העמק שאלה/יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה יד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) מיחייב למיבכיה ולמיספדי'. בכי הוא קודם להספד. דבכי הוא התעוררת בפ"ע והספד בפני רבים להגיד שבח המת לפניהם. והיינו דתנן במ"ק ד' ח' לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל כו'. ומפרש בגמרא לא יעורר כדאמרי' במערבא יבכון עמיה כל מרירי לבא. ותני תחלה התעוררת לבכי ואח"כ הספד [מיהו משם אין ראי' בין לפרש"י דהספד קאי על מת חדש דבזה א"צ לעורר בכי ושרי לבכות אבל לא להספיד. בין להירו' פי' הספד בצרוף מת חדש וה"ק לא יעורר על מת ישן לבדו. ולא יספידנו ביחד עם מת חדש] והכי סדרו של רבינו. ואע"ג דבאברהם כתיב להיפך לספוד לשרה ולבכותה. שאני שרה דרב גוברה. והיו רבים ממתינים על הספדה ולהשתתף בצערו של אברהם עד שלא בכה בפ"ע כפי הצורך. והנה מדברי רבינו למדתי כמ"כ. הא שהזהירו חז"ל לבכות על אדם כשר כדאי' שבת ד' ק"ה ובכ"מ. היינו מדכתיב גבי דבורה ויקרא שמו אלון בכות שבכו עליה והיינו שהי' מלמדת אותם תורת אם וזהו אדם כשר. וניחא יותר לדעת בה"ג שכתבתי בסי' ל"ה אות י"ב דאדם כשר היינו מוחזק בחסידות. ועל גדול בתורה מפורש וכל ב"י יבכו את השריפה וגו':

ב

(ב) ואפי' ת"ת כו'. סמך רבינו להא דקדם כל הרואה את המת כו' ללמד דהא דמבטלין ת"ת להוצאת המת ולה"כ דוקא ברואה שנושאין את המת ומכניסין הכלה. והכי תני' באבל רבתי פי"א כך היה ר"י עושה בשעה שהי' רואה את המת ואת הכלה שמקלסין כו' הי' נותן עיניו בתלמידים כו' ולא כמש"כ בב"ש באה"ע סי' ס"ה סק"ג ויותר מזה כתבתי בס"ד סי' ל"ד אות ב':

ג

(ג) ואפי' ת"ת דגדול ממעשה כו' כצ"ל. ומכש"כ מעשה דזוטר מיני' מבטלין להוצאת המת כדי צורכו. וכן לשון הש"ע א"ח בסי' תרפ"ז ס"ב מבטלים ת"ת לשמוע מ"מ ק"ו לשאר מצות של תורה שכלם נדחים מפני מ"מ כו'. אבל כ"ז בשאין המצוה עוברת או אפשר לעשותה ע"י אחר. דבזה אמרו תלמוד גדול ממעשה אבל במצוה עוברת דמעשה גדול כמש"כ לעיל סי' ה' אות ד' בס"ד ודאי אין נדחים מפני כבוד המת. אם לא במת מצוה ממש שמוטל בשדה ואין לו קוברין שדוחה עבודה לגמרי וכש"כ שאר מצות. וכ"כ בהגהת רמ"א שם לענין מקרא מגלה. ואע"ג דאחרונים מחו לה אמוחא עי' מ"א וביאורי הגר"א סק"ה. היינו במקרא מגילה דס"ל שדוחה עבודה לגמרי. אבל במת שיש לו קוברים שלא מצינו אלא שדוחה ת"ת. כ"ע מודו שאין ללמוד מת"ת אלא מצוה שאינה עוברת דגרע מינה:

ד

(ד) ה"מ למאן דקרי ולא תני אבל למאן דקרי ותני לית לי' שיעורא. בגמרא אי' ה"מ למאן דקרי ותני אבל למאן דמתני לית לי' שיעורא. פי' שמלמד לאחרים. ולכאורה רבינו אזיל לטעמי' בסי' כ"ט לענין נדוי בחלום דגריס בנדרים ד' ח' והוא דתני הילכתא אבל מתנו ולא תנו לא. פי' לומד משניות ולא גמרא. וא"כ המעלה היותר גדולה הוא מאן דתני גמרא. אבל איכא גי' שם והוא דמתני הילכתא כלומר דמתני לאחרים אבל תנו ולא מתני לא. וא"כ המעלה היותר גדולה הוא המלמד לאחרים. מיהו הרמב"ם וש"ע נקטי לענין נדוי כגי' רבינו. והכא נקטי גי' השני'. ויש להבין לפי גי' רבינו כאן דקאמר דקרי ולא תני היינו גמרא. ולא ביאר שיעור מאן דמתני משניות לחוד. ונראה דממילא מובן דממקרא עד גמרא שיעור א'. ונקיט רבותא דלמאן דקרי לחוד בעינן ששים רבוא. וה"ה למאן דמתני. אבל מאן דתני לית לי' שיעורא:

ה

(ה) ואר"א בר כהנא ה"מ בד"ת כו'. א"ד אר"א ב"כ לא נצרכא אלא לד"ת כו'. בגמרא אי' בתרווייהו לישני לא אמרן ואין לשון א"ד מדויק לא אמרן אלא אפי' לד"ת וכש"כ במילי דעלמא. א"כ מה שייך כאן לא אמרן. וברי"ף אי' בתרווייהו לישני לא נצרכא. ואין לשון ראשון מדויק. לא נצרכא אלא בד"ת אבל במילי דעלמא לית לן בה. אבל גי' רבינו מחוורת. בל"ק לא אמרן. ובל"ב לא נצרכא. ומש"כ רבינו דחלשא דעתי'. הוא לשון הגמרא שנאמר לועג לרש חרף עושהו. אלמא דהוא מחליש דעתא דמת. ורבינו לא הכריע בהני תרי לישני. וה"ג פסק כל"ב. ורי"ף בשם ר"ה גאון וכן פסק הרמב"ם וש"ע כלישנא קמא:

ו

(ו) כיון דקבירי לא כלפני המת דמיין וש"ד. משמע הא בלא"ה אין מקום עוד להקל בבה"ק. מוכח דבבה"ק משמע על מקום הקבר או סמוך לקבר ד"א כמו במת שלא נקבר וכמבואר בסמוך. הא חוץ לד"א של הקבר אפי' בשטח של בה"ק פשיטא דשרי. ואין לנו חומר בבה"ק של רבים מקבר יחידי דאסור עליו וסמוך לו ד"א. וכן מבואר ברמב"ם פ"ג מה' ק"ש ה"ב שכ' בזה"ל אין קורין לא בבית המרחץ כו' ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ד"א מן הקבר או מן המת מותר. הרי שהתחיל בה"ק וסיים ד"א מן הקבר. אלמא דבה"ק אינו אסור אלא בד"א של הקבר. וכן הבין הט"ז א"ח סי' מ"ה סק"א אלא שדקדק מלשון הטור דמכ"מ לכתחילה ראוי להרחיק בכל בית הקברות. ומש"ה לא הזכיר הטור ד"א גבי בה"ק. וכל זה דלא כמ"א שם שכתב דד"א של בה"ק אסור עפ"י דין. וס"ל דבה"ק כולו אפי' רחוק מן הקברים אסור. ועוד אסור תוך ד"א של שטח בה"ק ואינו נכון כלל. ויותר נוח לומר דמש"כ הטור סתם בה"ק י"ל על מקום הקבר וסמוך לו בד"א. ומשום דבה"ק מסתמא מלא קברים סמוכים זל"ז כתב סתמא דאסור. והב"י העלה בסי' כ"ג דה"ה בד"א סמוך לקברים. אבל יותר מד"א לא עלה עה"ד שיהי' חמור מהמת עצמו. כמובן מדברי רבינו והרמב"ם הנ"ל וכן עמא דבר לומר קדיש על בה"ק חוץ לד"א של הקברים ובתוך ד"א אסור כמו ק"ש כמבואר בתה"א שער ההתחלה. וטור סי' שע"ו בשם הגאונים. ולא עוד אלא שמקילים סמוך לקבר ממש. והטעם משום שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים. והוי רשות אחרת וכדתני' בברכות ד' כ"ה א' ואם הי' מקום גבוה י' טפחים או נמוך י' טפחים יושב בצדו וקורא ק"ש. וה"ה מת עצמו עד שלא נקבר אי הי' מונח למעלה או למטה מי' טפחים שרי. וכש"כ כשנקבר. ואין בה"ק חמור ממת המונח בגלוי כמבואר בדברי רבינו. ובימי הגמר' הי' המנהג שלא להעמיק הקבר כמש"כ התו' מ"ק ד' ה' ב' ד"ה מוכח:

ז

(ז) אידי ואידי כיון דמרחק ד"א כמ"א דמי וש"ד. סמך רבינו הא דתני' לא יהלך אדם בבה"ק כו' ומימרא דר' זריקא בהדדי. ועל שני הענינים מסיק דחוץ לד"א שרי. וכ"כ התו' ד' ג' ד"ה אין אומרים כו' ודוקא בד"א שלו. וז"ל בה"ג ה' הספד ואסור לאשתעויי קמי' ערסא דשכבא מילי בר משבחא דילי' דא"ר זריקא אר"א אר"ל אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ואפי' ד"ת וכש"כ מילי דעלמא ובה"ק כלפני המת דמי אידי ואידי כי מרחק ד"א שפיר דמי עכ"ל הרי מבואר כמש"כ התו'. אלא שהרא"ש פ' מי שמתו ס"ו הביא הא דר"ז ופסק של ר"ה גאון ומסיים עלה וחוץ לד"א איירי. ונחלקו הטור ורבינו ירוחם בכונת הרא"ש עי' ב"י יו"ד סי' שד"מ וכל זה להיפך ממש"כ רבינו וה"ג. ודבר קשה הוא. וגם יצא מחומרא זו קולא. שהרי למש"כ רבינו ובה"ג דמסקנת הש"ס דקבר כמת דמי. אם כן לפסק בה"ג אסור לדבר במילי דעלמא סמוך לקבר כמו בד"א של מת. שהרי בה"ק כלפני המת דמי. משא"כ לדברי הטור אינו כן. דסמוך לקבר אסור. משום לועג לרש לחוד. וא"כ אפשר דמילי דעלמא ודאי שרי. משא"כ לפני המת מחזי כמתייאשים מצרכי המת ומשום הכי חוץ לד' אמות אסור גם כן כמש"כ הב"י וע"ש על דבריו. ויותר ראוי ונכון להגיה בדברי הרא"ש ותוך ד' אמות איירי כמש"כ הגר"א בביאורי יו"ד שם. ואין כאן מחלוקת על הגאונים ז"ל שמפיהם אנו חיים:

ח

(ח) יתמי לאו בני יקרא נינהו כו'. בגמרא אי' א"נ לאפוקי מיורשים. משמע יורשים גדולים כפי' רש"י על כרחן כו' וכן לשון בה"ג ה' הספד והיכא דלא פקיד שקלינן אוזינקא מיורשים דילי' ועבדינן הספידא כו' וכן לשון הרמב"ם ריש פי"ב מה' אבל ההספד כבוד המת הוא לפיכך כופין את היורשים כו' הא אי יקרא דחיי לא היו כופין יורשים גדולים דמחלי ליקרייהו. ולכאורה קשה הא יקרא דמשפחה הוא. ואפי' כולהו מחלי. דילמא איכא חד במדינת הים וכדאי' בכתובות ד' מ"א לענין בושת. ניחא להו לבני משפחה מאי. א"א דליכא חד במדה"י דלא ניחא לי'. והכי אי' בב"ב ד' ק' ב' המוכר קברו כו' משום פגם משפחה. ואין לומר דלהוציא ממון שאני. שהרי בקידושין ד' י"ח א' מקשה הש"ס ע"ע נמי נכפינהו משום פ"מ הרי דמוציאין ממון משום פ"מ וכ"כ בתה"א להרמב"ן לענין קבורה דאפי' משום בזיונא דחיי לא מצי אמרי יתומים דמחלי לבזיונייהו משום בזיונא דבני משפחה. וא"כ קשה לענין הספדא אי יקרא דחיי אמאי מצי מחלי. ולק"מ דדוקא משום בזיונא דבני משפחה לא מצי יתמי למחול בזיונייהו. אבל הכא יקרא הוא. ולא משגחינן איקרא דבני משפחה למישקל מיתמי בע"כ. והכי מוכח מסוגי' דקא בעי דקבורה אי משום כפרה אי משום בזיונא קאמר למאי נ"מ דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא כו' ולא קאמר נ"מ לאפוקי מיורשים כמו דקאמר גבי הספדא. והיינו משום דהספדא יקרא הוא. והעדר קבורה בזיונא הוא. כ"ז דעת בה"ג ושארי ראשונים ז"ל אבל רבינו גריס א"נ מישקל מן יתמי. ומפרש דיתמי לאו בני יקרא נינהו כו' משמע דבקטנים מיירי. וקטנים לאו בני מיעבד יקרא דחיי נינהו. ובשלמא אי הוי יקרא דמיתא שייך ונכלל במצות קבורה שמוציאין אפי' מיתומים קטנים. אבל אי יקרא דחיי הוי הווין כשאר צדקות שאין לו קצבה שאין מוציאין מיתומים קטנים. ואע"ג דלאחשבינהו שרי אפי' מקטנים כדאי' בב"ב ד' ח' א'. דוקא כשמתחשבים בזה ויועיל להם לצרכיהם והכל לפי ראות ב"ד אביהן של יתומים. ואולי גריס ג"כ גבי קבורה א"נ לאפוקי מיתומים. ור"ל יתמי קטנים. אי שאני בזיונא דאפי' מיתמי קטנים מוציאין שלא יתביישו. וככל צרכיהם דמי להלבישם לפי כבודם שלא יתבזו. משא"כ יקרא דיתמי קטנים. עכ"פ יש ללמוד דאי היורשים גדולים פשיטא שמוציאין מהם משום יקרא דבני משפחה. והעדר יקרא היינו בזיונא וכן לשון רבינו בסמוך אלא לא נספד בכבוד כו' עד שנתבזה. ויש להביא ראי' לדברי רבינו מדתנן בכתובות ד' מ"ו ב' רי"א אפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת. והיינו הספד. ואמאי מיבעי לן אי הספדא יקרא דחיי או דמיתא. לפשוט מהא שכופין להספד אשתו ש"מ יקרא דמיתא הוא. אלא ודאי אע"ג דיקרא דחיי הוא מחויב בכבוד משפחתה. וה"נ מחויב בכבוד משפחתו. ואפשר לחלק בדבר. נמצא דרבינו מחולק עם הפוסקים הבאים אחריו אי כופין להוציא בשביל כבוד משפחה או לא:

ט

(ט) מאי לא נספד ולא נקבר אילימא דלא נספד ול"נ כלל הא ברשעים גמורים הוא דכתיב כו'. משמע דה"ק רבינו. וא"כ אין זה סימן כפרה. דקבורה הוא כפרה. והני רשעים דכתיב בהו לא יספדו ולא יקברו קאמר הש"ס כי היכי דלא תהוי להו כפרה ומאי סימן יפה. להכי פי' רבינו דה"ק שלא נספד ולא נקבר לפי כבודו והן הן דברי התו' ד"ה קבורה ע"ש. וכן הבין רמב"ן בתה"א ענין הספד שהביא דברי רבינו בשמו. וסיים עלה בזה"ל ומאי חיה גוררתו שגוררתו חיה קודם קבורה ואח"כ יקבר. דאדרבה קבורה אית בה כפרה כדבעינן למימר קמן עכ"ל. וקשה לי הא עיקר ברייתא דר' נתן הוא מהספרי פ' שלח והכי תני' רנ"א סימן טוב לאדם שנפרעים ממנו לאחר מותו. ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה וגו' ושטחום לשמש ולירח. ר"ל וסיפיה דקרא לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו הרי דשטיחה לשמש ולירח בלא קבורה כלל הוא סימן יפה וכפרה ג"כ. ומהאי קרא הוא דיליף ר"נ. ותו קשה והא כמה צדיקי דלא הוי להו קבורה כר"ע וחביריו וכי לא הוי להו כפרה ח"ו. ותו למאי מפרש רבינו לא נספד בכבוד. ולא כמשמעו שלא נספד כלל. הא הספד ודאי לא הוי כפרה אלא מתחילה יש לנו לבאר ההיא דהספרי ור"נ דלא להוי להיפך מהא שאמרו בגמ' כי היכי דלא תהוי להו כפרה. והענין. דכל מה שנפרעין מן האדם טרם הגיע העת לשוב אל האלקים יותר יפה וטוב משיפרעו ממנו אז. כמו המכין עצמו לקבל פני מלך. יותר טוב להתמהמה ולהתעכב בעודו מרחוק. משיהי' לו איזה עכוב סמוך לפתח בית המלך. וידוע ומפורש ברבה כ"פ דעיקר העת שישוב הרוח אל האלקים הוא אחר עיכול הבשר כדכתיב וישוב העפר על הארץ כשהי' והרוח תשוב וגו'. ומש"ה יותר טוב שיתייסר בחיים. ואם לא בחיים. עכ"פ בשעת הוצאת הנפש. ואם לא אזי עכ"פ בשעה שהוא מונח על הארץ לפני קבורה. ואם עדין לא שוה לו. עיכול הבשר דקבורה הוא ג"כ כפרה. ואז ישוב הרוח וגו'. וע' ס"ח סי' תשכ"ה אבל אם כ"כ גברו עוונתיו שלא די לו עיכול הבשר דקבורה. שיזדכך הרוח. הטוב טוב לו שלא יקבר כלל. ולא יתעכל הבשר מהרה ועד כה יהיה כפרה על עוונתיו. וזה הרבה סימן טוב משיקבר ויתעכל הבשר מהרה ועדיין לא נזדכך ורוחו נדחה ואינו עולה למעלה. נמצא דה"ק התנא ר"נ סימן יפה למת שלא נקבר כלל. והיינו ברשעים גמורין שאין הקבורה שוה להם שיתכפרו בו ובעיכול הבשר שע"י הקבורה. וזהו דקאמר הש"ס ג"כ כי היכי דלא תהוי להו כפרה בקבורה אלא ע"י עכול הבשר בעוד שהוא מושלך לשמש ולירח והוא מצרף ומזקק יותר הרבה כשיכלה הבשר בלא קבור' מיהו כ"ז שלא כלה בשרו עדיין לא נגמר כפרתן. אבל כ"ז ברשעים גמורים. אבל בינונים קבורה כפרה שיתעכל הבשר ע"י קבורה ונגמר בזה כפרתן משא"כ אי לא הי' נקבר ולא נגמר כפרתן עד זמן מרובה ומצטער על חנם. והיינו שאירע לצדיקים שלא יקברו והיו ודאי מצטערים עד שנתעכל בשרן לכפרת עון הדור כמו יסורי הצדיקים מחיים בשביל עון הדור כידוע. מיהא כשנתעכל בשרן הגיעו למעלתן כראוי להם משנה שכרם גם עבור שנצטערו כ"כ בשביל הדור. כמו שכר היסורים מחיים כדאיתא בברכות ד' ה' ב' ביסורים של אהבה דחביבים יסורים לקבל שכר. שהרי קאמרי לא הן ולא שכרן. מכלל דלשכר הרבה קאתיין לצדיקי. ה"נ יסורי דקבורה. אבל עד שמתעכל הבשר לא ישוב הרוח אל מקומה וזהו היסורים עצמן. ובביאור הספרי שם בארתי עוד בזה בס"ד. ומעתה אזדא קושית התוס' מעיקרא. ורבינו לא מקשה הכי. אלא הכי מקשה אילימא ל"נ ולא נקבר כלל ההיא ברשעים גמורין הוא. וכי מיירי ר"נ ברשעים גמורים ח"ו. אלא ודאי ר"נ בסתם בני אדם קעסיק. וא"כ קבורה כפרה וסגי. ואמאי בעינן שלא יהא נספד ולא נקבר כלל. להכי פירש דר"נ ה"ק לא נספד ולא נקבר כהלכה. וסגי בזה לבינוני דהוא סימן יפה שמתבזה עד שלא נתעכל הבשר. וזהו דקאמר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתתו. ר"ל סמוך למותו. ולפני העת שישוב הרוח אל מקומה. והביא זכר לדבר מדכתיב ושטחום לשמש ולירח וגו'. והתם ברשעים גמורין מיירי. ואין סימן יפה להם אלא בלא קבורה כלל. אבל אנו למדים זכר לדבר לבינונים ג"כ שסימן יפה שיהיו נפרעין ממנו לפני זמן השבת הרוח. ומש"ה קאמר רבינו לא נספד לפי כבודו ג"כ. דאי לא נספד כלל ההוא ברשעים גמורים כתיב ואטו ברשיעי עסקינן כמש"כ אלא לא נספד לפ"כ:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף