הון עשיר/תרומות/י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ תרומות י

א

בצל שנתנו בתוך עדשים וכו'. ירושלמי (ה"א נ:) רבי חזקיה רב אחא בשם רבי בא בר ממל, מתניתין בשהוציאו עדשים מימיהן, שעדשים צופדות אותו שלא יבלע. וכמה דאמר (אמר) עדשים צופדות אותו שלא יבלע, ודכוותא עדשים צופדות אותו שלא יתן. מתניתין בבצל של חולין שנתנו לתוך עדשים של תרומה אבל בבצל של תרומה שנתנו לתוך עדשין של חולין לא בדא, ביבש אבל בלח אסור, בבצל אבל בקפלוטות בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך אסור, העביר פטימתו כמחותך הוא, היו שנים שלשה קטנים כמחותכים הם, הדא דתימר כשאין בקליפתו החיצונה כדי ליתן טעם אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור, ע"כ:

והנה המפרשים ז"ל הרמב"ם הר"ש והר"ב כלם פה אחד תלו עיניהם בירושלמי זה, ובפ' ט"ו מה' תרומות (ה"ז) פסקו הרמב"ם, על פי פירושו אשר פירש הוא וחביריו הקדושים במשנה זו, דמתניתין איירי בכל ענין בין בבצל תרומה תוך עדשים חולין בין להפך, והרב בעל כסף משנה (שם) בראותו כי הנראה מלשון הירושלמי מתניתא בבצל של חולין וכו' הוא הפך פירושם ז"ל, דחק עצמו ואמר דהאי מתניתא וכו', פליגי אדחזקיה דס"ל דמתניתין איירי בכל ענין, ושהרמב"ם פסק כחזקיה. ועוד דחק עצמו בסוף דברי הרמב"ם שכתב שאם ניטל קליפתו החיצונה הרי הוא כמחותך, באמור דזה הוא פירוש אבל אם יש בקליפה החיצונה כדי ליתן טעם אסור:

ואני בער ולא אדע איך יהיה דין פירושא דדין, דלא ראי זה כראי זה. ודקדוקים אחרים יש לי לדקדק על פירוש' ז"ל, אשר על כן אף כי צעיר אני לימים והם ישישים, הנני מוכרח לחוות דעי השפל בפי' הירושלמי זה אשר בו יותרו כל הספקות הנופלות בפי' המפרשי' ז"ל, כי להעתיק כל לשון המפרשים ולכתבם נ"ל אריכות ללא צורך, ולכן דייני לכתוב הנלע"ד, והמעיין בעצמו יראה אם מבלעדו יש לו ישוב לירושלמי זה בענין אחר כ"א בדוחק וזה החלי:

רבי חזקיה וכו' מתניתין כשהוציאו עדשין מימיהן, שהעדשים צופדות, לשון צפד עורם על עצמם (איכה ד, ח), כן פי' הכ"מ, ופירושו שמכויצות הבצל שלא יבלע מהעדשים. והדר שואל וכמה דאמר וכו' דכוותא הוא להפך, ואם יהיה כן בכל ענין לא יאסרו העדשים והבצל זה את זה. ומשני אינו כן, כי מתניתא לא איירי אלא בבצל של חולין ועדשים של תרומה, ומילתא בטעמא הוא, דתנן אם שלם מותר דקאי אבצל, ולא תנן מותרים דקאי אעדשים, ש"מ דהבצל היא של חולין ובהאי גוונא דווקא מותר, על כי העדשים של תרומה צופדות אותו שלא יבלע מהם, אבל כשהענין הוא להפך לא כן הוא, שהרי בעת שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע מהם הם בולעים ממנו שהוא של תרומה, ולכן הם נאסרים בנותן טעם. ואח"כ אמר דהא דאמרינן שהעדשים צופדות היינו בבצל יבש אבל בלח אסור, שאין בעדשים כח לצפדו על כי יש בו לחלוחית הרבה, ולכן הוא בולע מהם. והדר אמר דאפילו ביבש לא אמרינן הכי אלא בבצל אבל בקפלוטות בכל ענין אסור, דאין בעדשים כח לצפדם. ולא הזכיר הש"ס החילוק שיש בין שלם למחותך בבצל, על כי זה החילוק מפורש במשנה, והדר אמר דבבצל אם העביר פטימתו הרי הוא כמחותך, דאסור בנותן טעם, על כי נכנס טעם העדשים בכל הבצל ע"י מקום חתך הפיטמת. והדר אמר היו שנים שלשה קטנים כמחותכים הם, והוא דנלע"ד דאפי' במקום שהבצל מותר אין ספק דבעיא קליפה, דלא גריע מחם בחם בלא רוטב דבעי נטילת מקום, והכא להיות שמסתמא הבצל משוקעת בעדשים נטילת מקום שלה הוא לקלוף כל הקליפה החצונה, דודאי עד שם מתפשט טעם העדשים, ולזה אמר דאין זה אלא בבצל גדול שהקליפה ראשונה שלה היא קשה, וקודם שיעבור אותה טעם העדשים כבר נצפד מה שבפנים מחמת הבל חמימות העדשים, ולכן הבצל אחר שנקלפה היא מותרת, אבל אם הם בצלים קטנים שהקליפה שלהם רכה הרי הם כמחותכים, שהרי קודם שיתכוצו מבפנים כבר נכנס טעם העדשים בהם מחמת רכות קליפת', ונתפשט בכלם מחמת קטנותן. והדר אמר דאפי' בבצל יבש וגדול לא אמרינן דשרי אלא אם כן אין בקליפה החצונה שיעור לתת טעם במה שבפנים, שאין מה שבפנים מקבל טעם מהקליפה החצונה הנאסרת, ומן העדשים כבר אמרנו שאינו מקבלו כי צפד עורו על עצמו, אבל אם יש בקליפה החצונה הנאסרה מחמת העדשים שיעור לתת טעם למה שבפנים שהיא עבה, הרי הבצל נאסרה מחמת טעם קליפתה, שהרי יש כח בעדשים לצפדו שלא יקבל טעם חדש מהם, אבל הטעם שכבר נתפשט בקליפה הסובבתה אין כח בעדשים לצפדו שלא תקבל אותו ממנה, ולכן אעפ"י שאין בכל הבצל ששים כנגד העדשים כי העדשים הם מרובים, אם יש מן הקליפה השנית שבבצל ולפנים ששים כנגד הקליפה החיצונה, ושהבצל היא יבשה שלימה וגדולה, הרי הבצל מותרת כשיקלפו אותה מקליפתה החיצונה, ואם אין במה שבפנים ששים כנגד הקליפה החצונה, אם אין בכל הבצל ששים כנגד העדשים הרי כל הבצל אסורה, אעפ"י שהיא יבשה שלימה וגדולה. כלל העולה מזה שמשנתנו איירי דווקא בבצל של חולין יבשה וגדולה, ושאין בקליפתה החיצונה שיעור ליתן טעם למה שבפנים, שנתנו בעדשים שכבר נתבשלו ויצאו מימיהן בעודן חמים וכשאינו בענין זה כבר פירשתי על פי הירושלמי מהו דינו כנלע"ד:

ושאר כל התבשיל. לשון הר"ב, כגון שום וקפלוט וכיוצא בהם, ע"כ. ואף כי הדין דין אמת, מ"מ פשטא דמתניתין נראה דפירושו הוא, ושאר כל התבשיל חוץ מעדשים, שנתן בתוכם בצל בין שלם וכו'. שכח העדשים דווקא בטבעו צופד הבצל, ולא שאר כל תבשיל. ובזה ר"י מתיר וכו' אתי שפיר, דהוא מענינו ממש דשאר כל התבשיל, על כי בשאר כל התבשיל נכלל אף הצחנה אשר יש בה הבצל, והוא הוציאה מן הכלל כמו שפירש הרב. ומהירושלמי נמי מוכח הכי, דשתק מהחילוק שבין שלם למחותך בבצל על כי הוא מפורש במתניתין כמ"ש לעיל, ולא שתק מהחילוק שיש בין קפלוט לבצל, ואם איתא דזה הוא פירושא דושאר כל התבשיל, לישתוק נמי מינה, שהרי אף חילוק זה מפורש במתניתין, ואף כי יש לדחות ולומר דמשום לח ויבש דלא נזכר במתניתין נקט ליה, מ"מ שלם ומחותך לא היה לו להזכיר כי כבר הוא מפורש במתניתין לפי פירוש הר"ב, כמו שלא הזכירו בבצל מטעם זה. ועוד לישנא דמתניתין נמי דקתני תבשיל מוכיח הכי, דסתם תבשיל מורה על עיקר התבשיל, ולא על מכשירי התבשיל, שהם בצל ושום וכיוצא בו הניתנים בתוכו:

ב

תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה הרי זו אסורה. ודווקא ריסקו הרי היא אסורה, דאמרינן במימיו נתחמץ הואיל והוא מרוסק לבד, אבל אם סחטו והוציא מימיו ממנו, ונתחמצה בגוף התפוח לבד, לכ"ע מותר, הכי איתא בירושלמי (ה"א נא.), וצ"ל דטעמא הוא, דע"י גוף התפוח אין חימוצה חשוב חימוץ אפילו כחימוץ מימיו. ובזה אתי שפיר דלא תנן סתם עיסה שנתחמצה בתפוח של תרומה אסורה, שהרי אינה אסורה אם נתחמצה בתפוח עצמו, כי אם במימיו. וגם לא תנן בפירוש שנתחמצה במימי תפוח, אלא תפוח שריסקו, לאשמועינן רבותא דלא אמרינן הואיל ויש בה גם התפוח שעל ידו נתחמץ ומותר, אלא דמחמת מימיו נתחמץ ואסור. ותפוח שלם ליכא למימר דודאי אינו מחמיץ כלל בהיותו שלם:

אעפ"י שהבאישו מימיו. דמזה מוכח שקבלו טעם מן השעורים, וההאי קאי אעפ"י, לא אעיקר הבאישה, דאדרבא היא הנותנת היתר למים האלו להיותה טעם לפגם:

ו

מי שהיו לו חבילי תלתן בכלאי הכרם. נקט חבילי בכלאי הכרם, אגב טבל דאצטריך, כמ"ש הר"ש משמא דגמרא, דקמל"ן דבהיותם חבילות נטבלות:

ט

חגבים. אין דרך לכבוש מהם כי אם הרבה ביחד מפני שהם קטנים, משא"כ בדגים דאיכא בהם גדולים שכובשים אחד מהם לבדו, משום הכי תנן התם דג לשון יחיד:

לא פסלו. נראה דפסול לגבי אסור, הוא כפסול לגבי טמא דהוא קל ממנו, וקמל"ן דאפילו לדידיה דס"ל דאסור, הוא איסור קל מאד, משום הכי לא קתני לא אסרו, אלא אף לא פסלו. ונפקא מינא לבעל נפש, דאינו צריך להזהר מלאכול תערובת הזה:

י

כל הנכבשין. התי"ט הרחיב דבורו במשנה זו, והקשה דבשביעית בתרי דוכתי אשמעינן דכבוש אוסר דלא כמשנה זו. ולדידי קשה עוד ממשנה ז' דפרקין זתי חולין שכבשן וכו', וממשנה ח' דג טמא שכבשו וכו', דמיניהו שמעינן נמי דכבוש אוסר. ועוד כתב בשם הר"ש דאיתא בירושלמי (ה"ו נג:) אמתניתין דחגבים טמאים שנכבשו, אמר ר' יוחנן לית כאן נכבשין אלא נשלקין, דכבוש הרי הוא כרותח. ודמשמע דאכל משניות אלו קאי דגרסינן שלוקה במקום כבושה, ושצ"ל דשלוק פחות מבשול, אע"ג דבבבלי (חולין קי:) משמע דשלוק יותר מבשול. וכתב עליו דא"כ לפי הבבלי משניות אלו קיימן בקושיא, וכלומר דא"א שיתירו שלמי חולין עם שלמי תרומה, וכן חגבים טמאים עם חגבים טהורים, וכן בירקות דמשנה זו, ע"י שלוק, שאין בשול יותר מזה, ובאיזה ענין יהיו נאסרים זה מזה, שאינם מתערבים זה בזה יותר מע"י שילוק. וכתב עוד דבריש פ"ד דמעשרות משמע דשלוק פחות מבשול, והניח הכל בצ"ע. וכתב עוד דקשיא דר' יוחנן דירושלמי דקאמר דכבוש הרי הוא כרותח, אדבבלי (שם קיא:) דאמר דכבוש אינו כמבושל, ופליג אדשמואל דאמר דכבוש הרי הוא כמבושל. ועוד הקשה לפי הבבלי דגרסינן בכולהו מתניתין כבושה, אמאי לא הביאו משניות אלו לסייעתא דר' יוחנן, ומשניות דשביעית לסייעתא דשמואל. ותימא עוד על הרמב"ם שהעתיק בחבורו המשניות דתרומות כולהו בכבושה, דלא כמ"ש ר' יוחנן בפירוש בירושלמי דלית כאן נכבשין. ועל כלם לא השיב כלל:

אבל לע"ד נראה, דכל מה שאסרו במשניות דשביעית ותרומות ע"י כבוש, אינו אלא על ידי משקה הרבה המלחלח או דברים המלוחלחים המוציאים משקה הרבה, שכן הוא ורד בשמן דשביעית (שביעית פ"ז מ"ז), והכובש שלשה כבשים דהתם (פ"ט מ"ה) דפירשו המפרשים (עי' רע"ב שם) בציר או בחומץ, וכן פצועי חולים (לעיל מ"ז) שהם זתים כבושים מלוחלחים כי כן פי' הרמב"ם, וכן הדג שיש בו ציר (מ"ח). והא דהתירו הכא כל הנכבשין, ר"ל ירקות כמ"ש הרב, שלא ע"י משקה כלל, דומיא דשלמי חולין עם שלמי תרומה דאסרום בחסית אע"ג דאין שם משקה כי אם הלחלוחית היוצא מהם, משום דאגב חורפיהו יהבי טעמא, כי פולטים הליחה המועטת שבהם ונבלעת במה שנעצר ונכבש עמהם:

ולא אצטריכא הש"ס דבבלי להקשות לר"י ממשניות אלו ומאותם דשביעית, מפני שכבר דחו אותה מימרא דרבין אמר ר"י באמור שא"א שאמר כן, ממעשה שהיה בר' אמי תלמידו כדאיתא בחולין דף קי"א ע"ב, ומהאי טעמא לא אצטריכו להביא סייעתא לשמואל כיון דליכא דפליג עליה לפי המסקנא, ולפי המסקנא אתי שפיר דלא קשיא דר' יוחנן דבבלי אדירושלמי, ואפילו לפי הס"ד דרבין אומר אני דלא קשיא מידי, דהא דקאמר ר"י בירושלמי אמתניתין דחגבים, דלית כאן נכבשים אלא נשלקים דכבוש הרי הוא כרותח. לא קאי אכולהו משניות כמו שחשב הר"ש, דבכולהו אתי שפיר כבוש כמו שפירשתי וכמו שהעתיקם הרמב"ם בחבורו, אלא אמתניתין לבד דחגבים דעלה קאמר מימרא זו קאי, וקאמר דלית כאן נכבשים דמלתא דפשיטא הוא דמותרים, מפני שכבוש אינו כמבושל וכדרבין דבבלי אלא כרותח דצלי, ובציר חגבים דהקילו בו הרבה לא אצטריך תנא לאשמועינן היתר תערובתו בענין זה, אלא נשלקים תנינן דמשמע שהם מבושלים הרבה יותר מבשול כמו שיש להוכיח מכמה דוכתי בבבלי, ואפילו הכי אם לא נימוחו לא פסלו את צירם דאינו אלא לחלוחית בעלמא, והא דלא תני תנא בפירוש ששלקו לרבותא, משום דכששלקו אותם מסתמא הם נמוחי' ומתערבים ממש בציר, להכי תני שכבשו לאשמועינן דאיירי בענין שנשארו החגבים שלמים, דאם נמוחו הרי הם אוסרים כשאר אסורים בששים, ובזה נחו כל התמיהות, והא דמשמע בפ"ד דמעשרות דשלוק פחות מבישול אפרשנו במקומו בע"ה.

כל זה כתבתי בראשונה, אבל בהיותי פה עיר הקדש צפת תוב"ב שזכני ה' לעשות מהדורא הזאת עם הירושלמי ראיתי בו, ואחרי רואי מצאתי כי הר"ש ז"ל אחרי נשיקת עפר רגליו, לא דק בדבורו, לומר דהאי דר' יוחנן אמשנה דחגבים נאמרה, מכמה טעמים. חדא דבפרקין נמצאו י"ב משניות וכך הם נמי במשנה דירושלמי, ובירושלמי דהאי פרקין לא נמצאו כי אם י' הלכות, הרי שאין להביא ראיה ממנין ההלכות למנין המשניות לומר שכל הלכה היא כנגד אותה משנה שבאותו מנין ממש, כגון לומר שההלכה ב' מפרשת המשנה ב' והשלישית המשנה ג' וכן כולהו. ועוד דבסוף הלכה ז' קודם האי דר' יוחנן מפורש העדות דר' צדוק מהו טהור וכו' שהיא סוף משנת חגבים, וא"כ הוא איך אפשר שר' יוחנן קאי ארישא אחר שכבר פירשו הסיפא, ואע"ג דמיד אחר מימרא זו דר' יוחנן קא שקלו וטרו על מילי דר"ע דמתניתין דלקמן קודם מילי דר"ש, אע"ג דמלתא דר"ש קדים במשנה לדר"ע, התם אגב חסית דמשנתנו פתח בדר"ע ומשום הכי סיים מילי דר"ע, אבל הכא אין לנו טעם לאחר פי' הרישא לסיפא. ועוד שמשנת חגבים היא משנה ט' והאי דר' יוחנן היא ראש להלכה ח'. ועוד אי אמשנה דחגבים קאי, למה שינה מלשון המשנה באמרו לית כאן נכבשים, לית כאן נכבשו הל"ל כלשון המשנה, ואע"ג דאין זו קושיא כ"כ בפרט לפירוש הר"ש דס"ל דאכולהו משניות דפירקין קאי, מ"מ סייוע קצת לדברינו אלה הוא עם צירוף שאר הטעמים. ואם כן הוא דלא קאי אחגבים, נראה דאנכבשין דמשנתנו דווקא קאי, והכי קאמר לית כאן נכבשין, כי פשיטא הוא ששני מיני ירקות הנכבשים יחד בכלי אחד בלי משקה אין כח בהם ליתן טעם זה בזה כלל, אלא נשלקים הוא דהוצרך התנא לאשמועינן דאינם נותנים טעם זה בזה להיותם בלי משקה אפילו ע"י האש, כי באמת עינינו רואות שאם תנתן ירק בכלי על גבי האש בלי שום משקה לא תגיע הירק לידי חמימות הראוי להתבשל, אם לא תתיבש מחמת חום האש, וע"י כן עומד טעמו בה ואינו יוצא מעשב אחת לחברתה. ואל תתמה מסברא זו, שהרי לפי פי' הר"ב זו היא סברת ר' יוסי דמשנה דלקמן, כי לא הוציא מכלל זה אלא התרדין דס"ל דיש כח בהם ליתן טעם אפילו בענין זה, אלו הם דברי ר' יוחנן דאמר לית כאן נכבשין אלא נשלקין. והדר אמר כבוש ברותה הוא, הכי כתיב בנוסחא שלפני, והר"ש ז"ל סבור היה כי טעות הוא, ושצ"ל כרותח ולא ברותה, ומשום הכי יצא לנו מזה כל הקשיות אשר הקשינו. אבל לע"ד הגירסא דברותה נכונה היא, ופירושה כמו הא דר' פלוני ברותא היא, דגרסינן בכמה מקומות בבבלי, ואין לתמוה מהשינוי שבין האלף להא, כי הבבלי והירושלמי לאו לשון אחד נינהו, ועוד דהאלף וההא שניהם ממוצא אחת המתחלפת, ומשום דאיכא למימר דנקט התנא נכבשים לרבותא דחסית, לאשמועינן דחסית אפילו בכבוש לבד אסר, קאמר דכבוש ברותא הוא, דאינו כן, ולא תנן כבוש על כי בכבוש שמעינן כחה דאיסורא, ובשלוק שמעינן כחה דהתירא, ואנן קיל"ן דכחה דהתירא עדיף לאשמועינן, ומשום הכי נשלקים תנן ולא נכבשים. ולפי זה ר' יוסי דלקמן לא פליג את"ק אלא בתרדין, והכי משמע מדבריו דקאמר כל הנשלקים עם התרדין אסורים, דבהא פליג את"ק, דלפי דברי הר"ב דבכל הנשלקים פליג את"ק, דלת"ק אסרי אהדדי בשלוק, ושלא התיר אלא בכבוש, ואינו מודה לו אלא בתרדים, הל"ל הכי ר' יוסי אומר כל הנשלקים זה עם זה מותרים אלא עם התרדין, אבל בלשון זה הכתוב במשנה לפי פי' הר"ב העיקר חסר מן הספר, שההודאה נזכרה לבד ובלשון פלוגתא. והשתא דבמשנתנו איירי ר' יוחנן דנזכר בה דין החסית, אתי שפיר לשנות תכף ומיד אחריו לפלוגתא דר"ע ורבנן בחסית, ואגבו הזכיר כל הפלוגתא אף בענין הבשר הנזכרה במשנה דלקמן, אע"ג דנזכרה במשנה אחר דברי ר"ש, והדר פריש מילי דר"ש. וזה נלע"ד עיקר והמעיין יבחר:

יא

כל הנשלקים. מדלא קתני המתבשלים, נראה דבבשול שהוא פחות משלוק מודה ר"י לת"ק דאף התרדים לא אסרי:

כל המתבשלים. נראה לומר דדוקא הוא מתבשלים, אבל נשלקים ס"ל לר"ע דאסירי. דאי קתני מתבשלים לרבותא דאיסורא דבשר, הל"ל נכבשים דיש בו רבותא יותר. ועוד דאי נחית אהא הל"ל נשלקים לאשמועינן כחה דהיתרא, אלא ודאי דמתבשלים דווקא הוא, לאפוקי נשלקים מהיתרא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.