המאיר לעולם/א/כא
המאיר לעולם 
א כא
|
< הקודם · הבא > |
|
דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי. | ||
| אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי | |||
סימן כ"א
בו יבואר אם מחללין יום טוב על אכילת פחות מכזית
לכבוד ידיד נפשי הרב מגאון הגדול וכו׳ מוח׳ ירוחם יהודא נ"י שלום:
בעבור ששמעתי בשם כ"ג דגר אחד אשר אינו נכון בעיני. אמרתי להגיש דברי לפני כ"ג שיחי'. והוא ששמעתי מקשים על הא דתניא בביצה י"ב פ"א כמבשל גיד מנשה בחלב ביו"ם ואכלו לוקה ממש וכו' ואמר ליה רבי יומנן לתנא פוק תני לברא וכו' ואח"ל משנה בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך וכו'. והקשו לר"ל דס"ל מצי שימור מותר מן כהורה הא ראוי לאכילה פחות פמוח מכזית ואמאי לוקה על כנמרה ובישול ביום טוב. ותירצו דלפי מסקנת כש"ס ביומא מ"ג ע"ב דמודה ר"ל שאסור מדרבנן אתי שסיר דאט"ג שאינו אסור רק מדרבנן מ"מ כא אינו ראוי לאכילה. ולכן כדל הנמרה ובישול שלא לצורך ולוקה אך מן כתורה. וים לפקפק על כתירוץ הזה מכא דאיתא בביצה ד' מ"א בפובדא דאשפזיכנא דרב אדא גר אכבה כדל ביצים מידט לשבח אמר ליה מהו לאטווינכו כאיזנא ונאכלינכו למחר, א"ל מאי דמתך רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יומנן. אפילו רבי יוחנן לא קשרי אלא לגומסה חיה למחר אבל כאימא אסור בטלטול. ואמאי לא קאמר דאסור מן כתורה לצלותם דהא כל מה שמוטיל טירוב תבשילין הוא רק מטפמא דהואיל ואי מקלפי אורחין וכו' כמבואר בפסחים מ"ו פ"א וכאן מאמר דהביצים אסורות כיום לכדס כלא לא שייך כאן הואיל ואי מקלטי אורמין וכו'. ואין לאמר שיסבור כרייה בססמים שם דמדאורייתא צרכי שבת נמשים ביום טוב. דז"א דטטמא דרג חסדא הוא משום דקדושה אמת היא וכאן כלא קיימינן למ"ד שתי קדושות כן(ודבר זה יש לדמות) אלא ודאי דהואיל ומן כתורה אינו אסור כיום אמ"ג דמדרבנן אסור מ"מ שייך הואיל(כן ראיתי בספר אחד ראיה זו) א"כ נסתר כתירוץ הנ"ל. ואולי אפשר לאמר דלדידן דאית לן מחוך שפיר שייך הואיל אט"ג דמרבנן אסור דמה שהוא מותר מן כתורה משוב כצורך קצת. אבל ברייתא דביצה כנ"ל כלא סבירא לה דלא אמרינן מתוך כמו שמבואר שם וא"כ אינו מומיל מה שהוא צורך קצת רק במינן שיהא צורך גמור והואיל וסון> סוף אינו ראוי לאכילה בשביל כאיסור דרבנן אין זה צורך גמור ולכן לוקה אך מן כתורה. ומ"מ אין דמחי נוחה בתירוץ הזה אך לפנ"ד כקושיא הנ"ל בלא"ה נא קשה דלא נוכל להקשות מברייתא זו לר"ל דגם ר"ל יכול לדמותה מסלכה כמו שאמר רבי יוחנן סוק תני לברא. ומור הא בלא"ה משבשתא היא דהא קי"ל אין חילוק מלאכות ליום טוב. וצריך לאמר אסיק כנמרה וטייל מצי אשרה כמבואר בפסחים מ"ז ט"א וח"כ יכול ר"ל לאמר אסיק הנמרה ובישול דיום טוב וטייל מצי אשרה והקדש כגון שנשל בשני פצים של כקדש ושל ט"ז ולוקה שתים סל אכילתו משום בשר בחלב ומשום גיד הגשה ושלש על בשולו משום מבשל בשר בחלב ומשום מנשל נפצי כקדש ומשום מבשל בסצי מ"ז וכדקחני ר"ח בסססיס שם או דנוקי שבשל במצי כקדם לבד ויש נפצי כקדש לנד שני לאוין לאו דלא תפשון כן לה' אלכיכם ולאו דהזיד במסילה מיין במכות כ"א פ"א ובתוס' שם. או שיאמר ר"ל על הברייתא דביצה כנ"ל הא מני רט שממון היא דאמר כל שהוא למכות ן אך שמעתי בשם כ"ג לתרץ הקושיא כדל דהואיל ואינו ראוי רק לאכילה פחות פחות סכזית לא הוסר בשביל אכילה כזו למשות מלאכה ביום טוב דהא פחיב אך אשר יאכל לכל נסם (שמות י"ב) לכן במינן שימור אכילה שהוא בכזיח ובשביל אכילה פחות מכזית לא הותר מלאכת יום טוב, והביא כ"ג ראיה לזה מכא דתנן בביצה כ"ה פ"א בכמה מסוכנת לא ישמוט אא"כ יש שהות לאכול ביום כזית צלי. כרי מוכח מזה דנפינן דוקא שיהא שהוא מבפוד יום לאכול כזית ואם אין שהות מבפו"י רק לאכול פחות מכזיס לא הוסר לו לשמוט זה הוא תוכן דברי כ"ג שימי'. אך למדד אין זה נכון ואמת דלא במינן אכילה בכזיה רק באזכרות דאכילוח אסורות או בהמצוה משה כגון מצה ופסח. דאכילה דכסיב בהם קאי דוקא על אכילה ולא על שארי הנאות דהא לא הזכיר במאכלות אסורות רק על *גולת כאכילה. וכן במצות אכילת פסח או מצה לא נצטוינו רק על סמולה האכילה ולא על שאר הנאות. נזה אמרינן דאכילה הוא בכזית. ואפילו באיסורי כנאה כגון חמץ ושור הנסקל וג"ה למד מ"ד דכוזכר גם על כנאה וכדרבי אטכו דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואמד איסור כנאה במשמס מ"מ מיקר כאזהרה על אכילה למוד נאמר ולא סל כנאה. תדט דהא אין לוקין על כנאה כמו שכתב הרמב"ם וכמו שכתב כמל"מ בפרק כ' מהלכות יסודי כתורה. י משא"כ אך אשר יאכל לכל נפש כנאמר אצל מלאכות יום טוב דלשון אכילה כנאמר אין ככמה אכילה ממם דהא גם שאר הנאות כמו להדליק כנר או לפשות מדורה להתחמם כמו כן מותר מיין גסססים כ' מ"ב ובתוס' וכן למשות כנמרה לנשל מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו. כרי מזינן דמה דכחיב לשון אכילה בהיתר מלאכות יום טוב הוא לאו דוקא רק לדוגמא נמלמא. וכל כנאה ששוה לאכילה במה ששוה לכל נסם קיבלו סז"ל שהוא בכלל כהיתר דאך אשר יאכל לכל נפש א"כ איך שייך לאסר דאכילה הוא בכזיה הא אכילה הוא לאו דוקא. ואך אם הוא פחות מכזיה נכי דאכילה ליכא מ"מ לא נסיק מכלל שאר הנאות. ומה שהביא כ"ג ראיה ממשנה דביצה כ"ה למדד מה דסנן אם יש שכוס ביום לאכול כזית צלי הוא לאו דוקא ובאמת גם בים שהות על סחוס מכזית סגי אלא דכן דרך חז"ל ברצותם לאמר אכילה מוסטת תוססים בלשונם לשון כזית. וראיה לזה מחולין ט"ו פ*נ דאיתא שם כלכתא כשוחט למולה בשבח מותר לבריא משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. ושם אמאי הזכיר כזית הא גסי פחות מכזית אי אפשר בלא שחיטה דחצי שיטור אסור מן כתורה. וגם למנין כיתר חילול שבס לצורך כמלה ג"כ לא היה לו לכזטר כזית דפשיטא דגם לצורך פתוה מכזיח מותר לשחוט בשנת לצורך כחולה ואין מאכילין אותו נבלה כסו שכתב כסג"א בסיסן שכ"ח סק"ם בשם הריץ. ואפילו בשביל איסור דרבנן שוסטין למולה בשבת ואין מאכילין אותו איסור אך שהוא מדרבנן כמו שכתב המג"א שם דמוכס ץ מלברי כרא"ש ביומא. ויש לדמות דלרוחא דמילתא נקט רב דימי בחולין ט"ו כזית אף לר"ל דס"ל דח"ש מוהר מן התורה וכס"ד פל הש"ס ביומא ע"ג ע"ב דאף מדרבנן מוהר הצי שיפור לר"ל דלפי זה אם אין החולה צריך רק לפחות מנזית או אם סגי ליה באכילת פחות פחות מכשיפור ויש נבלה מוכנת מאכילין אותו נבלה פחות מכזית מאחר שאפילו איסור דרבנן אין בו ואין שוחטין בעבורו. ועוד תליא בתולין ל"ג ס"א כרוצה שיבריא חותך כזית מביכ"ש ובו' אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בי. ואמאי נקט שם כזית. אלא ודאי שכן דרך כהכמים לתפוס לשון כזית על אכילה מועטת. ואין לאמר דגם שם נקט כזית בכונה משום דבעי למסני בסיפא אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מיתרים בי. לכן הנא ברישא כזית להורות דגם כזית שהוא שיעור אכילה ליזיוב נ"כ עובד כוכבים מותר גו. דז"א דלענין עובד כוכביס אין חילוק בין כזית לפחות מכזית דלא ניתנו שיפורין לבני נס כמש"כ ררמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים הלכה י' ובשביל . ישראל פשיטא דלא היה צריך להשמיעני דגם בכזית הוא מותר ואין בו משום בשר תן החי דזה הוא מילתא דפשיטא דהא מעשים בכל יום שאוכלים את הריאה ובני מעיס מבהמה אע"ג דבשחיטת סימנים כמנחא בדיקולא דמיא. ובשום מקום דמשמיענו כתנא כיתר אכילה לא מצינו שידייק לשנות כיתר גם בכזית. וא"כ אמאי נקט שם כזית אלא ודאי דכזית לאו דוקא. ודוחק לאמר דגם שם נקט כזית בדוקא משום דכזית הוא שיעור להברות ובפחות סכזית אין מבריא משום שהוא דבר מועט. ועוד נ"ל להביא ראיה דמה דחנן במשנה דביצה כ"ה אם יש שהות מבעוד יום לאכול כזית צלי הוא לאו דוקא כזית. דאם נימא דבעינן דוקא כזית בע"כ הוא משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש וסתם אכילה בכזית. וא"כ זד הוא רק לדידן אבל רבי שמעון דס"ל כל שהוא למכות בודאי דלא בעינן כזית צלי דהא ר"ש סובר דסתם אכילה בכל שהוא כמו שכתב רש"י בשבועות כ"א ע"ב וא"כ ת"ק במשנה דביצה שם דמצריך כזית דוקא הוא דלא כרבי שמעון וא"כ רבי עקיבא במשנה כנ"ל דס"ל דסגי בכזית מי אבל מ"מ גם הוא מודה דבעינן שיהא שעות ביום לאכול כזית בע"כ דגם הוא סובר דלא כרבי שמעון. וא"כ בשבועות כ"א ע"ב דמספקא להש"ס על רבי עקיבא אם בכל התורה סובר כרבי שמעון או לא ולבסוף פשיט ליה מברייתא דלא ס"ל לרבי עקיבא כרבי שמעון בכל כתורה אמאי לא פשיט ליה ממשנה דביצה כנ"ל דבע"כ לא ס"ל לרבי עקיבא כרבי שמעון מהא דמצריך רבי עקיבא כזית לאכינה מבעוד יום ואם יש שהות על פחות מסית לאכול מבעוד יום אינו מתיר לשחוט אלא ודאי דכזית דנקט רבי טקיבא הוא לאו דוקא וא"כ נוכל לאמר דגם ת"ק דנקט כזית צלי הוא לאו דוקא והוא כדין פחות מכזית :
ריש לדחות דמברייתא דנזיר ששרה פתו ביין עדיסא ליה לפשוט כאבעיא דכברייתא מיירי לענין שיעור אכילת איסור. אבל מתניתין דביצה הנ"ל לא מיירי מזאת והבעין יכול לדחות ולומר דשני ליה בין שיעור אכילס איסורין לשיעור אכילה ביום טוב דאפשר דאף אם יסבור רבי עקיבא בכל ההורה כרבי שמעון מ"מ הקרא דאך אשר יאכל לכל נפש הוא דוקא בכזיח דלא התירה התורה לעשות מלאכה ביום טוב רק אם הוא צריך לכזית ואם כצורך הוא לפחות מסית אין זה אף צורך קצת. ואף שהיא סברא דחוקה מ"מ הפשטן היה ירא פן ידמנו הבעין כן. לכן טוב ליה לפשוט מהברייתא אשר אי אפשר לדחות הפשיטות. ועוד יש לדחות דנוכל לומר דאגב דגקט ת"ק בלשונו כזית נקט גם רבי טקיבא כזית. ולענין אכילס פסח ומצה דלא מצינו שרבי שמעון פליג לומר דסגי בכל שהוא צ"ל כמו שכתב השאגת אריה דחיוב מ"ע הוי כמו קרבן דמודה רני שמעון דבעינן כזיח דגם על זה היה הלכה למשה מסיני דבעינן כזית. אבל לא מסתבר לאמר כן גם לעני[ אכילת יום טוב דהא דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש. שגם ענ זה היה לרבי שמעון הלמ"מ דבעינן כזית. מאמר דלא נאמר לשון זה של אכילה לענין אזכרה ולא לענין ציווי דאף למ"ד שמחת יום טוב מצוה מ"מ לא נאמר ציווי זה כאן רק בקרא דעצרס סכיה לכס כמבואר בפסחים ס"ח ע"ב ובביצה ט"ו ע"ב: אטב□ לענין פיגול יש לעיין דקי"ל בזבחים כ"ט ע"ב דקרא דואם האכל יאכל במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי תיירי ודוקא במחשב על כזית ולא בפחית מכזית משום דואם האכל יאכל כתיב ואכילה בכזית ולא מצינו דפליג רני שמעון דגם במחשב לאכול כל שהוא חון לזמנו שיהיה פיגול אע"ג דגם שם עצמית לשון אכילה דכתיב לא מיירי באזהרת אכילא ולא בציווי של אכילה רק הוא תנאי בהוית סיגול כמי אך אשר יאכל לכל נפש שהוא תנאי בהיתר מלאכת יו"ט. ונדעת הרא"ס הובא במל"מ פרק א' מהלכות חמץ ופרק ד' מהלכות שבועות דגם לרבנן דפליגי על רבי שמעון אכילה הוא בכל שהוא אלא מרבנן היה הלמ"מ בין על קרבן ובין על מלקות דבעינן כזית ולרבי שמעון לא היה הלס"מ רק על קרבן לכן ס"ל לרבי שמעון דלמלקות לא בעינן כזית רק נשאר על פי פשוטו של לשון אכילה דהוא בכל שהוא לדידיה ודאי. דגם לרבנן דפליגי על רבי שמעון אי אפשר לאמר דבעינן לענין כיתר מלאכת יו"ט שיעור אכילת כזית מאחר דסתס אכילה הוא בכל שהוא גם לדידן ולא מסתבר לאמר דגם על זה היה הללמ"מ דבעינן כזית כנ"ל:
1עוד קשה לי אם איתא דבעינן לענין היתר מלאכת יו"ט שיעור אכילת כזית משום דכתיב אך אשר יאכל ונו' ואכילה הוא בכזית א"כ אף אנו נאמר דבעינן שיהא כדרך אכילתו דהא בכל מקום שנאסר לשון אכילה בעינן שיהא כדרך אכילתו כמבואר בפסחים כ"ד ע"ב ובשר חי של בכמה אינו כדרך אכילתו כמבואר בפסחים שם. וא"כ איך מתיר רבי עקיבא לשחוט בהמה מסוכנת גיו־־ט אם אין שהות ביום רק כדי לאכול כזית חי הא חי אי?י כדרך אכילתו. ולענין חיוב מ"ע של אכילת מצה חקר כמל"מ בסרק כ' מהלכות יסודי התורה אם בעינן שיאכלנו כדרך אכילתו, ועיין בפסחים ע"א ע"א דאמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים וכו' ושמחה בחי ליכא. ואמאי לא קאמר עדיסא מזה דאינס יוצאים ידי חובת אכילה של קדשים בחי משום שאינו דרך אכילתו שאכילת קדשים היא מצות עשה דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בכס. אלא ודאי דלענין מצות עשה לא בעינן שיהא כדרך אכילתו דאל"כ היה לו להמתין עד כערב שיכול לבשל או לצלות ויתקיים מלות עשה של אכילת קדשים וא"כ קו"ח דלענין אכילס יו"ט לא בעינן שיהא כדרך אכילתו לענין כיתר מלאכה וא"כ גם כזית לא בעינן. ויש לדחות לסי מש"כ מהרש"ל בשבועות כ"ג ע"ב דלרבי שמעון דס"ל דכל שהוא למכות כמו שסובר דלא בעינן כזית כמו כן יסבור דלא בעינן כדרך אכילתו לענין מלקוחי א"כ כמו כן לעני[ אכילת קדשים הואיל ולא בעינן שיהא כל כהן אוכל כזית אף שהיא מצית עשה אך המצוה היא שיהא כקרבן נאכל כולו וסגי אם יתאכל ע"י כל ככני המשמר כדאיתא ביומא ל"ט ע"א שהיה מגיע מהעומר לכל כהן כפול. וכיון דלא בעינן שיאכל כל כהן כזית לא בעינן שיאכל כדרך אכילתו. אבל לענין אכילה ביו"ט אולי בעינן שיהא כזית וכמו כן בעינן שיהא כדרך אכילתו. אך מהא דביצה כ"ה ע"א מכא שמתיר רבי עקיבא לשחוט בהמה אף אם אין שהות רק לאכול כזית מי מוכס דלא בעינן כזית דוקא דסוא כדין עחות מכזיח. דאם נאמר אכילתו כזית דוקא הלא גבעי גם כדרך אכילתו ובשר חי אין זה כדרך אכילתו כמבואר בפסחים כ"ד פ"ב :
ועוד קשה דאם נאמר דבפינן לענין כיתר מלאכת יו"ט אכילה בכזית א"כ מי שיש לו ציפור קטנכ פסיתה ממית (שיש ציפור קטן כזה כמבואר בחולין ק"ב פ"ב) יהיה אסור לשוחטה ביו"ט. ופשיטא שאין להזכיר,כאן חשיבות בריה. ואף אם נזכיר כאן משיבות בריה אכתי אם היא חפרה אבר שאינה נטרפת טבור זה שיש ספק אולי שוב אבדה השיבות בריה שלה שהוא איבפיא דלא אפשיטא בנזיר נ"א פ"ב וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות מ"א שאינו ליקה על זה מחמת שהוא ספק וא"כ יהא אשור לשוחטה ביו"ט וזה לא שמעתי מעולם. וכן מי שים לו טיסה פחותה ממית יהא אסור לטשות הבערה כדי לאפותה. דבשלמא מאפיה עצמה אפשר דאין כאן איסור דהואיל ואין בו כזית מכל שכן שאין בו כגרוגרת שהוא שיפור מלאכת שבת באוכלין כמבואר בשבת צ"א ע"א דכזית פחות מכגרונרת והגם דסצי שיפור גם כן אסור לאפות בשבת כדאיחא בשבת ע"ד פ"אוכי מוהר לאפות פחות מכשיפור. היינו משום דמזי לאצטרופי וזה הוא דוקא בשבת אבל ביו"ם לא שייך מזי לאיצטרופי דאדרבה אם יצטרף לשיפור גרוגרות לא יהיה איסור כלל דיכיה מותר בשביל שהוא אוכל נפש דכבר יש לו שיעור גרוגרת שהוא יותר ממית. אך מצד ההבערה יהא אסור לטשות הבערה בשביל זה. וגם בשביג כאפיה עצמה ג"כ יש איסור דמזי לאצטרופי עם עיסה אמרת כאסורה באכילה. וכי תימא אין הכי נמי יקשה לנו אמאי לא אשחמיט חד מהפוסקים לכתוב דין חדש כזה שמי שיש לו פחות מכזית בשר או עיסה שיהא אסור לעשות הבערה לאפותה ולצלוחה וגם נש"ס לא נזכר מאיסור זה כלל. ולאמר דכולס סמכו על משמעות כמשנה דבכמה מסוכנת דתנן בה דבעינן שיהא שכוס ביום לאכול כזית מהבהמה ולא פחות מכזיח. זה ודאי לא ניחן לכאמר. והנה לכאורה יש ליישב זה דבאמת לדידן דאית לן מתוך שהותר לצורך וכו' באמת מותר לאפות ולצלות אף אם אין לו רק פחות ממית בשר או טיסה דמ"מ משיב זה צורך קצת. אבל דברי כ"ג הוא רק אליבא דברייתא דביצה י"ג ע"א דס"ל דלא אמרינן מתוך כמבואר בש"ס שם ולא סגי בצורך קצת ובעינן שיהא צורך גמור ולכן אם אינו ראוי לאכול רק פחות פחות מכשיעור אין זה צורך גמור :
וכן הך משנה דבהמה מסוכנת דסוברים כת"ק ורבי עקיבא דבפינן דוקא כזית ג"כ יסברו דלא אמרינן מתוך ורבי עקיבא באמת מציגו בכדיא בפסחים כ' פ"ב דס"ל דלא אמרינן מתוך. אבל לפי זה יקשה על כל כפוסקים דפסקו לכלכה דאמרינן ממוך ואמאי הא סתס משנה דביצה כ"ה ס"ל דלא אמרינן מתוך מדכצריך שיהא שהית ביום לאכול כזית דוקא. דבשלמא בלא זה לא יקשה על כפוסקים אמאי פסקו דאמרינן מתוך הא רבי עקיבא סובר בפסחים כ' דלא אמרינן מתוך. דיש לומר משום דטל כרמך יסבור רבי טקיבא דלא נחלקו ב"ש וג"ה בדבר זה דאל"כ יקשה על ר"ט איך יסבור כב"ש כדמקשה כש"ס על ר"ע ברה"ש י"ד ע"ב וא"כ שפיר פסקו הפוסקים כתנא דמחניתין דביצה י"ב מ"ב דס"ל לכך תנא דב"ש וב"ה נחלקו בזה אם אמרינו מתוך מדלא פליגי בהוצאת אבנים כמבואר בש"ס שם. וא"כ הואיל וסתם כך תנא במשנה דניצה י"ב דס"ל לב"ה מתוך שפיר פסקו ככך ססמא דביצה י"ג ולא השגיחו על דברי ר"ט שמולק על הנא דסתמא דביצה י"ב דסהם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם כמבואר ביבמות גדב מ"ב. אבל לפי דברי כדל יקשה על כל כפוסקים דהא סתמא דביצה כ"ה ג"כ סובר דלא אסרינן מחוך ונפ"כ דגם סחמא זאת סוברת דלא נחלקו ב"ש וב"ה בזה ומולק על כתנא דסתס משנה בביצה י"ב ע"א וא"כ למה פסקו כפוסקים דאמרינן מתוך הא כתמא דביצה כ"ה סוברת דלא אמרינן מתוך וססמא בתרא טדיפא כמבואר בשבועות ד' פ"א ובתוס' חולין מ"ג כ"א ד"ה והא וכו'. ויש ליישב דמ"מ סתמא דמתניחין דביצה י"ב ע"א פדיפא דמתניא בלשון בית כלל כמש"כ התוה' בבכורות ל"ב ע"ב ד"ה פסק וכו' וכמו שהוגה שם בצידו. דצ"ל וכ"ש הנא דסתם לן תנא בלשון ב"ה דעדיף וכו' וכנוסח שכתוב בפנים כספר אין לו שמר כמוכן. יע"ז כתבו כדאיתא בסוף שבח וכונתה דכן מוכח בסיף שבת דסתמא דסתס לן בלשון ב"ה עדיף משאר סתמי דאל"ש תקשי דמאי משני שם ר"י סתמא אהרינא אשכח דתנן מגביהין מפל כשלחן וכו' דאכתי תקשי מאי אולמא דהרי סתמח מסתמא דאין משקין ושומטין את המדבריות וכו' אלא ודאי דכיכא דסתס לן תנא בלשון ב"ה עדיף משאר סתמי. (ודברי התוס' כנ"ל בבכורות היה בהעלם פין מרביני כמכרש"א שהקשה בשבת קנ"ה פ"ב על התוס' ד"ה תרגימא וכו' דאכתי יקשה אמאי לא משני כש"ס כל ר"י דפסק כר"ש דסתמא אמרינא אשכח והוא סתמא דבכמה שמתה וכו'. דלפי דברי התוס' כנ"ל לק"מ קובית מכרש"א דלא מצי לשנויא דר"י סתמא אמרינא אשכח דכיא החמא דבהמה שמחה וכו' דאכחי יקשה מאי אולמא דהאי סתמא מסתמא דאין מבקעין עצים וכו' וסתמא דמהחילין בערימות התבן וסתמא דאין משקין ושומטין. ואדרבה כנך סתמי אלימי מסתמא לבהמה שמתה וכו' דבתראי אינכו לסתמא דבהמה שמתה וכי'. אבל מכך דמגביכין מעל כשלחן ונו' שפיר משני דכיא אלימא משאר סתמי משום דסתס לן בלשין ב"ה וכמו שכתבו התוס' הנ"ל בבכורות). כן אמת דקשה לי על התוס' דבכורות כנ"ל דא"כ מאי מקשה כש"ס בקדושין נ"ר פ"ב וכר"י במעשר מי לא חנן וכו' פד אלא לעולם ר"י והכא מד ססמא וככא תרי סהמא. ומקשה עוד ואי סתהא דוקא מה לי מד סתמא ומה לי חרי סתמי וכוי. ומאי מקשה הא סתמא דכרם רבעי פדיפא דמתניא בלשין ב"ה. ואולי יש לאמר דלא כתבו התוס' דסתמא בלשון ב"ה פדיפא רק במקום דפליגי ב"ה על ב"ש דבזה סתמא דג"ה עדיפא משאר סתמי משום בת קיל דכלכה כב"ה נגד ב"ש. איל במקום שהושוו ב"ש וב"ה ולא נחלקו לא פדיף סתמא דב"ה משאר סממי וכאן בססמא דכרם רבעי לא נחלקו ב"ש עם ב"ה במעשר אם ממון גבוה הוא או לא דגם ב"ש מודים דמפשר ממון גטה הוא ולא פליגי טם ב"ה רק אם גמרינן כג"ש דקודש קודש ממעשר או לא. בזה לא עדיף סתמא דנ"ה משאר סתמי דטל זה לא יצא כב"ק ועדיין צ"ע: ועיין מה שכתב הפרי מגדים בפתיחה להלכות שחיטה שחקר שם לכנין עשה דאינה זממה אם הוא דיקא על כזית או אפילו על פחות מכזיה דהא לא כתיב בהדיא לשון אכילה על שאינה זביסה. רק נאמר לשון אכילה כל זבוחה דזבוחה אכול וזו האכילה אינה אזהרה ולא מצוה רק הוא רשות דזבוחה אתה רשאי לאכול. ולכן נסתפק דאולי מה שאמרו מז"ל דאכילה הוא בכזיס הוא רק באכילה כנאמר אצל אזכרה או סצוה והואיל ואכילה דכתיב אצל וזבחת הוא אף סל פחות מכזיה ממילא דגם מה דדייקינן דשאינה זבוחה לא תאכל הוא גם כן אף על פחות מכזית ונמצא שים עשה דאינה זממה אפילו על פחוס מכזיח. והנה באמת מוכה משבופום כ"ג פ"ב דגם עשה דאינה זבוחה הוא רק על כזית דהא שם מקשה השים על הא דתנן שם שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות חייב ומוקי לה במפרש. ומל זה מקשה כשים מפרש מושבט ועומד סהר סיני הוא וכשני ר"ל במפרש ח"ש אליבא דרבנן או בסתם אליבא דרבי עקיבא ופו'. ואם איתא דיש עשה דאינה זבוחס גם בסהות מכזית א"כ תינח טרפות אבל במשנה הא הנן גם נבלות וא"כ אמאי סייב משום שבועה על נבלות הא גם בה"ש דנבלה נהי דלאו דנבילה אין בו מ"מ הא איש בו עבה דאינה זבוחה שהלה גם על הצי שיעור והו"ל מושבע ועומד מהר סיני דגם באיסור עשה חשיב מושבע מהר סיני כמו שפתבי התוה' שס. ויש לדחות דאולי נקט נבלות אגב טרסות וכמו שכתבו התוס' בחולין כ' ע"א בעני[ מה דכתיב ביחזקאל כל נבלה וערפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הככדס וכתבו שה התוס' דלמ"ד אין שחיפה לעוף מן ההורה הא דפתיב גבלה הוא אגב טריפה ע"ש. אך באמה אין ראיה משס דהא שס לא נכתב בקרא דין שקר אלא דנבלה הוא מיותר ולכן שייך נאמר דפתיב נבלה אגב טריפה. אבל כאן אם עשה דאינה זבוהה חל אף על הצי שיפור א"כ אין השבועה חל על חצי שיעור דנבלה ואיך ישנה התנא דהל השבועה על הצי שיעור מבלה אטו משום איידי דטרפה ישנה במשנה דין שקר:
אמנם מצינו גם בכה"ג במשנה ר"פ אלו הן הלוקין דמשיב שס בכלל הלוקין חלוצה לכהן אע"ג דהלוצה היא רק מדרבנן וכן הנא נתינה אגב ממזרת כמו שכתבו התוס' בכתובות ר"פ אלו נערות וכן עובד כוכבים ועבד הבא על בה ישראל הולד ממזר נקט עוב־ כוכבים אגב עבד למד תירוץ בתוס' יבמות ט"ז ע"ב. אמנם רואה אנכי דמילתא דמבעי ליה לכפרי מגדים פשיטא להו להתוס' בשבת צ"א ע"ב ד"ה כגון ופו' שכתבו בהדיא דאיסור עשה שיש באכילת תרומה טמאה הוא רק על כזית ובפחות מכזית אין בו רק איסור דח"ש כמו בכל האיסורים אע"ג דהוא לאו הבא מכלל עשה כמבואר ביבמות ע"ב פ"ב והוא דומה לאיסור עשה דאינה זבוהה (אלא דמשמע מדברי התוה' שס דאיסור עשה אינו המור מאיסור מ"ש והוא דלא כמו שכתבו התוס' בשבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקא. והנה לא מבעי לפי מה שרצה הפמ"ג לאמר דאיסור דאינה זבוהה הוא חל אפילו על מ"ש משום דלא כתיב ביה אכילה רק על אכילס דרשות בודאי גם הא דכתיב גבי יו"ט אין אשר יאכל לפל נפש ג"פ לא נאמר ביה דאכילה הוא בכזית דהא אין אפילה זו נאמר נא על אזהרה ולא על מצוה דאפילו למ"ד דשמהת יו"ט מצוה מ"מ אין זו כמצוה נכתב כאן רק הוא נכתב במקוס אחר והוא קרא דעצרת מכיס לכס כמבואר בפסחים ס"ח ע"ב ובביצה גי"ו ע"ב. אלא אפילו לפי מה שכתבו התוס' בשבת צ"א דאפילו באיסור אפילם תרומה טמאה אמרינן דאפילה הוא בפזית אע"ג דלשון אכילה נאמר באפילה דרשוה. ת"מ זה הוא שייך דוקא שם דוזבחת ואכלת לא איצטריך לגופא להתיר אכילת הרשות בזבימה. וכל כקרא לא איצטריך רק לדיוקא לאסור שאינה זבוחה. לכן כו"ל כאילו כתיב לשון אכילה בהדיא על שאינה זבוחה ולפן בעינן כזית. משא"כ אך אשר יאכל לכל נפש כנאמר ביו"ט דלשון אכילה לא נפתב על אזכרה ונא על מצוה ודאי לא נאמר על זה דאכילה הוא בכזית :
"ב אנכי על משמרתי אעמודה דלענין כיתר אוכל נפש ביו"ט לא בעינן אכילה בכזית מטעם המבואר לעיג דלא בעינן אכילת כזית רק במקום שפעולת כאכילה כנאמר בתורה הוא דוקא. משא"כ בהיתר מלאכת יו"ט דלדוגמא בעלמא כתבה ההורס לפין אכילה דהוא כדין לשארי הנאות הדומות לאכילה דהיינו ששוה לכל נפש בזה לא שייך לאמר דבעינן שיפור אכילה. ופל חילוק הזה לא הוה פיגול חיובתא דהח גם בפיגול מר דכתיב ואם האכל יאכל וכו' הוא בדוקא על אכילה. דאם מחשב מחשבה אחרת כגון לכנות מבשר הזבח ביוס השלישי אינו סיגול. והגם דקי"ל דאם חישב לזרוק דמו לסחר או להקטיר חלבו למחר או לשפוך שירי הדם למהר ג"פ כוס פיגול כמבואר בזבחים י"ג ע"ב. היינו משום דזה הוא אכילת מזבח ומרבויא דכאכל יאכל מרבינן לה כמבואר בזבחים שס ובדף כ"ח ע"ב האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח אבל מ"מ בעינן פעולת אכילה כלומר שיחשוב על פעולה אכילה. וכן הא דמבואר שם ל"א ע"א חישב שיאכלוהו כלבים לסהר פיגול וכן חישב שסאכלכו האש למהר הוה סיגול הייני ג"כ משום דמצינו דנקרא אכילת כלבים ואכילת אש אכילה ומרבויא דכאכל יאכל נפקא. ולענין פיגול לא מצינו שמולק רבי שמעון על קביעת פיגול ומשמע שמודה דבעינן שיחשוב לאכול כזית חוץ לזמנו ולא על כל שהוא. ולא מסתבר כלל לאמר דהואיל ויש חיוב קרבן באכילת פיגול לכן לקרבן דמיא. דז"א דהא כקרבן הוא אחר שהוא פיגול אם אכל ממנו בשוגג אבל אין זה לפנין קביעות פיגוצ על ידי מחשבת אכילה חוץ לזמנו. ואולי כמו דגמרינן בזבחים כ"ט ע"ב בגז"ש דעונו ישא פיגול מטהר לענין חיוב כרה. כמו כן נלמד בגז"ש זו סיגיל מנותר לענין כזית. דכמו דחיוב כרת כנאמר אצל נותר הוא דוקא על כזית דהא לענין כרת מודה רבי שמעון דבכיינן כזית כמו שכתבו התוס' בשבועות כ"א מ"ב כמו כן פונו ישא כנאמר אצל פיגול הוא דוקא אם נקבע פ"י מחשבת אכילת כזית:
אך מה שכתבתי לעיל להצדיק דינו של כ"ג לחלק בין דידן שאנו סוברים דאמרינן מתוך ובין כברייתא דביצה י"ב ע"א דס"ל דלא אמרינן מתוך ולפן בעינן כזית דוקא. משא"פ לדידן לא בעינן כזית כנ"ל. זה הוא לא מסתבר דממ"נ אם נימת דאך אשר יאכל הוא דוקא ובעינן שיעור אכילה שהוא בכזית א"כ גם למ"ד דאמרינן מתוך נימא כן דהא אקרא אי אפשר לחלוק. ואם נאמר דלמ"ד דאמרינן מתוך קרא דאך אשר יאכל לאו דוקא א"כ גם למ"ד דלא אמרינן מתוך נאמר כן והיכן מצינו סלוגתא בזה אם קרא דאך אשר יאכל הוא דוקא או לא. דבשנמא בעיקר פלוגתתס אם אמרינן מתוך או לא שסיר יש לאמר דסליגא בפירושא דה ך קרא דאך אשר יאכל לכל נפש וכמו שכתב בספר נשמת אדס בהלכות יו"ט דמאן דאמר דלא אתרינן מתוך ס"ל דקרא מתפרש כפשוטו דאך אשר יאכל לכל נפש הוא מותר משום שהוא צורך אך מה שהוא שלא לצורך אינו בכלל ההיתר. ומאן דאית ליה מתוך ס"ל דקרא הכי מהסריש אך אשר יאכג לכל נפש וכו' כלומר כל כמלאכות אסרתי לך לפשות ביו"ט אך כמלאכה אשר היא נפשית לפעמים לצורך אוכל נפש. מלאכה זאת מותר לך לעשות אף שלא לצורך אוכל נפש. אבל לאמר דפליגי גם בקרא דאך אשר יאכל לכל נפש אם בעינן שיעור אכילה בכזית או לא זו היא סלוגתא הדשה אם לשון אכילה הוא דוקא או לא ולא שמענו כלל דפליגי^תנאי בזה:
ובחולין פ"ו דאמרינן ראה רבי דבריו של רבי שמעון 1 בכיסוי כדם מפום דאשר יאכל כתיב ובא למעט טרפה. ולרבי מאיר אשר יאכל למעוטי עוף טמא. שם ליכא להקשות לר"ל דס"ל חצי שיסור מותר מן כתורה א"כ גם עוף טמא או טרפה ראוי לאכילה פחות פחות פכזיח.. דשם אלי מודה דבעינן שיהא ראוי לאכילת כזית דאשר יאכל כתיב דהא שס אשר יאכל פירושו אכילה דוקא. דאע"ג והשוחט שלא לאכילה רק הוא צריך לדם גם כן חייב לכסות היינו משום דאשר יאכל פירושו ראוי לאכילה אבל מ"מ עצמית לשון אכילה דכתיב בכיסוי כדם פירושו אכילה ממש לכן שייך לאמר דבעינן שיהא ראוי לאכילת כזית כמו סתם אכילה בכל מקום. סשא"כ אך אשר יאכל לכל נפש כנאמר אצל יו"ט דאך אשר יאכל אין פירושו אכילה ממש רק לדוגמא בעלמא כתבה כתורה לשון אכילה לא שייך לאמר דבעינן שיהא שיעור אכילה בכזיה. ועוד בלא"ה מאחר שקיבלו מז"ל דאשר יאכל דכסיב בכיסוי הדם בא לסימן לנו איזו שף חייב בניסוי ושינו דוקא אשר יאכל ולא שף שאינו ראוי לאכילה לרבי מאיר למסופי שף טמא ולרבי שממון וכן לדידן למעוטי גם שף טרסה גע"כ ל"ל דאשר יאכל פירושו משנן שיהא ראוי לאכילה מיס. דאם לאכילה עשה מסיה הא כל הששה ראוים לזה לריל ואיזו שף בא צמט.ובע"כ שבקיהלקרא דאיהו דמיקושקי אנפשיי דאשר יאכל שימשו אכילס כזיה. משא"כ אשר יאכל לכל נפש דיו"ט אינו שכרם לפרש דאשר יאכל הוא אכילה מיה. ובאופן זה אני מהרץ מה שהקשה הגאון רפ"א זצ"ל סל מה שכסב הר"ש גפ"א דטכרות סכנה גי ממה דמקשה הב"ם נפססים ל"ו ע"א מכדי בלבד כתיב. וסירצהי דלענין נגלת מגף טהור דכסיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה וקיבלו מז"ל דקרא בנבלה שף טהור שירי להומה דמטסאה בביס הבלימה ומה דכהיב וטרפה פירושו שבא להורות לנו איזו עוף מטמא גביה הגלימה ש שנוהג מ איסור טרפה ולמשמי שף טמא שאינו נוהג בו איסור טרפה. ואם כן במ"כ למ"ד דאיסור על סל איסור ולדידיה נוהג איסור טרסה גם בסוף טמא. בע"כ דשגקי• לקרא דדמיק ושקי אנסשי' דפימשו מי שנוהג גו איסור מרשה למוד ולא שף טמא שנוהג בו גם איסור טומאה. דאל"כ איזו שף בא הכהוג לממט דהא בכל הששה נוהג איסור מרשה למיד אישר חל על איסור וא"כ הך וטרפה למאי כתיב. ונפ"כ צ"ל דבא לממט שף טמא שאינו נוהג בו איסור טרפה לשד. משא"כ בפסחים ל"ו לפנין מצה של טבל דאין לנו הכרס לפרש מי שאין בו אלא איסור מיק לבד. דגם אם לא נפרש כן אין ההיקש מיוהר דהא בא למעט מצה שאינה מממשת השנים כמבואר לפיל ל"ה שיא שסיר מקשה הש"ס מידי בלבד כהיג. הנני ידידו די"ש: מאיר סיכל בא"א כרב שש שלו' זלה"ה: