העמק שאלה/טו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דהכי אשכחן כו'. כאן קיצר רבינו ולא ביאר מנלן דיש לנו ללמוד מהקב"ה. אבל כבר מבואר לעיל סי' ג' מאמר דר"ח בר"ח מ"ד אחרי ה' ילכו כארי' ישאג וכי אפשר לאדם כו' אלא מה הקב"ה ניחם אבלים שנאמ' ויהי אחרי מות אברהם וגו' אף אתה נחם אבלים. וע' מש"כ בשם בס"ד:

ב

(ב) ונהגו העם לצאת בבגדי פשתן. בגמ' ורי"ף אי' בכלי פשתן כמו בר"ג. ולפי נוסחת רבינו נראה דכלי פשתן משמע הרבה כלים יותר מן הצורך להלבשת המת. כמו שהי' המנהג הקדום להרבות מיני כלים. אלא שהיו יקרים של משי וכיב"ז ור"ג יצא בכלי פשתן אבל עדיין הוסיף בכמה מיני כלים. ונהגו אחריו שלא להלביש אלא בבגדי פשתן כדי צורך הלבשה. ועי' בסנהדרין ד' מ"ח היו אביו ואמו מזרקין בו כלים כו'. וברי"ף פ' אלו מגלחין בשם ברייתא בא"ר כל המציל כלים מן המת כו':

ג

(ג) אפי' בצרדא בר זוזי. כן הגי' לפנינו בגמרא וברי"ף שם וכ"כ הערוך ערך צרדא. ופירושו שאין מקפידין ויש מוציא אפי' בפחותים כאלה אבל הרמב"ם פרק ד' מה' אבל כ' בזה"ל ונהגו חכמים בסודר שוה זוז שלא לבייש את מי שאין לו. א"כ מהראוי להוציא בפשתן פשוט המצוי לעמים. וע"כ גריס בגמרא נהוג עלמא לצאת בצרדא בר זוזי. וכן הביא גמרא זו הרמב"ן בתה"א ריש ענין ההוצאה ורא"ש סי' קכ"ו והטור יו"ד סי' שנ"ב ומכ"מ לא ראיתי מי שכתב זה הדין. גם הטור הביא לשון הרמב"ם בהלכה זו. וגייז מיני' זה הדין. וגם לא נהגו כך. אלא כ"א מוציא כפי כחו וכבודו. אלא שיהא פשתן לבן ולא זולתי. והרי גם בשאר התקנות שהתקינו שלא לבייש את העניים. לא השוו את הדין ממש. ואין כל סל נצרים שוה במלאכתו ואין כל הולכה של אכילה ושתיי' שוין. ולא התקינו אלא שלא יהא ניכר לעין כל ההפרש שבין עשיר לעני. מיהו במקומו של הרמב"ם ז"ל נהגו לדקדק גם בזה. ונהרא נהרא ופשטי' וע' מש"כ של"ה במס' פסחי' ד' קמ"ה בהגה"ה:

ד

(ד) התקינו שיהו אבלים עוברים וכל העם עומדים. בגמרא דסנהדרין אית' דר' יוסי החזיר בצפורי את הדבר ליושנו שיהו אבלים עומדים וכל העם עוברים. וכ"כ הרמב"ם ריש פי"ג מה' אבל. וכ"כ הרמב"ן בתה"א והביאו הטור סי' שע"ו בזה"ל המנהג שהיו נוהגין בימי רבותינו קוברין המת כו' ומתעכב שם האבל ועומד מצד א' והעם מסדרין עצמן לפניו שורות שורות כו' אבל מדכתב רבינו הברייתא כדאי' לפני חזרת ר' יוסי משמע שמנהג מקומו הי' כת"ק. ובמקום שנהגו כר"י בצפורי נהגו. ובמקום שלא נהגו הלכה כת"ק וכן במדינות אלו האבלים עוברים וכל העם עומדים בשורה:

ה

(ה) ולת"ק הטוב והמטיב ולא דיין אמת. ומ"ש בבית האבל בכל דוכתא נמי הכי מברכין בגמרא ליתא האי ומ"ש כו'. והוספתי דברי רבינו ופי' הגמ' הוא. ויש ללמוד דעת רבינו שהיא כנוסחת התו' והפוסקים שלא לומר ג' הטבות לבד הטוב והמטיב. כמבואר בב"י א"ח סי' קפ"ט. וא"כ פי' קושית הש"ס כמ"ש רבינו דלת"ק דלא קאמר דיין האמת. אלא הטוב והמטיב. אין זה חידוש בבית האבל. ואע"ג שעדין יש שנוי קצת דבכל יומא אמרינן ג' הטבות. ובבית האבל אינו אלא הטוב והמטיב אין זה במשמע דברי ת"ק לפחות מג' הטבות. אבל תר"י כ' דלכ"ע אומרים ג' הטבות שבכל יום אלא שמוסיפים בבית האבל עוד הטוב והמטיב. כדי לתת שבח לבורא על הצרה הבאה עליו. ור"ע ס"ל דכיון שאמר הטוב פעם א' א"צ לחזור ולאמרו פעם שנית ודי כשיאמר דיין האמת. וא"כ מפרשינן קושי' הש"ס שלא כמש"כ רבינו. אלא הכי מקשה היאך אפשר שלא לומר מעין עיקר המאורע. אבל קשה לי א"כ מאי הוכיח הגמרא דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל לר"ע. ומאי הוכחה הא אין עוקרין אלא הוספה זו שהוסיף ת"ק לומר פעם רביעית הטוב והמטיב. אלא ודאי פי' רבינו עיקר שלר"ע אין אומרים כלל. ולת"ק אין אומרים אלא פעם א' הטוב והמטיב:

אלא הטוב והמטיב ודיין האמת כצ"ל:

ו

(ו) דיין אמת שופט בצדק ושליט במעשיו כו'. כצ"ל ובגמ' אי' שופט בצדק ולוקח נפשות במשפט ושליט כו' וכבר כתבו התו' בשם בה"ג שאין לאמרו משום דקיי"ל בשבת ד' נ"ה יש מיתה בלא חטא כו'. וכן דעת הרי"ף שאין לאמרו. וכן הוא דעת רבינו. ותר"י הקשו שאע"פ שיש מיתה בלא חטא כל דרכיו משפט הוא והוא יודע למה עושה כן. ולטעמי' קאי שפירשו בפ' הרואה בברכת בה"ק והמית אתכם בדין בזה"ל ואע"ג דקיי"ל יש מיתה בלא חטא אפ"ה דינו דין אמת שהוא יודע כל דרכי איש וכל דרכיו משפט. עכ"ל. אבל אין זה הפי' נכון לענ"ד דא"כ היאך נפרש אשר יצר אתכם בדין כו'. אלא נראה פי' בדין הוא הטבע וכדאי' בשבת ד' קנ"ה ב' מ"ד יודע צדיק דין דלים. יודע הקב"ה שכלב מזונותיו מועטים כו' והרי לא עוונות הכלב גרמו זאת. אלא כך הטביע הקב"ה בשעת יצירה. וכל מעשה בראשית נקרא דין ומש"ה לא נזכר במ"ב אלא שם אלקים וזהו כוונת מאמרם ז"ל בב"ר בתחילה ברא הקב"ה את עולמו בדין וראה הקב"ה שאין העולם מתקיים שיתף רחמים בדין. וכבר צווחי עלה בעלי הדרש אבל הכוונה פשוטה. דבריאת שמים וארץ הוא הטבע הי' בדין גמור. אבל קיום העולם א"א אלא בשתוף רחמים בדין. וע"ז מברכין אשר יצר ואשר המית שבטבע הבריאה הי' כן. כמאמר ר' יוחנן בברכות ד' י"ז א' סוף אדם למות כו' והכל למיתה הן עומדים. והקב"ה אמר בפירוש כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ואע"ג שהרמב"ן בפי' התורה פ' בראשית חלק על חכמי הטבע שאומרים דבע"כ טבע המורכב להפרד. מכ"מ לא חלק רמב"ן אלא על אדם הראשון שנזון מפירות ג"ע ונהנה מזיו השכינה באור פני מלך חיים ית'. אבל תולדותיו ודאי עפ"י הטבע היו ראוים שימותו זולת אנשים מיוחדים כאליהו וכדומה שיצאו מן הטבע. וכן מפורש בתנחומא פ' שמות המות מתוקן הי' שיבא לעולם שנ' וחשך ע"פ תהום זה מלה"מ שמחשיך פני הבריות כו' ע"ש עוד. ובב"ר פכ"א הן האדם הי' כאחד ר' ברכי' בשם רח"א כאליהו מה זה לא טעם טעם מיתה אף זה הי' ראוי שלא לטעום ט"מ. הרי דהוא דבר נפלא כמעשה אליהו. ואדם יציר כפיו ראוי הי' לאותו מדרגה. ולא כעבודת הקודש שער העבודה פרק י"ט ע"ש. ובביאור הספרי פ' פנחם על המאמר ה' אלקים בדין בראת את העולם הוספתי בזה בס"ד. עכ"פ והמית אתכם בדין פירושו עפ"י הטבע שהטביע הוא ית"ש. אבל ולוקח נפשות במשפט משמע משפט עונש על העון ותלי' ביש מיתה בלא עון. וראוי לדעת שבנוסחת הרי"ף התחיל ברכה זו המלך החי. וכן הוא בה"ג. אבל נוסחת רבינו כמו לפנינו. וכן הוא בתו':

ז

(ז) שבת עולה ואינה מפסקת מ"ט עונג הוא דכתיב ביה. הרגלים כו'. מ"ט שמחה הוא דכתיב בהו. זהו הטעם כ' בה"ג ג"כ והביא הרמב"ן בס' תה"א בשמם של רבינו ובה"ג. ואין זה נוגע לטעם שכ' התו' ד' כ"ג ב' ד"ה מאן בשם הירושלמי טעם על שאין אבלות בשבת משום דכתיב ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. דהתם יהיב טעמא על הא דקיי"ל אין אבלות בשבת. ואכתי לא איתבריר לרבינו אי יש אבלות בשבת אי לא עד להלן דשאיל ברם צריך הא דבעי מיני' כו'. ובאבילות בפרהסיא מיירי כאשר יבואר להלן. אבל זה הטעם של רבינו הוא על ההפרש בין שבת ליו"ט וקיהיב טעמא משום דבשבת עונג וביו"ט שמחה. ואי נימא דיש אבלות בשבת בפרהסיא ומש"ה עולה ואינו מפסקת בפשיטות נמצא צריכים אנו לזה הטעם אמאי נהיג אבלות בשבת יותר מיו"ט. ואי נימא דאין אבלות בשבת בפרהסיא. מכ"מ הא דברים שבצינעא נוהג בשבת משא"כ ביו"ט אי קבר מתו לפני הרגל לד"ה. וצריכין אנו לזה הטעם מ"ש דבשבת נוהג דברים שבצינעא. ומש"ה עולה ואינה מפסקת משום שאין בו אלא מצות עונג. וביו"ט מפסיק לגמרי ואינו נוהג אף דברים שבצינעא. והיינו משום דכתיב בהו שמחה. ונכלל בזה אכילת קדשים שהוא עיקר השמחה שבתורה. ובכלל זה הוא שמחת מריעות של בניו ובני ביתו כמש"כ הרמב"ם בה' יו"ט פ"ז הי"ז י"ח שזה הוא מה"ת. וכ"ז הוא דברים שבצינעא. שהרי ההעדר והמניעה מלאכול קדשים ולסעוד במריעות ולשמוח בחלוק קליות ואגוזים אין זה בפרהסיא. ומכ"מ מחויב מה"ת ביו"ט וממילא מותר ה"ה תשמיש המטה. ומש"ה מפסיק לגמרי אבלות. ועדיין יש להבין ולהעמיק בדעת רבותינו שהרי בירו' והביאו הרמב"ן שם ובמלחמת ה' בפ' וא"מ. יהיב טעמא על הא דשבת עולה ואינו מפסקת ויו"ט מפסקת ואינו עולה. משום דאפשר לשבעה בלא רגל וא"א לשבעה בלא שבת פי' הרמב"ן בתה"א בזה"ל וא"ת שבת תפסיק ליכא אבלות שבעה. וא"ת לא תפסיק ולא תעלה שבעה רצופים לעולם לא משכחת והפכתי חגיכם לאבל דדומי' דחג בעינן ועוד כיון שלעולם אינה מפסקת עולה עכ"ל. ואיך שהוא אמאי יהבי רבותינו טעמי אחריני בדבר. אבל כד דייקת מסוגי' דירושלמי דא מוכחא דעיקר טעם רבותינו עפ"י ש"ס דילן. דבירו' שקיל וטרי אי נוהג דברים שבצינעא ביו"ט בקובר מתו ברגל. וז"ל מפני שאמרו שבת עולה וא"מ הרגלים מפסיקין וא"ע א"ר סימן בשם ר' יוחנן שהוא מותר בתשה"מ. פי' הרמב"ן ברגל ולא בשבת לפיכך זו עולה וזו מפסקת. ומסיק מילתי' דריב"ל והלא אמרו אין אבל ברגל אלא שהרבים נוהג בו בצינעא מהו בצינעא פי' שהוא אסור בתשה"מ. פי' הרמב"ן שהביא ריב"ל הברייתא השנויה באבל רבתי דקתני אבל במועד כאילו אינו אבל והרבים נוהגין בו בצינעא ומפרש ריב"ל מהו בצינעא שהוא אסור בתה"מ. והקשו התיבון הרי הרגל אסור בתה"מ ואינו עולה אף השבת הואיל שהיא אסורה בתה"מ לא תעלה פי' כיון שלמדו דא' שבת וא' רגל נוהגין בדברים שבצינעא חזרו לשאלה הראשונה א"כ מה נשתנה זה שעולה ואינו מפסיק וזה שאינו עולה ומפסיק ומתרץ א"ר אבא אפשר לשבעה בלא רגל כו'. זהו טופס הירושלמי והפי' מלוקט מדברי הרמב"ן שם ושם. נמצא אי נימא דשבת ויו"ט שוין בדיניהם צריכין לטעם זה. אבל אי אין שוין הטעם פשוט דשאני שבת מיו"ט והוא הטעם שנתנו רבותינו דלהכי שאני יו"ט משבת דבזה עונג ובזה שמחה. והרי עיקר טעם רבותינו מבואר בגמרא דילן ד' י"ד ב' אבל אינו נוהג אבלות ברגל שנא' ושמחת בחגך אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. ומדקאמר הגמרא דה"ט דיו"ט שנא' ושמחת בחגך. והא קיי"ל אין אבלות בשבת גם כן דלא כתיב ביה שמחה. אלא ודאי ה"ק שאינו נוהג כלל אפילו דברים שבצינעא. וזה אינו אלא ביו"ט. ולמדנו דש"ס דילן ס"ל אין אבלות נוהג ברגל אפי' בדברים שבצינעא. אפי' קבר מתו ברגל. וזהו דעת הרמב"ם וכמש"כ הב"י א"ח סי' תקמ"ח והרמב"ן בס' תה"א. והוא דעת בעל המאור דגריס בכתובות ד' ד' אע"פ שאמרו אין אבלות בשבת דברים שבצינעא נוהג. ולא כדאי' לפנינו אע"ג שאמרו אין אבלות במועד כו' ודלא כהרמב"ן שהרבה לחלוק על הרמב"ם ובעה"מ מהא דירו' הנ"ל ואדרבה מסוגי' דירושלמי למדנו דש"ס דילן פליג והיא דעת רבינו ובה"ג. ואסביר עוד דהרמב"ן לטעמי' שנוטה דעתו בענין האבלות דעיקר אבלות דרבנן אפי' ביום ראשון. וכ' דסוגי' זו דמ"ק דקאמר ודחי עשה דיחיד לאו דוקא אלא עשה דדבריהם וכשיטת התו' בכ"מ. א"כ אפשר לפרש דמיירי במילי דפרהסיא. והא דנקיט עשה דושמחת בחגך הוא ל"ד. ובאמת דמילי דבצינעא אסור באבלות דהשתא. אבל הרמב"ם בסה"מ והביאו הכ"מ ריש ה' אבל דייק טובא בגמרא זו ובנה יסודו להוכיח מינה דאבלות יום ראשון מה"ת. וכן פי' הרי"ף סוגיא זו בברכות פ"ב וטרח ליישב הא דקאמר אי אבלות דמעיקרא כו' משמע דגם אבלות יום שני מה"ת. וישב שפיר ע"ש אבל ביום ראשון ודאי מה"ת. אלא דעשה דרבים ושמחת בחגך קא דחי לה. ומה שהקשו הראשונים מהא שאין מתאבלים על סתם ולדות שמתו בתוך ל'. ע' מש"כ סי' ק"ג אות ט"ז בס"ד מקורו של דבר בתורה. והרמב"ן הקשה ע"ז הפי' בזה"ל תדע שהרי לענין אנינות לא אתי עשה דושמחת בחגך ודחי אנינות שהרי לדברי האומר אנינות לילה דאורייתא אונן אינו טובל ואוכל פסחו לערב והתם בזבחים ד' צ"ט אי' אמר אביי כאן כשמת לו מת קודם חצות. ולא אתחזי לפסח חיילא עליו אנינות אלמא דקדים דחי והכא אמרי' דאתי עשה דרבים ודחו דיחיד אפי' מעיקרא אלא ש"מ קולא היא בשל דבריהם לומר שלא העמידו דבריהם בעשה דיחיד במקום עשה דרבים עכ"ל. ובמח"כ לק"מ. דאכילת קדשים באנינות אסור בל"ת דלא אכלתי באוני ממנו. דכתיב במעשר שני ונ"ל בקדשים מק"ו כדאי' ביבמות ד' ע"ג ב' לענין לאו דלא בערתי ממנו בטמא. ותו דבפי' כתיב ואכלתי חטאת היום וגו'. והרי הי' שמחת הרבים של חנוכת המזבח ועי' מש"כ בביאור הספרי פ' בהעלותך עה"פ וביום שמחתכם בס"ד. אלא שאני אכילת קדשים שהוא בלאו. ק"ו ממע"ש. וז"ל הרמב"ם ה' מע"ש פ"ג ה"ז ולא מע"ש בלבד אלא כל הקדשים כולן אם אכלם באנינות של תורה לוקה כו'. אבל שארי שמחות דאסור בעשה לדעת הרי"ף והראשונים ז"ל שפיר קאמר דעשה דרבים דחי לה. והיא שמחת מריעות ביו"ט שהוא מה"ת כמש"כ לעיל. וקאמר דוקא שמחת יו"ט שהוא בעשה מהני לדחות דברים שבצינעא ג"כ. משא"כ בשבת אי חל עליה אבלות בשבת כגון שנקבר ע"י א"י או שנתיאשו אז מלקברו חל עליו עשה דאבילות בצינעא מה"ת. ואין עשה דעונג סותר לעשה זו. מיהו באבלות דפרהסי' מסיק הש"ס שאינו נוהג אפי' ביום ראשון. וסמכו על דרשי דקראי ג"כ. וע' מש"כ להלן אות י"ג. ובאמת קרוב בעיני לומר דעיקר אבלות ביום ראשון שכתבו הראשונים שהוא מה"ת אינו אלא במילי דבצינעא ר"ל להצטער בלב שזהו פי' אנינות יום ראשון מה"ת לדעתם ז"ל. וידוע הא דתנן בסנהדרין ד' מ"ו שאין אנינות אלא בלב. ונכלל בזה אכילת קדשים דמשמח הלב. ושמחת מריעות ות"ת וכדומה. אבל לנהוג אבלות ברבים לכ"ע אינו אלא מדרבנן ומש"ה אינו נוהג בשבת להמסקנא. וקרוב לזה כ' הרמב"ן עצמו לדעת הגאונים בזה"ל וכן נראה עוד שעיקר אבלות מה"ת אינו אלא בעדונין כגון רחיצה כו' וזה אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינו מה"ת כו' ודבריו ברורים וע"ע סי' ל' אות ב'. ומש"כ להלן אות ט'. נחזור לענין דהרמב"ם קבע יסודו במקום נאמן בשמעתא זו דדוקא עשה דושמחת בחגך דוחה לעשה דאבלות. ולא שבת. וע"כ מיירי בדברים שבצינעא ביום ראשון. וזהו דעת רבינו ובה"ג שכתבו הטעם שבין שבת ויו"ט שזו עונג וזו שמחה ולא כהירו' [ועי' חי' ריטב"א ד' י"ט שהביא מחלוקת הר"י עם הר"ש ורמב"ן אי נוהג דברים שבצינעא ביו"ט]. אלא שהרמב"ן הקשה על שיטת הרמב"ם מהא שכ' הרי"ף בכתובות פ"א ובפ' וא"מ אע"ג שאמרו אין אבלות במועד דברים שבצינעא נוהג. אבל ע"כ כמו שהרמב"ם גורס בגמרא בשבת הכי גריס ברי"ף. ויותר קשה להגיה בבה"ג שכ' בזה"ל ואע"ג דליכא אבלות במועד אבל דברים שבצינעא נוהג תשה"מ. מכ"מ ע"כ יש כאן טה"ד שהרי הב"י א"ח שם רצה לומר דהא שכ' בה"ג דאי חל אבלות ביו"ט שני ש"ג נוהג אבלות היינו במילי דבצינעא. ולפי גירסתנו מפורש בהיפוך. דהא גם ביו"ט ראשון נוהג דברים שבצינעא. אלא הי' הגי' לפני הב"י אין אבלות בשבת. ולפנינו יבואר דעת בה"ג עה"נ. מיהו דעת רבינו והרי"ף ודאי שאין שום אבילות במועד. והרי ר"י מרא דמימרא זו ואיתא בירו' משמי' שא"נ במועד. ואף על גב שמצינו התלמודי' חלוקים במימרא דאמוראי. מכ"מ יש ראי' להכריע. וע' רא"ש מ"ק פ"א סי"ג. ואובין עוד לפניך. שהרי לא הביאו בה"ג והרי"ף הא דתני' בד' י"ט הקובר את מתו ב' ימים לפני הרגל מונה ה' ימים אחר הרגל ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכל הענין. והרי הלכות קבועות הן בקובר מתו ברגל מיהת. ובאמת דעת הרמב"ן והרא"ש ובש"ע שרבים מתעסקים עמו ברגל. והוכיח הרמב"ן מכאן דשמחת מריעות אסור. וז"ל ותמה ע"ע הוא והא שמח שמחת מריעות והרבים יהא מתעסקים עמו כו'. וכבר כ' הב"י דיש לתמוה על הרי"ף שהשמיט הא דתני' מלאכתו נעשית ע"י אחרים עד סוף הברייתא וכן יש לתמוה על הרמב"ם שכ' בפ"י מה' אבל שהקובר את מתו ברגל אחר הרגל מתחיל למנות שבעה ונוהג בהן כל דברי אבלות עכ"ל הב"י. ובעניי זכיתי לעמוד ע"ד רבותינו ז"ל. דס"ל דוקא להאי תנא דס"ל קובר מתו שני ימים לפני הרגל כו' עדיין מתעסקים עמו ברגל ומבטל שמחה אע"ג דלכ"ע אבלות יום שלישי דרבנן. אלא ס"ל שאין שמחת יו"ט מצוה קבועה כמו מצות אבילות. ומכש"כ קובר מתו ברגל דרבים מתעסקים עמו ברגל ומבטל שמחת מריעות. ולפנינו אות ט' יבואר דר"א תנא דבריית' זו לטעמי' דס"ל שמחת יו"ט בגבולין רשות. וממילא אחר הרגל אינו נוהג כל דברי אבלות. אבל לדידן דקיי"ל הקובר מתו שעה א' לפני הרגל מפסיק אבלות לגמרי. ומשום שעבר אבלות יום ראשון מה"ת. ושמחת יו"ט מה"ת. ה"נ אפי' קובר מתו ברגל אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד לגמרי באותו יום ונוהג שמחת מריעות שהוא עיקר מ"ע מה"ת אפי' בגבולין כמבואר להלן. וממילא נוהג כל דין שבעה אחר הרגל. ואפי' תנא דמתניתין ורבא דפסק כמותו דדוקא ג' ימים לפני הרגל מפסיק מכ"מ בזה ודאי מודה דקובר יום א' לפני הרגל אין רבים מתעסקים עמו ברגל. וממילא ה"ה קובר מתו ברגל. והיינו דפליגי ר"י וריב"ל בירו' אי אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד או לא. וש"ס דילן סתמא כר"י דירו'. והיינו דאי' בד' כ' שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי רגל נעשית רחוקה עולה לו וא"נ אלא יום א'. תני ר"א דמן קסרי קמי' דר"י שמע ש"ק בשבת ולמ"ש נעשית רחוקה א"נ אלא יום א'. ולכאורה מה הוסיף רבותא בשבת יותר מברגל. אלא כמש"כ דבשבת נוהג דברים שבצינעא מש"ה ס"ד שדומה לשמע ש"ק בחול. משא"כ במועד שא"נ כלל והרי הוא כמו שלא שמע כלל. וע"ע מש"כ סי' ל"ה אות ב' בס"ד. עוד מבואר דעת רבינו והרי"ף עפ"י מש"כ בסוגי' ד' י"ט בעי מיני' אביי מרבה רגל עולה למנין שלשים או לא. למנין שבעה לא קא מיבעי לי דלא נהגא מצות שבעה ברגל כי קא מיבעי לי מצות שלשים דנהגא מצות שלשים ברגל. ופי' רש"י גיהוץ ותספורת. ור"ל שאסור ללבוש בגדים מגוהצין. והרמב"ן במלחמת ה' הוסיף וכ' בזה"ל ואסור ללבוש בגדים מגוהצין ושמחת מריעות וכל דבר שאסור מחמת אבלות דשלשים. משא"כ אבלות דשבעה כמה דברים א"נ בהם היינו נעה"ס וכפית המטה עכ"ל. אבל רבינו כ' בזה"ל בסמוך אבל לענין שלשים עולה מ"ט משום שאין תספורת ברגל אע"ג דהא דלא מספר לאו משום אבלות אלא משום רגל כו'. וכ"כ הרי"ף דהא אינו מגלח ברגל אלמא דס"ל דמחמת שלשים א"נ מאומה ומותר בגהוץ ושמחת מריעות אלא דתספורת אסור משום מועד. וא"כ ע"כ הא דקאמר שא"נ מצות שבעה ברגל. היינו אפי' דבר א' של מצות ז' א"נ. הרי מפורש דמותר אפי' בדברים שבצינעא. והגי' בכתובות אע"פ שאין אבלות בשבת והא דמדמי חתן לשבת היינו משום דעפ"י דין לא הי' ראוי שידחה שמחת חתן דיחיד עשה דאבלו' דמה"ת. וכבר הקשו מכאן על דעת הראשוני' ז"ל דס"ל יום ראשון מה"ת. וע"כ צ"ל דחז"ל ראו שידחה מצוה דשבת החמורה מצוה דאבלות ואם יאסרו שמחת מריעות בימי המשתה בע"כ ידחה הנשואין. מש"ה התירו אפושי שמחה. משא"כ תשה"מ אחר בעילה ראשונה אינו מעכב לנשואין. וכדי שלא יהא תימא לחלק בדיני אבלות לאסור מקצת ולהתיר מקצת. מש"ה הביא הא דר"י לענין אבלות דשבת. זה הנראה דעת רבינו והרי"ף והוא דעת הרמב"ם ז"ל. איברא יש מקום לומר דאע"ג דשמחת מריעות מותר ברגל שהוא מה"ת. מכ"מ תשה"מ אסור. והרי תשה"מ אין שייך לשמחת החג. ואין מצות עונה ברגל כמש"כ התו' כתובות ד' ז' ד"ה א"ל כו' דשאר בעילות אין כ"כ צורך היום כו'. והרי בימי הבית היו אסורים בתשה"מ משום מצות אכילת קדשים וע' מש"כ להלן אות י"ג. ולא תקשה מהא דאי' במ"ק ד' ז' לענין שמחת הרגל דמצורע דצוותא דאשתו עדיפא לי'. שאני מצורע שמנודה מביתו לגמרי כדתנן בנגעים פי"ד. ולהלן סי' ל' אות ב' ביארתי עה"נ בס"ד. אבל לכל אדם אין תשה"מ משמחת הרגל. ואפשר לומר דאסור לאבל במועד. וא"כ יש לקיים הנוסחא שלפנינו בכתובות אע"ג שאין אבילות במועד כו' ומדמי מועד לחתן ממש דאפושי שמחה מותר ותשה"מ אסור. ולפי זה מבואר מש"כ בה"ג אבל דברים שבצינעא נוהג כגון תשה"מ כו' ור"ל דוקא תשה"מ ולא שאר אפושי שמחה ות"ת וכדומה שמונע משמחת יו"ט. ואע"ג דבירו' אי' דאי תשה"מ אסור ברגל א"כ דומה לשבת וצריך טעם מ"ש זו עולה ואינו מפסיק וזו מפסיק וא"ע. מכ"מ בהא פליג תלמוד דילן. וס"ל דלאו הא בהא תלי'. ועפ"י דעת זו פירשתי בסי' קנ"ח אות ג' מחלוקת הראב"ד עם הר"י מפארי"ש בתו' יומא ד' י"ט. דהר"י ס"ל דאבל ביו"ט אסור ביחוד כמו חתן. והראב"ד מתיר. וכ"ע מודו בשבת דמותר יחוד. והוא משום דקאמר בכתובות דף ד' ב' מאי קולא כו' אלא דקתני ונוהג שבעת יה"מ ואח"כ נוהג שבעת יה"א. פי' דאפושי שמחה מותר כדרך ימי המשתה משא"כ אבל בשבת. וס"ל להראב"ד כהרמב"ן ז"ל דגם ברגל אסור שמחת מריעות. והר"י מפארי"ש ס"ל דמותר ומכ"מ דברים שבצינעא נוהג. ומש"ה אסור יחוד כמו חתן. וע' מש"כ עוד שם לבאר דעת הר"י מווינא הכי. והוא דעת בה"ג. הן אמת שהרא"ש דחה בכתובות פ"א ס"ט דעת הר"י מפרי"ש בסברא אחרת משום שהקילו בחתן לדחות את האבלות בכוון. אבל הראב"ד לא דחה הכי. ונ"מ בין אלו הדחויים. אם חל אבלות בתוך שבעת ימי המשתה שהלכה פסוקה ברמב"ם פי"א מה"א שגומר ימי המשתה ואח"כ מונה ימי אבלות. והשתא להרא"ש מותר ביחוד ולהראב"ד אסור. ולכאורה ק' לשיטה זו הא דסוגי' ד' י"ט הנ"ל. דממ"נ כל מצות אבילות דשלשים ג"כ א"נ. ואחת ממצות דשבעה ג"כ נוהג היינו תשה"מ. וא"כ מ"ש אבלות דשבעה דאינו עולה יותר מאבילות שלשים. אבל נראה דמפרש כרש"י שכ' גהוץ ותספורת ור"ל דאסור ללבוש בגדים מגוהצין ג"כ. והוא עיקר מצות שלשים כמבואר בירו' מ"ק פ"ג ה"ה גזרת שבעה כו' גזרת שלשים אחוי גהוץ ותספורת. והטעם דנקטי הני לעיקר יותר משמחת מריעות משום שהתירו במקום מצוה כגון שאין לו בנים לישא בתוך שלשים. וס"ל לבה"ג וסיעתו דגהוץ ותספורת אסור שאין אלו שייך לשמחה אלא לכבוד הרגל תדע דבפורים דכתיב בי' שמחה לא הזכירו מצוה ללבוש בגדים מגוהצין ולהסתפר. וכהן בשבתו מצווה ע"ז משום כבוד המקדש. ועיקר מצות יו"ט הוא שמחה. וע"ע מש"כ בדרשה דפורים אות ב' בס"ד. ולפי אשר יבואר באות הסמוך. יש ראי' לשיטה זו דגהוץ אסור ביו"ט כמו דחתן אסור בגהוץ ותספורת לפרש"י ביומא ד' ע"ח ע"ש. הרי מבואר בס"ד דעות הגאונים הראשונים ז"ל. ויש להעיר במש"כ הטור סי' שצ"ט דנראה לו דהרא"ש חולק על הרמב"ן ז"ל וס"ל שאין נוהג אבלות דשלשים במועד אלא מה שאסור מחמת מועד. וכ' הב"י שדקדק מדהקשה הרא"ש בסי' ע"ה וא"ת בחג נמי יבטל שמ"ע גזרת ל'. ויישב שאני התם שלא נהג כל דין ל'. והוא תמוה. שהרי הרמב"ן עצמו הקשה ויישב כדברים האלה. וכבר תמה בשו"ת מ"ב סי' ע' על הרמב"ן עצמו. ודחה דעתו ז"ל בשתי ידים. וחס לן לומר שהרמב"ן שכח דברי עצמו ואף כי באותו שער שעומד בו. אבל במח"כ הב"י ומ"ב לא ירדו לס"ד ז"ל. שהמה הקשו על מימרא דרבינא שעה א' לפני החג והחג ושמ"ע מיחשב לכ"א יום. ואמאי לא נימא דשמ"ע מבטל שלשים. כמו שדחו הא דר"פ בשעה א' לפני רה"ש שעולה לי"ד יום. וכ' הרמב"ן עלה שאין הלכה כן אלא יוה"כ מבטל שלשים לגמרי. ורבינא עצמו דחה הא דר"פ ע"ש. וא"כ שפיר הקשה על הא דרבינא משום שמ"ע. ויישב דאינו נוהג דין שלשים כלל. כיון דכבר נפטר ממצות שבעה בשעה א' לפני החג. משא"כ בקובר מת ברגל ורבים מתעסקים עמו ואסור בתשה"מ בהא ס"ל דנוהג כל דין שלשים. והא ל"ק בקובר מתו ברגל והא שמ"ע מבטל מצות שלשים דזה א"א שהרי עדיין מצות שבעה לפניו אחר החג וזה ברור. וא"כ אין מדברי הרא"ש אלו ראי' נגד הרמב"ן ז"ל. והטור שדקדק מדעת הרא"ש. היינו מדכ' בסי' ע"ד בזה"ל הואיל ומצות שלשים נוהג ברגל דהא אינו מגלח. והן דברי הרי"ף ז"ל מבואר דש"ד מותר. מיהו אין מוכרח כ"כ. דכך דרכו של הרא"ש להעתיק לשון הרי"ף כהויתו. ומש"ה כ' הטור שיראה שהרא"ש חולק בזה. ואי נימא באמת הכי. ע"כ ס"ל להרא"ש כהמאור דס"ל שאע"ג שא"נ שום אבלות במועד מכ"מ רבים מתעסקים עמו. היוצא מכ"ז דקובר מתו ברגל דעת רבינו ובה"ג ורי"ף ורמב"ם ובעה"מ ור"י מפרי"ש והר"י מווינא שא"נ אבלות כלל. אלא שמחולקים בתשה"מ. וכשתדקדק בכלבו ה' אבל ס"ל ג"כ דלא כרמב"ן ז"ל אלא שהבעה"מ דס"ל ג"כ דלא כרמב"ן כ' דמכ"מ לא נדחה ברייתא דהקובר מתו. מש"ה הקשה על הרי"ף שלא הביאה. וזהו דעת הרא"ש לפי הבנת הטור. ובהא פליגי הגאונים ז"ל וס"ל כהרמב"ן דא"א לנהוג שמחת מריעות ויהיו רבים מתעסקים עמו. וע' בשו"ת ח"צ סי' ק' שנטה להקל בת"ת משום דעת הרמב"ם ז"ל. ולמש"כ כל קדושים עמו. ושתיקתם הוא הוראתם ז"ל. וממוצא דברי בפי' דברי הרמב"ן ז"ל מובן שהמנהג שכ' הרמ"א ביו"ד סי' שצ"ט ס"ה דהקובר מתו יום א' לפני הרגל רשאי לרחוץ אף לדידן שהרחיצה אסור כל ל'. מנהג ותיקין הוא. דכ"ע מודו בכה"ג שא"נ דין שלשים ברגל. ולא פליגי אלא בקובר מתו ברגל. ולאכמש"כ באו"ח סי' תקמ"ח. [ויש לעיין עפ"י דעת הגאוני' ז"ל שאין ברגל שום אבילות כלל. א"כ קשה קושית רש"י סנהדרין ד' מ"ז ב' דנימא הואיל ונדחו ידחו. אבל באמת ל"ק כלל דלא אמרינן סברא זו אלא בדחי' דמת או דגברא דאבל ג"כ לדעת הט"ז סי' שצ"ו אבל בדחוי' דיומא ודאי לא וכמש"כ התו' פסחים ד' פ' א' ד"ה אתה ע"ש]:

ח

(ח) אע"ג דהא דלא מספר לאו משום אבילות כו' כצ"ל. כבר בארתי מכאן ראי' מכרעת דס"ל לרבינו שא"נ שום אבלות דשלשים במועד. והן דברי הרמב"ם ז"ל שכ' פ "א מה' אבל דימי הנשואין אינו עולה למנין ל'. והראב"ד השיג אמאי גרע מרגל. אבל טעמו של הרמב"ם דדוקא רגל דאסור תספורת מיהת. הרי נוהג דין ל' משא"כ חתן דמותר בתספורת כמו בגהוץ ובשמחת מריעות. וכ"כ מהריב"ל ח"ג סי' ע"ב. ונראה דתלי' במחלוקת פרש"י והרא"ש ז"ל בהא דאי' בכתובות ד"ה אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל"י. ופרש"י דהיינו ל"י של אבלות. והרא"ש פי' דמילתא בפ"ע הוא אם אירע אבלות בתוך ל"י של כלה. ולכאורה פרש"י תמוה מסוגי' דיומא ד' ע"ח ב' דפשיט מכאן דכלה כל ל"י. אבל רש"י ביומא דייק ג"כ הכי ופי' בד"ה אין. ברייתא היא בכתובות כו' וכל האריכות למותר. ובא ללמדינו דסוף ברייתא זו ארישא קאי דמיירי שאירע אבלות ביום החופה. וע"כ מפרש בפשיטות. דהא ברור שאין יותר מל' יום. ועד כמה תחוג ותיזיל. ולא מיבעי לן אלא דילמא פחות. ופשיט שפיר מדאין מונעים כל משך ל"י של אבלות. ש"מ דכלה ג"כ ל"י. וע"כ ס"ל כהראב"ד דשבעת יה"מ עולה למנין ל'. דאי כהרמב"ם א"כ ממילא מוכח דכלה הוי ל"ז ימים. מדאין מונעים כל שלשים דאבלות. והרי שבעת יה"מ בתוך ל"י של כלה. אלא ודאי עלו ג"כ למנין ל'. והרמב"ם מפרש כהרא"ש ז"ל. ואין ראי' מכאן. ובאמת סוגי' דמ"ק נראה כדבריו ז"ל. וקרוב לומר דהראב"ד לטעמי' דס"ל איסו' תספורת מה"ת וחייב מיתה ב"ש כמש"כ הרא"ש משמו ר"פ א"מ. מש"ה ס"ל דגם לחתן אסור. ולא דמי לרגל דאלולי איסור מועד הוי שרי דאתי מצוה דרבים כו' משא"כ חתן. ואנן קיי"ל כהרמב"ם ורא"ש ז"ל:

ט

(ט) מבטל גזרת שבעה או לא כו'. עד כיון דאית בהו שמחה כרגלים דמי ומפסיקין. יש לשום לב אמאי דייק רבינו למשאל אי מפסיקין לגמרי בקובר מתו לפני הרגל ולא שאיל כמו כן אי עולה בקובר מתו ברגל וכדר"א דאמר עצרת כשבת משמע דעולה וא"מ. אבל למש"כ דייק רבינו טובא דודחי לדידן דס"ל יבא עשה דושמחת בחגך ודחי אבילות דיחיד א"א לומר דעצרת תהא עולה כשבת. כיון דיש בו אפושי שמחה. ור"א ע"כ לית לי' האי כללא כמש"כ אות ז' בס"ד מדמדמה יום ראשון ושני ושלישי. ובאמת ר"א לטעמי' בפ' אלו דברים דקרי לשמחת יו"ט רשות. ומפרש בגמרא דר"א ס"ל או יושב ושונה או אוכל ושותה. ול"ד יושב ושונה אלא ה"ה מתפלל וכדומה. עוסק בתדירות בדבר מצוה שהוא עצור לה'. וא"כ אפושי שמחת מריעות רשות. ומש"ה אפשר דעולה ג"כ כשבת. אבל אנן קיי"ל כר"י דשמחת יו"ט מצוה ופשיטא שאין עצרת עולה. ולא איצטריך לן אלא אי מפסיק כפסח וחג. או שאני הני דהוי שבעה ימים. ואסביר יותר דהא תלמוד מסוגי' דידן ד' י"ד דקאמ' אבלות א"נ ברגל שנא' ושמחת בחגיך כו'. מבואר או דאבלו' יום א' וגם שמחת י"ט שניהם מה"ת. או שניהם מדרבנן מדלא קאמ' בפשיטו' יבא עשה מה"ת וידחה עשה דרבנן וכ"כ התו' שם. ובאמת לענ"ד תליין זב"ז. דאי נימא שאין שמחה אלא בשלמים. ובזה"ז ליכא שמחה כלל. א"כ הא דכתיב אוני ביום ראשון ש"א דמשמע ולא שמחת הלב. כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ז"ל לא מנע הכתוב אלא מאכילת קדשים. אבל אי תימא דכל שמחת מריעות בכלל שמחה דכתיב בתורה. וה"ה ביום א' של אבלות אסור מה"ת. והשתא לא פליגי הראשוני' ז"ל לר"א דס"ל שמחת יו"ט רשות אלא דבעינן או לכם או לה'. אבל מצות ושמחת ליתא אלא בבהמ"ק. ה"ה אבילות יום ראשון ושני ושלישי שוין דהווין מדרבנן. רק ברביעי דנשתנה בכמה פרטי' בבכי וכדומה. ולא פליגי הראשוני' אלא אליב' דר"י. דאי' ליה בפסחי' דשמחת י"ט מה"ת וס"ל להגאונים כמשמעו וכמ"ש הרמב"ם שלהי ה' יו"ט. ואע"ג דאין שמחה אלא בבשר שלמים. ר"ל בזמן דאפשר בשמחה זו. אבל בזמן דא"א. הכל בכלל ושמחת. וכיב"ז מתפרש מ"ע אך ביום הראשון תשביתו לרבי וכמבואר בפ' קדושים סי' ק' אות ב'. ובזה ניחא הא דאי' שם ד' ע"א והיית אך שמח למעט לילי יו"ט הראשון משמחה. והקשו התו' שם תיפוק מדכתיב וזבחת ושמחת ע"ש מה שנדחקו. אבל לדעת הגאונים ניחא דאתי למעט משאר שמחות. וע' שו"ת שאגת ארי' סי' ס"ה והתו' לטעמייהו דאפי' לר"י מדרבנן כמו דפשיטא להו דאבלות יום א' מדרבנן. ורק לכם בעינן מה"ת:

י

(י) כיון דאית בהו שמחה. דברה"ש כתיב בנחמי' ח' וילכו כל העם כו' ולעשות שמחה גדולה. ומש"ה קרי דוד המלך בכסה ליום חגנו משום שדומה לחג. ואע"ג שאינו חג ודאי כמבואר בסמוך. מכ"מ בלשון ב"א מקרי הכי וע' מ"ש לעיל סי' ח' אות י' בס"ד. ויוה"כ כרה"ש לכ"ד כדתני' בת"כ אחרי פ"ח פ"ט אוציא את העצרת שהוא רגל כרגלים ולא אוציא את רה"ש שהוא י"ט כיוה"כ כו'. ואע"ג שאין בו שמחה דאכיל' ושתי' מכ"מ יש בו שמחה גם בפועל ע"פ ד"ת וכדתנן שלהי תענית לא הי' יו"ט לישראל כט"ו באב וכיוה"כ כו' ובנ"י יוצאות וחולות בכרמים כו' משא"כ שבת אע"ג דתני' בספרי בהעלותך וביום שמחתכם זה השבת זה אינו אלא שמחת הנפש יתירא. ומכאן תקנו בתפלה ישמחו במלכותך וגו' כמש"כ הב"י א"ח סי' רפ"א בשם ר"כ צדק ז"ל ולזו השמחה כיון בירו' מגילה פ"א דאי' ויעשו אותם שבת א"ל לעשות אותם ימי משתה ושמחה את ששמחתו תלוי בב"ד יצא זה ששמחתו תלוי ב"ש. ובביאור הספרי בארתי יותר בס"ד. אבל רה"ש ויוה"כ כתיב בפי' שמחת הגוף. וכ"כ הרא"ש במס' רה"ש ספ"ד. והא דפליגי הגאונים ז"ל בנוסח התפלה. היינו אי שייך לומר חגים וזמנים לששון. דמ"ס דמיקרי חג כדכתיב בכסה לי"ח. ומ"ס כיון שאינו ל"ת אלא בלשון ב"א כמש"כ לעיל. ובימי דוד קרי להו חג ולא כן בימינו. וכלל גדול דתפלה כנדרים דתלי' בלשון ב"א באותו זמן. והיינו שכ' הרא"ש בשם רה"ג ז"ל אין מנהג לומר חגים וזמנים לששון כו' ור"ל דממילא אין אומרי' ג"כ הנוסח ומועדים לשמחה. אבל ודאי עיקר השנוי הוא בשביל לשון חג ולא בשביל מועדים לשמחה. ודע דהא דאי' שלהי תעני' דר"ח בכלל חגה. אינו אלא בתורת אסמכתא. שר"ח מעין רגל. דכתיב בהו מועד ג"כ. ושייך להסמיך עלייהו לשון חג. אבל ודאי אינם חג בל"ת ובאמת פרש"י בל"ז דחוק. וכי היאך מבואר מחגה דאסור מר"ח עד התענית. ולולי פרש"י הייתי מפרש דזמן חגה קאמר. דהיינו שמנה ימים מר"ח עד התענית כשעור חג הסכות וש"ע. וכענין דאי' במ"ק ד' כ'. והפכתי חגיכם לאבל שעור חג. אלא דהתם להקל באנו ונדרש של סכות בלבד וש"ע רגל בפ"ע כמש"כ התו' בשם הירו'. וכאן כייל שמ"ע בחגה. או משום דע"כ שבת א' בתוכם. שאינו נוהג שום אבלות ישנה אפי' כסעודת שלמה בשעתו. ואינו במנין שיעור חגה משא"כ אבלות חדשה דאפי' בשבת דבר שבצינעא נוהג ולהכי עולה שבת במנין כמש"כ לעיל:

יא

(יא) מ"ט כיון דהוקשו כל המועדים כולן כו'. וכ"כ בה"ג. ומקורן בשבועות ד' י' לענין מוספין. אבל התם דריש קרא דפ' מוסף. ומש"ה כולל ר"ח ג"כ בכלל מועד שהרי כתיב שם ר"ח ועל כולן כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. אבל הכא דרשי קרא דפ' אמור אלה מועדי ה' מקראי קודש. ודרשו בת"כ ארעו במאכל ובמשתה וכסות נקי'. וכל הכתוב באותה פ' הוקשו להדדי. וכ"כ הרא"ש שם בשם רב ש"ש גאון ז"ל בזה"ל שהרי כתיב אלה מועדי ה' בריש עניינא כ' וקאי אכל ענינא פסח ועצרת ורה"ש ויוה"כ כו' וכולהי אתקוש להדדי לקרותם מועדי ה' מקראי קודש כו' וע"ע ס' יראים לר"א ממיץ סי' קי"ז:

יב

(יב) הא דבעי רבב"ח ומר יוחנן משמואל. בגמרא ורי"ף אי' ר' יוחנן משמואל. ונוסחת רבינו מחוורת. ע' חולין ד' צ"ה שלא ראה ר"י את שמואל. ולשון בעא מיני' משמע פא"פ. וצ"ל בעא מיני' מר יוחנן. וידי המגיהים שלטו בזה בטעות. וכבר העיר בש"ש אלא משום שראיותיו אינן הולכות לפי דרכי בסמוך. מש"ה באתי בזה גם אני:

יג

(יג) א"ל א"נ. וקבע רבינו הכי להלכה. וע"כ לא מפרש בדברים שבצינעא. שהרי הלכה פסוקה שנוהג בשבת. אלא מפרש כהנימוק"י דבעא מיני' אי נוהג בכל דיני אבלות אפי' בפרהסיא. ובהכי אזיל כל הסוגיא דבני יהודה וב"ג ע"ש. וכ"כ הרמב"ן בס' תה"א ענין שבתות ויו"ט. והקשה הוא ז"ל למ"ד יש אבלות בשבת אלא הא דתני' מחזיר קרעו לאחוריו נימא תהוי תיובתא כו'. וכן הא דתני' מאימתי זוקפין המטות בע"ש כו' ונ"ל דבהא דמפורש בתורה פשיטא שא"נ. והיינו שינוי בגדים דכתיב וכבדתו שלא יהא מלבושך בשבת כו' וכן זקיפת המטה הוא מונע עונג שבת לשינה כראוי דכתיב בשבת. ולא מיבעי לן אלא פריעת הראש ונעה"ס וש"ש. אי משום דהווין בפרהסיא אין זה כבוד שבת וכתיב וכבדתו. או כיון דלאו מניעת עונג הויין נוהג בשבת. ולא נראה שאינו מבטל כ"ש כיון דמצות חכמים הוא דקעביד וזהו כבודה. ומש"ה דעת הרי"ף דחזרת קרע וזקה"מ חובה לעולם ולא כר"ח שהביא הרמב"ן שם. ובפרטי הדברים נחלקו האמוראים בסברות. אבל הכל הולך על יסוד דהא שכתוב מפורש פשיטא שדוחה אבלות דיחיד. ועפי"ז תבין מש"כ בה"ג ראי' דתשה"מ אסור בשבת דהלכה כר"י לגבי שמואל. ותו' ורא"ש כתובות ד' ד' הכריעו בפשיטות דע"כ אין הלכה כשמואל דהברייתא מסייע לר"י. ולמש"כ ניחא די"ל דוקא חתן ומועד שאין תשה"מ מצוה כמש"כ לעיל אות ח' מש"ה נוהג בם. משא"כ שבת דהוא עיקר מצות עונה משום שזהו מעונג שבת וס"ל דשרי. ועפ"י זה מיושב שיטת ר"ת בתו' ע"ז ד' כ"א דהא דאמר שמואל במ"ק ד' י"ב מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור באבל מיירי. וכן הא דמפרש דחוץ לתחום מותר ל"ש אלא בשבתות ויו"ט. מיירי ג"כ באבל בשבת ויו"ט. והקשה הגאון ר' יוסף מסלוצק שי' הא שמואל ס"ל דבשבת ליכא שום אבלות אפי' דברים שבצינעא. וא"כ שרי קיבולת לגמרי משום אבל. אבל לפי מש"כ ניחא. דלא שרי שמואל אלא דברים שיש בו עיקר עונג שבת משא"כ שאר דברים שלא בפרהסיא מודה שמואל דאסור:

יד

(יד) הלכה כדברי המיקל באבל כו'. מילתא בפ"ע הוא ולא שייך להא דלעיל מינה. שהרי לא הביא מחלוקת אהא דשמואל שא"נ. ותו דבה"ג כתב בשם רבוותא דזה הכלל אינו אלא בפלוגתא דתנאי ולא אמוראי. וז"ל בה' אבל. וקאמרי רבנן דהלכתא כר"י. ואע"ג דשמואל קא מקיל דכי אמרינן הלכה כדברי המיקל כו' וע' רא"ש פ"ב דעירובין שהוכיח הכי לענין הלכה כדבר. המיקל בעירוב. ועירוב ואבלות חד ביקתא נינהו. אלא מילתא בפ"ע הוא. דגם הא איצטריך למשאל. ומסיק הפשיטותא. ומש"ה מימר אמרינן אם קברוהו כו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף