העמק שאלה/מא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה מא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) מתבעי לי' למיבדק ולמינסיב מדותקא דמייחס. כצ"ל וכן הוא להלן סי' קנ"ג ולשון דותקא אי' עוד להלן קל"ה אלא דותקא דאבוה. ומקור תיבה זו בב"מ ד' נ"ט ב' דזקיף לי' זקיפא בדיותקי'. ופרש"י משפחה. וכן הגיה הגאון רד"ל ז"ל:

ב

(ב) משפחות מיוחסו' שבישראל. רש"י פי' משפחות שהן ישראלי' גמורים לאפוקי גרים. ומכ"מ ממילא נ"ל דה"ה לאפוקי משפחות שיש בהן פסול וע' בר"ן שהביא ג"כ פרש"י וכ' שאין הקב"ה משרה שכינתו במשפחה שיש בה פסול. אבל רבינו מפרש דגרים מימעט מדכתיב ישראל. ואפי' הי' כתיב לכל ישראל הייתי ממעט גרים שהם לא נספחו אלא על בית יעקב. ותני במכילתא משפטים פי"ח ובמ' גריס וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי צדק. ובשם ישראל יכנה אלו יראי שמים. הרי דגר לא בא להקראות אלא בשם יעקב ולא ישראל. והשתא דכתיב משפחות ישראל. ע"כ פירושו משפחה המסוימת ומצויינת בישראל. והיינו משפחה מיוחסת:

ג

(ג) ואלו בגרים וכו' נאם ה' וגו'. כצ"ל ועיקר הדרוש מסיפא דקרא והיו לי לעם ואח"כ ואני אהי' להם לאלקים. שהמה יתקרבו לי תחלה:

ד

(ד) וישיא בתו לת"ח שאם מת כו'. כן הוא ברי"ף. אבל בגמרא ליתא זה הטעם אלא על נשיאת בת ת"ח. וכ"כ הרמב"ם ה' א"ב פ' כ"א. ומשום בנים חששו ולא על נכדיו. אבל לגי' רבינו והרי"ף חששו גם בהשאת בתו. לבנים. שאם תנשא לת"ח מובטח לו שנכדו יהי' ת"ח. אבל אם תנשא לע"ה נהי שאין להחליט שיהי' ע"ה. דמש"ה ליתא ברי"ף בבבא שני' אלא ואל ישא בת ע"ה שאם מת כו' ולא מסיים כמ"כ ואל ישיא בתו לע"ה. משום שאין הדבר מוחלט שיהי' ע"ה וע' ב"ר פי"ז מעשה בחסיד א' כו' הוי שהכל מן האשה. מכ"מ אינו מובטח ע"ז. וע' בכורות ד' ל' באשה שנישאת לת"ח ואח"כ נישאת למוכס ונישתנית היא ג"כ:

ולא בת ע"ה כו' כל ע"ה שבכאן הכל הי' בימי התלמוד באופן מגונה כמש"כ הרי"ף והרא"ש בפסחי' שם ובזמנינו רחוקים המה מאלה:

ה

(ה) ואמר רבה כו'. כל הנושא אשה לשם ממון. בגמרא דקידושין אי' הני ג' מימרי אהדדי. הא דהנושא אשה שאינה הוגנת לו כאלו חרשו כו'. והאי מימרא. והבא אחריה דאליהו כופתו כו'. ואחר כל הענין דכל הפוסל פסול הביא מימרא רביעית דכשמעיד הקב"ה על השבטים כו' שכתבה רבינו בסמוך. והי' במשמע דהכל מדבר בענין א'. והרי מימרא ראשונה דכאלו חרשו כו' ודאי בפסול ממש קאי כסיפא דקרא ולא יכלו להגיד בית אבותם וגו' וא"כ אידך מימרי דהנושא אשה לש"מ כו' מיירי ג"כ בהכי. וכן פרש"י בד"ה בנים זרים מאשה פסולה ולשם ממון נסבה כו'. וכן במימרא שלישית דאליהו כופתו כו' פרש"י שאינה הוגנת פסולה לו. וכן במימרא רביעית דכשהקב"ה משרה שכינתו אינו מעיד עליו כו' מסיים הגמרא לפנינו אימתי הוי עדות לישראל בזמן שהשבטים שבטי י"ה דמבואר דמיירי בפסול ממש ולא בבת ע"ה שאינה ראוי' לו. כ"ז פרש"י. וכ"כ הרא"ש על מימרא רביעי' שאינה הוגנת לו פירוש שיש בה פסול משפחה וכ"כ הריב"ש סי' ט"ו. אבל רבינו הביא מימרא קמא דכאילו חרשו. והפסיק הענין בסוגי' דפסחי' דישא בת ת"ח ולא בת ע"ה. ועלה הביא הנך תלתא מימרי דקידושין. ש"מ שמפרש הנך מימרי בנושא אשה בת ע"ה שלא לפי ערכו. ומש"ה כשהביא מימר' דכשהקב"ה מעיד על השבטי' כו' לא סיים אימתי הוי עדות לישראל כו' דודאי בע"ה ג"כ מיקרי שבטי י"ה ולא בא רב לדרוש מהאי קרא אלא שמעיד הקב"ה על ישראל. והא שהעלה רב דלא יעיד על זרעו של זה הנושא בת ע"ה לא מקרא קא דריש לה אלא מנפשי'. ופשוט שלא גריס בגמרא האי סיומא אימתי הוי עדות לישראל כו' וכן ברי"ף ליתא והשתא מימרא דהנושא אשה לשם ממון כו' אתי כפשוטו. דלפרש"י קשה מאי קמ"ל במאי דדריש הוין לי' בנים שאינם מהוגנים פשיטא הא הולכין אחר הפסול שבשניהם. וכבר נ"ל מאורייתא דמשה מממזר כדאיתא ביבמות פ' הערל. אבל לפי' רבינו קמ"ל שיוליד בנים זרים פחותי הערך וע"ה שלא לפי כבודו. והוויין זרים ממנו. וכן במימרא דאליהו כופתו כו' ומסיים אוי לו לפוסל את זרעו ופוגם את משפחתו ונושא אשה שאינה הוגנת לו. ופרש"י לפי דרכו היינו הך שפוסל את זרעו כגון שנושא אשה שאינה הוגנת לו. אבל לפי' רבינו תרי מילי נינהו פוסל את זרעו באשה פסולה. ונושא אשה שאינה הוגנת לו בבת ע"ה והנה בהגהת רמ"א אה"ע סי' ב' משמע כפרש"י והרא"ש וריב"ש. וסוגי' דעלמא כפי' רבינו. וע' ביאורי הגר"א אה"ע שם סק"ז דהא"ח גם כן דלא כריב"ש:

ו

(ו) אלמא נפיש ריתחי' כו'. מפרש רבינו כונת המאמר שאינו אלא משל שיפרע הקב"ה בעצמו כ"י. והיינו דאיתא בנדה ד' י"ו דמעמידין הטפה לפניו ית"ש ואומר אם יהי' חכם או טפש כו'. והיינו שהקב"ה בעצמו גוזר על בניו של זה שיהיו סכלים וזרים לו. וגם באבוד ממונו יפרע הוא בעצמו. ולפנינו ליתא לשון תנ"ה על כולם כו' אלא ותנא ע"כ כו' אבל רבינו גריס תנ"ה ע"כ אליהו כותב כו' והכוונה לפי פירושו דהקב"ה יפרע בעצמו ית"ש. ולזה המשיל תנא דברייתא דאליהו כותב לא כמו בכ"מ דאליהו מלמד זכות על ישראל. ובזה אליהו מעורר דין עליו והקב"ה בעצמו מסכים ע"י ויש כאן שנוי נוסחאות בה"ג ריש ה' עריות ובמס' ד"א פ"א ע"ש:

וכל הפוסל פסול כצ"ל וכן הוא להלן:

ז

(ז) אלא הואיל ואתא מר כו'. בגמרא אי' אפיק דיסקא דהזמנותא מבי חדי' ואחזי לי' א"ל הא גברא והא דסקא. וקשה לי מאי בעי האי דיסקא לר"י. וכש"כ להש"ך ח"מ סי"א שכ' דהתובע משלם שכר הזמנה וא"כ למאי הדר יהב לי' לר"י ואכ"מ. ונוסחת רבינו מיושרת:

ח

(ח) א"ל מ"מ קרי לי' מר לההוא גברא עבדא. בגמ' אי' א"ל מ"ט שמתי' מר לההוא גברא. דציער שלוחא דרבנן. ולנגדי' מר דרב מנגיד על הא דמצער שלוחא דרבנן דעדיף מיני' עבדי לי' וכבר הובא בשו"ת שער אפרים סי' ס"ד דראשוני' לא גרסי לה. ובשו"ת מקום שמואל חי"ד נתקשה לגי' דילן שהרי לא ציער שלוחא דר"י וכבר יישב התומים סי' ח' ושארי אחרונים. אבל לגי' רבינו שמתי' על כבודו של ר"י עצמו וכפרש"י בד"ה שמתי' כדאמרינן מנדין על כבוד הרב ונ"מ עוד מזה דלגי' דילן מוכח דהא דמצער שליחא דרבנן. אפי' שלא בא לקראו לבי דינא וכמש"כ התו' יבמות ד' נ"ב ד"ה דמתפקר. אבל לגי' רבינו לא מיירי אלא בבי דינא וכפרש"י בכ"מ. והכי משמע דעת הש"ע ח"מ. ובפ' קרח סי' ק"ל ביארתי בס"ד דגי' זו תליא בשנוי נוסחא במו"ק ד' י"ו. ולפי גי' רבינו שמה. א"א לגרוס כאן האי מילתא:

ט

(ט) וחכ"א כו'. נאמן אדם לומר זה בני בכור. סיום דברי חכמים הוא וכדמפרש הש"ס בב"ב שם לרבנן יכיר למ"ל. ומשני בצריך הכירא. פי' בבאו מחדש בכאן. ואין מוחזקין בא' מהן מי הוא הבכור ומי הפשוט. האב נאמן. ומדכ' רבינו לשון זה בדברי חכמים בחד לישנא דאמר ר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור. מבואר דעתו דבזה הבבא לא פליגי. ולא נחלקו חכמים אלא בסוף דברי ר"י שאמר וכשם שנאמן כו' כך נאמן לומר זה ב"ג או ב"ח. וע"ז פליגי וקאמרי דא"נ לומר כו'. וזהו פרש"י קידושין ד' ע"ח ב' ד"ה א"נ אפסו לא קיימי אבל לענין בכור לא פליגי ולא כפרשב"ם ב"ב שם ד"ה וחכ"א א"נ ולא בבכור ולא בחלל כו'. ומקור מחלוקתם ז"ל תלי' בשני פירושי התו' שם וביבמות ד' מ"ז א'. דהר"א מפאריש פירש דר"י מודה דמכי את הבכור יכיר דכתיב גבי בכורה לא למדנו אלא במקום שאינו פוסל בנו אחר ע"י דיבורו אלא משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר. הרי שהאמינו הכתוב לומר שהוא בן השנואה וממילא למדנו שנאמן על הבכורה אפי' נגד החזקה ולפסול בנו הראשון. ומפרש וכשם שנאמן אדם לומר כו' כמו שאנו מפרשין יכיר על כי את הבכור. ה"נ מפרשין יכיר על בן השנואה. ואע"ג שעיקרו של פרשה בבכורה מיירי ואחר שלמדנו דקאי יכיר על בן השנואה ג"כ. נמצא למד דבר החדש לענין בכורה וא"כ רבנן לא פליגי אלא על דרשה דיכיר על בן השנואה. וממילא נ"מ לענין בכורה אבל ברישא מודו והיינו כרש"י יבמות שם ד"ה יכירנו לאחרים שאם אין ב"ד מכירין כו' והוא כפי' הש"ס דב"ב שם לרבנן. וא"כ צריך לפרש סוגי' דב"ב שם בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר לא כרשב"ם שכ' דלר"י קמ"ל אפי' במקום חזקה. אלא ה"פ דקמ"ל אפי' בן השנואה יכיר. אבל לרבנן דלא קאי יכיר אלא על כי את הבכור למ"ל. כ"ז הוא דעת רבינו ופרש"י ואזדא ק' ת' רי"ד על פרש"י ע"ש וע' שו"ת חות יאיר סי' צ"ג. אבל התו' פירשו דר"י ס"ל כי את הבכור יכיר משמע אפי' במקום דפוסל את הגדול ממנו. ומזה למד ר"י דנאמן לומר ב"ג וב"ח אפי' שלא במקום בכורה. והפי מפרש רשב"ם בדר"י נאמן אדם לומר ואע"פ שמחזיקין אחר בבכור. ועל הא דקאמר ר"י וכשם כו' פרשב"ם וסברא הוא מדכתיב יכיר מה ל בכור מה לי לד"א. וא"כ רבנן דחולקין על נאמנות הבכורה (ג"כ) במקום שהוא נגד החזקה. ע"כ פליגי גם ברישא דר"י וקסברי דא"נ ג"כ לומר זה בני בכור והתו' דב"ב וקדושין ד' ע"ד הוכיחו פי' הר"א מפאריש שהוא דעת רבינו ופרש"י מהירושלמי דקידושין. והיינו דאי' שם מחלוקת אליבא דר"י אי נאמן לומר שאינו בנו או דלא קאמר ר"י אלא דנאמן לומר זה בני ממזר היינו שהוא מח"כ אבל לא לומר דאשתו זנתה והוא אינו בנו. וכפי' הפני משה. וע"כ פליגי אי למד ר"י מבן השנואה גם לעשות ממזר שאינו בנו כלל. אבל לשיטת התו' ורשב"ם היאך אפשר לומר הא דר"י דנאמן אדם לומר זה בני ממזר שהוא מח"כ אבל דוקא שהוא בנו. הא עיקר הדרשה מכי את הבכור נ"ל. ור"ל שבנו הגדול ממזר ואינו בנו. ולי נראה עוד להוכיח מגוף הסוגי' דב"ב דפשיטא להש"ס דלרבנן א"נ בבכור במקום חזקה ולרשב"ם ותו' מנ"ל הכי דילמא לא פליגי אלא בב"ג וב"ח דעלה פליגי ולית להו סברא דר"י והרי דעת בה"ג להלכה הכי כאשר יבואר. ודוחק לומר דסמכי על הא דאי' שם ת"ר הי' מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור נאמן. היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו שהוא בכור א"נ ומוקי הש"ס רישא ר"י וסיפא רבנן. אבל זה דוחק דבהא דשלחו לשמואל אכתי לא הביא הש"ס אלא ברייתא שנחלקו ר"י ורבנן. אלא כפי' רבינו וממילא כיון דפליגי בב"ג וב"ח פליגי בבכור נגד החזקה. ויש עוד להוכיח מקידושין ד' ע"ד דקאמר האב נאמן כדתני' יכיר וגו' ולרשב"ם לא מיירי בהא ברייתא בצריך הכירא כלל. וא"כ לא אתי אלא כר"י והי' להש"ס לפרש וכדר"י וכדתני' אלא כפרש"י ות"ק מודה ברישא [ובדרך פלפול נראה דתלי' במחלוקת רב ור"א בקידושין ד' ס"ג ב' לענין נאמנות האב בקידושי בתו דכתיב את בתי נתתי לאיש. וס"ל לר"א דנאמן אפי' לסקול ע"י דמקרא מלא דבר הכתוב ונאמן בכ"א. וה"נ מכי את הבכור לחוד נ"ל דלעולם נאמן על הבכורה אפי' לעשות ממזר. אבל רב ס"ל שא"נ לסקול וא"נ אלא לקרבן דכ"א נאמן בע"א (בכל איסורין) רק באישות אין דבר שבערוה פחות משנים. ובכה"ג האמינה תורה לאב אפי' בדבר שבערוה. אבל לסקול דכתיב עפ"י שנים עדים. ה"נ דאב א"נ ג"כ. וכן כאן מכי את הבכור לא נוכל למילף אלא במקום דליכא חזקה. והתם קיי"ל כרב]. נחזור לענין. דבמחלוקת המפרשים בדרשה תלי' פיסקא דהילכתא ג"כ. דהנה בה"ג בה' מילה ובשלהי ה' עריות פסק דלא קיי"ל כר"י אלא במקום בכורה והביא התו' ב"ב ויבמות שם וכתבו דרבינו חולק וס"ל דנאמן לעולם ויבואר לפנינו באות י"א בס"ד. ותליא בשני הפירושים דלפי' רשב"ם ותו' אפשר לפסוק כר"י במקום בכורה לחוד. דהלכה כר"י דיכיר דקאי על כי את הבכור משמע אפי' נגד החזקה. אבל מה שהעלה ר"י מסברא דה"ה שלא במקום בכורה לא קיי"ל כותי'. וז"ל בה"ג שם האומר בני זה ממזר א"נ דכי נמי קיי"ל הלכה כר"י דאמר נאמן דאמרינן והילכתא בכל הני שמעתתא כדשלח לי' ר"א לריב"ח ה"מ כדאמר על תינוק בין הבנים בכור הוא. דכיון דאמר על דזוטר מגדול ואמר האי בכור מגו דהימני' רחמנא על בכור דכתיב יכיר יכירנו לאחרים דממילא הוי גדול ממזר. במקום שאין בכור א"נ כו' הרי כפי' רשב"ם. אבל לפי' הר"א מפאריש א"א לפסוק כר"י בנאמנות הבכורה נגד חזקה אם לא שנפסוק כר"י בנאמנות בן השנואה. ודע דיש בזה עוד דעה שלישית. והוא ס' המכריע סי' ס"ד וס"ל דהאומר שאינו בנו א"נ לעולם. ולא האמינתו תורה אלא לפסול את בנו. ולענין בכורה נאמן לאפוקי מחזקה היינו שא' גוץ ונראה קטן בשנים. ואומר עליו האב שהוא הגדול. והובא דעה זו בקיצור בשלטי הגבורים בקידושין. וע"כ ס"ל ג"כ כהר"א מפאריש אלא ס"ל דרבנן פליגי על ר"י בתרי דרשי בהכרת הבכור דרישא. ובדרשה דבן השנואה ויש להקשות בב"ב שם לוקי הש"ס הברייתא דהיו מוחזקין כר"י ובתרי טעמי רישא בחזקה דגוף וסיפא באומר שהוא אינו בנו. וכדאיתא בקידושין ד' ס"ב ש"מ דחקינן ומוקמינן בתרי טעמי וכחד תנא כו' עכ"פ דעת רבינו לא כדבריו ז"ל. ודע דבמראה הפנים על הירו' ב"ב פ"ח כ' דהמכריע ס"ל כבה"ג ולפע"ד א"נ דנהפוך הוא דבה"ג כ' דבני זה ממזר לא אוקמי' אלא בעסק בכורה. והמכריע אוקי בכל ענין. אלא דוקא באומר שהוא מח"כ. ואפי' במקום בכורה א"נ לומר שהגדול אינו בנו. וע' תשובת הגרע"א סי' קכ"ח. וח"ס אה"ע סי' י"ג:

י

(י) אבן בנו לא מהימן למיפסלי'. מכאן יש להוכיח כמש"כ הרמב"ם וש"ע סי' רע"ט דרק לענין יחוס א"נ על בנו כשיש לו בנים אבל לענין ירושה נאמן ולא יירשנו. ואע"ג דעיקר האי מיעוטא בבכורה כתיב. ומש"ה כ' בהגהת רמ"א שם בשם הה"מ דאי מת בנו הגדול. א"נ להפקיע ירושת בני בניו. מכ"מ כשבנו חי אלא שיש לו בנים ודאי נאמן כשיש לו ירושה. דכ"ז שבנו חי אינו נוגע לנחלה לבני בניו והוי כמי שאין לו בנים וכמש"כ הסמ"ע. ויש לחקור אם כמ"כ אינו יכול לזכות בנו קטן כשמת והניח בני בנים לומר שהבן הקטן שמת הי' בכור. ובנו הגדול קיים. ומדברי הגאון בנתיבות המשפט שם שהמציא דין חדש באם אמר על אחר שלא הוחזק לבן כלל וא"נ עליו אלא מטעם מגו דאי בעי יהיב לי' נכסיו. והנה כשמת אותו אחר והניח אשתו מעוברת א"נ לומר שהמת הוא בנו. משום שאין בזה מגו. משמע דאי הוי בנו הקטן שנאמן עליו מדינא דקרא לומר שהוא הבכור. אפי' כשמת והניח אשתו מעוברת נאמן לומר שהמת הוא בנו הבכור. ואותו העובר יטול חלק בכורה ולענ"ד אפי' בבנו הקטן הכי הוא שא"נ אלא על בנו ולא על בן בנו כשמת הבן. ועיקרו של דרשה זו דמחלקינן בין בנים לב"ב קרוב לומר דנ"ל מדכתיב לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בה"ש. וכ' הרמב"ן דמדכתיב על פני משמע הא כשמת הבכור יכול לבכר את בן האהובה. וה"נ ס"ל לגמרא דהאי פני בא ללמד על סיפא דקרא ג"כ דהא דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר דוקא בפני בן השנואה ולא כשמת. וזכיתי לשו"ת בני אהרן וראיתי בסי' נ"ו שו"ת ממורינו מהרי"ט זצ"ל וכ' בפשיטות כמש"כ ויישב עפי"ז קו' חכם א' בהא ד' קכ"ז ב' לימא דאיצטריך יכיר היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת וישב בכה"ג באמת א"נ. ותודות לה' שכוונתי לדעתו:

יא

(יא) ומהכא נמי איכא למשמע כו'. דמהימן אברי'. לפי הפשט והלשון משמע שלא הוסיף רבינו אלא לחזק הראי' דהלכה כר"י. ומשום דמהא דב"ב אפשר לדחות דמר זוטרא הוא דדריש הלכה כר"י. ואנן אפשר דלא קיי"ל הכי. ומש"ה החזיק בסוגי' דיבמות דסתמא דגמרא פסק כרנב"י. אבל הא לא נצרך רבינו לסוגי' דיבמות להוכיח דהלכה כר"י אפי' שלא במקום בכורה וכמש"כ לעיל דלפי פי' הסוגי' לדעת רבינו ע"כ הלכה כר"י גם בלי הכרת בכורה. אבל התו' ביבמות שם ד"ה והילכתא כתבו בשמו ש"ר שדקדק מהך דשמעתין דהלכה כר"י אף שלא בהכרת בכורה. ולאפוקי מדעת ר"ת ובה"ג ז"ל. וא"כ עיקר חסר מה"ס. והכי מיבעי לרבינו ומהכא איכא למשמע כו' דמהימן אברי' למפסלי'. אלא לא נצרכא לרבינו לברורי אלא דהלכה כר"י. וממילא אפי' למפסלי' לברי'. ואפשר דהתו' ג"כ לא כוונו אלא לאפוקי מדעת ר"ת שהביאו שם דס"ל שאין הלכה כסוגי' דיבמות אלא כסוגי' דב"ב וכדיקו לשון בן בין הבנים וע"ז כתב דבשאלתות נמי דקדק דהלכה כר"י מהא דיבמות. וממילא מובן דאף שלא במקום בכורה. איברא ודאי גם בה"ג מודה שאין לדחות סוגי' דיבמות. והרי בה' מילה הביא סוגי' זו בשלימות. אלא דצריך ישוב. וז"ל הרא"ש ב"ב שם סי' כ"א וההיא דיבמות יש לדחות דיש שם הכרת בכורה. דאם נתגייר בינו לב"ע אין דין בכורה לכותי' עכ"ל. הנראה דכשם שנאמן להכיר מי הוא הבכור אף נגד החזקה. ה"נ נאמן לומר שאין לו בכור שמת לו ולד תחלה. אף שהוא נגד החזקה. וכ"כ הרמב"ן בשם ר"ת ז"ל ואל תקשה א"כ לוקמי הש"ס יכיר לרבנן כה"ג שמכיר שאין לו בכור הא ל"ק דלישנא דקרא לא הכי משמע. ותו לרבנן א"נ נגד החזקה. ואם אין לנו חזקה פשיטא דכולם לא יטלו בכורה. אבל לר"י ואליבא דהילכתא באמת נאמן כה"ג. וכ"כ הרמב"ן בחי'. ולענ"ד יש ליישב בפשיטות דרנב"י עצמו לא בא אלא ליישב הא דר"י ע"ש והילכתא דקאמר הש"ס אינו אלא לחזק סברת רנב"י לדבריך עו"ג אתה ואין עדות כו'. ונ"מ גם לרבנן לענין אחר. כגון שבא א' ואחר עמו והעידו שבא אותו א' על אשה והוא נתגייר בינו לב"ע. וא"כ פסלה בביאתו עפ"י עדות שניהם. ע"ז שייך ג"כ לומר לדבריך עו"ג אתה כו'. וכאן לא שייך פלגינן דיבורא שבא עליה עו"ג אחר. כיון שלדברי עצמו אין עדותו עדות. אבל שיהא הלכה כר"י לא שמענו. ותדע דבב"ב שקיל וטרי בהא דדריש מ"ז הילכתא כדשלח ר"א כו' אי דמר בר"א לית הילכתא כמר בר"א. פי' הא כבר איפסיק שאין הלכה כמר בר"א. ומסיק אלא לאפוקי מדר' יוחנן. ואי איתא. הא נמי כבר איפסיק הלכה כרנב"י אלא ודאי אין בזה הוכחה שהלכה כר' יהודה. מיהו אפשר ליישב דבאמת אין עיקר הקושי' מדכבר איפסיק הלכה דלא כמר בר"א. אלא כמש"כ רשב"ם וה"נ הויא דמר בר"א תוספת כו'. והש"ס לא מצי למימר זה הקושי' בפי' דא"כ הוי משמע דהלכה כמותו. אבל באמת עיקר הקושי' שאין זה שייכות להא דר"א. וא"כ שפיר י"ל דהילכתא כרנב"י כמשמעו דהיינו כר"י. ומכ"מ מר זוטרא קדם לרנב"י. או עכ"פ לפיסקא דהש"ס אבל לה"ג ור"ת בתו' ב"ב שם ד"ה אי. דשלישי בראשון פסול ומפרש בא"א. א"כ הראי' ברורה כמש"כ ולטעמייהו קיימי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף