העמק שאלה/מ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה מ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאסיר להון כו'. אלא לידייני' לכ"ז. מקור האיסור באורייתא הוא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך ודרשו בת"כ והובא שבועות ד' ל' א' הוי דן את חבירך לכ"ז. ופרטי הדינים שבזה ע' פי' המשניות להרמב"ם אבות פ"א:

ב

(ב) ומעשה בר"ע בן יוסף כו'. עיקרה של מעשה זו בתנא דבי אליהו זוטא פ' ט"ז והובא בשבת ד' קכ"ז. ובשניהם לא נזכר שהי' הבעה"ב ר"א ולא עוד אלא בתד"א אי' בזה"ל אמרו עליו על אותו בעה"ב אע"פ שלא קרא ולא שנה מכ"מ הי' א' מאנשי מו"מ. הרי שלא הי' ר"א. מכ"מ מכל זה לא אפשר לדחות קבלת רבינו אלא שהי' עדיין באותם כ"ב או כ"ח שנה שלא למד עדיין כדתני' באדר"נ פ"ו ובריש פרקי דר"א. וכבר הי' לו אשה כמבואר באדר"נ שסעד בבית חמיו. והי' לו בן הורקנוס אלא שבפרקי דר"א אי' באותו מעשה שא"ל אביו קח לך אשה ותוליד בנים ואתה מוליכן לבית הספר משמע שלא הי' לו אשה ובנים. והנראה שודאי הי' לו בילדותו אשה ובן והי' בעה"ב בפ"ע ואולי הכניסה לו נכסים הרבה שהרי הורקנוס אביו מגדולי הדור הי' כמבואר שם במאמר ריב"ז לר"א. ומתה אשתו ובנו הורקנוס. וחזרו נכסיו לבית חמיו עפ"י איזה ענין שלא ירשן. ואף הוא חזר לאביו עד שישא אשה שני' ובזקנותו הי' לו עוד בן ושמו הורקנוס המפורסם בש"ס. ולא הי' הדבר זר לקרות בנו השני באותו שם ע' בפי' רס"ג המכונה בשם רש"י ד"ה א' ג' בשם אליפלט. וע"ע פרש"י כתובות ס"פ הכותב במר קשישא ומר ינוקא שהי' לשניהם שם א'. וברור הדבר שהמעשה הי' בעודו ע"ה וכשר ואוהב תורה. וכן עשה מעשה ע"ה שהקדיש כל נכסיו לשמים. ולכ"ע אסור לעשות כן כדתנן בערכין פ"ח מה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו ומשום הכי לא נזכר שמו בגמרא משום כבודו. והזכירוהו ע"ש מקומו ע' במש"כ הרד"ל ז"ל בזה. וכשבא אצל חכמים והתירו לו. לא ידענו אם דסברי כר"א לאחר שנתגדל דאם החרים אינן מוחרמין או שעשו אותו כנדרי זרוזין. או דס"ל יש שאלה בהקדש והתירו לו בשאלה. ובזה יצאתי י"ח מה שערער ע"ז בס' קהלת יעקב חי' שבת ובפי' הרד"ל לפרקי דר"א בהקדמה שה"א אות ו' ע"ש. וכן מש"כ רבינו שהמושכר הי' ר"ע בן יוסף וצ"ל ג"כ שהי' עד שלא נתחכם. והי' צנוע ומעלי כדאי' כתובות ד' ס"ב וע"ש בתו'. ומש"ה מפרש רבינו ר"ע בן יוסף. ואע"ג שלא מצינו ר"ע אחר. אלא כדי לקראו ע"ש אביו. וכמו בן זכאי בסנהדרין ד' מ"א משום שהי' עד שלא נתחכם. אלא דמשום דכמה יוסף איכא בשוקא לא הי' יודעים כלל מי הוא אם לא זכרו בשמו ר"ע וגם כאן השמיטו שמו בגמרא משום כבודו. ואמר להבעה"ב אלך ואפרנס את אשתי ואת בני. היינו שהי' לו אשה בת ישוע כדתנן במ' ידים פ"ג. ובנים כדאי' באדר"נ פ"ו. ודעת רש"י בכורות ד' נ"ח דר"י בן קרחה בנו של ר"ע וע"כ קודם שנתחכם נולד לו כדי שתיישב בזה ק' התו' שבת ד' ק"נ א' ע"ש. וממוצא הדבר אתה למד דהא דאי' בגמרא בסוף העובדא עד שבאתי אצל חבירי. טה"ד וצ"ל החכמים בדרום. וכמו לשון שכ' רבינו וכ"ה בתד"א. או צ"ל חבירים שבדרום. ולפנים היו קוראין את החכמים חבירים. אבל הוא לא הי' חביריהם אז:

ג

(ג) והיית רואה כו"כ בתוך ביתי והיית רואה לי קרקע במה חשדתני. בגמרא אי' על הקרקע אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים וצריך ישוב דמה הועיל בזה שהחכירן. וכי משום זה אינו יכול למוכרן וליתן לו מעותיו. והרי בל"ז ע"כ בדעתו הי' שיתן לו קרקע כדי למוכרו. בשלמא בהמה מושכרת אינו מצוי למכרה דמי יודע אם תחיה בכלות משך החכירות ופירות שאינם מעושרים אסור ליתן טבל בחוב כדאי' פ' הזרוע ואף כי לע"ה שאסור למסור לו טבל. והא ל"ק לעשרינהו מיד. די"ל דמנהג ע"ה כשרים הי' ליתן לחבר להפריש תרומה ומעשרות כדי שלא לטמאות ת"מ שבה. ע' גיטין ד' ס"ב א' אין עושין כו' ופרש"י. ולא הזדמן לפניו חבר. אבל קרקע מוחכרת מא"ל. וי"ל דהי' צריך לאזולי נכסיו ולמוכרן פחות משוין. ולא ביקש ר"ע לנוגשו ויודע הי' דסוף שיבא לידי גוביינא. והרי נתיישב אצלו במה שלקח פרקמטיא או שדות וכרמים שלא כדין. שהרי יודע הי' דנצרך לשלם שכרו להמושכר לו. אלא שלא הי' מבקש ר"ע שיפסיד בעליו בשבילו. אבל גי' רבינו מחוורת וכן בתד"א שם ליתא: עוד יש בנוסחת רבינו שנוי מנוסחת הש"ס לפנינו. דאי' בתשובת אותו אדם. העבודה שהדרתי את נכסי. ומשמע שאסרן עליו בקונם. והוכיח מזה הרשב"א שו"ת ח"ד סי' ר"ב דהמודר הנאה מנכסיו אין לו בהם זכי' כמו שאר אה"נ. אבל אין כן דעת רבינו כמש"כ באורך סי' קל"ב אות י"ד. ומש"ה גריס כאן הקדשתי נכסי לשמים. והכי נראה מגוף המעשה שהקדיש למצוה כדי שיזכה בזה. אבל לידור הנאה מנכסיו אין בזה שום מצוה ואדרבה אסור לעשות כן וכאלו בונה במה:

ד

(ד) שכל מי שמאחר נדרו כו'. בגמרא ליתא. אבל בתד"א אי' בנוסחא ישנה שבס' זקוקין דנורא. ובנוסחא חדשה הדפיסו בטעות שכל מי שיאחר נדרו יותר מג' רגלים שוב אין נזקקין לו. והפי' הנ"ל חדש בזה דברים שלא שמעתן אוזן. וכבר צווח עלה הג' רד"ל שם. ונוסחת רבינו ברורה. שהי' לו ליתן לו ואח"כ ישאל ע"נ וידוע דשאלת חכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא הי' עובר ע"נ. להכי אמר שאם הי' נותן לו לא היו נזקקין לו עד שיהא נוהג איסור כדרך שנהג בהיתר וכדאי' בנדרים ד' כ' לענין נזירות ובתוספתא נדרים פ"א לענין כלל נדרים. ופי' שיאחר נדרו. היינו שלא ישאל עלי' מיד ועד כה ינהוג בהיתר. וקרוב להגיה שכל מי שיעבור ע"נ. אלא משום שלא דבר לעבור ממש. ורק ליתן ע"מ לשאל אח"כ מש"ה יקרא מאחר לשאול ע"נ:

ה

(ה) אבל בנדר מועט ל' יום. הכי אי' בתוספתא שם לפנינו. וכן הוא בירו' נזיר פ"ה ה"ב אר"י בד"א בנזרו מרובה אבל בנזרו מועט ל' יום. ופריך מה בין נזרו מרובה לנזרו מועט. פי' דס"ד שעבר על כל הנזירות ושתה יין. וא"כ כיון שאין נזירות פחות מל"י אין שום נ"מ בין נזירות מרובה למועט. ומשני אלא אכן הוא בד"א שגלגל בנזרו זמן מרובה. אבל גלגל בנזרו זמן מועט דיו ל' פי' אם עבר כמה ימים מרובים בעינן שינהוג כימים שעבר. אבל בלא עבר אלא יום א' או יומים קנסוהו ל' יום. והק"ע הגיה כמו בבבלי. ואין להגיה ח"ו. ומי יודע איזה יכשר. ואפי' יהי' נוסחת הבבלי ברורה בלא ספק. מצינו שהתלמודים מחולקין בגי' המשנה ג"כ כמש"כ התו' בכורות ד' כ"ב ד"ה תרום. וע' חי' רשב"א יבמות ריש פ' יש מותרות ועוד הרבה. ומכש"כ בנוסחת ברייתות וכש"כ שאין נוסחת תלמוד דילן ברורה. די"ל דרבינו גריס הכי. ול' יום דר' יוסי הוא קנס וכמו כל זמן ב"ד ל' יום. ודקדוק לשון דיו דמשמע קולא לק"מ דה"פ שלא קנסו להחמיר עלי' יותר אלא ל"י. ובזה יתיישב קו' התו' דנדרים שהקשו מה שייך ל"י לנדרים ע"ש ואולם יש לבאר הסוגי' בנזיר ד' ל"ב עפ"י גי' רבינו. וה"ג אי רבנן קשיא נזירות מרובה אי ר"י קשיא נזירות מועטת. וכן גי' התו' שם לפי פירושם. ולדעת רבינו ה"פ דמשמע שטעה בנזירותו הרבה ימים וקשה גם לרבנן. אבל אי נימא שלא טעה אלא יום א' ושתה פעם א' יין ניחא. דהא חצי יום השני עולה לנזירות יום א' כמו אם הי' נודר באותו יום. ומש"ה דומה ללא עבר כלל. אבל לר' יוסי קשיא אפי' נזירות מועטת שהרי יש לקונסו ל"י. ומשני אב"א רבנן ובנזירות מועטת. וכדעת הירו' הנ"ל שלא עבר אלא יום א'. ואב"א ר' יוסי לא תימא כשעה שנזר אלא כמשעה שנזר. פי' קונסין אותו ומונה ל"י. כמשעה שנזר סתם נזירות ל"י ה"נ מונה עוד ל"י קנס. והנה לשיטת התו' הקשו אמאי קרי לת"ק דר' יוסי רבנן. הא ר' יהודה היא. וקו' זו אינו אלא לשיטתם דר' יוסי מיקל וחולק. אבל לגי' רבינו דר' יוסי מחמיר ומוסיף על ת"ק שפיר קרי לת"ק רבנן דהכל מודים לר"י דנוהג איסור כימים שנהג היתר. ולא פליגי אלא בקנס ל"י יותר ממה שנהג היתר. וחומרא דר' יוסי יחידאה היא. דרך כלל אין להגיה הנוסחות ואף כי בנדרים ונזיר שאין שם נוסחא ברורה מישיבת הגאונים שלא למדו בישיבה מאה שנה בימי גאונים ראשונים כמוזכר בפוסקים:

ו

(ו) וכי לא הוי לי' אתיא אחריני כו'. רבינו הסביר דמנלן דמשום עונש דמשה הוא. דילמא משום אות לישראל הוי כמו אות הנחש והדם. וכבר עמד ע"ז הרמב"ן בפי' התורה וכ' דהוכחת הש"ס מדצוה הקב"ה למשה באותו מעמד שיעשה אותות אלו. ולא אמר לו שיעשה כך וכך בפני ישראל. והרי הוא מאמין. אלא כדי לענשו ונס המטה הי' ג"כ כדי להפחידו וינוס מפניו. אבל רבינו הסביר דעיקר האות שבחר הקב"ה בזה כדי להעניש את משה וגם מופת הנחש הי' להראות שחטא בחטא הנחש. ואח"כ הראה עונשו וכדאי' בב"ר פ' כ' אררו בצרעת והכי מבואר בשמות רבה פ"ג:

מחיקו שבה כבשרו כצ"ל:

ז

(ז) או שעשה כי"ב או שראה כו'. בגמרא איתא או שהרהר בה. לכאורה ק' הא אי' בקידושין ספ"א מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה שנא' און אם ראיתי בלבי וגו'. ומשמע שאין עונשין עלה כלל. בשלמא ראה אחרים ושמח ניחא. דהוי כמסייע ידי עוברי עבירה במה ששמח לו וחונפו כההיא דעולא בנדרים ד' כ"ב א'. אבל הרהור בעלמא אמאי. וצריך לומר דמיירי בסתם עבירה דהיינו זנות וכמבואר בברכות ד' י"ב ב' אחרי עיניכם זו הרהור עבירה. ובכתובות ד' מ"ז א' אמרו ונשמרת מכל דבר רע מכאן ארפב"י אל יהרהר אדם ביום כו'. וא"כ ההרהור בזה עצמו עבירה אבל רבינו לא גריס הכי ומיירי בכל מיני חשד. ושמעתי דהא דאר"פ לדידי חשדין כו' היינו עובדא שהביא רש"י פסחים ד' קי"ב שהי' חשד רציחה. וע' עוד הגהות הגאון מ' שאול מווילנא שבת קי"ח ב':

ח

(ח) דאומי דמתא יומא ופלגא. וה"מ דליכא אויבים כו' בגמרא יש כאן הוספת דברים. וה"מ דלא פסיק ביני וביני. אבל פסק ביני וביני לית לן בה. וכי פסק ביני וביני לא אמרן דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה לא. ורבינו לא הביאו כאן ולא בסי' קל"ד שחזר והביא ראש המאמר וכן בה"ג ה' מיאון הביא כל הסוגי' דעדי כיעור והעתיק מאמר דומי דמתא כמו רבינו. והנראה דהוספת איזה גאון הוא ולא מגוף הגמרא. וכיב"ז ביומא ד' נ"ג ב' א"ל רב מרדכי כיון שפסע ג' פסיעות כו' והוא טה"ד אלא רב מרדכי גאון הוסיף בגמרא כמש"כ בשו"ת הרשב"א סי' תלו. ועוד יש הרבה הוספות מר"י גאון ז"ל:

דתנן יצא שמה כו' כצ"ל:

ט

(ט) אלא כדי שיאמרו פלוני כו'. ולא הביא רבינו ההיא דאי' שם תו אמר עולא לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ונשים טוות לאור הנר ושמחות לה ואומרות פלונית נתקדשה היום. ואין זה קשה. דרבינו לא הביא כל הדינים שבאותו ענין שמדבר בו. אבל יש ללמוד מדעת רבינו כדעת הר"ן דבמימרא דר"ה פלוני שמע מפלוני כו' לא בעינן שישמעו שפלונית נתקדשה היום. ולא כהטור אה"ע סי' מ"ו והביאו בח"מ וב"ש שם. ולדעת הטור צ"ל דהגמרא סמך בסיום המאמר על סיום מימרא דעולא. אבל רבינו שלא הזכיר מימרא דעולא ולא פירש במימרא דר"ה דבעינן הכי. ש"מ דבכה"ג לעולם חיישינן לה. וראוי לדעת דיש בענין זה הרבה גי' מתחלפות ובפרט בברייתא דשם. דת"ר בעולה אין חוששין לה. הי' שם גי' בה"ג והרי"ף חלוצה אין חוששין לה וכן פסק הרמב"ם בפי"ז מה' א"ב. וזה ידוע. עוד אי' לפנינו שלא לפלוני אין חוששין לה. והרי"ף לא גרים לה ומש"ה לא הביאו הרמב"ם ובחנם תמה הכ"מ פ"ט מה' אישות ה' כ"ב ע"ש. עוד תני' בעיר אחרת אין חוששין לה. ופרש"י והפוסקים דבעינן שישמעו שנתקדשה בזו העיר דוקא. אבל הרמב"ם מפרש דבעינן שיראו עכ"פ איזו מעשה וידים מוכיחות קצת. דהיינו שמחת ארוסין והברייתא רבותא קמ"ל דאפי' בעיר אחרת שאין הוכחה להיפך ממה שלא ראו שום שמחה אינה כלום. וכש"כ אם אמרו שנתקדשה באותה עיר ולא ראו מאומה שאין בקול ממש. והיינו שכ' הרמב"ם שם דבעינן שראו כמו שמחת ארוסין וישמעו קול הברה. וכן הוא בש"ע שם היינו פי' הגמרא לא שישמעו קול הברה והוא מיותר. אלא משום שהוא נצרך ודאי דבלא הברה ל"ח בשמחת אירוסין. וקאמר דאפי' שמעו קול הברה לא סגי אלא בזה האופן. ועפ"י זה יצאו דברי הרמב"ם מזוקקים:

י

(י) מי אמרינן נשואין ה"ט כו'. רש"י מפרש טעם המחלוקת דרב אשי ורב חביבא. דר"א ס"ל דווקא נשואין משום שאתה אוסרה על בעלה משא"כ אירוסין מגרש ראשון ונושא שני. ומ"ד אפי' בתר אירוסין אין חוששין משום דמיגני' על בעלה. וא"כ מפרש פלוגתייהו דוקא בקלא שנתקדשה לאחר. אבל בקלא שנתגרשה ואסורה לכהן כ"ע מודו שאין חוששין. ומיושב עפ"י זה קושית התו' שם ד' פ"ח ב' ד"ה והאמר ר"א. וא"ת ולוקמא בתר אירוסין דחיישינן לר"א. ולפרש"י ניחא וכפרש"י שם ד"ה ואסרינן כו' ואמגורשת קאי אשת כהן כו' ורש"י לטעמי' בכתובות ד' י"ד א' ד"ה והא נמי כדיעבד דמי כו' ולאוסרה על הארוס כו' וע"ש בר"ן שפי' מש"כ רש"י עוד לפסול העובר הוא נמי משום חשש שיוציאה בעלה מחמת זה דפסלה לזרעי' אבל משום התרת ולד לחוד לאו דיעבד מיקרי. אבל רבינו מפרש בקלא דמגורשת ולכהן ג"כ. שהרי הביא הא דאר"א כל קלא בתר נשואין כו' והצריכותא דבתר אירוסין. בתרוויהו קלא דקידושין ודגירושין ומש"ה מפרש הספק והמחלוקת אי דוקא לולד חוששין. אבל משום דידה ל"ח. וכיון דעדיין לא נישאת וליכא חששא דולד חיישינן. או דילמא חיישינן לאפוקי דידה ג"כ. וע' סי' קל"ד אות ו' שביארתי דעת רבינו דלטעמי' קאי התם. והוא שיטת התו' בכתובות שם ד"ה חדא דהא קא מודה ע"ש בשסי"ן החדשות. ומש"ה הקשו שפיר בגיטין שם לטעמייהו דלר"א חיישינן בכל ענין לקלא דבתר אירוסין. ורב חביבא ס"ל דלאפוקי דידה ג"כ חיישינן. והכי קיי"ל וע' מש"כ סי' צ"ה אות ו' בס"ד:

יא

(יא) אלא אי קרי לה משעת כתיבת נתינה כו'. אינו לפי הסוגי' כמבואר לכל מבין עם תלמיד בסוגין. ולבאר הענין. צריך אני להקדים הסוגי' דאי' לפנינו שלח לי' כו' איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו שלח להו תצא והדבר צריך בדיקה. מאי היא אילימא כו' אלא דאי קרי לנתינה כתיבה. וכי קרי לנתינה כתיבה לכתיבה גופא מי לא קרי כתיבה. אין דאי מגלי' מילתא דקרי לנתינה כתיבה דילמא נתן קאמרי. וכ"כ הרי"ף בזה"ל והדבר צריך בדיקה מאי היא דאי אגלי' מילתא דקרי לנתינה כתיבה דילמא נתן קאמרי ותצא. והנה הרמב"ם בפי"ז מה' א"ב הי"ט כ' יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו או נתן גט לאשתו וה"ה יושבת תחתיו ומשמשתו אין מוציאין אותה מתחת בעלה ואם נשאת לכהן אחר תצא מן השני. ותמה הר"ן ושאר נו"כ שלא הזכיר שצריך בדיקה אם קרי לנתינה כתיבה או לא. וע' מש"כ הב"ח. והנראה לי דהרמב"ם מפרש תצא והדבר צריך בדיקה שלא כפרש"י שכ' שצריך לבדוק קודם שיוציאנה ממנו. דאין לזה טעם דלמאי פסק בפשיטות תצא. ואח"כ חזר ואמר שמתחלה נבדוק הדבר. ולימא הדבר צריך בדיקה. ויובן דבדיקה זו אי יש להוציאה מן הבעל או לא. ובשלמא לס"ד דהש"ס אי מבטלינן קלא או לא ניחא. דה"פ דלע"ע תצא ואח"כ יעמדו על הברור מאותם שהלכו למדה"י דלאו הכי הוי מעשה. וצריך לבדיקה בדין אי מבטלינן קלא. אבל להמסקנא קשיא. אלא ה"פ הדבר צריך בדיקה אמאי פסקינן תצא. הא לא אמרו אלא שכתב גט לאשתו. אלא משום דקרי לנתינה כתיבה דילמא נתן קאמרי. וכל זה מכוונת מאמר שמואל כמסתפק ומקשה על הפסק ומכ"מ פסק תצא. אע"ג שאינו אלא ספק. אבל ודאי לא קרי לנתינה כתיבה פשיטא דלא תצא. והלכה ברורה בד' פ"ט מתקדשת לא חיישינן. שמא לא אקדשה. ופסקה הרמב"ם בפ' ט' מה' אשות. אלא בספק קמ"ל שמואל דאע"ג דקשיא לן אמאי תצא דילמא כתיבה לחודא קאמרי. מכ"מ הפסק תצא משום דילמא נתן קאמרי. ולזה כוון הרי"ף שפי' והדבר צריך בדיקה מאי היא. ומפרש משום דאי אגלויי מילתא כו' מש"ה קיי"ל תצא אע"ג שאינו ברור הפסק. וכ"ז לפי גי' דילן בגמרא דיצא הקול פלוני כהן כתב גט לאשתו. אבל רבינו גריס פלוני כהן גירש את אשתו. ולפי הנוסח לפנינו מוכח דמספק לא תצא ואך אם אפשר לפרש הקול דעל כתיבה קאמרי ל"ח וכש"כ ביצא הקול כתב גט לאשתו לעולם ל"ח. אבל לדעת הרמב"ם יש להגיה הכי בדברי רבינו אלא אי לא מיקרי לכתיבה נתינה או אפי' קרי כו' והפי' כמש"כ הדבר צריך בדיקה אי לא קרי לכתיבה נתינה. וא"כ פשיטא דתצא. או אפי' מקרי לכתיבה נתינה דתצא. דאע"ג דקשה על הפסק דילמא כתב לחוד ולא נתן. מכ"מ על נתינה ג"כ יש להסתפק ותצא. והיינו שכ' הרמב"ם יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו או נתן גט לאשתו. ומיירי בשני האופנים יש ספק דילמא בנתינה קאמרי. וכ' כשני הנוסחאות של רבינו ושל הרי"ף. ובשניהם תצא אפי' יש לפרש הקול באופן שלא נתגרשה עדיין. מכ"מ תצא כפסק שמואל אבל אי אין בו ספק פשיטא דלא תצא. ולא כמי שהבינו האחרונים ז"ל בכונת הרמב"ם ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף