' לא טבל עמהן אלא בציר כו' היינו פירושא בדרשב"ג. ואח"כ אמר הילכתא דדוקא שתה כוס יין או אכל גרוגרות א' דהווין משבעת המינים מצטרפי הא ירק לא מיצטרפי. מיהו כל הפוסקים לא חילקו בדבר. וקיימי גי' דילן בדרבא דאפי' לא טבל עמהן אלא בציר כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף