המאיר לעולם/א/יא

המאיר לעולם ‏ א יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

		דף זה נוצר בטכנולוגיית זיהוי תווים אופטי OCR. מטבע הדברים הטקסט המקורי ישן ודרושה עדיין הגהה מלאה מול טקסט מקורי חופשי.
		אתם מוזמנים לתרום ולהגיה את הדף, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי הדף מוגה, ניתן לציין זאת בדף השיחה. תוכלו להגיה את הדף מול דף הדפוס המקורי	עריכה

סימן י"א

בענין חיוב שמחת יום טוב

בפסחים ע"א ע"א ברש"י ד"ה לכנות וכו' ויו"ט כאמרון טמא לא דהא סרי זמני שנמס ימים כתיב לגבי שמחה כדפירשתי. וממילא אסמוס שסיני פכ'יל. והנה דברי הרי אלו סותרים למש"כ רש"י בסוכה ס"ח ע"א ד"ה אן שמס וטי שכתב חייל וכיון דאסרגי ליל ידט האסרון שהוא מעל קדח יום שמיני שהוא מיקר שחייב בשמחה וכר. וכבר הרגה גזה המהרש'יא בסוכה ריש פרק לולב וערבה. והגם שדברי תהתוס' ג"כ סותרים זה אה זה דבססמים גדיא מ"א חולקים כמום' סל רש"י בסוסי בדיה לילי וטי וכסט בהדיא דגם ביום שמיני חייב בשמחה. ואילו בסוכה ע"ב ע"ב בדיה לולב וכו' מוכח סדבליכם דס"ל כשיסה מדי נסססים דרק בליל ידם האחרון חייב בשמחה ולא ביום שמיני כמש"כ מהרשייא שם מי"מ זה אינו מן כסימא דבפסחים כסט זאה נשם ריב"א ומש"כ בסוכה הוא דמה במל סוס' אמר. וכן סלינו כמה פממים שדברי כסום' סוחרים זה לזה כי לא ממכם אחד יצאו כל דברי התוס' כידוט. אבל מה שדברי רש"י סותרים זה אה זה כלא דגר הוא. וראיסי גסטס יפקג שנשאל על זה סי"ש בחלק ג' סימן לייג. וכתב ליישב דמה שפירש רשייי נסוכה הוא לסי הסומא דההם דקאי אליבא דאמת דטממא דמרבינן ליל ידט כאמרון משום שיש שממה לפניו. משא"כ ליל ידם כראשון שאין שממה לפניו. והיה קשה לרש"י דנימא איפכא מרבה אני ליל ידם כראשון שיש שממה לאמריו משא"כ ליל יו"ם כאסרון. לכך הוצרך רש"י להרז ולפרש דיש בליל ידם כאחרון ג"כ שממה לאמריו משום שיש שממה גם ביום שקו"ס הוא אם מרביגן ליל יו"ם כאמרון שהוא כסל קדח יום שמיני שהוא מיקר ומסתבר טפי לרטה ליל ידם האסרון שיש בו שממה לפניו ולאחריו. סשא"כ בליל ידם כראשון שאין ט שממה לפניו רק לאחריו. אכל כפססיס פירש"י לפי הכדד של הסוגיא דלכן לא מרבינן ליל ידם כראשון לסי שאין לו גמה לשמח. אבל משום מסם דאק שממה לפניו לא. משום דכנגר זה יש לליל יום טוב ראשון שממה לאמריו. מפאייג ליל ידם כאסרון שאין שממה לאמריו משום הכי פירש רש"י שם דביום כשמיני ליכא שממה ט כלל. אבל באמת לסי מסקנא דשמטתין דהא דלא מרבינן ליל יום טוב ראשון הוא משום דאין שממה לפניו ולא מטעם שאין לו במה לשמח טכצ"ל כפירש רנדי בסוכה. ובזה מתורן גם כן מה שמקשים התוס' ס"ל רנדי שם נפסמיס ד"ה לילי וכו' ועוד דמאי פרין לקמן וכו" ולפי כנ"ל לק"מ דרש"י לא פירש כן רק לפי הסייד של לימא מסייעא ליה. אבל לפי האמת כל זה אינו. זה הוא תוכן דברי הגאון כנ"ל, וכתב שזה נ"ל ברור בטנת רש"י ז"ל. ואני כצסיר והדל אומר כי לא נכירא לי כלל דברי הגאון הנ"ל כי אין שייך לומר מרבה אני ליל ידם אחרון שיש שממה לפניו ולאמריו דהיינו ביום שסיני מצרת הא כל פיקר שיש שממה ביום שמיני מצרת אינו רק אם נרבה ליל שמיני ואם לא נרבה ליל שמיני גם ביום שמיני אין מ שממה. ואף אם נדמוק לומר דמ"מ שיין לומר מרבה אני ליל יו"ט אחרון שיש בו שמחה לפניו ולאחריו מואיל ואם נרבה ליל שפיני לשמחה יהיה הדין דגם ביום שמיני ינהג ט שממה ונמצא דבליל שסמי יש ט שמחה לפניו ולאחריו. נדם איך שייך לומר דיש שמחה ביום שמיני מקדח ללילו הא בלילו גופא יי־ אינו נוהג שמחה רק משום שיש ט שממה לפניו ונסהדו יאם לס היה נוהג ביום שמיני שמחה לא היה נוהג גם בלילו. א"כ לסי זה נסהר הקדח דהא בלילה יש שממה לאמריו וטוס שמיני אין שמחה לאחריו. והגם דאי אפשר לומר שלא יגהוג שמחה ביום משום דאין לגו קדח סלילה ושאני לילה דיש שמחה לפניו ולאחריו מםא"כ יום דאין שממה לאמריו דהא אם לא ינהוג שממה ביום נמצא דגם הלילה אין שממה לאחריו. ולפי זה נתחזק הקדה סלילה על כיום. נדם כדברים סתורים במצמוהס לומר דש שמחה ביום מקדח דלילה ובלילה גופא מק בה שמחה רק משום דש שממה לאחריו דהיינו ביום דלפי זה במל הקדח. ולא מציגו קדח כזה שקיומו יהיה סיגה ביטולו. ויש לומר דגם זה לק"מ דאנן הכי קאמרינן דאי אפשר לומר שלא נרבה רק כלילה ולא כיום דא"כ יהיה נגר כקדח דכלילה שהיא טפילה אסרגי לשממה והיום שהוא מיקר לא אחרבי דהואיל והיום לא אהרבי נמצא דגם כלילה אין שממה לאחריו ומ"מ יש ט שמחה אמ"פ שהוא מפל ואילו יום שהוא מיקר לא ינכוג מ שממה א'יכ הוא נגד הקדח. ולכן בפ"כ צריכין אנו לומר דגם ביום יש ט שמחה דאמייג דלפי מה שאט תופסים דגם גיוס יש שממה בטל ליה הקדה מי"מ הואיל ואם נאמר דביוס אין ט שממה יהי' נגד הקדח לכן מוכרמים אט לומר דגם טוס טהג שממה כדי שלא יהיה נגד כקדח. אבל גם זה לא מסתבר דהא טכל לומר דלא מסתבר לומר שיהא נוהג שממה ביום כשמיני הואיל ואין שממה לאמריו. ולכן באמה נאמר רכרטי קאי על ליל ידט ראשון שים שמחה לאמריו. ובאמה גם בליל ידט אחרון לא ינפוג מ שמחה ונמצא שלא יהיה נגד כקדח. וסוד איך נאמר ששני דברים יהיה כל אחד סיבה לסברו כטן בנידון שלפנינו שיום שמיני יהיה סיבה ללילו שינכוג ט שממה. וליל שמיני יהיה סיגה ליומו שינכוג בו שממה. ולא דמי למה דאמרינן מרבה אני ליל ידט אחרון שים שממה לפניו שכשמסה שנוהג לפני ליל ידט אממן הוא סיגה שינהוג גם בליל ידט אחרון. דהא אם גם אם לא ינכוג שממה גליל שמיני מ"מ יש שממה לפניו לכן יש יטלס לשממה שלפניו להיות סיבה לשממה ליל שמיני. ועוד דעיקר הקושיא שהקשה מאמר בהיפוך מרבה אני ליל ידט ראשון שיש שממה לאחריו אינו קושיא כלל דמה שים שממה לאמריו אינו סיבה שינכוג גם שממה לפניו. אבל בהיפוך שייך לומר דהואיל ויש שממה לפניו מסתברא שלא יופקט כחיוב גם מהלילה שאחרי זה ואנדס שאין ראיה לדבר זכר לדבר ממה שאמרו בעירובץ ל"ו ע"ב מספיקא לא פקטא קדושמיה מיניה. וכן הוא בנידון דדן שים לנו ריטי ומימוע ומספקא לן על אתו לילה נאמר כריבוי ופל אתו לילה נאמר המיטוט לכן מסתבר שמל ליל ידט אחרון קאי כריטי שינהיג בו שממה הואיל ויש שממה לפניו לכן מספיקא לא פקט ממנו מיוב שממה שכבר נתחייב בה. לכן מכל כאמור למפלה לא מצאתי קירה רוס בדברי הגאון בפל שבות יעקב:

ונלע"ד ליישב דברי רש"י דאין כאן סתירה דכל פיקד של כקו"ח שכחג רש"י בסוכה לסייג גשמחה ביום שמיני מלילו וכתב דכיון דאמרבי ליל יו"ט אחרון שהוא טפל קדח היום שהוא פיקר באמה האי מיקר. וטפל שכהב רש"י אינו מוגן לכאורה דגמה נחשב היום פקר וכלילה רק טפל. ואולי הוא צדס מה דהניא בססמים ק"ה פ"אכבוד יום וכס ר לילה כבוד יוכז קודם ון'•ן'. •",'הר יל^ה דמש"כ דש"י דהלילה הוא טפל והיום הוא עקר לכנין מצות שמחה הוא אסר דידפינן שבלילה הראשונה פטרה התורה ממצות שמתה וביום דאשיי חייב בשמסה ש"מ שיותר מהתני לחייי ביום מבלילה ולכן שפיר אמר רש"י נחייב בשממה ביום שמיני עצרת קו"ח מלילו:

אמנם זה לא שייך רק אם נאמר דלא בעינן זביתה בשעת שמחה וא"כ בע"כ מה שפטרה התורה בלילה הראשונה משמחה אינו משום דאין לו במה לשמה דהא יכול לשמח בשלמים הנשחטים מערב יו"ט היאיל דלא בעינן זביחה בשעת שמתה ובכי"כ כטעם הוא משום שאין שמתה כפניו כמבואר י־ברייתא א"כ מוכה שיש תיוב שמתה ביים יותר מכלילה דהא בלילה הראשונה פטרה התורה משייתה משום שאין שמחה לפניו וביום ראשון תייבה התורה אע"פ שאין שמחה לפניו וא"כ שפיר יש קי"ת לתייב בשמתה ביום שמיני מלילו, משא"כ ללישנא קמא דפסתים שס דבעינן זביתה בשעת שמחה והיה ס"ד דהש"ס דמש"ה פטרה התו־ה בלינ ראשון משמחה הוא משום דאין לו במה נשמת והא דאצטריך קרא למעט ליל ראשון משמחה ולא הני בקרא דוזבתת ושממת דבעינן זביסה בשעת שמתה וממילא נדע דליל ראשון פטור דהה מין לו במה לשמה. היינו כמש"כ התוס' שם בד"ה לאו וכו' דהא דלא בעינן זביחה בשעה שמתה רק בשמתה של יום שאפשר להיות זביחה בשעת שרתה משא"כ בשמתה של לילה שמי אפשר להיות זביתה בשעת שמתה והיינו טועים דלא נבעי זביחה בשעת שמתה להכי אצטריך קרא למעט ליל ראשון משמחה. עכ"פ השתא דכתיב מיעיט קמ"ל קרא דגם לשממה לילה בעינן זביתה:שעת שמתה לכן פטור משמחה בליל רמשין של יו"ט ועיק־ הטעם דפטיר הוא משום דאין לו במה לשמח לפ"ז אין לני קי"ח על יום שמיני• שינכוג בו שמחה מקו"ח דלילו דמנא לן שיש סברא לחייב בשמחה ביום יותר מבלילה. אי משום דבליל ראשון פטור וביום ראשון חייב הא שם טעמא רבה איכא דביוס אפשר להיות זביחה בשעת שמחה ולא בלילה וזה לא ש ייך רי ן בליל ראשון ולא בליל יו"ט אחרון. וא"כ דברי רש" י לא סחרי אהדדי. דבסוכה כתב רש"י אליבא דאמת דלא בעינן זביתה בשעת שמחה והטעם דממעטינן ליל יו"ט ראשין משמת ה הוא כדקתני טעמת בזו הברייתא מרבה אני ליל יו"ט את־ ין שיש שמחה לפניו ומוציא אני ליל יו"ט ראשון שאין שמחה לפניו. ולפי זה יש יותר סברא לחייב ביום מבלילה. ואי "כ יש לתייב ביום שמיני קו"ה מלילו. משא"כ בפסחים שם כתב רש"י אציבא דצישנא קמא דבעינן זביחה בשעת שמחה 1 •אליבא דמ"ד דהש"ס דטפם כפטור שסטרה התורה ציל יו"ט ראשון משמחה הוא משום דאין לו במה לשמת. ילס׳ ־ זה אין לנו רחיה שיש חיוב שממה ביום יותר מבלילה ואי ן לני קו"ת ללמוד יום שמיני סלילו ולכן כתב רש"י בפסחים שם ד ׳באמת אין חיוב שממה רק בליל יו"ט אחרון ולא ביומו ודו"ק:

אמנם עדיין לא פלטינן מסתירה בדברי רש"י דהא ודאי דאינו מועיל קו"ח במקים שיש מיפיט היכיך הקו"ח. וא"כ לכאורה צריך להבין מש"כ רש"י בסיכה מ"ח ע"א דיש חיוב שמחה ביום מ' קו"ת מלילו הא בשמחה שבעת ימים כתיב כמש"כ רש"י שם בד"ה מנה"מ וז"ל מנה"מ דשמיני חייב בשמחה דהא לח כתיב ביה בהדיא אלא בשבעת ימי החג דכתיב מג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך לי' ושמחת במגן וכו' עכ"ל. הרי בה־יא מבואר בתורה דלא נהיג שממה רק שבעה ימים וא"כ אע"ג דכתיב והיית אך שמח לרבות שמיני לשממה הול"ל דאינו מרבה רק ליל שמיני ויום שמיני נתמעט מקרא דשבעת ימים וא"כ מה מועיל הקו"ח. וכן הוא באחת שיטת רש"י בפסחים ע"א ע"א ב־"ה לרבות וכו' וז"ל ויו"ט אחרון גופא לא רסא הרי זמני ז' ימים כתיב גבי שמחה וממילא אמעוט שמיני עכ"ל. הרי שתפס רש"י דמה דכתיב ז' ימים הוא מיעוט על יום שמיני עצרת שלא ינהוג בו שמחה לכן א"א לרבות רה ליל שסיני ולא יום שמיני. דאל"כ תקשה לא לכתוב ז' ימים רק יכתוב שמונה ימים גבי שמחה ולא נצטרך להריבוי דוכיית אך שמת. אלא ודאי דתרוייכו אתנייכו מיעוטא דז' ימים הוא למעט יום ח' והריבוי דוהיית אך שמח לרבות ליצ מ'. ולא תקשה איפוך אנא דהמיעוט ימעט ליל ח' והריבוי ירבה יום מ' דז"א דיותר מסתבר הריבוי על ליל מ' מסל יום מ' כמש"נ רש"י בסוכה מ"ח ע"א בד"ה מנה"מ וכו' דכריבוי קאי על ליל ת' שהוא סמוך לז' הימים ע"ש. ועוד דאע"ג דס"ל לרש"י דא"ל ריבוי על שאר לינות החג דימיס אף לילות במשמע כמש"כ רש"י שם בסוכה מ"מ נראה דיותר יש במשמע של ז' ימים ימים ממש ועיין במגילה כ' פ"ב דאמרינן שם כיון דנעי ספירה ספירה ביממא הוא ופירש רש"י שם דכתיב וספרה לה ז' ימים ולכן יותר מסתבר לומר ומקרא דז' ימים נמעט יום ח' ־השתא אין באמת רק ז' ימים לשמחה אע"ג דמרבינן ליל מ' לשמחה מ"מ ימים אינם רק ז' וזה הוא יותר מסתבר ממם נאמר דהריבוי קאי על יום מ' ומיעוט דז' ימים הוא על ליל ח' הה הוא אינו במשמעות המיעוט ח' ימים. הרי מבואר דשיטת רש"י שם בפסחים הוא דקרא דז' ימים נחשב מיעוט אפילו השתא דכתב רחמנא רבוי דוהייה אך שמח מ"מ קרא דז' ימים הוא מיעוט. ולא שייך לומר ונהי דמקרא דז' ימים וכו' לא נוע דיש חיוב שמתה ביום ה' מ"מ השתא דכתיב והיית אך שמח נרבה גם יום מ' לשמחה ומשו"ה כתבה התורה ריבויא דוהיית אך שמת כדי להוציא ממשמעות הכתוב דז' ימים שמשמע שאין מצות שממה נוהג רק ז' ימים לכן כתבה השורה רבויא דוהיית אך שמח לרבות גם יום ח' לשממה דז"א דא"כ מדוע כתבה התורה ז' ימים גבי שמחה ומשום זה צריך לכתוב עוד והיית אך שמח לרבות יום שמיני נכתוב ח' ימים גבי שמחה ולא נצטרך עוד לרבויא דוהיית אך שמח. אלא ודאי דגם השתא דכתיב רבויא דוכיית אך שמח מ"ס קרא דז' ימים הוא מיעוט ותרוייהו אתנייכו דוכיית אך שמח מרבה ניל ח' וז' ימים ממעט יום ח'. וכיוצא בזה הרגישו חז"ל בפסתיס ע' ע"ב בקרא דומגתס אותו ז' ימים ודרשו מזה דתגיגה אין דוחה שבת דהא באמת שמונה ימים הס תשלומים של חגיגה אלא משום דאין דוחה שבת לכן כתיב שבעת ימים משום שא"א לשמונה ימים בלא שבת. ולכאורה קשה מה היה קשה לחז"ל שבעה והא שמונה כס דאה"ג שהם שמונה ולכן בא הגז"ש דעצרת לרבות שמיני לתשלומין כמו שמבואר בחגיגה ט' ע"א דמקשה הש"ס מנכ"מ פירוש דיש תשלומין לחגיגה של סוכות גם ביום שמיני אמר ר"י משום ר"י נאמר עצרת בז' של פסח ונאמר מצרת בח' של חג מה להלן לתשלומין אף כאן לתשלומין. אלא ודאי דהכי קשיא להו לחז"ל למה נכתב וחגותם אותו שבפת ימים ומשו"ה אצטריך עוד גז"ש על יום ח' לתשלומין לכתוב וחגתם אותו שמונת ימים ולא נצטרך עוד לגז"ש דעצרח. ומזה דרשו חז"ל דגם השתא שיש לנו גז"ש דעצרח לתשלומין של יום שמיני מ"מ קרא דוחגחם אותו שבעת ימים גם כן הוא אמת דגז"ש אתיא ללמד דמשך הסשלומין כס שמונה ימים וקרא 7וחגותם אותו שבעת ימים אתי להורות דמהשתונה ימים של התשלומין אין לנו רק שבמה ימים שמותר בהם להקריב החגיגה משום שאי אפשר לשמונה ימים בלא שבח. וק אסברה לגו הגאון בעל טורי אבן ברכ"ש ד' ע"ב ד"ה ורבנן עי"ש. כיוצא לנו מזה ששיטת רש"י דאף כששא דמרגילן ליל ס' מריבויא דוכיית אך שמס מ"מ קרא דז' ימים הוא מיטוטא וגא למעט שלא נרבר מוכיית אן שמח רק ליל ס' ולא יום ח":

אך אי אפשר לומר שיהא כן שיטת רש"י בסוכה מ"ח י פ"א דהא אם נאמר דקרא . דז' ימים הוא מיסום למצות שממה שלא ינכוג בשמיני סשיטא שאין מועיל הקו"ס שכתב רש"י בסוכה שס לחייב יום מ' בשמחה קדח מלילו, וע"כ צ"ל דשיטת רש"י בסוכה הוא דאין במשמעות קרא דזי ימים למעט יום שמיני משמחה דנוכל לומר דכשחא דכחיג והיית אך שמח לרבויא נוכל לרבות אף יום מ/ ואין להקשות דנכחוג שחונה ימים לגבי שמחה ולא נצטרך לכריגוי דוהיית אך שמח. דזו אינה קושיא דהא קרא דז' ימים לא לגבי שממה בלבד נכתב אלא גם לגבי מצות סוכה. דכן כתוב מג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וגו' וסמיך ליה ושממת בחגך וגו' והך קרא דחג הסוכות תעשה לך נדרס לענין מצות סוכה נסוכה כ"ז ע"ב לר"א כדאית לו ולחכמים כדאית להו והואיל ועיקרו לגבי סוכה כתיב שפיר כתוב ז' ימים דמנות סוכה באמת אינו נוהג רק ז' ימים. וכן הך קרא דושמחתם לפני וגו' דכתיב בפ' אמור דרשוהו חז"ל לענין מצות לולב כמצוחו במקדש ז' ימים. וכן כך קרא דשבעת ימים תחוג דכתיב בפ' ראה עיקרו למין חגיגה כתיב דתמוג חגיגה במשמע. והגם דמגיגה יש לו תשלומין כל שמונה מ"מ כתיב ז' ימים משום דאין חגיגה דומה שבת ולא נשאר מהח' ימים רק ז' כמו שדרשו חז"ל בפסחים ע' ע"ב על כקרא דומגוחם אותו חג לה' ז' ימים בשנה. וא"כ אין לנו שום הכרח מקרא דז' ימים לומר דרבויא דוכיית אך שמח אינו מרבה רק ליל מ' ולא יום מ' דנוכל לומר דמרבה גם יום ח' ומה דכתיב בקרא ז' ימים הוא משום מצות סוכה ולולב וחגיגה דאינס רק ז' ימים. וא"כ נכי דאם לא נכתב כריבוי דוכיית אך שמח לא היינו יודעים דנוכג שמחה בח' דהא ז' ימים כתיב. ואף דעיקרו למין סוכה ולולב וחגיגה מ"מ אין לנו ראיה שינהוג שמחה בח'. מ"מ השתא דכתיב כריבוי דוכיית אך שמח אין לנו הכרח לומר דאין בכלל כריבוי רק ליל מ' ולא יום ח'. ואי משום דכתיב זי ימים הא עיקרו למין סוכה ולולב וחגיגה הוא. זכו שיטת רש"י בסוכה מ"ח. ושיטת רש"י בפסחים הוא דקרא רזי ימים הוא מיעוט שלא נרבה מקרא דוכיית אך שמח רק ליל שמיני ולא יומו. דאל"כ נכתוב שמונה ימים לשמחה ולא נצטרך לכריבוי דוכיית אך שמח ואע"ג דקרא דז' ימים עיקרו לענין סוכה ולולב וחגיגה הוא מ"מ היה לכתוב מצות שממה בפני עצמה ולכתוב שמונה ימים דמה טעם הוא לחלק מצות שמחה של יום מ' ממצית שממה של מ ימי כמג לכתוב אומו בפ"ע. עיין בטורי אבן בראם השנה ד' ע"ב ד"ה ורבנן וכו'. וא"כ כל מם שכתבתי לעיל אינו מעלה ארוכה ליישב הסתירה בדברי רש"י:

ונראה לי דשפיר הואלתי בדברי כנ"ל ליישב כסתירה בדברי רש"י דמש"כ רש"י בפסחים דקרא דז' ימים הוא מיעוט למעט יום מ' משמחה לא כתב כן לקישטא דמילתא רק דלפי כס"ד דש"ס דבעינן זבימה בשעת שמחה וכל עיקר דמעטטינן ליל א' משמחה הוא משום דאין לו במה לשמח לפי זה מוכרחים אנו לומר דדפת כס"ד כזה דיום מ' לא נכיג שמחה ובנדכ משום דקרא דז' ימים הוא מיעוט למעט יום מ'.אבל לפי"כאמח דלא בעינן זבימה בשמח שמחה והא דממעטינן ליל א' אשממה הוא משום שאין שממה לפניו. לפי"ז באמת אין אנו מוכרחים לומר דאין חיוב שמחה ביום מ' אלא דים חיוב שממה גם גיוס ס' וקרא דז' ימים אינו מיעוט. והוא דבשלמא אליבא דלישנא בתרא דפסמים דלא בעינן זביחה בשעת שממה והא דממפטינןליל א' הוא משום שאין שמחה לפניו לפי"ז נוכל לומר דגם ביום שמיני נוהג שממה ומה שאמר כתנא לרבות ליל מ' לרבותא הוא דקאמר דאפילו לילה שהוא טפל ג"כנוכג בשמחה ומכש"כ יום שהוא עיקר דהא לפי זה יש קו"ח מלילה על יום וכנ"ל. והא דלא אמר כתנא לרבות שמיני ויהא ככל בכלל בין לילה ובין יום ולא נצטרך לסמוך על קדח היינו משום שחשש התנא שלא נטעה לומר דמרבה רק יום ח' ולא לילו דהא לפי זה יותר מסתבר לחייב יום מלילה דהא במס ראשון חייב אף שאין שמחה לפניו ובלילו פטור משום שאין שמחה לפניו דהואיל וכל עיקר שממה של שמיני מרבויא דקרא אתיא דינו אם נרבה יום מ' ולא לילו דלא עדיף מיום ראשון ולכן הוכרח לומר לרבות ליל מ' וממילא נדע בקדח על יום מי. ואין להקשות על התנא מנא ליה באמת לרבות ליל חי דילמא רק יום ח' כבר תירץ רש"י קושיא זו בסוכה שם שכתב וז"ל וע"כ לילה אתרבי שהוא סמוך לז' ימים דקרא ויום אתיא בקדח עכ"ל. וכונתו דאין סברא לרבות יום ח' ולא לילה דא"כ יהיה כפסק במצות שמח־ וכל זה הוא אליבא דלישנא בתרא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה דלפי זה שפיר יש קדח מליל מ' על יומו. משא"כ ללישנא קמא דבעינן זביחה בשעת שמחה והא דהמעטינן ליל א' הוא משום באין לו במה לשמח לפי זה אין לנו סברא לחייב ביום יותר מבלילה ונצטרך לומר דכתנא ס"ל דאין חיוב שמחה ביום ח' רק בלילו. דאל"כ היה לו לומר לרבות שמיני לשמחה ויהיה ככל בכלל דהא לפי זה אין לומר דנקני ליל ח' לרבותא דמה רבותא היא דלפ"ז אין סברא לחייב ביום יותר מבלילה. וגם א"ל דלככי לא אמר לרבות שמיני לשמחה שלא נטמכדדוקא על יוסקאמר דמכ"ת נטעה בזה אלא ודאי מדאמר ליל ח' ש"מ דדוקא קאמר ומשדה פירש רש"י בפסחים שם דדוקא בליל ח' מרבה ולא על יומו והיה קשה לו לרש"י מאיזה סברא יסבור התנא דדוקא ליל ס' ולא יום ח' נכי דאין סברא לחייב ביום יותר מכלילה הא להיפוך ג"כ אין סברא לכן כתב רש"י דדעת כתנא דא"א צרבות רק ליל ח' משום דמקרא דז' ימים משמע ליה מיעוטא גם לענין שמחה שלא ינהיג רק ז' ימים אע"ג דעיקד הקרא לענין מצות סוכה נאמר. ואין להקשות מה אצטריך רש"י לחדש לסי רעת הס"ד בפסחים דז' ימים מיעוטא הוא תיפוק ליה מטעם שכתב רש"י בסוכה דיותר מסתבר לרבות ליל ח" שהוא סמוך נז' ימים ומה הוצרך רש"י לחדש דז' ימים הוא מיעוטא כיפך ממה שסבירא ליה לרש"י ע"פ כאמת דז' ימים איני מיעומא. אומר אני דלק"מ דמש"כ רש"י בסוכה דיותר מסתבר שהריבוי קאי על כלילה שהוא סמוך לז' ימים זה אינו מועיל רק שלא נאמר בהיפך דהריבוי אתי על יום מ' ולא על כלילה ע"ז שפיר כתב דאין סברא שהריבוי קאי על כיום ולא על כלילה דא"כ יהיה כפסק במצות שמחה. אבל אין בזה הכרח לומר שיהיה חייב דוקא בלילה ולא ביום דהא כל כמג של שנדע לילו ויומו סמוך הוא לז' ימי החג:

ואין להקשות אליבא דאמת מנא ליה לרש"י דכרבוי דוהיית " אך שמח קאי על כלילה ויום אתי בקדח דלמא כרבוי אתי בין על כיוס ובין על הלילה רק כתנא מזכיר לילה לרבותא וקדח ליום מי. נ"ל דלק"מ דבאמת אין כונת רש"י לומר דכהורה לא רבתה רק ליל מ' וכיום אנו למדין בקדח. רק דעת רש" יכוא שהריבוי קאי על שניכם וכן הוא כונחו בסוכה שם באמרו וכיון דאחרבי וכו' ר"ל דכיון שהתנא משמיענו שהלילה בכלל כריבוי קדח שיום שמיני הוא בכלל כריבוי וכונה רש"י לתרץ מדוע הזכיר כתנא כלילה ולא כיום וכתב דלא הוצרך כתנא להזכיר כיוסדהואיל והזכיר שהלילה בכלל כריבוי קדח שכיום הוא בכלל כריבוי וזה לח משש כתנא שמא ננונג לומר דדוקא גליל ח' ולא גיוס ס' זמכ"ת נטעה זאת. ומש"כ רש"י פוד שם ופ"ב לילה אסרגי שהוא סמוך לז' ימים יקיא דוס ל>יזי בקי"ח כמהולחיץ שלא יקשה על התנא מדל באמת דהרינוי קאי גם על הלילה דילמא לא קאי רק על כיום שהוא פיקר. פ"ז תירץ דבע"כ לילה איסרבאי שהוא סמוך כלומר דגין אם נאמר דנוהג שממה ביוש או אינו נוהג אך בלילה ודאי נוהג שמחה ולכן דברי רש"י לא סתרי אהדדי דמש"כ רש"י בפסחים דמה דכתיב הרי זמנא ז' ימים הוא מיעוט על יום מ' לא כתג רק לפי דטס הס"ד דמה שנתמפט ליל א' הוא בשביל שאין גמה לשמם ולפי זה היה קשה לרש"י אמאי לא הזכיר השנא רק ליל ח' ולא יום מ' דהא ליכא למימר מקט ליל ס' לרבותא וכ"ש יום ח' דהא לפי דפת כס"ד אין סברא על היום יותר מכלילה. לכן הכריס רש"י מזה דלפי כס"ד הא דנקט כתנא ליל ת' בדוקא הוא ויום ח' באמת נתמפט ממיעוט דז' ימים. וכל זה לא כתב רש"י לקושטא דמילתא רק דלפי כס"ד דפסחים שם מוכרחין אט לומר דכן היה רפת כתנא דלא מרבה רק ליל ח' ולא יומו ובפ"כ דסובר כתנא דקרא דז' ימים הוא מימוט על יום ח• משום דאין לו במה לשמה וסיפא דכברייתא דאמר מרבה אני וכו' פ"כ לא ראה. משא"כ בסוכה רפירש רש"י על נוף כברייתא שגם כסיפא למראה פינינו ורואים אגו דמשו"ה אימפוט ליל ראשון משום שאין שמחה לפניו. ולפ"ז יש קי"ח מליל ח' על יום ח' ואין לנו ככרס לומר שדעת כתנא הוא לחייב ליל שמיני ולא יומו אדרבה מה שכתב ליל ח' הוא לרבותא לכן אמר רש"י דכן הוא כאמת דיש חיוב בשמחה ביום ח' קדח מלילו וקרא דז' ימים באמת אינו מיעוט למעט יום מ' משמחה דהא עיקרו למצות סוכה נאמר ואין לנו הכרח לאמר דדפת כתנא הוא דז' ימים הוא מיעוטא נמעט שום דבר:

ומדברינו כנ"ל תראה ג"כ תשובה על דברי השבות יעקב שכתב דלפי כאמת דמה דמרבינן ליל מ' לשמחה הוא משום שיש שממה לפניו ולא אמרינן בכיסך מרבה ליל ידם ראשון משום שיש שמחה לאחריו משום דבליל יו"ט אחרון יש שממה בין לפניו ובין לאחריו והוא יום ח' שהוא אחר ליל ח'. ובאמת זה אינו דלפי מה שיש לנו קו"ח על יום ח' מלילו באמת אמרינן דכריבוי עצמו נאמר בין על ליל ס' ובין על יום מ' ולא שייך כלל לומר על ליל יו"ט אחרון שיש שמחה לאמריו דהיינו יום ח' כמו שאינו שייך לומר על שעה ראשונה של טלה שיש שממה לאחריה בשעה שניה משום דאין שעות בל כלילה מלוקים זה מזה רק בפעם א' אנו מרבים כל שעות הלילה לשמחה ואם לא נרבה שפה ראשונה גם שעה שניה לא יהיה בה שמחה כמו כן מטעם זה לא שייך לומר מרבה אני ליל ידט אחרון שיש שמחה לאמריו ביום ח' דהא אם לא נרבה ליל ח' גם ביום ח' לא יהיה בו שמחה ועכשיו שאנו מרבים ליל מ' בכלל הריבוי הוא ג"כ יום ח' ואיך שייך לומר מרבה אני ליל ידט אחרון שיש שמחה לאחריו ביום ח,. אמנם זולת זה כבר כתבתי לעיל שאין שום קיום לדברי השבוה יעקב מכמה טענות:

והנה על פי הדברים הנ"ל מיושב קושיה התוס' על רש"י שהקשו בפסחים ע"א ע"א בד"ה לילי וכו' וז"ל ועיד דכי פריך לקמן ואם איחא זמנין דלא משכחת לה שמונה וכו' ואי כפירש כקונטרס תקשה נמי לכ"ע דכשחל יום ת' בראשון בשנת אז ליכא אלא ז' וכו' עכ"ל. ולפי כנ"ל לק"מ דסא רש"י לא אמר כן לקושטא דמלתא שאין חיוב שמחה ביום ח' רק כתב כן לפי כס"ד דהש"ס דהא דאמעוט ליל ראשון הוא משום שאין לו במה לשמח דבעינן זביחה בשעת שממה. לפי"ז בוכרח רש"י לומר דלפי כפ"ד גפ"כ וס"ל להאי תנא דאינו מסויב ביום ס' בשמחה אבל אליבא דאמת דלא בעינן זביחה בשעת שמחה גם רש"י מודה דים חיוב שמחה ביום ח' ושפיר מקשה רגא אם איתא זמני[ דלא משכחת רק ז'. אבל אם נאמר דלא בפיגן זביחה בשעת שמחה אז באמה נאמר דגם יום ח' חייב בשמחה ויהיה לעולם מצות שמחה מ' ימים. וגם השבות יפקב כתב כן לסי דרכו דמיושב קושיה התוס' על רש"י. יבזה הונח לי ליישב כסתירה בדברי רש"י דלכאורה אין בכל כדברים שכתבתי די ישוב כסתירה דמה בכך דאליגא דלישנא גתרא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה וכטעם פטור של ליל ראשון הוא משום שאין שמחה לפניו. וא"כ יש קדח על יום ח' מלילו. הא אם נאמר דז' ימים מיעוטא הוא אינו מועיל כקדח. וא"כ תקשה מאחר דלפי דפת כס"ד הקרא דז' ימים הוא מיעוטא וא"כ מנא ליה לרש"י דאליבא דלישנא בחרא אין זה מיטוט דלמא יתד הוא שלא תמוט דקרא דז' ימים הוא מיעוט וא"כ אינו מופיל כקדח. אבל לפי כמבואר לפיל דברי רש"י נכונים דהא מוכח מקושית רנא שם דאם היינו אומרים דלא בעינן זביחה בשעת שמחה אתי שסיר הא דתנן כהלל והשמחה שמונה ולא תקשה הא זמנין דלא משכחת רק ז' כשחל יוס שמיני באחד בשבת וכקושית התוס' שם ובע"ע צ"ל דס"ל לרבא דאם נאמר דלא בעינן זגיחה בשעת שמחה אז נאמר דיש חיוב שמחה ביום ח' וקרא דז' ימים אינו מיעוט לכן תסס רש"י כן לעיקר אליבא דלישנא בתרא דקרא דז' ימים אינו מיעוט ולכן סובר רש"י דמייב גיוס מ' בשמחה בקדח מלילו. והגם שעדיין יש לפקפק דאין ראיה מרבא לומר אליבא דאמת כן דקרא דז' ימים אינו מיעוט דהא נוכל לדמות דמשום דרבא לא אסיק אדפתא תירוץ הש"ס שם דמשני משמחו בכסות נקיה ויין ישן לפי זה היה מוכרח לומר דקרא דז' ימים אינו סיפוטא משום דאל"כ לא היה מוצא ידיו ורגליו במה דתנן ככלל והשמחה שמונה הא זמנין דלא משכחת רק ז' כשמל יום שמיני באחד בשבת וכקושית התוס' כנ"ל. משא"כ לפי מה דמשני הש"ס משמחו בכסות נקיה ויין ישן לפי זה נוכל לומר דקרא דז' ימים הוא מיעוט למעט יום ח' משמחה. ומ"מ אתי שפיר הא דתנן ככלל והשמחה שמונה דלא מיירי מאכילת שלמי שמחה רק משארי שמחות כגון כסות נקיה ויין ישן וא"כ מנא ליה לרש"י אליבא דאמת דקרא דז' ימים אינו מיעוט למעט יום ח' משמחה:

אך לק"מ דהואיל ונתברר דמוכח מקושית רבא דאין זה יתד שלא תמוט לומר דקרא דז' ימים הוא מיעוט לכן מסתבר לרש"י לתסוס כן לעיקר אליבא דלישנא בחרא דכקרא דז' ימים אינו מיעוט למפט יום ח' משום דדוחק הוא לומר דהא דתנן ההלל והשממה שמונה דלא מיירי מאכילת שלמי שמחה רק מכסות נקיה ויין ישן דסתם שמחה כמבואר בכל מקום מיירי מאכילת שלמי שמחה. וכן מצינו בהמה מקומות שהכריעו הפוסקים כאחד משני לשונות שבש"ס משום דלאידך לישנא דחוק לפרש משנה או ברייתא. עיין בריש כתובות בסוגיא דאין אונם בגיטין שהכריעו התוס' והרא"ם לקילא כלישנח קמא משום דכל כראיות שהביא נש"ס ללישנא קמא קושיות הס ללישנא בסרא וצריך לתרץ בדוחק. וכן בחולין ב' ע"ב כתב הרא"ש שם בסימן מ' וז"ל ואע"ג דלישנא בחרא לחומרא מססברא דכלכה כנישנא קמא דלישנא בחרא דחיקא הוא וכו' עכ"ל. ולפי כנראה זה הוא טעמא של הרמב"ם בס"ב מהלכות חגיגה הלכה י"א וי"ב שפסק כלישנא בתרא משום דדחיקא ליה לפרש מה דתנן ככלל והשמחה שמונה דמיירי רק מכסות נקיה ויין ישן. דאין לומר דמשו"ה פסק כלישנא בהרא משום דיש ראיה מהברייתא ללישנא בתרא דתניא שם מה ראית לרבות וכו' מרבה אני וכו' משום שיש שמחה לפניו ומוציא אני וכו' משום שאין שמחה לפניו וללישכא קמא הא אין צריכים לזה דבלא"ה יש לרמת ליל אחרון ולהוציא ליל ראשון דהא בליל ראשון אין לו במה לשמח. דזה אינו הכרח כלל ללישנא בתרא דהא נוכל לומר דבאמת זה הוא כונת התנא באמרו מרבה אני ליל יו"נו אחרון שיש שממה לפניו ור"ל שיש לו במה לשמח ומוציא אני ליל ראשון שאין שממה לפניו וד'ל שאין לו במה לשמח משום דבעינן זממה בשעת שמחה. וכ"כ בשאגת אריה סימן כדה. והא דאצטריך מיעוט לזה כבר תירצו התוס' בפסחים פ"א פ"א ד"ה לאו וכו'. ופוד נראה דאפשר דללישנא קמיז דבעינן זביחה בשעת שמחה נתפוס לקושטא דמילתא כסברת התוס' דלא בעינן זממה בשעת שממה רק לשמחת כיום שאפשר להיות זביחה בשעת שמחה. אבל לשמחת כלילה דאי אפשר שיהיה זביחה בשעת שמחה באמת לא בעינן זביחה בשעת שממה ולכן שפיר הוצרך כתנא לומר כטפם משום שיש שממה לפניו ואין שממה לפניו וא"כ אין מזה ראיה ללישנא בחרא. ותדע דאל"כ תקשה על הא דחזינן בפסחים שם דמתמלה מייחי ראיה מברייתא זו ללישנא קמא. ודמי לא כתם כדקתני טפמא ומשמע דלא דמי רק את הראיה שלו אבל מ"מ קושיא ג"כ אין מזה ללישנא קמא ואמאי. היה לו להשיב בחזקה דלא מגפי דאין מזה ראי' ללישנא קמא רק אדרבה יש מזה קושיא ללישנא קמא. וכן אח"כ מקשה מברייתא זאת ללישנא בתרא ומשני כתם כדקתני טטמא וכו' ומשמפ שאין זה רק תירוץ על קושיתו ואמאי. היה לו לומר דאדרבה מברייתא זאת יש סייטתא ללישנא בחרא. אלא ודאי דאין מזה ראיה ללישנאבמרא מטפס שכתבתי לפיל נאמד משני כאופנים. הרי נתבאר דטממו של הרמב"ם שפסק כלישנא בתרא הוא משום דללישנא קמא נצטרך לדחוק ולומר דהא דתנן כהלל והשממה שמונה לא מיירי מאכילת שלמי שמחה רק מכסות נקייה ויין ישן ופשטות כמשנה לא משמע כן:

והנה על מה שכקשיתי לעיל דמנ"ל למדי דאלינא דלישנא בחרא כקרא דז' ימים אינו מיעוט נ"ל ליישב עוד באופן אחר דמוכח דללישנא בחרא אין זה מיעוט. דהנה רש"י כתב בפסחים שם וז"ל וי"ט אחרון גופא לא דתרי זמני ז' ימים כתיב וכו'. ולכאורה קשה אמאי איצטריך תרי מיטוטי הא בחד סגי. ולכאורה יש לתרץ דהנה בפסחים ט' ע"ב מקשה הש"ס ורבנן מ"ט לא דחי שבת וכו' א"ר אלפאי משום רינ"ס א"ק וחגותם אוחו מג לה' ז' ימים בשנה. שבעה הא שמונה כוי. אלא מכאן דמגיגה אינה דוחה שבת. ולפי זה מיושב דבעינן גבי שממה שני מיעוטים דאם לא היה כתוב רק אחד היינו טופים דבאמת מרבינן מקרא דוכיית אך שמח גם יום ח' והא דכתיב ז' ימים הוא משום דאין שמחה דוחה שבת ולא נשאר מהשמונה ימים רק ז' ימים להקרבה כמו דאמרינן לענין חגיגה. והא דאצטריך קרא דשמחה אינה דוחה שבת ולא ילפינן מחגיגה יש לומר דלא נוכל ללמוד מחגיגה דשאני חגיגה דאין זמנה קבוע דהא אין מצות חגיגה רק פטם אמת בכל כחג וזה כפעם יש לו תשלומין כל ימי כמג ולכן לא דחי שבת משום דאפשר להקריב למחר. והא דאצטריך קרא לזה דאין חגיגה דוחה שבת משום דהיינו טופים דחשוב כמו זמנו קבום הואיל ואם טבר כמג ולא מג אינו חייב באחריותו ויש למוש שמא יקרה לו אונס בשאר ימי כחג דהא מטעם זה דומה חגיגה יו"ט כמבואר בביצה כ' פ"ב א"ל ב"ה אףן זה קבוע לו זמן דתנן עבר כרגל ולא חג אינו חייב באחריותו ופירש רש"י שם וז"ל ויש למום שמא יפשע או יאנם נשאר ימי המועד ולא יביא עכ"ל. וא"כ היינו טופים דנם לענין שבת משוב כמו זמנו קבוט וידמה שבת קמ"ל קרא דאינו דומה שבת דלענין שבת אינו מופיל טעם זה ומשיב כמו דלא קבוע לו זמן. ועיקר כטעם דאין חגיגה דומה שבת הוא משום דלפנין שגת חשיב כאין זמנו קבוע. וכן הוא שיטת רש"י בפסחים פ"ו ט"ג דמשו"ה אין חגיגה דוחה שבת משום דמשיב כאין זמט קבופ וכן הוא כגירסא שם בש"ס קמ'יל כיון דאית לה תשלומין כל שנעה לא דחי שבת ומדשבת לא דחי לא דחי טומאה. והא דתולה טומאה נשבח משום ובשבת כתיב קרא דלא דחי מקרא דומגתם אוחו מג לה' ז' ימים בשנה אלא שכתוסי שם מחקו גירסא זאת וכתבו דהא דמגיגה אינה דומה שבת אין הטעם משום דים לה חשלומין כל ז' אלא מגזירת הכתוב פ"ם. וכונתם דבאמת גם לפגין שבת משוב כזמנו קבוע כמו לענין יו"ט אלא דגזירת הכתוב הוא דאין חגיגה דומה שבח. אבל רש"י דלא ממק כגירסא מוכח דס"ל דטעמא דקרא דלא דמי חגיגה שבת הוא משום דלפנין שבח משוב כאין זמנו קבוע הואיל ויש לה תשלומיו כל ז'. וכן הוא דפח הרמב"ם נפ"א מהלכות חגיגה הלכה ני'. וא"כ אי אפשר ללמוד שלא ידמה שממה שבת מחגיגה דשאני חגיגה דאין זמנו קנופ דמיובו הוא רק פפם אמם בכל כחג וזו כפפם יש לו תשלומין כל ימי כחג משא"כ שמחה דלא שייך בה תשלומין דהא כל ימי כמג הוא חייב בשמחה ולא סגי בפעם אמת. ועיין בשבת קל"א ע"ב בתוס' בד"ה ושוין וכו' וא"כ שפיר איצטריך קרא לשממה דאין דומה שבת. והא דאיצטריך קרא לחגיגה דאין דומה שנת ולא יליף משמחה אפשר לומר דלא נוכל ליליף חגיגה משמחה דשאני שמחה דפיקר כקרבן הוא לצורך הדיוט כדי שיהא לו במה לשמח ומיקר הקרבת כקרבן הוא בשביל זה שהקפידה התורה שתהא כשמחה דוקא בבשר שלמים או קרבן אמר. משא"כ חגיגה דפיקר כקרבן הוא בשביל צורך גבוה כוה אמינא דדמי שנת קמ"ל קרא דאין דוחה שבח. כיוצא לנו מזה דאי היה כתוב רק פעם אמת ז' ימים לא היינו יודפים למעט שמיני משמחה אלא היינו אומרים דלככי כתיב ז' ימים לומר דאין שמחה דומה שנת ולא נשאר מהשמונה ימים רק שבעה להקרבה כמו דאמרינן לענין חגיגה אבל גם יום שמיני חייב בשממה לככי איצטריך לכתוב תרי זמני ז' ימים גבי שמחה. ובפ"כ דאתי למפוטא יום מ' משמחה. כן היה נראה לכאורה. אבל באמת אי אפשר לומר כן דא"א לומר דז• ימים לענין מצות הקרבה של שלמי שממה נאמר דא"כ תקשה הא אליבא דאמת דכתיב תרי זמני ז' ימים ונתמעט יום שמיני לא משכחת רק ששה ימים להקרבה דהא ביום שמיני אין בו הקרבה הואיל ואין בו חיוב רק בלילה דלאו זמן הקרבה הוא ומן ז' ימי המג ג"כ בציר ליה יום אחד דלא משכחת ז' ימים בלא שבת ונמצא דאין רק ששה ימים להקרבה ואיך כתיב ז' ימים ובפ"כ נצטרך לומר דקרא לא ממצות הקרבה נאמר רק ממצות אכילה מיירי ואכילת שלמי שמחה נוהג גם בשבת משלמי שממה שנשמטו מערב שבח. ולא דמי לחגיגה דכתיב בה וחגותם אותו מג לה' ז' ימים בשנה ולא חשיב יום השבת בכדייכו משום דעיקר מצות חגיגה הוא ההקרבה והאכילה אינה רק מצוה כמו בשארי הקרבנוה מקרא דואכלו אותם אשר כופר בהם כמש"כ רש"י בפסחים נ"ט ע"א ד"ה בשאר וכו' עי"ש:

אמנם דברי הרמב"ם בפ"י מהלכות מפכ"ק הלכה א' נראה דס"ל דהך קרא דואכלו אותם אשר כופר בהם לא נאמר רק על כקדשים כנאכלין לכהנים פ"ש. והאכילה אינה מעכב את כקרבן דגם אם לא אכג את כבשר אין כקרבן נפסל בכך. ולכן לענין חגיגה דלא מיירי קרא רק ממצות ההקרבה דפיקר לא בא הכתוב רק להורות לנו שיש מצוה להקריב חגיגה ומאכילת כחגיגה לא מיירי קרא דמסילא אלו יודפים הואיל דסגיגה הוא קרנן שלמים מצוה לאוכלו כמו שארי שלמים ולכן הואיל שההקרנה אינה דוחה שבת לכן כתיב והגותם וכו' ז' ימים אע"פ ששממה הם. משא"כ לענין שלמי שמחה דעיקר המצוה הוא לאכול בשר שלמי שמתה וקרא דז' ימים הנאמר בשמחה הוא להורות שיש מצוה לאכול בשר שלמי שמחה. ולכן הגם דאין מצית שמחה נוהג ביום ה' מ"מ כתב לענין שמחה ז' ימים ולא דילגה התורה את יום השבת שבתוך השבעה ימים דהא מצות אכילת שלמי שמחה נוהג גם בשבת, והואיל ונתברר דקרא דז' ימים דכתיב לענין שממה במצית אכינת שלמי שמחה תיירי ולא מיירי ממצית הקרבת שלמי שמה: תקשה דמנ"ל באמת דאין הקרבת שלמי שמתה דוהה שנת דאי אפשר צלמו־ מחגיגה כנ"ל ואין לימד דנאמר באמת דדותה שבת חה לא ניתן להאמר דודאי אין הקרבת שלמי שחתה דוחה שבת ועד נאמן לזה הוא רבא שהקשה מהא דתנן ההלנ והשמתה שמונה ואי אמרת בעינן זביתה בשעת שמתה הא זמנין דלא משכתת לה אלא ז' ימים כגין שתל יי"גי ראשון להיות בשבת (פסתים ע"א ע"א). הרי בהדיא מביאר דאין הקרבת שלמי שמתה דותה שבת וגם הקישיא שהקשישי למה לן תרי זמני ז' ימים נמעט יום שמיני משמתה אינהמסירצת:

לכן נראה לי באופן אחר דזה פשיטא ואין צריך שים קרא דאין הקרבת שלמי שמחה דוחה שבת דקרבן של שלמי שמחה אינו דומה לחגיגה דאיצטריך קרא שאינו דיתה שבת דשאני התם דעיקר הקרבן הוא לצירך גבוה כשארי כקרבנות ומצית אכילתו אינו אלא זכיה משולחן גבוה ואכילתן אינו אלא צורך ההקרבה. לכן היינו טועים שדוחה שבת הואיל ואם עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותי ה"א דחשיב כמו זמנו קבוע דמטעם זה דוחה יו"ט. דאל"כ גם יו"נו לא היה ראוי לדתות כמי שדרשו הז"ל בביצה כ' ע"ב לכם ולא לגבוה דאכילת הדיוט של הקרבנית הוא זכיה משולחן גבוה. והא דתגיגה דומה יו"ט היינו משים דחשוב כמו זמנו קבוע מטעם שמא יקרה לו אונם בשאר ימי החג כמו שפירש רש"י בביצה בם ולכן היינו טועים שגם שבת ידחה מטעם זה הואיל וזמנו קבוע כמו דקי"ל בפ"ב דתמורה דאפילו קרבן יחיד שזמני קבוע דוחה שבת משו"ה איצטריך קרא דאין חגיגה דוחה שבת. משא"כ שלמי שמחה דעיקר המצוה הוא האכילה וכל עיקר ההקרבה אינו אלא לצורך זה שיאכלו הבעלים את הבשר. גם בלא שום קרא הייני יודעים שהקרבתן אינו דוחה שבת הואיל והוא לירך הדיוט דפשיטא דאין שום קרבן דוחה שבת רק משום צירך גבוה ולא משום צורך הדיוט כמבואר במועד קטן ט' ע"א. והא דדותה יו"ט הוא משים דמידי דהוה אכל אוכל נפש של הדייט שדוחה יו"ט. ולא דמי לנדרים ונדבות שאיני דוחה יו"ט סע"פ שיש בהס אכילת הדיוט היינו משים דעיקר הקרבן הוא צורך גבוה והאכילה של הדיוט אינו אלא זכיה משולחן גבוה לכן לא ניתן יו"ט לדתות עבור זה דאי משום צורך גבוה כלא אין זמנו קבוע ואין קרבן כזה דוחה אף יו"ט ואי משום אכילה נפש של הדיוט הא מיק־ הקרבן אינו בשביל אכילת הדיוט. משא"כ שנמי שהתה עיקר הקרבן הוא בשביל אכילה הדיוט ולכן דוחה יו"ט ככל אוכל נפש של הדיוט. ועיין בטורי אבן בהגיגה ז' ע"ב ד"ה עולה וכו' שם תמצא כעטן מתר בארוכה ומבואר שם כנ"ל. לכן שבת שלא ניתן להדחות בשביל אוכל נפש גם בלא שום קרא הייני יודעים דאין שלמי שמחה דוחה שבת. והא דכתיב ד ימים גבי שמחה לא מהקרבת שלמי שמחה מיירי רק מאכינת שלמי שמחה. ומעתה נאמר דאם לא היה כתוב רק פעם אחת ז' ימים לענין שמחה היינו טועים דלעולס נרבה פקרא ווכיית אך שמח גם יום שמיני לשמחה והא דכתיב ז' ימים היינו משום דלפעמים לא תמצא רק ז' ימים כגון אם חל יו"ט ראשון בשבת דאז אין לו במה לשמח ביום ־אשון דאין שלמי שמחה דוחה שבס כנ"ל. ובשלמים הנשחטים מערב יו"ט אינו יוצא ידי חובתו משום דבעינן זבימה בשעת שמחה. לכן אם חל יום א' בשבת לא משכחת רק ז' ימים לשמחה עם יום שמיני והתורה נקטה הצד הפחות שלעולם לא משכחת בציר משבעה ימים לשמחה ולא רצתה התורה לכתוב שמונת ימים משום דלא פסיקא לי' דהא לפעמים לא משכחת שמונה. ולא שהתורה נתכונה לזה להירות שאין שלמי שמחה דוחה שבת דלזה לא אצטריך קרא אלא דהתורה קישטא דמילתא נקטה דאע"ג דברוב שנים משכחת שמונה אך התורה חששה מלכתוב דבר שאינו אף שיקרבה במיעוט השנים. ואע"ג דלענין חגיגה נקטה התורה הצד המרובה דאיחא ברוב שנים דהא כתיב וחגותם אותו חג לה' ז' ימים בשנה אע"ג דלפעמים לא משכחת רק ששה ימים כגין אם חל יו"ט ראשון בשבת מ"מ כתיב ז' ימים משום דז' יידם איתא ברוב שנים כמבואר בפסחים ע' ע"ב . מ"י: אין זה תימא אם נאמר דכאן לענין שמחה נקטה התורה הצד הפחות דאיתא במיעוט כשנים. דשם לענין הגיגה אם יכתוב יתגותס וגו' ששה ימים היה צריך הכתוב לכתוב עוד בפירוש דיוס שביעי ג"כ ראוי לתשלומין. דאל"כ היינו טועים דרק ששה ימים ראוים לחגיגה וגם יום שמיני מג"ש דעצרת כמבואר בחגיגה ט' ע"א, אבל יום הז' אינו ראוי לתשלומין. וזה לא רצה הכתוב לכתוב עוד לימוד על יום השביעי שהוא ראוי לתשלומין. וכתבה התורה וחגותם וגי' שבעת ימים ומזה אנו יודעים דיום שביעי ראוי לתשלומין וגם אנו יודעים דאין חגיגה דוחה שבת מדלא כתיב שמונה ימים ולא נצטרך לגז"ש דעצרת ללמוד על יום שמיני. ולק אם לא היה כתוב רק פעם אחת ז' ימים לענין שמחה היינו טועים דלעולם מרבינן מקרא דוהיית אך שמח גם יום ה' והא דכתיב ז' ימים משום דקושטא דמילתא כתבה ההירה דלעולס לא משכחת בציר משבעה ימים לשמחה משום דלפעמיס לא משכחת שמונה כגון אם חל יו"ט ראשון בשבת אבל שגעה ימים לעולם אתנייהו בשמחה לכן הוצרך לכתוב חרי זמני ז' ימים דהשתא בע"כ צ"ל ־נא יזרבינן מקרא דוכיית אך שמח רק ליל ח' ולא יום ח'. והשתא הא דכתיב ז' ימים הוא באחד משני אופנים. או דהתורה נקטה הצד המרובה מה דאיתא ברוב שנים דלא חל יו"ט ראשין בשבת דמשכחח ז' ימים וכמו דכתבה התורה לענין חגיגה והגותם שבעת ימים שהוא הצד המריבה מה דאיתא ברוב שנים שלא חל יו"ט ראשון בשבת. או דכחורה נקטה ז' ימים בצירוף ליל ח' דימיס אף לילית במשמע כייש"כ רש"י בסוכה מ"ח ולעולם נקטה הצד הפחות כגון אם חל יו"ט ראשון בשבת דז' ימים הוא. ששת ימי כחג בצירוף ליל שמיני ונמצא דנוכל לומר דקרא דז' ימים בא למעט יום שמיני משמחה:

אמנם כל זה לא שייך רק אם נאמר דבעי־נן זביחה בשעת שמחב דלפי זה לא יקשה מדוע כתבה התורה שני פעמים ז' ימים דנוכל לומר כנ"ל דגם יום ח' נתרבה וז' ימים דכתבה התורה משום דקושטא דמילתא נקטה משום דלפעמים לא משכחת שמונה אם חל יו"ט ראשון בשבת דבשלמיס הנשחטים אחמול לא יצא ידי חובתו משום דבעינן זביחה בשעת שמחה. אבל ללישנא בתרא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה בע"כ צ"ל דקרא דז' ימים אינו מיעוט. והיינו משים דקרא דז' ימים לא לגבי שמחה לחוד נאמר אך נאמר גם לענין מצות סוכה דאם נאמר דגם לענין שמחה הוא מיעוט מדלא כתבה כתולה למצות שמחה במקום אחר ויכהוג שמונה ימים יקשה לנו דסוף סוף מאי איצטריך לכפוב מרי זמני ז' ימים לענין שממה למעט שמיני הא במד ©ני דכשחא אין לומר כנ"ל דאם לא היה כהוב רק פעם אמה היינו מומים דגם יום ח' חייב בשממה והא דכתיב ז' ימים הוא משום דלא פסיקא לי' לכתוב מ' ימים משום לפעמים לא משכחת שמונה אם על ידם ראשון בשבא. זזה אינו דהואיל ולא בעינן זבימה בשמת שממה אם כן גם במל ידט ראשון כשבת הוא שמינה ימים דהא יכול לשמוס בשלמים הנשחטים מערב ידט ואם כן גם אם יכתוב רק פטם אחת ד ימים ג"כ נדע למעט יום שמיני משמחה ובע"כ צריך לומר דקרא כשני אינו מיעוט לענין שממה א"כ גם בשניכם נוכל לומר דאינם מיעוטים:

ודע דאין להקשות על מה שכתבתי לפיל דנוכל לומר דמה דכתיב ז' ימים לענין שממה לא למעט יום שמיני משמחה אתי רק דהתורה קישטא דמילחא נקטה ולא רצתה התורה לכתוב שמונה ימים משום דפעמיס לא משכחת שמונה כגון אם חל יו"ט ראשון בשבת דלכאורה קשה על זה מכאדמבואר בסוכה כ"ז ע"ב דרבנן דרשי קרא דחג כסוכות העשה לך ז• ימים עשה סוכה כל ז' ימים ומזה דרשו דמומה סוכה בסולו של מוט ד. ולכאורה איך יכתוב הכתוב משה סוכה כל ז' ימים וכלא אי אפשר לז' ימים בלא שבת שאסור לפשות בו סוכה. דנשלמא מיום ראשון שהוא יום טוב לא קשה דהא כתבו התוס' בשבת צ"ה ע"א ד"ה והרודה וכו' דמלאכת בנין מותר מן התורה ביום טוב משום מתוך והא דאמרינן בשבועות ט"ו מ"ב דאין בנין גיכמ"ק דומה יו"ט נוכל לומר משום דגם אי אמרינן מחוך הא בעינן שיהא צורך קצת כמש"כ התוס' בביצה י"ב מ"א ולא חשיב צורך קצה רק מצוה שזמנה קבוע בו ביום כמש"כ המג"א בם' תמ"ו ס"ק ג'. וא"כ אחי שפיר דגנין בית כמקדש אין זמנו קבוע. אבל בנין דסוכה משוב זמנו קבוע ולא שייך לומר שיעשה למחר דהא גם היום וגם ממר חייב בסוכה כמש"כ התוס' בטבת קל"א מ"א דה ושוין וכי' ולכן בנין סוכה אפטר שידמה יו"ט מן • התורה מטעם מתוך. אבל זה ודאי קשה דאי אפשר נשבעה ימים בלא שבת דלא ניתן לדחות טבור מצות סוכה ואיך כתבה התורה משה הוכה כל שבעה ימים. ובשלמא זולת דברי לא תקשה על גמ' דסוכה מגמי דפ סמים ע' מ"ב דיש לומר דאין כונת הש"ס בפסחים לומר דמשיס דאין חגיגה דוחה שבת לכן אי אפשר להכתוב לכתוב וחגותם שמונת ימים משום שהוא שקר דזה אינו דאם היינו יודעים ממקום אמר שאין חגיגה דוחה שבה היה יכול הכתוב לכתוב וחגותם שמונת ימים דהא לא יבוא יום כשנת למולם ביום קבוע מימי המג אלא דלפעמים יבוא ביום זה מימי החג ולפעמים ביום אחר א"כ כל יום ויום מימי כמג משכחת שיהא יכול להקריב בו חגיגה כגון אם לא ימול יום זה בשבה ושפיר כתוב וחגותם שמונת ימים דכל כשמונת ימים מצד סצמס ראוים לחגיגה ומדחיית שבת לא מיירי קרא דפשיטא שאם יחול בשבת אשור להקריב בו חגיגה. והא דאמרינן בפסחים דמשום דחגיגה אינה דוחה שבת לא כתיב וחגותם שמונת ימים הכמה הוא דבזה שלא כתבה התורה שמונת ימים הורה לנו התורה שאי ן חגיגה דומה שבת אבל לו גם כתבה התורה שמונת ימים ואף שאין חגיגה דוחה שבת מ"מ לא היה שקר אם היה כתוב שמונת ימים. אך אז היינו יכולים לטעות כפשוטו דשמונח ימים ראוים לחגיגה בפועל דחגיגה דומה שבת לככי כתבה התורה ז' ימים.משא"כ בסוכה שם שזאת אי אפשר לטעות דבנין סוכה ידחה שבת דהא אין עשה דוחה לא • חמשה שיש בה כרת כמבואר בריש "־ק קמא דיבמות ואף שאין לנו קרא על זה מ"מ גם בהיפוך אין לנו קרא וכל כמה שאין לגו ראיה מקרא דדמי אט תופסים דלא דחי כמבואר שם ואם כן לא נמנע הכתוב מלכתוב מג הסוכות תעשה לך ז' ימים דאין ככונה שכל הז' ימים ראוי לעשות סוכה רק ככמה שכל יום מכז' ימים נצטוינו למשוח סוכה אם לא ימול בשבת וזאת לא משפה התורה שמא נטעה כפשוטו שכל השבעה ימים ראוים לבנות הסוכה ואף ביום השבת דמה"ת נטפה זאת. ועוד דהא משיית כסוכה אין זה גמר מצוחה כמבואר במנחות ע"ב ע"ב דמצות סוכה היא אכילה ושינה ולא כעשייה וא"כ נשפה שעובר על כלאו אינו מקיים כעשה ונתבאר דבלמדי לק"מ:

אבל לפי מה שכתבתי לפיל בישוב דברי רש"י דלהכי כתבה התורה מרי זמני ז' ימים משום דאם לא היה כחוג רק פעם אמת היינו טועים דלעולם אתרבי גם יום מ' לשממה והא דכתיב זי 'מים הוא משום דז' ימים למולם יש ולא כתיב שמונה ימים משום דזימנין דלא משכמה שמונה ולא דהתורה נתכונה להורות לנו שאין שלמי שממה דומה שבת דע"ז אין צריך קרא אלא דהתורה קושטא דמילחא נקטה. והשתא ודאי קשה דהשתא ומה כחם דלעולם לא משכחת שיהא רשאי למפות סוכה כל כשבעה ימים בפוטל משום יום כשבה שביניהם. ונדמ לא נמנע הכתוב מלכתוב מג כסוכות תפשה לך ז' ימים ולא כתב חג כסוכות העשה לך ששה ימים ומל יום כז' יכתוב לימוד בפ"ע שראוי הוא לעשות בו סוכה כמו שכתבה התורה בחגיגה ז' ימים בפ"ע ועל יום כמי גפ"ע. משום דשאני חגיגה דכוצלך הכתוב להורות שאין חגיגה דומה שבת. משא"כ בסוכה אי אפשר לנו לטעות שבנין סוכה ידמה שגה ולכן כתבה התורה מג כסוכות תמשה לך ז' ימים וסמכה התורה דודאי גדע לפרש דמה דכתיב ז' ימים ככונה שכל אחד מהז' ימים ראוי ומלוה לבנות בו סוכה אם לא ימול בשבת. א"כ מכש"כ בהקרבת שלמי שממה שברוב שנים אינו ©1 יוי'ט ראשון בשבת ואז יש שמונה ימים לשמחה בפוטל ורק במיעוט כשנים שמל יו"ט ראשון.בשבת לא משכחת שינהוג אכילת שנמי שממה ס' ימים בודאי אם היה כדין דיש חיוב אכילת שלמי שממה ביום שמיני בודאי היה ראוי לכתוב מ' ימים 'צמנין שמחב ולא נצטרך לכריבוי דוכיית אך שמח ויסמוך הכתוב ע< כמובן דבודאי נפרש דכל כח' ימים ראוים מצד עצמם למצור שלמי שממה אם לא יהיה עיכוב מצד דחיית שנת. וא"כ גג אם יכתוב רק פעם אמת ז' ימים ג"כ נדע נמעט יום מ משמחה. ויש ליישב דגם לדידי לק"מ דשאני גבי סוכה דמנ דכתיב חג כסוכות תמכה לך אין ככונה שימשה דוקו בעצמו אח כמכה דהא גם אם יעשה נדי עובד כוכבח כשרה כמבואר במנחות ע"ב פ"א דהא סוכת גנבי'ך כשרו ומה דכתיב חג כסוכות תעשה לך הכינה שישתדל שיהיו לו סוכה וא"כ לא הקפידה התורה לגהוב חג כסוכות תטש< לך ששה ימים וטל יום הז' לימוד בפ"ע דהואיל ויכו למשוח הסוכה נדי עונד כוכבים וגם בזה הוא מקיים מ דכתיב גבי סוכה תעשה לך. א"כ גם יום השבח ראוי לז דאמירה לעובד כוכבים אינו אלא שנות ומן התורה מוי לכן נא נמנמה התורה מלכתוב מג כסוכות חמשה לך ימים ולא דילגה את יום כשבת משום דגם יום כשבת רל שיעשה בו סוכה נדי עובד כוכבים. משא"כ בהקרנת של שממה דכשחיטה צריכה להיות נדי ישראל דוקא ולא] ס עובד כוכבים לכן דקדקה התורה לכתוב ז' ימים ודוק היטב:

ותדע דלהרמב"ם דס"ל דללן אמרינן ממוך רק בהוצו והבערה כמבואר בדבריו מיק אי מהלכות יו דין ד'א"כ לדידי' בטן אסור מן התורה ביו"ט דלא כתב התוס' בשבת צ"ה ע"א א"כ להרמב"ם ודאי קפה איך כתבה התורה סג הסוכות תעשה לך ז' ימים והא איכא יום ראשון שהוא יו"ט שאסור לבנות בו מן התורה. ובכל חג כסוכות מתחיל אפשרות בנין הסוכה מיום השני ואיך כללה התורה לזה גם את יום הראשון אלא ודאי כמש"כ ועשיית כסוכה יכול להיות ע"י עובד כוכבים והכתוב הקפיד רק שיעשה סוכה וגם יום כשבת ראוי לזה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף