העמק שאלה/מב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה מב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) כפור במילתא דשמיא ופלח לע"ג. זה הלשון כ' בה"ג ה' ע"ג ג"כ. ולאפוקי אי אנסין לי' שיהא נראה כמשתחווה לע"ג ולא לכפור לא מיבעי למימסר נפשי' אלא בשעת השמד ובפרהסיא והיינו ערקתא דמסאני לדעת רבינו כמבואר להלן. מיהו בפ"ע אין בזה אלא אסור דרבנן. דכ"מ שא"ח משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. וע"ז לא מחייב למימסר נפשי'. ונראה פשוט דאפי' לר"י דס"ל דבר שא"מ אסור מה"ת בכה"ת. מודה דבע"ג שרי כה"ג. דכיון דלא מכוין לע"ג לאו כלום קא עביד כדאי' בשבת ד' ע"ב אלא דחזי לאנדרטא וסגיד לה אי דקבלי' באלוה מזיד הוא. ואי דלא קבלי' באלוה לאו כלום הוא. ולא כמרכבת המשנה ה' שבת פ"א שהביא ראי' מע"ג לענין דבר שא"מ ופ"ר דלא ניחא לי' לשאר עבירות שבתורה. ותדע. שהרי רבינו פסק בפר' אמור סי' ק"ה דפ"ר דלא ניחא לי' חייב בכה"ת וכמש"כ שם. ומכ"מ לענין ע"ג לא אסר אלא מדרבנן. ועוד יש לפרש לשון רבינו ובה"ג כפור במילתא דשמיא. לאפוקי אי להנאתו של עו"ג מאנסו לישראל וכמבואר באות י"ב בס"ד:

ב

(ב) דהכי אשכחן בחנני' כו'. ראי' זו הביא בה"ג על עיקר מימרא דר"י משום ר"ש בן יהוצדק דעל ע"ג וג"ע וש"ד יהרג וא"י. והביא ראי' מחמ"ו להא דע"ג ור"ל לאפוקי מר' ישמעאל דס"ל דבע"ג ג"כ דוקא בפרהסיא יהרג וא"י. וס"ל דחמ"ו פרהסיא הוי. ואנן ס"ל דלא הי' שם עשרה מישראל וכ"כ מהרש"א בחדא"ג פסחים פ' מקום שנהגו. וכבר פליגי בזה בשה"ש רבה עה"פ זאת קומתך דמתה לתמר. רשב"י ורבנן רבנן ס"ל שהפריש נ"נ עשרים ושלשה מכל אומה וכן מישראל. והיו שם עשרים ישראל שהשתחוו וחמ"ו עמדו ומסרו נפשם. ורשב"י ס"ל שהכריש נ"נ שלשה מכל אומה ומישראל הפריש חמ"ו. וא"כ לא הי' בפני עשרה מישראל. ובזה פליג. רשב"י ורבנן במגילה ד' י"ב אי נתחייבו ישראל על שהשתחוו לצלם אלא שנתהפך השיטה מהגמר' למדרש וזה מצד הרבה. ויש להוכיח מדברי רבינו ובה"ג תרתי. חדא דלא כר"ת בפסחי' שם ובר"ש מ' ע"ג ובכ"מ והנימוק"י ס"פ ב"ס דצלם נ"נ לא הי' ע"ג ממש ורק מדת חסידות הי' לחמ"ו. ודא"כ אזדא ראי' של רבינו ובה"ג לעיקר הדין אלא ודאי דע"ג ממש הי' וכפשטא דסוגי' דמגילה ה"נ דנתחייבו ישראל ע"ז כלי' ר"ל ועל מדת חסידות לא היו מתחייבים כלי'. אלא ע"ג ממש הי'. ורבותייהו דחמ"ו ומה שנצרכו לק"ו דצפרדעים היינו כהר"י בתו' שם שהיו יכולים להטמין עצמם כמו שעשה דניאל והכי מבואר במדרש שם שהלכו ליחזקאל הנביא א"ל כבר מקובל אני מישעי' רבי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. א"ל מה את בעי דיהון אמרין דהן צלמא סגדין לי' כל אומי' כו'. ובאמת לא היו מחויבים לעמוד שם כדי ליהרג וע"ז הוצרכנו לדרוש בב"ר פ' ל"ד ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש להביא את החונק עצמו כו' יכול כחמ"ו ת"ל אך. וכבר תמה ע"ז ביפה תואר שהרי מצוה נמי וחובה איכא. ויישב דבא לרבות ב"נ שאינם מחויבים על קה"ש כדאי' בפ' ב"ס וע' פרשת דרכים דרוש ב' שעירער ע"ז אבל פשוט כמש"כ שהיו יכולים להטמין א"ע. וע"ע בסמוך. והא שהוכיח מהא דאי' בפ' א"ל אלמלי' נגדוה לחמ"ו הוו פלחי לצלמא. י"ל פלחי* דוקא פי' דהצלם הי' עבודתו בהשתחוי' לחוד. ואלוהי נ"נ היינו בל הי' עבודתו בד"א וכמבואר בכתוב לאלהי לא פלחין ולצלם לא סגדין ביקש מהם נ"נ לעשות כדרכה. והם השיבו ג"כ ידיע להוי למלכא די לאלהך לית אנן פלחין ולצלם כו' לא אנן סגדין. משמע הא פלחי לצלמא שלא כדרכו. ואע"ג דאסור אלא דחשו ליסורין. וכיון דצוה נ"נ להשליך לכבשן גם זה לא עבדי וע' תו' כתובות שם שהוכיח להיפך מדשייך פלחי לצלמא ש"מ שהי' ע"ג. שנית למדנו דעת רבותינו כהרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יסה"ת שאסור למסור א"ע להריגה על שאר עבירות שהדין יעבור וא"י. וה"ז מתחייב בנפשו. ולא כהתו' ורא"ש בע"ג פ"ב יש"ע יו"ד סי' קנ"ז. דא"כ אזדא ראי' של רבינו ובה"ג מחמ"ו ובשלמא מה שהיו יכולים להטמין א"ע אין זה מתחייב בנפשו. דאין זה אלא גרמא שלא נזהרו מקודם שלא יבואו לידי מיתה אבל בשעה שנהרגים עפ"י דין המה נהרגים. משא"כ על שאר עבירות שאין מחויב בשעת מעשה. ולמה זה דומה. למי שלא נזהר בשבת לבוא לידי ס"נ והגיע לידי מדה זו ובע"כ צריך לחלל שבת. ולא נקרא בזה מחלל שבת שבשעה שמחלל עושה כדין אלא מכ"מ עשה שלא כהוגן. ומש"ה הוצרך כאן לרבות מאך. דלצורך קה"ש שפיר דמי לעשות גרמי דנזקי נפשות וכ"כ בשבות יעקוב ח"ב סי' ק"ו ולא כפר"ח על ה' יסה"ת שכ' להיפך ממש"כ ע"ש. ופשוט דהני תרי מילי תליין בהדדי דלשיטת התו' דלא הוי אלא צלם ולא נתחייבו ליהרג. ומכ"מ מסרו עצמם ממדת חסידות. והנה התו' והרא"ש הביאו הא דירו' שביעית פ"ד ועובדא דר"א ב"ז שמסר עצמו על אכילת נבילה בצינעא. אבל הרמב"ן פ' ב"ס במלחמת ה' הביא מאותו הירו' להיפך מדמסיים עלה אלו שמע ראב"ז מה דאמרי רבנן הוי אזל לי'. ועוד הביא ראי' מירו' דשם ע"ש. עוד הביאו הפוסקים ראי' והתו' ורא"ש מהא דרחב"ת הקהיל קהילות ברבים ללמוד תורה כדאי' בע"ג ספ"א. ומריב"ב שמסר עצמו על סמיכה כדאי' בסנהדרין ד' י"ד. ויש שדחו משום דשעת השמד הוה ואפי' על ערקתא דמסאני חייב למסור א"ע. וכ"כ בפר"ח שם. אבל על הרמב"ם א"א ליישב הכי. שהרי כ' דבפרהסיא ובשעת השמד ג"כ אין למסור א"ע רק על מצוה ממצות התורה. וכ' הכ"מ דמפרש כהרי"ף דערקתא דמסאני היינו לאו דלא תלכו בחקות העו"ג. ועוד קשה מדניאל שסיכן עצמו על תפלה והנימוק"י כ' דאדם גדל וקדוש שאני. ואין לזה שורש ונראין יותר מש"כ הכ"מ שם דכל הנך עובדי דין גמור הוי ולא כהר"ן ס"פ במה טומנין. והנימוק"י והרא"ה בס' החינוך פ' אמור שכ' דעל מצ"ע לא שייך יהרג וא"י כלל שהוא שו"את וכדאשכחן באסתר דקרקע עולם היתה. ובאמת יבואר לפנינו אות י"ד פי' קרקע עולם לדעת רבינו ורמב"ם בא"א. וגם אין הלכה כאביי. והראי' היותר מוכרעת היא המדרש ש"ט ורבה ויקרא פל"ב. מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכתי בית מאהבי כו' מה יוצא ליסקל על שמלתי את בני על שאכלתי את המצה. ומכילתא יתרו פי' עה"פ לאהבי ולשמרי מצותי רנ"א אלו שיושבין בא"י ונותנים נפשם על מצוות. מה לך יוצא ליהרג כו'. והיאך אפשר לומר דהכל באדם גדול מדבר. אלא כל מ"ע בכלל מצוה ממצות התורה הן. וכל שיכול לעשות המצוה בצינעא ודאי עדיף. ומש"ה רצה דניאל וריב"ב לעשות בצינעא. מיהו אם א"א לעשות כלל מחויב לעשות. ומיקרי בפרהסיא במה שיהרג בפרהסיא וידעו עשרה מישראל שנהרג עבור ששמר את המצוה וע"ע מש"כ אות י"ד במה שהסיר אלישע התפילין מע"ר. ויש להוסיף. דבת"כ תצי' בפרש' אמור ולא תחללו את שם קדשי שומע אני ממשמע שנ' ול"ת אמור קדש. וכשהוא אומר ונקדשתי בתוך ב"י מסור א"ע וקדש שמי יכול ביחידי ת"ל בתוך ב"י המרובים. וכבר הביאו הסמ"ג במ"ע ה' ובספר יראים סי' ה'. ומפרשים דמלא תחללו הכוונה שאסור לחלל ש"ש כדאי' ביומא פ' יוה"כ ובכ"מ אבל לא ידענו דין דקה"ש למסור א"ע להרוג. ת"ל ונקדשתי. ולזה הפי' מי שאינו מחדש השם במ"נ אינו עובר אלא על מ"ע דונקדשתי. ולא על ל"ת דול"ת. אבל הרמב"ם כ' ריש הפרק כל ישראל כו' ומוזהרין שלא לחללו שנא' ולא תחללו וגו' כיצד כשיעמוד עו"ג כו'. וכ"כ רבינו להלן. א"כ מפרש הכי מול"ת למדנו שאסור לעבור בידים על ל"ת. אבל מונקדשתי שמענו שימסור א"ע בקום ועשה כדי ליהרג. והא ודאי דלא תחללו לא קאי ע"ז שאינו מקיים העשה. שהרי אין יודע שלא עשה המצוה בינו לב"ע. מכ"מ אינו מקיים ונקדשתי. ויש להקשות על שיטת התו' דהיאך למדו ק"ו מצפרדעים הא לא מחייבי על שמירת הנפש. משא"כ ישראל. אבל לשיטת רבינו גם ישראל לא מוזהרי על גרמא כמו גבי שבת וכדומה:

ג

(ג) אלא ה"ז בא ללמד ונמצא למד כו'. ניתן להצילה בנפשו כ"ז אי' לפנינו בגמרא. אבל ברי"ף ליתא בבא קמא מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו כו' אלא מה רוצח יהרג וא"י כו' ושפיר הקשה הבעה"מ דא"כ אין לגרוס ה"ז בא ללמד ונמצא למד. שהרי בא הכתוב ללמוד נערה מרוצח. והרמב"ן במלחמת ה' כ' שגם רבינו גריס לה. ותמוה. דלפי גירסת רבינו מה נערה המאורשה כו' ניחא ודאי גי' זו דה"ז בא ללמד כו' משא"כ לגי' הרי"ף ובעיקר ישוב דברי הרי"ף נראה פשוט שיש נוסחאות שונות ברי"ף בענין יהרג וא"י. אי גרסינן תהרג ואל תעבור כמו שהי' לפני הבעה"מ בספרי הרי"ף. ולפנינו איתא יהרג וא"י וכ' הרמב"ן שנוסחאות שונות הן. ולפנינו באות הסמוך יתבאר בס"ד דהא בהא תליין. אי גרסינן יהרג וא"י ואין האזהרה רק עליו ולא עליה יש לגרוס ה"ז בא ללמד ונמצא למד מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו כו'. ואי גרסינן תיהרג. ראוי לגרוס בבא תניינא לחוד. ותו לא מידי:

ד

(ד) אבל איהי לא מחייבא כו'. דהא אסתר כו' בא רבינו ליישב קושיא המפורסמת בסוגי' דסנהדרין פ' ב"ס דמקשה הש"ס והא אסתר פרהסיא הואי. ומשני אביי שאני אסתר דקרקע עולם היתה רבא א' הנאת עצמן שאני. ואמאי לא מקשה והא אסתר ג"ע הואי והתו' כ' דלענין ג"ע כ"ע מודו דקרקע עולם שאני שהרי אינו דומה לרוצח. והבעה"מ יישב דסברת רבא הנאת עצמן שאני מהני גם לזה. והרמב"ן יישב כשיטת ר"ת יומא ד' פ"ב דבעילת עו"ג אפי' בא"א דישראל לאו ג"ע הוי או דלא ס"ל דאסתר א"א הוי אבל רבינו יישב דהא דמקיש קרא ג"ע לרציחה. לאו משום חומר האיסור. אלא משום דהוי כקטלא דפגים לה. וא"כ לגבי' דידה שוה איסור ג"ע לכל עבירות שבתורה ולפי זה ע"כ גרסינן מה רוצח יהרג וא"י אף ג"ע יהרג וא"י. דהיא שריא אפי' לעשות מעשה או בהעלתה לבה טינא. ומש"ה עירב התנא הני תרי בבי מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו כו' ומהרוצח יהרג וא"י כו' ללמדינו דהני תרי דיני חד טעמא הוא משום פגמא. דהא דבג"ע ניתן להצילה בנפשו ודאי לא משום חומר האיסור אלא משום פגמא דידה כדאי' בסנהדרין ד' ע"ג א' מה נערה מאורסה שלא בא אלא לפוגמה כו' וכל הסוגי'. וה"ה הא דיהרג וא"י מהאי טעמא ותו לא. משא"כ אי גרסינן תיהרג ומשום חומר האיסור תיהרג במעשה דידה לא שייך הני תרי בבי ואין לגרוס לקמא כלל וכמש"כ באות הקודם. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בה' יסוה"ת שם ה"ב במד"א [דשאר טבירות יעבור וא"י] בזמן שהעו"ג מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו. או אנס אשה לבועלה וכבר עמדו ע"ז שהרי זה ג"ע הוא אלא דלגבי אשה ליכא דרשה זו דאיתקש רוצח לנערה המאורסה. ואל תתמה מה שהביא הרמב"ם ראיה בה"ד דאפי' במקום יהרג וא"י. אם עבר ולא נהרג פטור מעונשין והביא דרשה דמולך וההיא דלנערה ל"ת דבר. והרי ג"ע דילה תעבור ול"ת הא ל"ק דמקרא מלא כתיב אפי' באופן שאסורה כגון להעביר ע"ד ובפרהסיא או שעת השמד. וגם דרשה השגורה בש"ס היא. ובאמת נצרך להביא דרשה דמולך היותר מכרעת לזה הדין. ובזה אתי שפיר עובדא דנתן בר צוציתא שזכה לשם ולתהלה משום שנמסרה לו האשה חנה וכייף יצרו וע' רש"י סנהדרין ד' ל"א ב' בעובדא דמ"ע וקשה הא היא צדקנית הוית וע' בסה"ד אות נון. והיאך נמסרה לו. אלא כמש"כ דכל שהיא לא חיישא לפגמא. הוי ג"ע כמו ח"ש. וכ"ת א"כ קשה עובדא דר' צדוק ור"כ בפ"א דקידושין דמסרי נפשייהו דלא ליעבדו עבירה בכותית. ואמאי הא לא שייך פגמא בכותית וגם איהי דקא תבעה להו. אבל יבואר בסמוך עוד שיטת רבינו דבאמת לגבי' דידי' לא נצרכנו להאי דרשה דאיתקיש לרוצח. שהרי אין אונס לערוה. ואפי' מיתה מתחייב. ולא אתי הקישא דא אלא בהעלה לבו טינא שאין מתרפא בג"ע בפגמא דידה והיא שיטת בה"ג והרמב"ם ז"ל כאשר יבואר. ואע"ג שלא הסכים לשיטה זו הרמב"ן במלחמת ה' שם ד"ה ועוד ה"ג תני' רבי או' כו' ע"ש. מכ"מ שיטת ראשונים היא. ומפיהם אנו חיים. והנה בת"כ ויקרא דיבורא דחטאת פרשה א' תני' שבת הותרה מכללה. נערה המאורסה לא הותרה מכללה ופי' בירושלמי שבת פ' ש"ש וע"ג פ' אין מעמידין אמר ר' מונא שאין מתרפאין מג"ע. משמע שלא מצינו היתר רפואה מג"ע. והרי לפי דברינו בנתרצה לכך מותר להתרפאות כמו בח"ש. י"ל דהירו' ס"ל דאסתר לאו א"א הואי. וא"כ באמת י"ל דמשום חומר דג"ע נגעי בה. ואסתר לאו ג"ע הואי. אבל לתלמוד דילן דסתמא במגילה פ"א א"ת לבת אלא לבית. וא"כ קשה הא דאסתר. וע"כ כמש"כ רבינו וההיא דת"כ מתפרש שפיר ולא הותרה מכללה באונס עו"ג משום שאין אונס לעריות שאין קשוי אלא לדעת. או ה"פ שבת הותרה מכללה בבהמ"ק משא"כ ג"ע לא מצינו הותרה בש"א אלא דחוי' בפ"נ וכיב"ז אי' ביומא ד' פ"א א' מה למלאכה שהותרה מכללה כו' ענוי שלא הותר מכללו כו' ע"ש. והיינו משום דפ"נ דחוי הוא כמש"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש. ועפ"י שיטה זו יתבאר עה"נ סוגי' בע"ג נ"ד דמשני באנסוהו עו"ג והשתחוה לבהמתו. מתקיף לה ר"ז אונס רחמנא פטרי' דכתיב ולנערה ל"ת דבר. אלא א"ר הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט הכ' וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתיב ולא תחללו את ש"ק דאפי' באונס הא בצינעא הא בפרהסיא. והקשו התו' טובא. הא אדרבה מהא קרא דולנערה וגו' נ"ל דחייב למסור א"ע ולא יעבור. ויישבו דבא לדמות אסור הבהמה לחיוב מיתה ומדהיא פטורה ממיתה ה"נ אין לאסור הבהמה. ונדחקו עוד דא"כ מאי ראי' מהא דהיא פטורה ממיתה. הא היא אינה חייבת למסור עצמה לכתחילה ע"ש. ובאמת תמוה לפי"ז תיפוק לי' דבע"ג דמולך גופא כתיב ונכרתה הנפש ההוא. ודרשו בת"כ ההוא ולא אנוס. וברמב"ם שם ה"ד. ועיקר הפי' והדמיון איסור בהמה לחיוב מיתה תמוה. אבל לדעת רבינו מבואר יפה דהאי ולנערה ל"ת דבר משמע אפי' איהי קא עבדא מעשה. וכמש"כ התוס' ביבמות ר"פ הבע"י. ולא משום שהיא קרקע עולם. וא"כ ס"ד דר"ז דה"ה בע"ג שריא ולא מיחייב למסור עצמו. ושאני ג"ע דיד' משום פגמא. ומשני שפיר דעכ"פ בע"ג ובפרהסיא יהרג וא"י. ומימרא דרבא אידחי כמש"כ הרי"ף שם. והיינו כמש"כ לדעת רבינו ולא כמש"כ התוס' שם בשם סמ"ג ע"ש: וראוי לדעת שהתו' פסחים ד' כ"ה ד"ה חוץ מעצי אשירה ובכ"מ כ' דהא דבע"ז יהרג וא"י אינו אלא בעיקר ע"ג דבסקילה ולא אביזרייהו והביאו ראי' מהירו' ע"ש. והכי נראה פרש"י סנהדרין שם שפי' קווקי ודמונקי בחוקי ע"ג שהם בלאו וא"כ קשה דלהנאת עצמן מאי הוי. אלא כדעת התו'. והגר"א ז"ל כ' שס"ל כהבעה"מ דהנאת עצמן שרי אפי' בע"ג. עכ"פ קשה לשיטת התו' מהא דשלהי פ' ב"ס דאל תעמוד לפניו ערומה. ומשמע מאותה סוגי' דאי בא"א הוי ניחא. וכבר הוכיחו מזה השעה"מ ורמב"ן דאפי' אביזרייהו דג"ע וע"ג יהרג וא"י. אבל אי נימא כשיטת התו' צ"ל דכיון דמשום פגמא דידה הוי וא"א מתפגמת על בעלה גם בזה והוי כי דקטלה. אבל פנויה פגם שלה קיל ולא ניתן להצילה בנפשו. ומשני משום פגם משפחה. או כדי שלא כו'. וע' ירושלמי שבת שם וע"ג שם עובדא דא דמשמע שלא כשיטת התו'. וראיתי בשו"ת חמדת שלמה או"ח סי' ל"ח שהביא ק' זו דילמא טעמא דעריות משום פגמא. ודחה דא"כ מחויבת למחול כדי להצילו. בשלמא ברודף שאני דלאו עושה מ"ע הוא אבל אנוס תמחול עכ"ד ולשיטת הרמב"ם ליתא שהרי באנוס בל"ז אין אונס לעריות שאין קשוי אלא לדעת ואין הקישא דא אלא לענין חולה ובהא לאו עושה מ"ע הוא שאינו כובש יצרו כמו נתן צוציתא. ומשום פגמא דידה ותל"מ:

ה

(ה) ואונס בדידי' מי איכא האמר רבא כו'. רבינו חולק הרבה בפי' מימרא דרבא עם רבותינו בעלי התו' ז"ל. התו' פירשו הא דרבא לענין יהרג וא"י. אבל לא שחייב מיתה ע"ז. דאם אנסוהו עו"ג להתקשות ולבא על הערוה פטור. דמכ"מ מחמת אונס נתקשה כדעת הי"א שהביא הרשב"א ר"פ הבע"י והה"מ פ"א מה' איסורי ביאה ה"ט. ומפרשים הא דרבא שלא כהרשב"א שם אלא לענין יהרג וא"י. ומש"ה הקשו הכי רבא מאי איצטריך הא דאין אונס לערוה תיפוק לי' דגזרת הכ' הוא יהרג וא"י. וע"ז יישבו דקמ"ל דאפי' תקפוהו עו"ג ורוצים להדביקהו על הערוה וא"י להמלט אם לא ע"י מ"נ וס"ד דדומה לרוצים להפילו על התינוק שאינו מחויב למסור א"ע. קמ"ל דאין קשוי אלא לדעת וא"כ עושה מעשה ויהרג וא"י. אבל הא ל"ק להו אמאי איצטריך היקשא דא. דודאי אי לאו הקישא ס"ד דרשאי להתקשות ולא ליהרג. וכמו שאינו חייב מיתה אם עבר באונס דמכ"מ אונס הוא וכמש"כ התו' יומא ד' פ"ב ור"י פי' כו' אע"ג דע"י אונס בא לו. אבל רבינו ס"ל כדעת הרמב"ם בהא"ב שם דאין אונס לערוה וחייב מיתה [ולא כמו שדימה החלקת מחוקק ס' סי' כ'. דהרמב"ם מיירי שלא הכריחוהו לבא בקשוי אלא ודאי פליג וכמבואר בחי' רשב"א שם] וא"כ טובא קמ"ל רבא. אלא שקשה להיפך מאי איצטריך הקישא דא. הא אפי' בדיעבד חייב מיתה. דרצון גמור הוא. ורבינו והתו' לטעמייהו אזלי. דהתו' ס"ל דג"ע משום חומר האיסור. והא דר"כ ור' צדוק שמסרו עצמם למיתה. אי נימא דאסור להתחסד בזה צ"ל דלהנאת עצמן אסור וזהו דעת הרמב"ן ז"ל. ואי נימא דלהנאת עצמו שרי גם בג"ע צ"ל דאינהו מדת חסידות קעבדי. וזהו שיטת הבעה"מ: אבל רבינו דס"ל דלאו משום חומר האיסור אלא משום פגמא. וגם ס"ל דאסור להתחסד בזה. וא"כ מ"ט דר"כ ור"צ. אלא משום דרצון גמור הוא. ולא מיקרי אונס כלל. ולא איצטריך הקישא דא אלא לרפואה וכמש"כ הרמב"ן בשם רבינו ובה"ג וז"ל בה"ג על הא דאר"י משום ר"ש בן יהוצדק כו' גלוי עריות מנלן דאר"י אמר רב מעשה באדם א' שנתן עיניו באשה א' כו'. אלמא דמפרש עיקר מימרא דר"ש ב"י לענין חולי. ונראה דזהו כונת הרמב"ם דבהלכה ב' כ' בד"א [שיעבור וא"י] בשאר מצות חוץ מע"ג וג"ע וש"ד אבל שלש עבירות אלו כו' ולא כ' טעם וראי' ע"ז. ובהלכה ו' כ' כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה ונטה למות כו'. ועלה כ' עוד ומנין שאפי' במקום ס"נ אין עוברין על א' מג' עבירות הללו שנאמר ואהבת וגו' עד ועריות הוקשו לנפשות. ולכאורה למה לא פי' דרשה זו בראש הענין כדרכו אלא משום דלענין אונסים לא נצרכנו לדרשה זו אלא לע"ג וש"ד. והנה הקושיא שבשיטת התו' ידוע. דא"כ מאי מקשה הש"ס בפ' הבע"י האי אונס ה"ד כו' הא באונס שאנסוהו למיתה מיקרי אונס. אלא שהתו' בד"ה שאנסוהו כ' בזה"ל אלא כ"ד שעושה מעצמו אפי' ע"י פחד מיתה לדעת חשיב כו' פי' דאע"ג דמיקרי אונס לענין עונשים מכ"מ לענין מצוה פשיטא שיוצא י"ח כמו כפאוהו ואכל מצה יצא משו' שנהנה וא"כ לא איצטריך דרשה דיבמה יבא אלי' [ויש להמתיק עפ"י זה הא דהמתין הש"ס להקשות האי אונס ה"ד אחר שהביא הברייתא אפי' שניהם אנוסים ולא מקשה מיד על מתניתין אפי' הוא אנוס. אלא משום דבמשנה תני רצון ג"כ ובזה אין רבותא אלא משום שוגג תני ג"כ רצון. ה"נ יש לומר דאנוס ג"כ אין רבותא. אבל בבריית' דלא תני אלא שוגגים ואנוסים ומזידים. ש"מ דלא חשיב אלא הא דאתרבי מדרשה שפיר מקשי האי אנוס ה"ד ומזה יש ללמוד דמזיד ניחא דבעינן רבוי. דאע"ג דמצות שיש בהן הנאה לא בעי כונה. מכ"מ במזיד שלא לצאת א"י ידי חובתו וכשיטת התו' רה"ש ובכ"מ וע' מש"כ באורך בזה בסי' קנ"ד אות ב' בס"ד ואכ"מ] אבל לרבינו מקשה בפשיטות דלא שייך שם אונס עליו. והתו' יומא ד' פ"ב הקשו על פירוש רבינו. דא"כ לימא ימות ולא יעבור ולא יהרג. וי"ל משום רוצח נקיט האי לישנא ודע דבחי' רבינו יונה סנהדרין שם כ' בזה"ל והרמב"ם כ' שהבועל אין לו אונס וכן דעת מקצת גאונים. והאונס האמור כאן ביהרג וא"י דמשמע דאם עבר ולא נהרג פטור מד"א משכחת לה שנזקק לאשתו וא"ל שיבא על אשת חבירו דבכה"ג איכא אונס כו' עכ"ל וכיב"ז אוקי הש"ס ר"פ הבע"י אונס דיבום שנתקשה לאשתו ותקפתו יבמתו או נכרים ובא עלי'. ובירושלמי הוריות פ"ב ה"ה אית' א"ר זעירא והא רואה את החרב כאילו מחתכת בבשרו. וכל עמא ר"ז. פי' וכי כל ישראל שוין לר"ז אשר במחשבה ינער קשתו. ר"ת בשם ר"ה יטיח ראש אצבעותיו בכותל ויהא מוצן. והרי מיקרי אנוס בכך. וצ"ל דרבינו ס"ל דוקא תקפתו. אבל אי מאנסין אותו לבא על אשה שלא נגע עדין בה. כ"ע מצו לנער קשתם ברצון. וא"א להיות אונס גם בכה"ג:

ו

(ו) מעשה באדם א' ונתן ב"צ שמי' כו'. הוספת רבינו הוא. דהוא הנזכר לשבח ס"פ במה בהמה. ולא כפרש"י סנהדרין ספ"ג דהיינו מר עוקבא. שהרי מ"ע הי' תלמיד שמואל. והיאך סיפר רב ממנו. ולכאורה ק' גם לדעת רבינו שהרי בשבת אי' דהיינו עוקבן ב"נ היינו נתן צוציתא. והוא הי' בדורו של רב יוסף. וע' בסה"ד שכ' דלאו הוא עוקבן ב"נ. אלא עוקבן דומה לנתן צוציתא המפורסם. וע"ש באורך:

ז

(ז) ושיגר לה כסף וזהב כו'. בגמרא ליתא. ולמאי לישתעי הכי. ולל"ב דמפרש הגמרא כדי שלא יהיו ב"י פרוצות בעריות י"ל דרבותא קמ"ל דאע"ג דבשבילה לא הוצרכו לגזור. דצנועה גדולה היתה. מכ"מ גזרו משום אחרות אבל לטעמא קמא משום פגם משפחה אינו מדויק. ולשיטת רבינו דאפי' בא"א לא אמרו יהרג וא"י אלא משום פגמא דידה. יש ליישב דמשום דחייסא כ"כ לפגמה דידיה. מש"ה אסרו דכיון דפגמא כי קטלא דמי:

ח

(ח) מ"ט כיון דגזרה כו'. מפרש רבינו טעם דשעת השמד דלעולם הוי קה"ש ברבים. ויש להסביר משום דאנסין שכיחי אז. וחברא חברא אית לי' והכל ישמעו שפלוני מסר נפשי' על עבירה. וכן יעשו גם המה. משא"כ שלא בשעת השמד. אינהו לא צריכי ללמוד ממנו. ורש"י מפרש בכך. וא"כ הוי כהא דתנן אין פודין אה"ש יותר מכדי דמיהן מפני תה"ע ומפרש הש"ם כי היכי דלא ליגרי בהו ונ"מ בין שני הטעמים דלפרש"י יש להסתפק אי שרי להנאת עצמו בשעת השמד כמו בפרהסיא. וע' חידושי הר"ן בסנהדרין שם והג"א כתובות פ"א וליקוטי פר"ח על הרמב"ם ה' יסה"ת שנסתפקו. אבל לדעת רבינו פשיטא דשרי לעבור וא"י. והכי מבואר להלן ברם צריך כו' ה"מ כו' וממאי דכי א"ר בפרהסיא קאמר כו' פי' דילמא על שעת השמד קאי רבה ובצינעא הא בפרהסיא אפשר דלעולם יהרג וא"י ומסיק דל"ש:

ט

(ט) ואפי' מצוה קלה כו'. קאי על הני תרי מימרי דשעת השמד ועל פרהסיא. כמבואר בסמוך בזה"ל דבשעת השמד אם יאנסו את ישראל עבוד ע"ג כו'. והכי פשוט בכל הפוסקים זולת בסמ"ג מ"ע ה' העתיק הגמרא דבשעת השמד אפי' מצוה קלה יהרג וא"י. ולא מפרש מאי מצוה קלה. ובמימרא דפרהסיא אי' אפי' לשנויי ערקתא דמסאני משמע דבשעת השמד דוקא מצוה ממש. ומצוה קלה היינו עשה ול"ת כמו דמפרש הש"ס יומא פ' יוה"כ. וכן הביא הגי' ס' יראים סי' ה' ע"ש. ובזה הי' ניחא הא ששינו תלמידי דר"י עטיפתם בשעת השמד. דהוי בה טובא ע' ב"י יו"ד סי' קנ"ז. מיהו לשיטת רבינו בערקתא דמסאני ניחא בל"ז:

י

(י) אפי' הא דאסורא דרבנן כו'. רש"י מפרש שרוך הנעל שדרך ישראל ודרך העו"ג בע"א כגון שיש צד יהודית בדבר ודרך ישראל להיות צנועים כו'. ר"ל או איזה טעם המיוחד ליהדות. או איזה צניעות שג"כ דרכן של ישראל בכך [הכי נראה משו"ת מהרי"ל שורש פ"ח או יהדות או צניעות קאמר] ועפ"ז הי' אפשר לפרש הירו' שביעית פ"ד וסנהדרין פ"ג דפפוס ולוליינוס נהרגו על שנתנו להם ברבים לשתות בכוס זכוכית צבועה ולא רצו. ואולי מנהג ישראל הו' שלא לשתות בכוס צבועה מחמת שהתקינו להשקותן בזה לאבלים כדאי' במ"ק ד' כ"ו. והיינו מנהג יהדות. אבל הרי"ף כ' העו"ג שבאותו הזמן הי' עושין רצועות של מנעליהן אדומות וישראל הי' עושין שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש עו"ג כו' וכ' הכ"מ דדוקא דאיכא בזה לאו דלא תלכו בחקות הגוי כמש"כ הרמב"ם בה' ע"ג ועפ"י זה כ' הרמב"ם בה' יסה"ת אפי' מצוה משאר מצות. דמשמע מצוה מה"ת ממש. וצ"ל הא דנקיט הש"ס האי איסור וקרי לי' מצוה קלה משום שתלו בדעת העו"ג. ויש היתר לאיסורו אי לא יתנהגו המה בזה. וכיב"ז מפרש ביבמות ד' צ"ה מאי איסור קל אשת איש ע"ש. וא"כ פי' הירו' הנ"ל צ"ל שהי' בזה חוק ע"ג לשתות בכוס צבוע כמש"כ מפרשי הירו'. ורבינו מפרש אפי' ערקתא דמסאני איסור דרבנן. שאסור משום מראית העין. ואפי' בצינעא אסור משום כ"מ שא"ח מפני מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור. ובהא בשעת השמד או בפרהסיא יהרג וא"י אבל בצינעא ושלא בשעת השמד אע"ג דאביזרייהו דע"ג הוא. מכ"מ הא אינו אלא מדרבנן ונראה לדקדק מדלא מפרש בשאר איסורין שאסור משום מראית העין כמו שבת וכדומה. ש"מ דדוקא באיסור ע"ג של מה"ע יהרג וא"י ולא בשאר אסורים. וכן הא דירו' הי' חוק ע"ג כמש"כ. וא"כ כשמקשה והא אסתר פרהסיא הואי. ע"כ לא משום ערקתא דמסאני מקשי אלא משום דגוף עריות הוי. והיינו מצוה משאר מצות. וזהו דעת רבינו:

יא

(יא) וממאי דכי אמר רבה בפרהסיא כו'. פי' דילמא בצנעא ובשעת השמד. ובהא הוא דלהנאת עצמן יעבור וא"י. וע' מש"כ אות ח' בס"ד:

יב

(יב) להנאתו אפי' בפרהסיא ואפי' ע"ג כגון קאקי כו'. כזה כ' בה"ג. ומבואר כהבעה"מ שכ' דגם ע"ז להנאתו יעבור וא"י דליכא בי' משום ולא תחללו ולא משום ואהבת וגו' וכ"כ רבינו להלן בתוך התשובה אלא אפי' תימא בשבת ובע"ג כיון דאחשורוש להנאת עצמו כו'. מיהו הבעה"מ תקע עצמו לדבר הלכה זו דאפי' בג"ע דינא הכי. ולדעת רבינו אאל"כ דלאו משום חומר האיסור אלא משום פגמא. או משום אין אונס לעריות. והשתא אזדא ק' הרמב"ן. מהא דר"צ ור"כ. ומהא דנתן צוציתא. איברא מה שהקשה מהירו' שבת פ' ש"ש וע"ג פא"מ שאין מתרפאין מע"ג אפי' א"ל הביא עלין סתם כו'. דמהא דדוקא מע"ג ודאי ניחא דאסור להתרפאות שהרי משכא לע"ג. אבל א"ל עלין סתם דלא אסור אלא משום ולא תביא תועבה אל ביתך. ומכ"מ אסור להתרפאות ואמאי הא להנאתו קא מיכוין. מיהו התו' ע"ג ד' כ"ז ב' הביאו באמת דשרי להתרפאות וגם המה הביאו הירו'. ונוסחאות שונות יש בירו' וכבר העיר ע"ז בס' החינוך סי' רצ"ו מיהו אפי' לגירסת הרמב"ן י"ל דהירו' חולק בזה עם בבלי וכמש"כ אות ד' בס"ד. ובהא נמי חזינן דהירו' ס"ל הא דאין מתרפאין מע"ג ג"ע וש"ד לאו מקראי נ"ל. אלא מסברא כדאי' בשמות רבה פט"ז והביאו הרמב"ן ז"ל דכיון שהנוגע בהן מת אינה יכולה ליתן חיים ע"ש. ודרשה דאיתקיש נערה המאורסה לרוצח. לאנסין איצטריך ולגבי דידה. ואסתר לאו א"א הוית אבל תלמוד דילן דיליף בפסחים ד' כ"ה הא דאין מתרפאין כו' מהא דנ"ל יהרג וא"י. וא"כ רפואה במקום דלא משכא למינות שריא כמו להנאת עצמו דאונס דיעבור וא"י. וג"ע שאני משום דפגים לה. ובדידה באמת כשאר עבירות והיינו טעמא דאסתר אע"ג שהיתה א"א. וא"כ מש"כ הרמב"ם שאם עבר ונתרפא מע"ג ג"ע ש"ד ממיתין אותו עונשין הראוי לו. מיירי בע"ג ממש. ומשום דמשכא והרי עובד ע"ג. וג"ע וש"ד לאו משום ולא תחללו. אלא משום מאי חזית. ומש"ה חייב מיתה ולא דמי להא שכ' לעיל דעל לא תחללו אין עונשין וה"ה באנסין על ג"ע ממיתין אותו. וכמבואר לענין ג"ע ריש ה' א"ב וכמש"כ לעיל וראוי לדעת דהתו' שכ' דשרי להתרפאות מעלין סתם. לא משום דלהנאת עצמן וכהבעה"מ. דפשיטא דס"ל להתו' טעם דג"ע משום חומר האיסור ולא משום פגמא. ומש"ה גרסי תיהרג ול"ת וא"כ ר' צדוק ור"כ אמאי מסרי נפשייהו לקטלא. הא הנאת עצמן מודו התו' דאסור להחמיר ולמסור א"ע כמש"כ הגר"א שם סק"ג. אלא ודאי כוונת התו' דלהנאת עצמן ג"כ אסור בג"ע ועלין סתם שרי מחמת דאביזרייהו דהני תלתא יעבור וא"י ולא כהבעה"מ ורמב"ן בזה. נמצא הא דר"צ ור"כ מסרי נפשייהו ורבינו משום שאין אונס לערוה. לתו' ורמב"ן משום ג"ע. ולהבעה"מ משום חסידות. והא דאסתר לא מסרה נפשה לרבינו משום דאשה לאו בכלל ג"ע היא להתו' ורמב"ן משום דביאת עו"ג לאו עריות מיקרי. או דקרקע עולם היא. ולהבעה"מ משום הנאת עצמו:

יג

(יג) וששאלתם ה"ד קרקע עולם דקא אמרינן כו' כצ"ל. והעתק שאלה היא שנשאל רבינו והשיב עד גמירא. והביא לשון התשובה להכא. והתחיל רבינו במימרא דרבא האי בר ישראל דא"ל עו"ג קטול אספסתא כו'. אע"ג שאינו נוגע לעיקר השאלה. אבל כך דרכן של רבותינו הראשונים בתשובותיהם לבאר עיקר הדין בזה הענין היותר הכרחי עד שבא לגוף השאלה:

יד

(יד) דנשים לכך נוצרו כשם שהארץ נוצרה לזריעה כו'. ולא כפרש"י שאינה עושה מעשה. וכן פי' הערוך ערך קרקע דלא זזה ממקומה אלא כאבן שאין לה הופכין. אבל רבינו לא ניחא לי' לומר כן דאסתר היתה ככפותה לפני ארי. דודאי הי' אחשורוש מקפיד ע"ז. אלא ה"פ דאשה נוצרה לזה. וסברא זו אינה פשוטה. וראוי לדעת דהפוסקים הראשונים ז"ל בה"ג ורמב"ם לא הביאוה לפסק הלכה דרבא חולק על אביי. ורבינו והרי"ף הביאו מחלוקת אביי ורבא לפי דרכם וממילא מובן דהלכה כרבא. ולא ס"ל כהתו' דרבא מודה לאביי ומוכרחת היא ליישב ק' דאסתר ג"ע הוא. והנימוק"י והחינוך בנה יסוד ע"ז דה"ה כל מ"ע יעבור ולא יהרג. שהרי דומה לק"ע. אבל רבינו ובה"ג והרמב"ם לא נקטי לה להלכה. וכבר כתבתי באות ב' דאפשר לומר דבכל מ"ע יהרג ול"י בשעת השמד או אפי' שלא בשעת השמד רק שיהרג בפרהסיא בעשרה מישראל על שעשה מצוה זו. והיינו דמדרש ות"כ ע"ש. וזהו דעת הכ"מ דר"ח בן תרדיון וריב"ב עבדו כדין. וכן אלישע ב"כ שלבש תפילין. והא שהסיר מעל ראשו כשפגעו הסרדיוט. יישב הכ"מ משום שכבר הניח תפלין. והפ"ח דחה סברא זו שהרי תפלין מצוותה כל היום. ולי נראה דכיון דמצי לפטורי נפשי' מתפלין אי בעי מינם ומיעל לבה"כ או להסיח דעתו לד"א. ה"נ לא מיחייב למימסר נפשי' עלה. אבל בשעת ק"ש ותפלה דמחוייב להניח תפלין דבאותו שעה לאו מינם ומיעל לבה"כ והסחת דעת הוא. ממילא ה"ה כמעיד עדות שקר בנפשי'. ומחוייב בתפלין. להכי מסר אלישע עצמו ולבשן:

טו

(טו) פי' קוואקי ודמינקי כלי של טיט כו' עד גמירא. העתיק כהוויתה בערוך ערך קווק. אלא דשם יש עוד איזו תיבות שניכר החסרון כאן שלא פי' רבינו מהו קווק ומהו דמינקי. אבל שם אי' כ"ז על קווק ודמינקי כלי עשוי לחתות בו גחלים ממקום למקום ובמלכות פרס כו' עד סוף. וביאור רבינו היו חברים שבהם כו' הוא כפי' ר"ת בגיטין ד' י"ז והכי פרש"י שבת ד' מ"ה א' ד"ה חברי שם אומה כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף