העמק שאלה/יג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאלו איתתא דפטרא גברא בגיטא או שכיב גברא כו'. כבר הובא דעת רבינו בשמו ז"ל בתו' יבמות שם ובכל הפוסקים והר"ן כתובות פ' אע"פ הביא לשון רבינו בטה"ד. וכ"ז לאפוקי מפסק רבינו שמשון הזקן זקנו של הרשב"א בעל תו' ז"ל עפ"י מעשה שהי' גרושה מניקה והתירה כמבואר בר"ן. והנה כבר אזלי בהלכה עמומה זו נמושי ונמושי דנמושי. ואין עלינו אלא לבאר כדי לעמוד ע"ד רבינו. והנה ראש החולקים על הר"ש הי' ר"ת ז"ל ואחריו הלכו כל הפוסקים ז"ל וכתבו שגם הרמב"ם לא חילק בין גרושה לאלמנה. והנראה דהרמב"ם ור"ת לא נשתוו בדבר ומזה נעמוד ע"ד רבינו ג"כ. הן מעשה שהי' במינקת הי'. ולא ביאר הר"ש דעתו במעוברת גרושה. מיהו הרא"ש פ' החולץ כתב בפשיטות בשם הר"ש דגרושה מניקה וגרושה מעוברת מותרת לינשא דלא משעבדא להניק. וכ"כ הנימוק"י שם. והה"מ בפי"א מה' גירושין ה' כ"ה הביא דעת הר"ש והקשה דמניקה דומיא דמעוברת תני'. משמע דפשיטא דמעוברת לכ"ע אסור. וכבר עמד ע"ז הלח"מ ויישב דסמך ע"ד התו'. והדבר מובן שאין זה אמת ונכון. דהה"מ מעולם לא סמך עצמו ע"ד רבותינו בעלי התו' בסתם. אבל הענין כך הוא. דהר"ש התיר עפ"י תשובה בכתב. וכתוב בה שני טעמי היתר. חדא דלא נקראת מניקת חבירו משום דלא משתעבדא להניק. ועוד דאיכא מאן דממסמסא לולד בבצים וחלב. והנימוק"י יבמות הביא שני טעמים יחד. והתו' ורא"ש לא הביאו אלא טעם הראשון. ופשוט אצלם ז"ל דכיון דמסיק הש"ס טעמא דמעוברת משום מניקה. בטל לגמרי טעמא דדחסא. וא"כ ע"כ צריך אתה לומר דגרושה מיקרי ג"כ מינקת חברו. דאי תאמר דמניקה מותר ה"ה מעוברת הבא מכחה. והרי לטעמא דדחסא כל מעוברת אסור. וא"כ ה"נ להמסקנא. וממילא ע"כ מניקה אסורה ומיקרי מינקת חבירו. ומטעם דאע"ג דלא משתעבדא מכ"מ סתם נשים מניקות בניהן. אבל ודאי מצד מעוברת חבירו בעצמו גם גרושה משמע הכי לכ"ע. שהרי כל שהתורה זכתה דמי ולדות לבעל וכדאי' בב"ק ד' מ"ג א' התורה זכתה כו' אפי' בא עליה בזנות. כל זה מיקרי מעוברת חבירו. וכל קושית ר"ת אינו אלא משום דפשיטא שאין הגזירה אלא לפי הטעם. אבל דעת הרמב"ם ז"ל דאע"ג דמסיק הש"ס טעמא דגרושה משום מניקה. מכ"מ אינו אלא טעם על עיקר הגזירה. אבל השתא כשגזרו נטפל ג"כ טעמא דדחסא ואם שאינו כדאי לגזור מחמתו. וכיב"ז כתב הרמב"ן ז"ל ר"פ מקום שנהגו בטעמא דאיסור מלאכה מחצות ואילך. דאע"ג דעיקר הגזירה מבואר בירו' משום פסח. מכ"מ תטפל ג"כ הטעם משום מצה והכי נראה דעת רש"י שם. והכא נמי טעם הטפל של דחסא במקומה קאי. תדע דהגאונים הראשונים כתבו דאי לא הניקה ג' חדשים בפני הבעל מותרת לינשא. ושוב אינה נקראת מניקת חבירו כמש"כ בנימוק"י. וע' מש"כ אות ח' שהוא מעיקר הגמרא. ולא מצינו מי שהתיר מעוברת באם אינה יכולה להניק ולא הניקה כמה ולדות. אלא שאני מעוברת דאסורה ג"כ משום דחסא. והכי משמע מעיקר הסוגי' דשקיל וטרי טובא בטעמא דמעוברת. וכי לא ידע דמעוברת למניקה קיימא אלא פשיטא להש"ס דאי רק משום מניקה אסור. לא הי' לחכמים לגזור מעוברת בפ"ע. ותו א"כ לא כל מעוברת אסור. דכמה מעוברות אינן מניקות. אלא ודאי יש עוד טעם הכולל כל מעוברות. וזהו דיוק לשון הגמר' סתם מעוברת למניקה קיימא. ולא קאמר כל מעוברת כו' והרי אסרו כל מעוברת. והיינו שכ' הרמב"ם טעמא דמעוברת משום דחסא וכ' הכ"מ בשם מהרי"ק משום דהוא טעם כולל כו' והקשה עוד הכ"מ אמאי איצטריך להביא טעם הדחוי. ולק"מ דודאי אצטריך טובא לאסור כל מעוברות. משא"כ מניקות דיש יולדות שאינן מניקות. וכן נראה דעת רבינו כאשר יבואר לפנינו. וכל זה פשוט בעיני הה"מ ומש"ה לא ביאר מש"כ הרמב"ם טעמא דדחסא כדרכו בקודש. ומעתה גם להר"ש שהתיר גרושה משום דלא מיקרי מניקת חבירו. מכ"מ מעוברת גרושה אסור. וכ"ת א"כ למאי תני מעוברת חבירו. כיון דכל מעוברת אסור. לק"מ דודאי בא להוציא מעוברת מחייבי כריתות שאין הולדות לבעל כמש"כ התו' בשם הירו'. או מנכרי ועבד אע"פ שהולד לאמם והטעם שלא חשו חז"ל לממזרים ופגומים. ואפי' לדעת רבינו והרי"ף דולד נכרי ועבד שבאו על ב"י כשר גמור. כמבואר להלן סי' כ"ה. מכ"מ לא חשו חכמים להני עד שלא נולדו [וכבר הביא הגרע"א בשו"ת סי' צ"ה דעת חכם א' להתיר מעוברת מא"י להנשא. אלא שדקדק מלשון חבירו. וע"ז שפיר דחה הגאון ע"ש. אבל אנו מדקדקים מפי' מעוברת חבירו. שהעובר שייך לו. משא"כ מעוברת מא"י] ואזדא קושית ר"ת ז"ל ומש"ה הקשה הה"מ דהא מעוברת דומיא דמניקה. ואם שאפשר ליישב דודאי הוא דומיא ממש. כל מעוברת חבירו וכל מניקת חבירו אסור. ואידך פירושא הוא זיל גמור מה נקרא מעוברת חבירו ומה נקרא מניקת חבירו. ובאמת אפשר ליישב שיטת הר"ש הזקן ז"ל אלא דקבלת רבינו מכריע שכ' דה"ה גרושה מינקת אסורה. וע' אות ג' מש"כ בענין צמוק שדים לר"ת ז"ל. ועדין יש לפנינו שני שיטות. לשיטת רבינו. דלפי מש"כ התו' ורא"ש הטעם לאיסור משום שגרושה מיקרי ג"כ מניקת חבירו משום דטבע בנשים להניק בניהן. א"כ אפי' לא הכירה הולד אסור כמו אלמנה. וכ"כ הב"ש ססי' הנ"ל. אבל הרשב"א בחי' הביא טעם השני לחוד להיתר. דגרושה איכא מאן דמסמסא לי' בביצים וחלב וכן הר"ן כתובות פ' אע"פ. וע"ז לא הודו להר"ש ומחמת שיותר בושה לתבוע מבעלה הראשון. אבל לזה הסכימו ג"כ דלא מיקרי מינקת חבירו מחמת שאינה משועבדת. וא"כ תלי' אם הכירה אסורה ואם לא הכירה שריא. ומש"ה התיר הרשב"א בשו"ת והביאו הה"מ והב"י דגרושה כ"ז שלא הכירה מותרת לינשא [והר"ש הזקן מתיר גם במכירה כמבואר בספר הישר לר"ת ז"ל סי' תקמ"א ע"ש הטעם] ומכ"מ מעוברת גרושה אסורה מטעם שכתבתי. ובשו"ת ריב"ש סי' י"ג הביא ג"כ טעם השני לחוד ומכ"מ אסר אפי' לא הכירה דילמא תהא משועבדת להניק משום שלא ימצא מינקת ואם שיש לפקפק ע"ז דא"כ כל מינקת שמת בנה והרי היא שרי' לינשא. וליאסרה שמא תהא נצרכת להניק איזה ולד שלא יהא לו מינקת. ויש ליישב. נמצא דמחולקים בדעת רבינו מש"כ או קא מניקה. אי מיירי דוקא במכירה. או אפי' אינה מכירה. והובאו שני הדעות בש"ע. וידעתי שיש דברים בשו"ת אחרונים מסייעים וגם סותרים לדברים אלו. וע' שו"ת שבות יעקב ח"א אה"ע סי' צ"ה. והנראה לענ"ד העליתי לרגל המלאכה אשר לפני לבאר ולדלות עומק דעת רבינו. [ויש להוסיף לישב דברי הרמב"ם. דס"ל דהס"ד והמסקנא פליגי בשיטת הר"ש ור"ת ז"ל דס"ד דאסור מניקת חבירו משום דמשעבדא. וע"כ מיירי במכירה. וא"כ גרושה מותרת. ומקשה שפיר על טעמא דדחסא. דלמאי יסכן הולד. ומסיק דטעם מעוברת ג"כ משום דלמניקה קיימא. וע"כ כשיטת ר"ת ז"ל משום שרגילה להניק. וא"כ יש לחוש לדחסא דמש"ה יסכן הולד דלא יהא נצרך לגרשה משום מינקת. הר"ח]:

ב

(ב) והיכי דעברה ואנסיבא או אקדשא מפקינן כו'. גם זה הדין הביאו התו' ופוסקים בשמו של רבינו ולאפוקי מדעת הרמב"ם והר"י מאורליינש בתו' יבמות שכתבו דוקא נשא יוציא בגט הא קידש לא. וע' בתו' טעמו של הר"י ז"ל. ולכאורה קשה מהיכא תיתי להחמיר ולקנוס באירס יותר מהמפורש בגמרא. והיאך אפשר לדון קל מחמור להחמיר עליו. והא עיקר האיסור הוא נשואין. וגזרו ארוסין אטו נשואין. ומנלן שקנסו ג"כ בארוסין בדיעבד. והנראה לבאר סוגי' דילן. דקאמר טעמא דלא ישא מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל. א"ה דידי' נמי. אלא למ"ד במוך במוך. ולמ"ד מן השמים ירחמו מה"ש ירחמו ה"נ אי למ"ד במוך במוך ולמ"ד מה"ש ירחמו מה"ש ירחמו. אלא משום דחסא כו' ומסיק אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא איעברא ומיעכר חלבא וקטלי' לי' א"ה דידי' נמי דידי' ממסמסא לי' בבצים וחלב. דידה נמי כו'. ותמוה לי מה הועיל בישוב דהחשש משום מניקה. סוף סוף קשה מ"ט שרי לשמש במעוברת דידי'. ניחוש משום סנדל. וע"כ למ"ד במוך במוך ולמ"ד מן השמים ירחמו כו' ה"נ מניקת חבירו. שהרי מעוברת ומניקה שוין בזה. ונראה דבאמת עיקר גזירה זו רחוקה היא. שהרי אמרו בנדה ד' ל"א ובסוטה ד' כ"ז אין אשה מתעברת אלא סמוך לוסתה או סמוך לטבילתה. וע' בתו' בנדה ד' י' ד"ה דהוי. שהעלו דזמנין מיקרי ומתעברת בשלא סמוך לוסתה. מכ"מ ודאי דבר רחוק הוא. והיינו דאמרו בירו' סוטה והביאו התו' שם ד' כ"ו. דאסור משום ובשדה יתומים לא תבא. פי' ביאה בעלמא אסור בשדה יתומים שמא יארע איזה קלקול. והשתא נהי דחשו לתקן במניקת עצמו לשמש במוך או דסמכו על רחמי שמים. מכ"מ בולד יתום אסור. דשמא יארע איזה קלקול וכ"ז לא חשו אלא במניקה שכבר נולד הולד. אבל במעוברת הקשה הש"ס שפיר ממ"נ אי חיישת גם לעובר לביאה בעלמא ה"נ עובר דידי' יתום הוא. כיון שאין ביד האב לתקן אשר יעוות. ואי לא חיישת לדידי' ה"ה לאחריני. וכ"ת הא גופא ק' אמאי חיישי למניקה ולא למעוברת דידי' ודאחריני בביאה בשדה יתומים. הא ל"ק דודאי חיישי טפי על פ"נ דנולד כבר מפ"נ דעובר שאין ישראל מוזהר עליו. ולא חששו בספק הרחוק בעובר כמש"כ סי' א' אות ז' בס"ד. [וכ"ת א"כ אמאי סמכו בקטנה ע"ז התקון הא יש בו משום ס"נ. הא ל"ק כיון דתקנת עצמה הוא ודאי מיזהרא שפיר דלא ליתי לידי סכנה משא"כ סכנת הולד חיישי רבנן יותר] עכ"פ עיקר החשש אינו עפ"י דין אלא משום ובשדה יתומים ל"ת. כיון שהוא סיבה דאפשר לבא עי"ז נזק להיתום. וא"כ ארוסין ג"כ ביאה לשדה יתומים הוא. ומה לי ביאה הרבה או מעט. סוף סוף עבר על לאו דד"ק. דארוסין קרוב לביאה. והרי הוא בא ונכנס בשדה יתומים. כ"ז כתבתי לגירסתנו דילמא מיעברא דחיישינן דילמא מיעברא לאחר לידתה. ופי' דידי' ממסמסא לולד בביצים וחלב. והכי גריס רבינו בפ' תצא דידי' ממסמסתו בביצים וחלב. אבל הרמב"ם כ' בזה"ל שמא יתעכר החלב והוא אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילים לחלב כשיתעכר עכ"ל. הרי דלא זכר שתתעבר ולא תוכל להניק. אלא דחיישינן שמא יתעכר החלב מחמת תשמיש. דרתיחות הדם בשעת מעשה מעכר החלב. [וכיב"ז כ' הר"ן לענין וסתות] ודידי' ממסמסא לה בבו"ח. ר"ל מקרר הדם שלה במאכלים המקררים. וידוע שאין לך מקרר טוב ומועיל כביצים וחלב. וה"ה מאכלים אחרים מקררים את הדם. וא"כ גריס הכי דילמא מיעכר חלבא וקטלי' לי'. ולא גריס דילמא מיעברא ונוסחת איזה גאון הוא שהרי גם בספרו ש"ר להלן שם ליתא. וכן העתיק הרא"ש פ' החולץ סי' ד' דברי הרי"ף אלא שלפנינו שלטו ידי מגיהים בספר הרי"ף ז"ל וגירסת הרמב"ם דידי' ממסמסא לה בבצים וחלב. וא"כ גזרה קרובה היא ומסולק קושיתינו מעיקרא. דוודאי לא חיישינן שתתעבר כלל אלא לעכירת החלב. ויש כעין ראי' לגי' זו דביבמות ד' י"ב אי' גבי מניקה שמא תגמול בנה וימות. והכא אי' דילמא מעכר חלבא. אלא לא חיישינן שיפסוק החלב שתצרך לגמול לגמרי. אלא לעכירת החלב. מיהו בכתובות ד' ס' שהיקל רשב"ג בג' חדשים ודאי ס"ל הטעם שמא תתעבר. וקאמר נמי הלשון שאין החלב נעכר כו'. ולמש"כ היינו טעם פלוגתייהו דרשב"ג ורבנן. דפליגי בטעם גזרה זו. וע' ביש"ש יבמות שכ' ג"כ דלהרמב"ם הי' גי' אחרת אבל בא"א ממש"כ. ולפי זה ודאי יש לחלק בין ארוסין שאין התשמיש מצוי מיהא. ואין לחוש לעכירת החלב משום מקרה. וא"כ אין ללמוד ארוסין מנשואין. ועפ"י מש"כ אפשר לפרש הא שסמך רבינו טעם איסור מניקה גבי אם נשא או אירס יוציא. ולא כ' הטעם במקומו גבי איסור נשואין וארוסין. וגם כי הפסיק באמצע הענין. ובתר הכי מסיים אמר רבא כו'. ולמש"כ ניחא דבהא תליא:

ג

(ג) וטעמא מאי אסרוה רבנן דדילמא מקמי כו'. ולא פי' רבינו טעמא דמעוברת ג"כ משום דלמניקה קיימא וא"ל משום דזה פשוט דמעוברת סופה להניק הא ליתא שהרי בגמרא פלפל טובא עד דאוקי אהאי טעמא. ותו. אי הטעם פשוט לא הוי לחז"ל לעשות שני גזירות מעוברת ומניקת. הא במניקת לחוד סגי. אלא ודאי גזירה בפ"ע היא. ורבינו לא גילה לן הטעם. והיינו משום דמעוברת אפי' אי לאו למניקה קיימא כגון שיש לה שדים צומקים דלאחר שילדה שרי' כידוע דעת הגאונים וש"ע וע"ע אות ח' שהוא עפ"י הגמרא. ומכ"מ מעוברת אסור. דמכ"מ מעוברת חבירו מיקרי ובכלל הגזירה היא. וע"כ משום טעם הטפל משום דיחסא. ולא הזכיר רבינו טעמא דמניקה אלא כדי ללמוד דאי אינה ראוי' להניק מותרת להנשא. והיינו צמוק שדים. מיהו לשיטת ר"ת קשה. דס"ל שנדחה לגמרי טעמא דדיחסא. אלא שהוכיח דלא כהר"ש הזקן שהתיר בגרושה. משום דמסתמא דין א' לטעם הא' והשני. וא"כ ממ"נ אי צמקו דדי' מותרת במניקה ה"ה דשרי' במעוברת לטעם הב'. והרי לטעם הא' אסורה. אלא הי' נראה דבאמת לר"ת אפי' צמקו דדיה אסור במניקת. אבל הרא"ש פ' אע"פ הביא דברי ר"ת והסכים עמו לדינא והוא ז"ל כתב שם ובתשובה דאשה שצמקו דדיה מותרת ודמיא למת הולד. וכבר הקשו האחרונים ז"ל. וכ' הב"ש שם סק"כ בזה"ל וי"ל דהא מניקה תנא בחד בבא עם מעוברת א"כ אם יש לה צמוק דדים לאו בכלל מניקה עכ"ל. ולא ידעתי מה הועיל בזה. דא"כ ע"כ צ"ל דמ"ט דמעוברת ויש לה צמוק דדים אסורה. והרי לאו למניקה קיימא. אלא משום דלא פלוג רבנן. ומכ"מ מעוברת חבירו מיקריא. וא"כ לא קשה כמו כן על הר"ש שלא התיר אלא מניקת גרושה משום דמניקת חבירו תניא והיא לאו מניקת חבירו. ומכ"מ מעוברת חבירו שפיר מיקרית ואסורה משום לא פלוג רבנן. ואולי כסבור הב"ש דבפי' התיר הר"ש מעוברת גרושה וליתא כמש"כ באות א'. והק"ן בפ' אע"פ יישב באופן דבאמת צמוק דדים מותר במעוברת ומכ"מ לא קשה הא שנשתנה הדין משום דבמילתא דלא שכיחא כ"כ אפשר דלא פסיקא להש"ס עצמו. משא"כ גרושה. והנראה לי דודאי לא קשה לר"ת במה שנשתנה הדין לפי הטעם. דזה מצוי בכל הש"ס. וע' תו' גיטין ד' י"ב ב' ד"ה גופא שר"ת בעצמו ס"ל שנשתנה הדין לפי המסקנא. אלא במה שנשתנה הפי' של חבירו לדעת הר"ש. דיסוד היתר דמפרש מניקת חבירו שמשועבדת לחבירו. דקשה להר"ש למאי פירשו חבירו אטו ס"ד דמניקת עצמו וגרשה אסור להחזירה. אלא ודאי פירושו שמשועבדת לחבירו. וסבירא לר"ת דא"כ מעוברת חבירו ג"כ צריך אתה לפרש כן. דמשועבדת לחבירו להשגיח שלא תפיל הולד. והיינו אלמנה דכמו דכ"ז שהבעל חי משועבדת כמו מניקה שמשועבדת לאכול מאכלים ראוים לחלב כדי להניק. ה"נ אי נתאלמנה וניזונית מהיתומים. משא"כ גרושה אינה משועבדת לא להעובר ולא להולד. ואף ע"ג דאסורה לגרום להפיל משום פ"נ דולד מכ"מ אינה משועבדת לבעלה לשמור שלא יהא גורם להפיל. וא"כ אינו כפי' מעוברת חבירו לטעם הראשון דחשו משום דחסא שהוא סכנת הולד ואפילו מעוברת גרושה אסורה. אלא ודאי פי' חבירו מה שיש בזה טובת חבירו ואע"ג שאינה משועבדת [וע' שו"ת הגרע"א סי' צ"ה שהסביר ג"כ בזה הדרך] והא דפירשו חבירו י"ל לאפוקי אי מת הולד או צמקו דדיה. וכן מעוברת חבירו לאפוקי מת הולד במעיה או מעוברת רוח וכדומה דמכ"מ מיקרי מעוברת ומניקה בפ"א דנדה לענין שיהא דיין שעתן. אבל מכ"מ אינן של חבירו משום שאין בהם תועלת לחבירו. עכ"פ לדעת רבינו והרמב"ם אפי' צמקה דדיה אסור במעוברת. ולר"ת מותרת בין במעוברת בין במניקה. או אסורה בשתיהם:

ד

(ד) מת בתוך שלשים יום כו'. כבר הובא דברי רבינו בתו' בכורות ד' מ"ט א' ד"ה מת. ובמרדכי פ' החולץ. דגרסינן בתוך שלשים יום. לאפוקי מגי' אחרת שהי' לפניהם מת ביום שלשים. ובאמת לשיטת הרי"ף שלא הביא בפ' ר"א דמילה הא דקאמר הכל מודים בפיהק ומת אלא קסבר דמהאי שמעתא דקאמר מת סתם דמשמע מחולי ולא שאכלו ארי או נפל מן הגג. מוכחא דאפי' מת סתם פליגי רשב"ג וחכמים. ואפי' פיהק ומת בתוך שלשים יש להתיר בקידשה כהן להמסקנא. וא"כ א"א לגרוס ביום שלשים ולפרש במת סתם. דהכל מודים שהוא ספק נפל במת בתוך ל' וביום שלשים פליגי רשב"ג ורבנן. דהא סבירא לן דאפי' בתוך שלשים ופיהק ומת פליגי ג"כ. וכן פסק הרמב"ם פ"א מה' יבום שכ' דבין בתוך שלשים בין ביום שלשים בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג או אכלו ארי ה"ז ספק נפל ספק ב"ק וצריכה חליצה מד"ס כו' ובסוף פרק ב' כ' כל יבמה שהיא ספק מדבריהם כו' כגון יבמה שילדה ולד שלא כלו לו חדשיו ומת בתוך שלשים יום שדינה שתחלוץ מספק דבריהם כו' ואם נתקדשה לכהן כו'. הרי דאפי' מת מחולי בתוך שלשים מותרת לכהן אם נתקדשה. אבל לשיטת התו' והבעל המאור פ' ר"א דמילה שפסקו כאביי ומפרשי מת בתוך שלשים יום. היינו נפל מן הגג וכדומה ע' בבה"מ. וא"כ הי' אפשר לגרוס ביום שלשים ובפיהק ומת. וכתבו התו' ורמב"ן במלחמות ה' והמרדכי דה"ג גרסי הכי. ולאו בפירוש שמיע להו אלא מכללא מדכתב בה' יבמין דפיהק ומת ביום שלשים יש נ"מ בין נתקדשה לישראל או לכהן. והרי אמרו בבכורות יום שלשים כיום שלפניו וא"כ מנ"ל לה"ג חידוש זה. אלא ודאי גרסי ביום שלשים [וראוי לדעת דבה"ג שלפנינו יש שיבוש בדפוס בזה הענין וכבר העיד ע"ז הרמב"ן וכ' בזה"ל ויש שבוש בהלכותיו בזה] ואני אומר דאאל"כ שהרי להלן באותו הילכתא בפסק המתחיל והיכא דמית ושבק איתתי' כד מעברא כו' הביא סוגיא זו בשלימות כהוויתה ומבואר התם דגריס בתוך שלשים דוק ותשכח. אבל דברי ה"ג סובב על דבר חידוש א' שסיים בפסק הראשון בזה"ל וכי אמרינן מת ביום שלשים [כצ"ל] ועמדה ונתקדשה לכהן לא חליץ לה יבם ונשאת לאחר שלשה חדשים. היכא דאי עבד. אבל לכתחילה לא מ"ט דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה. כשם שאין פדיונו אלא לאחר שלשים יום כך אין פוטר את אמו מן חליצה ויבום אלא לאחר שלשים יום עכ"ל למדונו רבינו דהא דקאמר רשב"ג דבעינן שלשים יום לפטור מחליצה ויבום ולכל התורה כולה. היינו משום דגמרינן מפדיון הבן. ובאמת מבואר הכי בתנחומא פ' במדבר בזה"ל רשבג"א כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו אלא נפל. ובמה סמכה דעתו של רשב"ג לד"ת לפי שאין הבכורות נפדין אלא לשלשים יום. ומקורו מן התוספתא שבת פט"ז ע"ש ולא דיש היקש ולמוד ממש דא"כ אפי' ידוע שכלו חדשיו. אלא ה"ק דטעמא דקרא מפרשינן מ"ט יהיב רחמנא זמן פדיון לאחר שלשים יום משום שכל שלשים יום הוא ספק וכו'. וכמ"כ אמר רשב"ג בשבת פ' ר"א דמילה לענין בהמה דכל שמונה הוי ספק נפל דיהיב טעמא דקרא בקרבנות. ואע"ג דלענין פדיון והרצאת קרבן לא חלקה התורה בין ידוע שכלו חדשיו או לא. והרי אפי' פדהו בתוך שלשים והולד חי לפנינו אחר שלשים יום מכ"מ לא יצא מדי פדיון כמבואר בפלוגתא דרב ושמואל בבכורות שם. היינו משום שלא חילקה התורה. וכיב"ז אי' בפסחים ד' ל"ב התורה העידה על כלי חרש שאינו יוצא מידי דפיו לעולם. ונ"ל מדכתיב וכל"ח ישבר. ואע"ג דאפי' בישול בלא בלוע ישבר דלא חלקה התורה ע"ש בתו' אלא אנן מפרשינן עיקר טעם הדין והפרט נגרר אחר עיקר הדין. ה"נ יליף רשב"ג מעיקר טעם דנתנה תורה זמן לבהמה שמנה ימים ולולד ל' יום. משום דבסתם ולדות לא נתברר עדין אם הן אינן נפלים. וחכמים פליגי עליה. וסברי דלא זהו הטעם ולא גמרינן מינה. ואמר אביי דבפיהק ומת מודו רבנן. ולא מצד שלמדים מפדיון הבן. דא"כ מ"ש פיהק ומת מאכלו ארי הא בפה"ב בלא שום ריעותא שהוא חי לפנינו אינו נפדה. אלא מצד עצמו שנפל ריעותא ומקום להסתפק בו. משא"כ באכלו ארי ה"ה כחי. ורשב"ג יליף מפה"ב. וממילא נ"מ גם בפיהק ומת ביום שלשים. דלרבנן דהספק מצד עצמו ידוע דבכ"מ מקצת היום ככולו. ולא בעינן מעל"ע כמש"כ התו' נדה ד' מ"ד ב' ד"ה שלשים יום כו' וי"ל דקים להו דרבנן לא בעי מעל"ע זולת בדברים המפורשים בתורה דבעינן מעל"ע דמונה ס"פ יו"ד. וא"כ אפי' פיהק ומת ביום שלשים ה"ה כמת לאחר שלשים. אבל לרשב"ג דיליף מפדיון הבן. והתם מקרא הוא דדרשינן יום שלשים כשלפניו וה"ה בכל התורה כולה חיישינן לנפל. וכיון דבאכלו ארי בתוך ל"י סמכינן בקידשה כהן אדרבנן. ה"נ בפיהק ומת ביום שלשים. ועתה יובן שפיר הא דאמר רב אשי בבכורות שם הכל מודים באבלות יום שלשים כשלפניו דמי ואר"י הלכה כדברי המיקל באבל. ופירשו הכל מודים ר"ע ורבנן. ויש להבין מאי אריא אבלות. הא בכל התורה כולה מודה ר"ע דיום שלשים כלפניו דמי. והוא ספק שהרי לר"ע ג"כ ספק בפדיון הבן. וממילא הכל מודים דבכל התורה כולה כל הולדות נידונים בספק אף ביום שלשים. והי' אפשר לומר דלכל התורה כולה שהוא מספק לחומרא פשוט דכ"ע מודים מהאי טעמא דלר"ע ג"כ ספק. אבל באבלות דלקולא ס"ד דלר"ע אם מת ביום שלשים מחמרינן באבלות. שיש תרי ספיקי להחמיר. ספק בפה"ב ג"כ. ואפי' אי הלכה בפה"ב יום שלשים כלפניו עדין אינו אלא ספק נפל. קמ"ל דמכ"מ כ"ע מודו באבלות. ומכ"מ לא ניחא כ"כ. דכיון דספק שלשים יום דיינינן באבלות להקל. ה"ה בכל ספקי ומאי קמ"ל. אבל לשיטת ה"ג פי' הכל מודים רבנן לרשב"ג דאע"ג דרבנן לא מודו לרשב"ג בפיהק ומת אלא בתוך שלשים. אבל ביום שלשים ה"ה ודאי ילד גמור. מכ"מ באבלות מודו דיום שלשים כשלפניו. ואע"ג דלא מיירי בסוגי' דבכורות בפלוגתא דרשב"ג ורבנן. מכ"מ משום דפליגי ר"ע ורבנן ביום שלשים קאמר דלענין אבילות ליכא פלוגתא כלל. משא"כ בכל התורה איכא פלוגתא אחרת. היינו רשב"ג ורבנן וא"א לומר הכל מודים. הרי למדנו דפיהק ומת לרבנן ביום שלשים אינה זקוקה ליבום וחליצה. ומש"ה בקידשה כהן מותרת לינשא. היוצא מכ"ז דגי' רבינו אתי' לכ"ע. אבל בפי' פליגי הרי"ף ורמב"ם עם ה"ג. דהרי"ף ורמב"ם מפרשי בפיהק ומת בתוך שלשים ודלא כאביי. וה"ג מפרשי כתו' ובעל המאור דמיירי באכלו ארי וכדומה. וה"ה מת ביום שלשים. ואפשר דרבינו ס"ל ג"כ הכי. וראוי לדעת שהרמב"ן בתה"א ענין האבלות כ' שר"ח ורב האי גאון ובה"ג גרסי בבכורות שם הכל מודים לענין אבלות דיום ל' כיום שלאחריו דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל. וכ' הרמב"ן ואין אנו יורדין לס"ד בזה. ולי העני נ' דה"ק ביום שלשים של אבלות כיום שלאחריו ומותר בגהוץ ותספורת. ומשום דמקצת היום ככולו. וה"ה ביום שבעה. אלא משום דפליגי ר"ע ורבנן בשלשים דבכור אי מקצת היום ככולו קמ"ל בשלשים דאבלות. וע"ע ברי"ף פ' וא"מ ד' רצב פי' אחר במימרא דבכורות בשם איכא מ"ד אבל לא זהו דרכו של בה"ג ע"ש:

ה

(ה) ואע"ג דסבירא לן הילכתא כר"מ בגזרותיו. ר"ל אפי' כנגד רבנן. כדאי' בכתובות ד' נ"ז א' לענין אסור להשהות את אשתו בלא כתובה. תו' שבת ד' ט' א' ד"ה גזרה וע"ע מש"כ הרא"ש ר"פ כל גגות. והיינו שהביאו התו' בכ"מ כלל זה מהא דכתובות ולא מהא דאי' בעירובין ד' מ"ז א' משום דהתם אינו אלא נגד ר' יוסי. אלא שלא פירשו דבריהם אלא בשבת. ועניים ד"ת במקום זה ועשירים במ"א:

ו

(ו) בהא כרבנן משמעתא דר"א. כבר הובא דעת רבינו בתו' בכ"מ דמכאן מוכח הלכה כר"מ בגזרותיו ולא בקנסותיו. ר"ל דא"א לומר דכאן יוצא מן הכלל כמו דפסק התו' בשבת שם דלא כר"מ. דשאני התם דהביאו התו' דפסק הגמרא בפי' דלא כר"מ. והיכא דאיתמר איתמר כמו דמיישב הש"ס בכללי דעירובין ד' מ"ו ע"ש. וה"נ הא דפסק הגמרא ריש פ' הדר כראב"י דלעולם אינו אוסר עד שיהא שני ישראלים אוסרים זע"ז. הוא כדי להוציא מכללא דהלכה כר"מ בגזרותיו. דבלא"ה כבר ידוע דהלכה כראב"י. אלא שהתו' בבכורות ד' כ"ז ב' ד"ה משנת נדחקו בזה. והיינו טעמא משום דלטעמייהו אזלי בסוכה פרק א' בסוגי' דמסככין בנסרים שפסקו כשמואל מהא דהפכן על הצד. ולא כרב וכר"מ בגזרותיו כמש"כ הרמב"ן במלחמת ה'. והיינו טעמא דס"ל כמש"כ הבעה"מ בסוגיא דחבילי קש דהוא מילתא דלא שכיחא לסכך בית בנסרים בלא מעזיבה. ור"מ לטעמי' דחייש למיעוטא. וכיון דבהא אין הלכה כר"מ. ממילא אין הלכה בגזירה כותי'. ומש"ה בפלוגתא דריש פ' הדר דלא שכיחא שידור יחיד במקום נכרי וכו'. ור"מ לטעמי'. פשיטא שאין הלכה כר"מ. נחזור לענין דבכ"מ פי' הגמרא דכאן אין הלכה כר"מ. וכן בע"ז ד' כ' פסק הש"ס הלכה כרבי יוסי כדי להוציא מהלכה כר"מ בגזרותיו. וכ"כ הגאון פ"י בכתובות ד' ס' בהא דפסק ר"י בעירובין ד' מ"ו בברייתא דרדופה כר' יוסי. אבל כ"ז ניחא במקום דפי' הש"ס שאין הלכה כר"מ בהא. אבל בסוגין דלא איפסק הלכה. ומכ"מ שקיל וטרי רב אשי אליבא דרבנן משמע דפשיטא שאין הלכה כר"מ. ואמאי הא הלכה כר"מ בגזרותיו. אלא ודאי דוקא בגזרותיו ולא בקנסותיו כמש"כ בה"ג בפי' בה' מיאון בזה"ל והלכה כרבנן ואע"ג דהלכה כר"מ בגזרותיו הכא קנסא הוא והלכה כר"מ בגזרותיו ולא בקנסותיו. ולזה כוון רבינו ג"כ אע"ג שלא פי' הטעם. וע"ע מש"כ בזה סי' מ"ד אות ב' בס"ד:

הא רב ושמואל דא"ת כו' חוץ מיום שנולד בו כו' כצ"ל:

ז

(ז) והא ר"נ שרי לה לילתא. בגמרא אי' שרא להו לדבי ריש גלותא. ופי' א' מנשי דבי ר"ג. ולפי גי' רבינו ידוע דילתא אשת ר"נ הוות. וא"כ נסבא ר"נ כשהיתה מניקת חבירו. ונתאלמנה או נתגרשה מבעלה הראשון. וקשה היכי נסיב ר"נ והא הוי מידי דתלי' בסברא ותני בחולין ד' מ"ד ב' חכם שטיהר והתיר כו' אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לכעור וי"ל דהתם באיסור דאוריית' והכא בדרבנן שאני. ועוד י"ל דר"נ הי' לה בעל שלישי. והוא התיר לה לינשא לשני כשהיתה מינקת חבירו. ואח"כ נתאלמנה או נתגרשה עוד ונסבא ר"נ. עכ"פ הא מוכח דילתא היתה נשואה עד שלא היתה אשת ר"נ. וא"כ מיושב קו' התו' נדה ד' כ' ב' דהקשו אמאי לא אייתי ילתא דמא לר"נ בעלה. והראתה למורים אחרים ע"ש מה שתירצו. ולמש"כ י"ל שהמעשה הי' בזמן אישה הראשון ולא היתה מכרת ר"נ יותר מאינך אמוראי:

ח

(ח) כיון דיהבי בנייהו למינקתא לא הדרי בהו לאנוקי. בגמרא אית' שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו. ומפרשים שהמינקת לא תחזור בה מחמת יראתם של דבי ר"ג. ומש"ה רצו אחרים להתיר כמו כן בנשבעה המניקה כמבואר בר"ן וע"ז הפרט נשפכו דיות הרבה בשו"ת אחרונים ז"ל. אבל גי' רבינו כיון דיהבי בנייהו למניקתא לא הדרי בהו לאונקי קאי אנשי דבי ר"ג. שלא יחזרו שוב להניק. וע"כ א"א לפרש שלא יחזרו בזה הולד להניק. דמאי מהני אדרבה יש לגזור יותר דילמא הדרא המינקת ולא יכולו לחזור לאמם. ותו הא נשי דעלמא הכי הוא שאחר שלא הניקו כמה ימים פסק חלבם. אלא ע"כ ה"ק כיון דיהבי בנייהו בתדירות למניקות. ואין יונקים בעצמם. לא הדרי בהו לאונקי בעצמם לפעמים איזה ולד. אלא לעולם יהבי למניקות. ושוב אינן נקראים מינקת חבירו. וה"ה כל אשה שא"א להניק. ולא היתה ראוי' גם בחיי בעלה להניק. והיינו שכ' הגאונים דאי נתנה בנה למניקה ג' חדשים בחיי בעלה שריא לינשא וכש"כ מי שדדיה מצומקים. וכיב"ז ע' מש"כ אות ג' בס"ד [אלא הוסיפו הגאונים אפילו אם בשאר ולדות אפשר שתניק מכ"מ אם בהאי ולד אינה מינקת בשעה שמת הבעל מותרת] והוא עפ"י גירסתם הנקיי' ומחוורת. ושוב ל"ק מהא דגזר ר"מ ברדופה וכולהו נשי ור"נ פסק כר"מ והכא התיר בסברא זו. וע' מש"כ הר"ן דמשום דדבי ר"ג קלא אית להו. אבל למש"כ פשוט דודאי מת הולד או גמלתו שהיתה נקראת מניקת חבירו יש לאסור בגזרה הני אטו הני. אבל הכא לא היתה בכלל מינקת. ולא דמי לג' חדשים דהבחנה דכל אשת חבירו גזרו. והרי רדופה וחברותיה נקראים אשת חבירו ולא חלקו בגזרתם. וכן במעוברת חבירו כמש"כ לעיל. ועפי"ז מבואר מי שחלבה ארסי וגזרו הרופאים שלא תינק שלא נכללה במינקת חבירו. ולא כשו"ת בית יעקב שרצה לחלק בין צמוק שדיים שאין לה חלב לנ"ד וכבר השיג עליו הגאון ח"צ סי' ס"ה:

ט

(ט) או שהיתה היא חולה הלושה. פי' הוא מרבינו דחולה היינו חלושה. דלא אפשר לפרש חולה כמשמעו דא"כ אינה ראוי' להנשא אלא חולה חלושה וראוי' לתשמיש. וכן פירשו התו' בד' ס"ג א' ד"ה רב הונא. הא דתני' במורדת אחת ארוסה ונשואה כו' ואפי' חולה ע"ש. ועדין קשה נוקמי בחולה ממש כמו בהוא חולה. ובארוסין מיירי דאסורה ליארס. אלא יש להוכיח דעת רבינו שלא גזרו אלא ארוסין אטו נשואין. וכיון שא"א להנשא גם ליארס שריא. וחידוש דין הוא. ועדין צ"ע למעשה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף