המאיר לעולם/א/כב
המאיר לעולם 
א כב
|
< הקודם · הבא > |
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
סימן כ"ב
ביאור דברי התלמוד בענינים השייכים לימי הסנהדרין בזמן הבית
לכבוד ידיד ה' וידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם וכו' מו"ה שלמה הכהן נ"י שלמה שמו ושלמה משנתו כמותו ירבו בישראל ורב שלום בחילו סלה.
ע"ד התמיה שתמהתי על המהרש"א במכות ט"ו ע"א שהשיג על מהרש"ל מש"ס דכהובוה ל"ה מ"א דמסקינן שם דלא נחלקו רבי יוחנן ודיל רק במייבימלקוה שובבין ודהר אסר אבל בחייבי שסוס שוגגין ודבר אסר גם רבי יוחנן מודה יפטור. ואני סמההי על מהרש"א דע"כ לא מסקינן גכסובוס שם דבמ"מ שוגגין שדה רני יוחנן רק בחייבי שתות שגגין ומשן יהא מתנא דבי חזקים ילפינן לה חה הוא רק בחייבי מיסות שוגגין וממון. אבל בחייבי שסוס שוגגין ומלקות מדיין כמחלוקת במקומה שמדה וס"ל לרבי יוחנן דמייב מלקות, והבאתי ראיה לזה מסוגיא סרוכה דשלץ פ"א פ"ב דסליגי ר"י ור"ל בשוחט אוהו ואה בנו ראשון צולמנו ושני לע"ז וכסרו בו משום אוהו ואת בנו ולא כתרו גו משם ע"ז דר"ל סובר דפטור ממלקיס דאו"ג דהואילואי אתרו ביה משום פ"ז סטור כי לא אתרו ביה נמי סטור. ור"י סונר דהואיג ולא אמרו ביה משום מ"ז חייב מלקות משום אויב. כרי בהדיא מבואר כדברי דרק בחייבי מיתוס שוגגין ומשן שדה ר"י לר< אבל בשיבי ממזוה שוגגין ומלקות ס"ל לר"י דחייב מלקות. וכן מצינו להרמב"ם ז"ל דלענץ חייבי מיתות שוגגין ומשן פסק בפיא מהלכוס נערה בחולה הלכה י"ג דסשר מקנם אף אם לא כתרו ביר למיהה אע"ג דבמייבי מלקוה שוגגין וממון פסק שם הלכה י"א דאם לא היאה שם התראה כושל ואינו חייב מלקות כרי זה משלם קנם. הרי שפסק כמסקנת כש"ס גכהוגוה ל"ה מ"א דלא סליג ר"י על ר"ל רק בחייבי מלקות שוגגין וממון אבל גמ"מ שוגגין וממון מודכר"י לר"ל דפטור. וכן בפ"ד מהלמה חובל ומזיק הלכה ז' פסק הרמב"ם דכמכה אבץ או אמו ועשה בהם חבורה או שחבל בחבירו בשבת אפילו היה שגג פשר מן התשלומין מפני שהוא מון שסת ביס דין וכבר ביארנו שלא סילק ככהוב בדבר שיש בו שסס גיס דין בין שוגג למזיד לפוטרו מן כסשלומץ מכ"ל הרמב"ם. והוא מתנא דבי מזקיה וכמסקנת כש"ס בכהוטה. ושלו למנין חייבי מיסות שוגגין ומלקוס פסק הרמב"ם בסרק י"ג מהלכוה שמיטה הלכה ז' דאם שסט השני למ"ז ולא הסוו מ משום פ"ז והתרו ט משם אוהו ואת בנו לוקה והוא מסוגיא דשלץ כנ"ל וכר' יוחנן כרי הוא ממש כדברי, ולדברי כה"ה דמייבי ששה שגגין וממון וחייבי שהות שגגין ומלקוה שדם בדיניהם א"כ כאשר דמו בש"ס דכהוטה דברי רב דיש אליבא דר"י בחייבי שתות שוגגץ ומשן כן נדחו דברי ר"י בחולין ס"א למנץ שתט ראשון לשולחנו וכפני לע"ז ולא אסרו ביה משם מ"ז וכסרו ט מפום שסו ואם מו. וא"כ איך פסק הרמב"ם גסי"ב סכלמח ששטה כר"י בחולין שם והלא דברי ר"י דשים ולא היו דברים מפולס שלא אחד ר"י ממולם כאשר דמו בש"ס דכהוטת ל"ה דברי רב דיש אליבא דר"י למנץ שיבי שסוס שוגגין וממון וכאשר פסק כרמג"סבמצש גס"א מהלטת גערה בחולה הלכה י"ג וגס"ד מכלטת מובל ומזיק הלכה ז' אלא וראיכמש"ס ומה שמקשה מלי כ"ג דא"ב מאי כש דאמרו בש"ס דסולץ שם ושדו לעונשיהו ושיש מהא דרב דיש ולדברי מה הוצרך כש"ס להביא כך דרב דיש שנדחו הו"ל לאתויי דברי רבץ מאסר שגם רטן יטל לסטר דסייט שהות שגגץ ומלקוס שיבין מלקוה לא ידמנא מאי קושיא. דאיך יאמר ושדי ר"י למעשה מכך דרנץ כלא בדברי רבץ לא נזכר כלל,דס"מ שוגגץ ומלקות שיבץ מלקוה ואדרבה בדברי רבץ נאמר דר"י סונר דמייבי מיתוס שגגץ פשר וכאן הא ס"ל לר"י דאם לא התרו ביה משום פ"ז חייב סלקוה משום או"ב. ורק אק אמרינו דלא אמר רבץ אליבא דר"י דסייט מיסות שגגץ וד"א זיסטור רק ממשן ולא ממלקיס ושיט אסר שכבר שממנו דר"י סובר דאם שמט שני למ"זולא כהרוגיהרק משום שהו ואם בט דחייב מלקוה משום אוהו ואה בנו ולק כוצרכנו לומר רדגרי רבץ אליבא דר"י נאמרים רק לענץ מיסוה שגגץ וממץ אבל לא לסמן מיסוה שגגץ ומלקות כדי שלא יסתרו דברי ר"י אהדדי. ודבש רטן במצשסם שינו יכולים לפרש גם באופן אסר היינו גץ שכיה סם השיגי מיסוה שגגץ משן בץ מלקוס כטור. אבל מדבש רב מש שסיר שייך לומר ושדו למעשיכו דדברי רב דימי אליבא דר"י הוא בץ לענץ שהה וממץ גץ לסנץ מיתה ומלקוה דבשמכם ס"ל לר"י דסייב דמה שאמר ודבר אסר כולל מה בץ ממון בהדי שהה בץ מלקות בהט מיתה משניהם ס"ל לר"י דהשסה לא פטרם, ונהי שגדש דברי רב ממי לענץ מיהה ומשן מברייסא דהנא דט מזקיה אך משהה ומלקוס לא נדש דבריו דלזה אין כגרייסא דסנא דגי מזקיה ססנגדס. מש דגם בשיט מלקות שוגגץ אמר ודבר אמר חה שא רק לפנץ ממון בהט מלקות. ששי ההם דדמיק ושקי אנסשיה דדק לפנץ חיוג משן נאמר דהא ודש שוב מלקוה לא יסטור משהה, וכן שיט מלקוס ומלקוס ג"כ לא נבלל בדבריו דמדאמר סייבי מלקוש שוגגין הבר אחד מכלל דדבר אסר אינו מלקוש. ובר מן דין בשני חיובי מלקות נא שיי־ כדי רשעתו משום רשעה אסש אשה מסייבו ונו' כמש"כ רשום' במו"ק ב' ע"ב ד"ה הייב ונו'. וה"ב בע"כ הא דאמר הייבי מלר\ש שוגגין וד"א הך ד"א אינו רק ממון דבהדי מיוב מלקוש. וזהו רק בשייבי מלקיש שוננין ודבר אשר אבל בחייבי מישוש שוגנין ודבר אשר ודאי נכלל בלשון ד"א בין ממון בין מלקות. ולדברי נ"כ קשה מובא דאיך מדתה הש"ס דברי רב דימי אליבא דר"י ושנים דברי רבין אדרבה דברי רבין הו"ל לדסוש דהא הך דברי ר"י בשולץ הוסרים אש דברי רבין ומםייעים לדברי רב דימי ושם לא שייך כומר אמוראי מנהו אליבא דר"י דהא ר"י בעצמו אמר נן ולא אמורא אשר משמו כמו שנשבו כשום' בנתובוש ט"ו ע"ב ד"ה מאן יכו' ע"ש. וא"כ יושר כו"ל להש"ס לשנים לעיקר דברי רב דימי אליבא דר"י ולומר דר"י פליג על שנא דני שזקיה וביבר נמשנישא דאייתי ר' הגא מדרומא(ועיין בתוס' שם בנשובות נ"ר ע"א ד"ה ומי ונו'). ומה בנך דשנא דבי אזקיה הוא עיקר כמו שנשבו התוס' בם סוף סיף הלא לבדי ר"י בשולין מסייעים לרב דימי אלא ודאי שהעיקר הוא נמש"נ ביש תילוק בין ממון ובין מלקית ולכן אין ביס ראיה מדברי ר"י בשולין בס בנאמרו לענין מייבי מישוש שיגגין ומלקיש לדברי רב דימי דמחייב אליבא דר"י נס בש"מ בעגין וממון:
ועוד נ"ל להביא ראיה לדברי שיש שיליק בין ממון כמלקוש דאע"ג דאייבי מישות שוננין נעורים מממון מ"ה איינים במלקות מהפיניא דפרק אנו נערות ל"ז דאישא כסס. והא מהכא נסקא מהשם נסקא נדי רבעשו ונו' ומבני שדא בשיתה וממון ואדא במלקות וממון ולריכא ונ' ילד"מ ונו' שדם במיתה וממון והדא במיתה ומלקות ונו' ונשבו השים' ד"ה ושדא ונו' וז"ל ורבנן מלקות וממון ומיתה וממון תרוייהו נפקי מנדי רבעשו וכו' ענ"ל. ודברי התוס' אלו הם אליבא דר"י דלית ליה גז"ש דרשע רשע לענין פטור ממון בהוא עם כמלקות וכן לרבא אליבא דר"ל לית ליה ג"נ הנז"ב דרשע רשע בפטור ממון שהוא עם המנקיש אבל נאביי אליבא דר"ל דאית ליה גז"ש דרבע רבע גם כענין נעור ממון בהוא עס המלקות ע'יכ צ"ל דלא נפקי תרוייהו מיתה ומלקוש ומנקות וממון מאד קרא דכדי רשעתו. דמלקות וממון אשיא בגז"ש דרשע רשע ממיתה וממון דנפיק מקרא דוצא יהיה אסון וקרא דכדי רבעהו לא אתא רק נ מיה ה ומלקוש במו לר"ני כמש"כ כל זה התוס' לעיל ל"ה ע" א ד"ה רבא ונו' ע"ש. ננכ"ס לר"י נפקי תרוייהו מלקיש וממון ומיתה ומלקית החד קיא לכדי רשעתו. למשמע שאם נהשייב בהדי מלקית מיתה או ממון משום רשעה אחת אשה משייבו ונא משים ב' רשעות, וא"כ הואיל וממד קרא נפקי בודאי דין מיתה ומלקית בוה לדין מלקות וממון דנמו במלקות וממון אמרינן דהא דדרשינן כדי רשעתו משום רשעה אשת אתה מחייבו ולא משום ב' רשעות אינו רק באתרו ביה דהא אליבא דר"י קיימינן לס"ל לחייבי מלקות שוגנין חייבים ממון ובע"נ קרא דנדי רשעתו הוא רק באסרו ביה למלקות. כמו נן במיסה ומלקות מפיק ג"כ מכך קרא דכדי רשעתו הוא נ"נ רק באתרי ביה למיתה אז פוטרו ממלקות דאין אפשר לחלק בין מיתה ומלקות ובין מלקות וממון לומר ללכנכין מלקות וממון הך קרא לכדי רשעתו הוא רק באתרו ביה למלקות ולענין מיתה ומלקות אתיא קרא לכדי רשעתו אף בלא אשרו ביה למיתה. זה ודאי לא ניחן לכאמר. דבודאי אין חילוק ביניכם מאחר דמחד קראדסי רשעתו נפקי תרוייהו. וזו היא ראיה גדולה לדידי דלר"י יש סילוק בין מיתה וממון למיתה ומלקות דשייבי מיתות שיגגין פטורין מממון מדתנא דבי חזקים אבל לענין מלקית אין מיתה פוער רק באתרו ביה למיתה. ולפי מה שכתבתי יש לומר דמדוקדק לשון כש"ס בכתובות ל"ה ע"א אלא ני אשי רבין אמר תייבי מיתית שוגנין כו"ע לא פליגי דפטורין ני פליני בחייבי מלקות שוגנין ודבר אחר ונו'. הנה בדברי רב דימי לעיל אמר חייבי מיתות שונגין וחייבי מלקות שיננין וד"א ונו'. הך וד"א קאי בין אמייבי מיסות שונגין ובין אשי־בי מלקות בוגנין וכמו שפירש רש"י שם דאנולי מלשא קאי. ואינו בדברי רבין אמר חייבי מיתות שוגנין כולי עלהא לא פליני דפטירי ולא אמר ודבר אחר אצל חייבי מיתות שוננין רק אצל חייבי מלקות שינגין. ולפי מה שכתבתי א"ש דבלשון ודבר אשר נכלל בין ממון דבכדי מיתה ובין מלקות דבהדי מיתה, ולנן רב דימי דס"ל לממון דבכדי מיתה דינו שוה למלקיש דבהדי מיתה דבשניכם בעינן דוקא לאתרו ביה נמיתה ובלא כשראה אינו פוטר לא מממון ולא ממלקות לכן אמר גם במישה ודבר אחר כדי לכלול שניהם כן ממון דבכדי מיתה והן מלקיש דבהדי מיתה אלא שנדמו דבריו בממון דבהדי מישה אבל במלקית דבהדי מיתה לא נדחו דבריו וכנ"ל. משא"נ רבין שאמר דבשייבי מיתות שוגנין כו"ע לא פליגי דפעירי דאין בכלל הזה רק ממון דבהדי מיתה ולא מלקות דבכדי מיתה לכן לא אמר בחייבי מיתות שוגגין וד"א כדי שלא יהא במשמע גם חייבי מלקות דבהדי מיתה לומר דכו"ע לא פליגי ובאמת נציג ר' יוחנן וס"ל דרק אם אתרו ביה למיתה פטור ממלקות אבל בחייבי מיתות שוננין חייב במלקות. (ומ"מ אין זה סתירה למה שכתבתי לעיל דלהכי לא אמר בחולין פ"א ע"ב ואזדו לעעמייהו מדברי רבין משום דאינו נזכר בדברי רבין בפירוש שר"י פ"ל דחייבי מיתות שוגנין אינו פוטר רמלקיה דהא מ"מ לא נזכר בפירוש בדברי רבין דר"י ס"ל דשייבי מיתות שוננין אינו פוטר ממלקות להא נוכל ג"ס לומר בהיפוך דלהני לא אמר אצל חייבי מיתות שוגגין תיבש ודבר אחר כדי למעט ממון דבכדי מיתה אבל מלקות דבהדי מיתה בזה אימר דנו"ע לא פלוני דפעירי). ובאמח מה לי להרבות בראיות בזה אחרי שרבינו הרמב"ם פסק בכדיא נן ואם נן הלא בצדק תמהתי על מכרש"א במכות ט"ז ע"א שאין מקים למה שהקשה על מהרש"ל דדברי מהרש"ל נכונים שהרי הרב אומר כן הוא רבינו הרמב"ם, ובאמת אני המה על נ"ג שיחיה מאחר שגם בהיותו בצל קורתי במוצש"ק העבר והיינו נושאים ונותנים בזה הענין אמרתי לכבודו שיחיה שדברי הרמב"ם מסייעים לי א"כ איך עלה על דעת כ"ג לחלוק עלי על דברים ברורים כאלו ולתמוה טלי שהבאתי ראיה מסוגיא דחולין אשר היא ראיה לסתור את דברי ובאמת היא ראיה גדולה. ועד שהוא תמה עלי יתמה על הרמב"ם. אבל באמש אין שום המיה לא עלי ולא על הרמב"ם שהדברים מבוארים באר היטב בכתובות ל"ה ע"א ובחולין ע"ב :
ועוד נ"ל להביא ראיה למש"כ מפוגיא דמכות י"נ ע"א דפליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם חייבי מיתות ב"ד ישנס בכלל מלקות דר"י סובר דישנם בכלל מלקות ור"ע סובר דאינס בכלל מלקות ויש כם בש"סשתי אוקימהות בהסברת פליגחשם. אוקימחא הראשונה הוא דר"י מחייב מלקית על הלאו דמיוב מיתה אף באהרו ביה למיתה וממיתין אותו מ"מ מלקינן ליה ג"כ על כלאו אם כתרו בו גם למלקות כנין שהילל את השבת וכתרו בו למיתה משום מחלליה מות יומת וגם התרו בו למלקות משום הלאו דלא תעשה כל מלאכה ס"ל לרבי ישמעאל לחייב מלקות ומיתה ומלקינן ליה ואחר כן,ממיתין אותו (עיין ברש"י בריש כעמוד ד"ה ישנו וכו'). ואי משום דכתיב כדי רשעתו ובו' פ"ל לר"י דזהו רק במלקות וממון אבל במיתה ומלקות ס"ל לר"י דאין זה שתי רשעות דמיתה אריכתא היא. ור"ע סיבר דגם זה נקרא שתי רשעות ולכן אינו לוקה על כלאו רק ממיתין אוהו. ולפי זו כאוקימתא גאמס סליג ר"מ פל ר"י גם אם עבר על לאו אמר בשמה שעבר על כחיוב מיהה כגון שבשפה שחילל את השנה אכל נבלה וכתרו ביה משום נבלה וגם על כחילול שבת ג"כ סובר ר"ע דאין לוקה על כלאו מבלה משום דכתיב כדי רשמחו. אלא משום דלר'י חייב מלקות אפילו על אותו כלאו דמיוב מיתה כגין על לאו דלא תעשה כל מלאכה דשבת לכן מליג ר"ע בזה. ויש עוד אוקיממא כיא אוקימתא דרנא דבאתרו ביה למיתה כו"פ לא פליגי דאין לוקה ומת כי פליגי דאתרוניה למלקות ר"י סובר לאו שניחן לאזהרת מיתה ב"ד לוקין עליו ור"ע סובר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אק לוקין מליו. וא"כ לפי דברי כ"ג דמייבי מיתות שוגגין מודה גם ר* יוחנן דפטור גם ממלקות כמו שהוא פטור מממון א"כ גם בלא אתרו ביה למיתה פטור ג"כ ממלקות אפילו על לאו אסר שמגר בשטה שעבר על כחיוב מיתה משום כדי רשמתו וכוי וא"כ מאי הוצרך ר"פ לפוטרו ממלקות משום דהוי ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת נ"ד דזה לא שייך רק בזה כלאו עצמו דמיוב מיתה כמו לא תעשה כל מלאכה דשבה כא גם אם מנר על לאו אחר כגון שאכל נבלה בשפת שחילל את כשבת דלאו מבלה לא ניחן לאזהרת מיתת ב"ד ג"כ פטור משום כדי רשעתו וכד. ואף שלא כתרו ביה משום שבת כא גם מ"מ שוגגין פטורין ממלקות אפילו לרבי יוחנן וכש"כ לר"ל וא"כ אוקימתא דרבא לא אתיא לא כרבי יוחנן ולא כר"ל. אלא ודאי דכפיקר כמו שכתבתי דרבי יוחנן אינו מודה לר"ל בחייבי מיתות שוגגין ומלקות. וא"כ אתיא אוקימתא דרגא אליבא דרבי יוחנן וא"כ הואיל ולא אמרו ביה אינו פטור ממלקות מקרא דכדי רשעתו ואם מנר על לאו אחר בשעה שמגר על כחיוב מיתה בודאי לא היה פטור ממלקות גם לר"ע וכי פליג ר"ט רק על זה כלאו סצמו דמיוב מיתה כגון שחילל את כשבת וכתרו ביה משום כלאו דשבת ולא כתרו ביה משום מחלליה מות יומת וס"ל לר"מ אף שאין לפוטרו ממלקות מכדי רשעתו משום דשוגג ' הוא במיתה מ"מ על זה כלאו עצמו שיש בו חיוב מיתה פטור ממלקות משום דלאו שניחן לאזכרת מיתת ב"ד אין לוקין מליו. ורי ישמעאל ס"ל לאו שניחן וכר לוקין עליו ואי משום כדי רשעתו הא חייבי מיתות שוגגין אין פטורים ממלקות. וא"כ מוכח מכל זה כמו שכתבתי. אבל לדברי כת"ה לא מצאנו ידינו ורגלינו באוקימהא דרבא במכות שם דלא אתיא לא אליבא דר' יוחנן ולא אליבא דר"ל. ואם נאמר דבאמת רנא פליג בין אר"י נין אר"ל והוא דמת שלישית דחייבי מיתות שוגגין אינם פטורים רק מממון ולא ממלקיח. א"כ מאמר דרבא ס"ל בכדיא כן מי מטכב טלינו מלומר דגם ר' יוחנן ס"ל כן דהא ודאי דוחק גדול הוא לומר דרבא מולק על ר"י ור"ל ובמקום גוף כפלוגתא של ר"י ור"ל בכתובות ל"ה ע"א לא הובא כלל דברי רבא שהוא מולק על שניכם. ולכן הוא ודאי בורכא:
והנה לפי מה שכתב כ"ג בקונטרסו דאם נתחייב אדם מיתה ומלקות אינו לוקה ומת אפילו אם היה כחיוב מלקות בזמן אמר מזמן חיוב כמיתה כגין שכיום אכל נבלה וכתרו בו למלקות ולמחר מילל את כשבת והחרו גו משום שבת אינו לוקה ומת דמלקות במקום מיתה עומדת ובתרי קטלא לא קטלינן ליה וכדין הוא דמת ואינו לוקה כמו במי שנתחייב שתי מיתות שנידן בחמורה (ולקמן יתבאר סתירת דבר זה). לפי זה נוכל לומר דאין ראיה מזה לומר דלא פטר מייני מיתות שוגגין ממלקות למאן דאית ליה דשייך כדי רשעתו במיתה ומלקות. והגם דמאוקימתא דרבא במכות שם מוכס בכדים לחייבי מיתוס שוגגין אינם פטורים ממלקות וננ"ל כיינו משום דרגא ס"ל דגמיתה ומנקות נא שייך כדי רשעתו משוס שכיא מיתה אריכתא ,וסליג רבה סל אוקימתא ראשונה שסוברת דפליני בזה ר"י ור"ע דר"י סובר דמיתה ומלקות לא שייך לסטור מכדי רשעתו משום שהיא מיתה אריכתא. ור"ע סובר שגם במיתה ומלקות שייך גדי רשעתו ואינו סובר שהיא מיתה אריכתא. ורבא סלי: פג זה וסובר דבין ר"י ובין ר"מ תרווייכו ס"ל דמיתה ומלקות י כיא מיתה אריכתא ולא שייך בזה כדי רשעתו. והא דאמר רנא אסרו ביה לקטלא כו"ע לא פליגי דאין לוקה ומת אין כטעם משום כדי רשעתו וכף אלא משים דבתרי קטלי לא קטלינן ליה ואפילו כחיוג מלקות הוא קודם זמן חיוב מיתה מדאי לא שייך לפטור ממלקות מקרא דכדי רשעתו. ג"כ סטור ממלקות משום דבתרי קטלי לא קטלינן ליה וכסברת כ"ת. וא"כ שסיר אסר רבא דפליגי בלא אתרו ביה לקכולא דלר"י חייב מלקות דאי משום כדי רשעתו הא מיתה ומלקות כיא מיתה אריכתא. ואי משום דהוי ליה לאו שנית; לאזהרת מיסת ב"ד הא ס"ל לר"י דלוקין עליו. ור"ע סובר דנהי דאי אפשר לפוטרו מכדי רשעתו משום דמיתה ומלקות מיתה אריכתא היא. מ"מ זה הוא דוקא אם נתחייב מלקות ■על לאו אמר בשפה שנתחייב מיתה כגון שאכל נבלה בשפה שחילל את כשבת ואתרו ביה משוס נבלה ולא אתרו ביה משום שבת בזה חייב מלקוח משום נבלה דכא לאו דנבלה לא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ומשום כדי רשעתו לא מפטר משום דמיחה ומלקות היא מיתה אריכתא. אבל על אותו כלאו פצמו דחיוב מיתה כגון שחילל שבת ואתרו ביה למלקות ולא למיתה בזה סטור ממלקות משום דהוי ליה לאו שניתן לאזהרת סיתת ב"ד ואין לוקין מליו. ונמצא דכל זה כוא רק אם נאמר דבמיתה ומלקות לא שייך כדי רשעתו משום דכו"ל מיתה אריכסא. אבל למאן דלית ליה דמיתה ומלקות היא מיתה מריכתא ושייך גם במיתה. ומלקות כדי רשעתו אפשר דגם בלא אתרו ביה למיתה פטור ממלקות דחייני מיתות' שוגגין סטורין ממלקות כמו שסטורין מממון אפילו לרבי יוחנן. אבג באמת א"א לפרש כן אוקימתא דרבא נשום אופן. חדא דא"כ סליג רבא מל אוקימתא כראשונה בשני דברים. דלאוקימתא. קמייתא אמרינן דלר"י גם באסרו ביה למיתה חייב מלקות ולית ליה סברת כ"ת דלא קטלינן ליה בתרי קטלי. וגם ר"ע לא פטר ליה רק משוס כדי רשעתו דלא שייך רק אם מגר על כחיוב מלקות באותה שעה שנתחייב מיתה. אבל אם כחיוב מנקות בא קודם ואחר זמן כחיוב מיתה גם ר"ע יחייב גם מלקות אפ"ס שהוא חייב מיתה וגם לר"ע ליח ליה כסברת כ"ת דלא קטלינן ליה בתרי קטלי. ..ורנא סובר דכו"ע לא סליגי באתרו ביה לקטנא דסטור ממלקות בשביל תרי קטלי. ועוד סליג רבא מל אוקימתא קמייתא דלאוקימתא קמייסא אמרינן דר"י ור"ע סליגי אם שייך במיתה ומלקות כדי רשעתו דר"י סובר דלא שייך בזה כדי רשעתו משום שהיא מיתה אריכתא ור"ע סובר דשייך נזה כדי רשעתו. ורבא סובר דכו"ע נין ר"י ובין ר"ע חרוייהו ס"ל דלא שייך במיתה ומלקות כדי רשעתו משום שהיא מיתה אריכתא. וא"כ קשה דכו"ל לרבא להזכיר את שני הדברים שהוא חולק על כאוקימתא קמייתא והכי כו"ל לומר אתרו ביה לקטלא כו"ע לא סליגי דאין לוקה ומת והיינו משום דהרי קטלי לא מבדינן. ובלא אתרו ביה למיתה כו"ע לא סליגי דלא שייך למסטר משום כדי רשעתו משוס שהיא מיתה אריכתא ונ"מ מזה לאם עבר מל לאו אחד בשטה שנתחייב מיתה. כי סליגי בלא אתרו ביה לקטלא רק על אותו כלאו עצמו של כחיוב מיתה ר"י סובר לאו שניתן לאזכרה מיתת ב"ד לוקין מליו ור"מ סונר דאין לוקין עליו. ומדלא הזכיר רבא בפלוגתתו רק דבר אחד בע"ב צ"ל דגם רבא מודה נאוקימתא קמייתא דלא שייך לפוטרו משים הרי קטלי ומה שאמר רבא אתרו ביה לקטלא כו"ע לא פליגי דפטירי הוא השוס כדי רשעתו וזו היא פלוגההו כל איקימתא קמייתא. ני פליגי בלא אתרו ביה לקטלא דבזה לא שייך לפוטרו מנדי רשעחי דכו"ל חייבי מיתוס שוגגין דאינו פטור ממלקות וכרבי יוחנן ואם היה עובר על צאו אחר בשעה שנתחייב מיתה והתרו ביה על הלאו האחר ולא התרו בו למיתה היה חייב לנו"ע. אך באותו הלאו עצמו פליני אם לוקין על צאו שניהן לאזהרת מיתת ב"ד. ועוד קשה דאיך יאמר רבא דכו"ע בין ר"י ובין ר"ע תרוייהו כ"ל דלא שייך במיתה ומלקות נדי רשעתו משום דהו"ל מיתה אריכהא הא לר"ת דס"צ דלוקה ומשלם בע"ב צ"ל דנדי רשעתו לא אתי רק צמיתה ומלקות כמבואר בכתובות ל"ז ע"ב. וא"כ תקשה נאוקימתא דרגא איך פליג רבי מאיר על שני רבותיי ר"י ור"ע דשניהם היו רבותיו כן הוא בעירובי[ י"ג ובסוטה כ' ע"א. וא"נ תקשה בזה כקושיה הש"ס ביבמות ל"ד ע"א ור"מ אליבא דמאן ונו' ע"ש. אלא ודאי דאי אפשר לפרש כן. והואיל וכן אצטמיד הראיה שהבאתי מאוקימסא דרבא במכות שם דח"מ שיגנין אינם פטוריס ממלקית אליבא דרבי יוחנן:
ועתה נבוא להשגה השניה שהשיג עני כת"ה תה שהבאתי ראיה מסוגיא דמנות ט"ז ע"א לסברת הגאון רע"א ז"ל דגם בדבר שהוא גורס לממון אם יש בו חיוב מנקות פטור מממון. והבאתי ראיה לזה ממכות שם דהקשו בש"ס אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה ועל זה תמה כת"ה דלדידי דס"צ דהייבי מיתות שוגגין אינם פטורים ממלקות נר"י א"נ בכ"נ צ"ל הא דאררינן אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה היינו שקטלה בהתראה וא"כ הואיל וחייב מיתה בפועל בידאי דאינו לוקה אף אם נתחייב מלקות בזמן אחר וישתקע הדבר לומר שחייב מנקות דהא מלקות במקום מיתה עומדת ובחרי קטלי לא קטלינן ליה דהו"ל כנתחייב שתי מיתות דנידון בחמורה וא"כ אין מזה שוס ראיה לסברת רע"א ז"ל זה הוא הונן דברי כבודו. ואני אומר מה דפשיטא ליה לנ"ת דאם חייב מיתה וגם נתחייב מלקות אף בזמן אחר אינו לוקה ומס לדידי פשיטא לי בהיפוך דבנה"ג לוקה ומת ואגי המה מאוד על נס"ה דאטו יש לנו קרא דבתרי קטלי לא קטלינן ליה הא רק מסברא אמרינן כן ואילו היה אפשר להרוג אדם שני פעמים היו הורגים באמת למי שנתחייב שתי מיתות שני פעמים ורק משום דלא אפשר להרגו שני פעמים אנו אומרים דנידון בחמורה, וא"כ בנתהייב מיתה ומלקות בזמנים שונים מאחר שאפשר להלקיתי ונהמיתו אח"נ מדוע לא נקיים ביה שתי המלות מלקות ומיתר. ובפרט דהא דמלקות במקום מיתה עומדת מצינו כן בכוהדרין י' ע"א ולא נאמר שם כן רק אליבא דרבי ישמעאל וחכמים פליגי עליו. ומשו"ה בכתובות ל"ה ע"א אמר אביי את יא רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה ולא אמר דמלקות במקום מיתה עומדת וכמו דהייבי מיתות שוגגין פטורין מממון כמו כן חייבי מלקות כוגגין סטורין מממון אע"ג דרגא עצמו אמר כן בהנהדרין י' ע"א. אלא ודאי דרק לד ישמעאל אמר רבא כן וחכמים הא פליגי עליו ולית להו דמלקות במקום מיתה עומדת. ועור הא סוגיא דמכות י"ג ע"ב הוה תיובתא דמר דהא בפירוש אמרינן שם באוקימחא קמייתא דלר"י גם אם התרו ביה למיתה לוקה ומת דמדאמר רבא אח"כ אתרו ביה לקטלא כו"ע לא פליגי דאין לוקה וסת מכלל דצאוקימתא קמייתא היינו אומרים דאף באתרו ביה לקטלא לוקה ומה לר"י ולית ליה סברת כת"ה דבתרי קטלי לא קטלינן ליה. ואף ר"ע לא פליג על ר"י רק מכוס כדי רשעתו דלא שייך זה רק אם שני החיובים מלקות ומיתה הוא בזמן אחד ולא בזמנים שונים דבזה היה חייב מלקות ומיתה גם לר"ע ולא מפטר משום סברת כה"ה דכו"ל תרי קטלי. וגם רבא דאמר שם דבהתרו ביה לקטלא כו"ע לא סליגי דאיגו לוקה ומת אינו בשביל סברה כת"ה דהו"ל תרי קטלי רק משום כדי רשעתו כמו שהוכחתי לעיל בראיות ברורות. וא"כ תמה אני על כת"ה דדבר המפורש בש"ס לחיוב יאמר כ"ת ע"ז ישתקע הדבר. ולכן כדבר פשוט אצלי דאם נתחייב מיתה ומלקות בזמנים שונים דלוקה ומת ורק אם נתהייב מיתם ומלקות בזמן אחד אז פטור מקרא דכדי רשעתו. ובכיות כן אצטמיד הראיה הנ"ל שהבאתי לסברת הגאון רע"א ז"ל מסוגיא דמכות כנ"ל:
אמנם מה שהקשה כ"ת דלדידי אמאי לא אוקיס במכות שם ט"ז כגון דקטלה במזיד בלא התראה לסירון התוס' לא שייך בזה דהא מ"מ מזיר הוא. היא קישיס אליהסא ויאמין לי כת"ה שמעודי נתקשיתי בזה. וצריך לומר דתירון התוס' שייך גם במזיד ולא אסרו ביה דהואיל ולא אתרו ביה דיגו כשוגג דהא עיקר ככתראס הוא כדי שנדע שהוא מזיד דלא ניתנה כתראס אלא לכבחין בין שיגג למזיד. וא"כ אם קטלה בלא התראה כמו דאי אפשר להמיתו משום דשמא הוא שוגג כמו כן אי אפשר להלקותו על מה שגירשה דשמא הוא שוגג בהריגתה וכו"ל כאילו מתה מאליה אמנם דבר זה צריך ביאור עדיין. דהא ודאי דהא לצריך התראה בדיני נפשות ומלקות הוא גזכ"כ דאף אם על פי כאומדנא היה מזיד ג"כ צריך התראה ובלא התראה לא מיקטל תדע דהא בעינן שיעטר כסבירה תוך כדי דינור להתראה ואם לאו יכול לומר אשתליין במבואר בכתובת ל"ג ע"א ובסנהדרין מ' פ"ב. ואע"ג דעל סי כאומדנא אין אלם שורת בזמן מועט כזה והוא גזכ"כ כאשר האריך בזה הקצכ"ח בסימן כ"ח• והחידוש כזה הוא רק בכמעשה עצמה שנאמר על זם מיתה או מלקוח. אבל אם באותה כמעשה עצמה אין בו פוגש הגיף אע"ג שהוא גורם לפונש נפשות כגון שגשבע שבועה שלא יאכל ככר זה אם אוכל זם ואכל את כאיסור במזיד והתראה שוב לא בעינן שיאכל את כתנאי ג"כ בהתראה אפ"ג שאם היה שוגג בעת אכילת כתנאי לא היה לוקה כמו שכתט התוס' בשטפוח כ"ח ע"א ל"ה אכל ונו'. וכן הוא בכתוטת ב' ע"ב דאם היה אצום בעת כתנאי דינו כלא נתקיים כתנאי. רק בגיטין תקנו חז"ל דאונס בקיום התנאי לא יבטל כגט ומ*מ לא בעינן התראה בעת קיום כתנאי רק סני אם על סי אומדנא היה מזיל בכתנאי. וא"כ מדיין קשה אמאי לא אוקמי בש"ס דסטה שהרגה בלא התראה וידעינן על סי כאומדנא שכיה מזיד בהריגתה דלענין שיתחייב על כגירושין דינו כמזיד ולענין אם יתחייב על ההריגה מלמה דינו כשוגג הואיל ולא כתרו ביה ואי אפשר לחייט מיתה וא"כ דינו כחייבי מיתות שוגגין וחייב מלקוח. ויש ליישב זאת דאע"ג דסדין הוא שאף אם עצ סי כאומדנא ברור שהוא מזיד מ"מ לא מיקטל בלא התראה בכל זאת כטעם של כהורה שהצריכה התראה הוא משום חשש שוגג דאפ"ס שקרוב כדבר שאינו שוגג ס"מ הלא אפשר על צד כרחוק שהוא שוגג וגזכ"כ הוא שנחשוש אפילו למיעוטא דמיעוטא אולי שוגג הוא. אבנ לו באמת היינו יודעים שאינו שוגג היה באמה חייב אף בלא התראה וא"כ אתי שסיר דלא מצי כש"ס לאוקמא כגון שהרגה במזיד בלח התראה דבכה"ג לא מחייב מלקות על כגירושין. דממ"נ אם נדין אותו בשוגג ואיט חייב מיתה סל ההריגה היינו בע"כ שאנו חוששץ אולי היה באמה שוגג בהריגתה א"כ אי אפשר להלקותו פל כגירושין דמואיל וביה שוגג בהריגתה הדל כמתה מאליה. ואם גלך אסר האוממא שהוא מזיר איכ לסי זה הוא סייג גע מיהם ונדב אין דמו כסייבי מיסות שוגגץ רק כחייבי מיסות מזידין ורץ הוא שהמיתה סומרו ממלקות יאפ'יג שאי אפשר לנו למייבו מיתה מ"מ אין דינו כסייבי מיסות שוגגין דהא מה שאין אנו ממייבין אותו מיתה הוא רק בשביל סםרון ידימתנו שמא אינו מזיד. אבל אם היה גרור לנו שהוא מזיד היה באמת סייג מיתה אך בלא התראה. וא"כ אם אני דנין אותו כמזיד בהריגתה רצד כאומדנא שלנו לפנין שיתמייב על כגירושין א"כ הדל כאילו ברור לנו שהוא מזיר בהריגתה וא"כ לפי זה הוא סייב מיתה ודין הוא שסמור ממלקות כמו בסייבי סיתות מזידין. דאפ"ג שאין אנו יכולים להסיתו בסופל. הא זה הוא רק בשביל מסרון ידימסנו אם הוא מזיד וא"כ הדל כמו שגזרה המלטת גזרה שלא ימנו ב"ד דיני נפשות רק מני מלקות יכולים למן ופבר אדם סבירה שיש בה מיתה וכתרו גו למיתה כדק באופן שהוא סייג מיתה בסומל יפגר גע באותה שמה פל לאו של מלקות וכתרו ט למלקות אמו נאמר שיתחייב מלקות משום דכדל חייבי מיתוס שוגגין דאין ב"ד יכולים להמיתו. זה ודאי אינו. ואע כסו נן בנידון מדן מאמר שאתה דנו כמזיד בהריגתה לפנק שיתחייב פל כגירושין א"כ לפי זה הצד יכולק לדון אוחו למיתה אלא פמסרון ימפסינו מפכב שלא נוכל לדונו למיתה א"כ דינו כחייבי מישות מזידק שפטור ממלקות. ודרך כלל מאסר שלשני כצדדים היינו גק אם גמן ההריגה כשוגג ובין אם נמן כטזיד אי אפשר לחייבו מלקות פל כגירושין דאם דינו כשוגג הרי זה כפתה מאליה ואק זה ביסול כמשה בימם. ואם נדונו כמזיד א"כ לסי זה זה נוכל למנו למיינו מיתה והדל כחייבי מיסות מזידים שפטורים ממלקות, ואי אמר לחייט מלקות פל כגירושין רק אם נתפוס שני כצדדים ביחד דכייט שנאמר שכוא מזיד בהריגתה והדל ביטול כמשה טדים ומ"מ דינו כשוגג לפנק שלא יפטרנו המיסה ממלקות משום שאי אפשר לנו לדונו למיתה בשביל חסרון ידיפסנו שאנחנו סוברים ומסופקים אולי הוא שוגג ולכן יהיה דינו כס"משוגגין שאינם מורים ממלקות* וא"א לחייט מלקות פל כגירושין רק אם נרכיב חס מפשה ככריגה אסרי רכשי דהיינו שנאמר שבאמת הוא מזיד ומ"מ דינו כשוגג לפנק שלא יפטרנו המיסה ממלקות משום דאי אמר לדוט למיתה בשביל ססרון ידימתנו שאט מסופקים אולי הוא שוגג והדל כחייבי מיסות שוגגים שאינם פטורים ממלקות. זה לא אמרינן מאמר דאם נאסר שהוא שוגג הוא גע סטור מסלקות משום דאק זה טטול הפשה בידים. ויש ראיה לזה דאק אט תוססים שני הצדדים טמד ולהרכיב אסרי רכשי בכה"ג מגיטק מ"ב פ"א דאמרינן שם ככי כשתא כחם אם יבוא אליכו ויאמר במד מנייהו דפבד הוא קנק כססו קרינן טה וכד. וכן יש ראיה לזה מדברי התוס' בזבחים פ"א נדיב דיה ובטרפה וכר ומדברי התוס' בסוכה י' פ"ב ד"ה פד וטי ודדק היטב בזה כי קצרתי משום שקשה פלי מלאכת הכתיבה והארכתי גזה הרגה במקום אסר. ונתיישבה כקושיא כדל בטוב טפם. ויוצא לט סכל כדל שכל דברי שאמרתי לכ"ג שימיה נכונים וברורים כשמש ואין בהם ספק וגמטס כלל ודברי מכרש"א במכות פ'יז פ"א בתוס' ד"ה אי דקטלה צע"ג:
ומה שרצה כידה לפרש דברי כסום' בסכות שם שכונתם שכרנה במתעסק ובכה'יג אינו פטור מסמס קם ליה בדיבה מטה כמו במקלקל שכתבו הסום• במק ליה פ"א דיס מסט' וכד דלא פסטר משום מ"ס שוגגק. כנה כל מה שהאריך בזה תמוה פד מאוד ואין להם קיום דהא כתבו התוס' בכסה מקומות בשנת ע"ב מייג ובסנהדרין סע סע יבשטפות י"ט פ"א דיש שני ממי מהפסק האחד אם מתכיין לפשות דבר איסור זה כטן לשוטט בכמת קדשים זו בחץ ושחט בהמת קדשים אסרת גחון. בכה"ג לפנק שנסי כיוצא בזה כגון מזמין למסוך מחובר זה וחתך מסוגר אסר סטור משום שאין זה מלאכת מחשבה. אלל בשאר איסורים כיוצא בזה חייב חטאת ולא מיסטר סטפס מתפסק הואיל וטנסו היה גע לדבר איסור. וים פוד מספסק אסר שגהטק לשמוט זאת כבהמה בסון וסבר שהיא חולין ונמצאת שהיא קרשים דבכה"ג גם בשבת לא מסטר מטפס מלאכת מחשבת דהא נפשית ממשנהו אבל מיסטר •מגזכע דכתיב אשר חטא בה סרט למהפסקוזה שייך גם בכל כסורכ. ויש סילוק דמשפסק דמיסטר רק בשבת מטפס מלאכת ממשנת לא מגפי דפטור מחטאת אלא דאסילו שגגת איסור של תורה אין כאן הואיל ואינה מלאכח מחשבת כרי הוא ממס למקלקל שאין מ אפילו איסור של הורה כמבואר בחגיגה י' נדב. אבל מסטסק דססטר בכל כתורה מגזכ"כ דאשר חטא בה סרט למתפסק זה אינו רק פטור מחטאת אבל שגגת איסור של סוים יש כאן כאשר כאריך בזה הגאון רפ"א זצ"ל בתשובה סימן ס' ודבריו נמנים פד מאוד. ומטאר בדבריו דבכה"ג סקרי ח"מ שוגגק ופטור מממון ואיט ממס למקלקל שכתבו כסום4 בב"ק ל"כ ע"א דלא מסטר מטפס ס"מ שוגגיס דשאני כתם שאק כאן איסור תורה כלל אבל מהפסק זה יש ט שגגת איסור תורה אלא שגזהע הוא שפטור מחמאה לכן כוס סטור מממון מטפס קם ליה מרבה מיניה מהנא דט סזקיה פי"ש היטב בדבריו כנפימים. ובכיות כן ודאי דאי אפשר למש דברי החוסי כדל במטה שמנחם שכרנה במתפסק דהא כאן לא אייוינן באיסור שבה רק באיסור רציחה ובכה"ג גם במספסק יש שנגה איסור תורה ופטור מממון סטפס קם ליה בדרגה מיניה מתנא דגי חזקים וממילס דגם ממלקות סטור לדפס כית דחייט מיתוס שוגגין פטורים ממלקות כמו מממון. וגן מש"כ כ"ג שימיה לשוגג גמול שסייב גלות אינו סוטר מממון מטפס קלב"מ הוא ג"כ תמוה סד מאוד להא תנא דבי חזקיה מכה אדם וסכה ככמה וכוי מה סכם בכמה לא מלקת וטי אף מכם אדם לא תחלוק וטי ואע הואיל ושוגג גמור חייב בסכה בכמה דאדם מוסד לסולם טן שוגג בין מזיר ממילא דבמכה אדם כיוצא נזה פטור מממון. והנם דיש לדחוק דמנח כסום' בקושיתם היינו שהרגה באונם טון גנבה דבכה"ג אדם כמזיק פטור כמו שכסט הסום' בב"ק כ'יז ע"ב דיה ושמואל וכו' ובשאר מכסי. אמנם מה צורך לט לדחוק בדברי כסוס' מאמר שמר סכמתי גיאיות בדורות מן כש"ס דחי־מ שוגגין חייבים מלקות לר"י וכרסב"ם ז"ל כסב בכדיא כדל. וגם הוכחתי בראיית ברורות דמה שמטאר במכות טייז ע"א אי דקטלה קס ליה בדרגה מיניה אין הטפס משום תרי קטלי כאשר כסב פס"ה רק משום כדי רשפסו וכדל. מה צורך גט לרחוק בדברי התוס' ולנטות מן הדרך אסשיסה שכונתם בקושיתס שהרגה בשוט ממש ואי משום הקושיא הדל דאמאי לא אוקמה שהרגה במזיד בלא התראה. הא כנר תירצתי זאת הקושיא לעיל בטוב טעם: שוב ראיתי בסוף קונטרסו דעל מה שנתב כ"ג שאם פגר מבירה של מיתה וגם של מלקות אף בזמנים נפרדים פטור ממלקות, מוסיב כ"ג סיוגסא לנפשיה מכתובות ל"ז דטטאר שם דמיתה ומלקות מכדי רשפחו נסקא משספ דהיינו דיקא בנתחייב בזמן אחד. וסירן מאמת צא אצטריך לרבנן קרא למיתה ומלקות וסילק סל ממסי שם ע"ב ד"ה וסלא וכוי. ולא ידפגא סם מעיל כ"ג גתימצו דמ"פ מאחר דלר"מ בודאי מיתה ומלקות מנדי רשעתו נפקא דהא מיתת וממון מאם לא יכיר אסון נפקא וממון ומלקות הא ס"ל לד־מ דלוקה ומשלם וא"כ צא אצכיריך קרא דכדי רשעתו רק למיתה ומלקות. זא"כ כלא תזינן דר"מ בודאי גית ליה כברת כ"ג שיפטור מיתה ממלקות אם נתחייב שניכם בזמנים נפרדים. א"כ מנא לו לעשית פלוגתא הדשה נין ר"מ לחכמים לומר דלר"מ אם עבר על מיתה ומלקות בזמנים נפרדים חייב גם מלקות ולרבנן פטור ממלקות משום דתרי קטני נח פבדינן. ועוד סא במנות י"ג ע"ב מבואר בהדיא דלר"ע מיתה ומלקית מנדי רשעתו נפקא אפ"ג דרבי עקיבא ל"ס כר"מ אלא כחכמים דאין נוקה ומשלם נמו שנתנו התוס' בכתובות ל"ב ע"א ד"ה דאין ונו' ש"מ דנם לרבנן דר"מ אתיא מיתה ומנקות מכדי רשעתו. ורנא דאמר שם במכות אחרו ב*כ לקטלא כו"ע ל"פ דאין לוקה וסת היינו משום כדי רשעתו וכסו שכתבתי לעיל. הרי מבואר בכדיא דדעת כמ"ה נזה מופרך הכל כתנאים. אמנם כ"ג היה יכול נתרן הקושיא שהקשה לנפשי' מכתובות ל"ז דלעולם כינא דחייב מיתה וממיתין אוהו פטור ממלקות אך שהחיוב מלקות בא צו בזמן אסר מזמן כחיוב מיתה משום דתרי קטלי נח עבדינן והא לאצטריך קרא דנדי רשעתו למיתה ומלקית הוא באופן דלא כתרו ביה למיתה בזה גלי קרא דנדי רשעתו לפטור ממלקות והיינו לשיטת כ"ג דח"מ שוגגין פטורים גם ממלקות. והגם דבמכות י"ג ע"ב באוקימתא קמייתא מיירי דהתרו בים למיתה וכמו שכתבתי לפיל מ"מ י"ל דנקיט לר"ע קרא דכדי רשעתו כדי לפוטרו מסלקות אך בלא החרו ביה למיתה. מיהו כל זה הוא לשיטת כ"ג דח"מ שוגלים פטורים ממלקות כסו מממון. אבל כבר ביארתי לעיל והוכחתי בראיות חזקות כראי מוצק דאינו כן והרמב"ם מסייע לי בפירוש וא"כ בודאי הא דמבואר במכות י"ג ע"ב דלר"ע אינו מת ולוקה מנדי רשעתו בכתרו ביה למיתה איירי דאל"כ הא ח"מ שוגגין אינם פוטרים ממלקות. ועכ"ז מביא ע"ז קרא לכדי רשעתו ש"מ דגם אם התרו ביה למיתה וממיתין אוהו אינו סטור ממלקות רק מקרא דנדי רשעתו והיינו דוקא אם עבר על הלאו של מלקות בשעה שנתחייב מיתה דהא מכדי רשעתו נפקא דהיינו בנתסייב המיתה והמלקות ב'מן אחד אבל אם עבר על שניהם בזמנים שונים אינו נפטר משום דחרי קטלי לא עבדינן. ומה שכתב כ"ת בישוב דברי כרמנ"ם בהלכות הובל שפסק דאם נתכוין לחבירו ונגף את כאשה משלם דמי ולדות ולא מסטר מתנא דני חזקיה והיינו משום דהו"ל מתעסק ואינו סוטר כמו מקלקל. דברי כת"ה תמוכים בזה דלא שייך ללמוד מתעסק ממקלקל רק כמתעסק דשבת והיינו על פי מה שכתבו התוס' בכתובות ה' ע"ב ד"ה את"ל ופו־ אבל מה מנין מתעסק דרציחה למקלקל דשבח דמקלקל דשבת שאינו מלאכת מחשבת אין בו שום איסור של חורה כלל לכן אינו סוטר מתשלומין. אבל מתעכק דרציחה דסשיטא שיש בו איסור תורה ודאי דפוטר מתשלומין. והנה אשים קנצי למילי מחמת קוצר היריעה ויקבל השלום כנפשו ונפש אוהבו דבוק מאח:
מאיר מיכל ראבינאוויץ