הון עשיר/פאה/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ פאה א

א

פאה

פאה יש בה שמנה פרקים, כנגד שמנה דינים עיקריים, דנזכרו בה. א', לקט. ב', שכחה. ג', פאה. ד', פרט. ה', עוללות. ו', זתי ניקוף. ז', מעשר עני. ח', צדקה. ועוד ראה ראינו, כי פאה בגי' אלקים, ושם זה, הוא בשדה אשר ברכו ה', כי בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי בראשית, בכח שלש הראשונות הנזכרות בפסוק אחד (משלי ג, יט), והוא ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, ובדעתו תהומות נבקעו, וכאחת חשיבי. נמצא היות אחת למעלה, ושבע למטה, בין כלם שמנה:

הפאה. מ"ש התי"ט בשם התוספות (נדרים ו: ד"ה ת"ל) דתחילת הקצירה לגבי פאה, הוי כקודם מירוח לגבי תרומה, מפני שתחילת הקצירה דווקא מחייב השדה בפאה, כמו המירוח בתרומה, ואחר שחל חייוביהו אז לא דמו תרומה לפאה. הכי מפורש בירושלמי על משנה זו ותמהני שלא כתבו בשמו:

והבכורים. הקדים הפאה המאוחרת להם, על כי היא עיקר המסכת:

והראיון. (הוא) [הא] דלא קתני והראיה, כדתנן (חגיגה פ"א מ"א) הכל חייבין בראיה. וכן תנן (עי' חגיגה ז:) עולת ראיה. י"ל למאן דמפרט ראית פנים (שם.), דשינה בלשונו להורות דלא על תחילת הראיה קאמר, דאין לה שיעור מדאורייתא, שהרי צוה הכתוב (שמות כג, יז. לד, כג. דברים טז, טז) שלש פעמים בשנה יראה, אלא על המשך הראיה קאמר, דאין לה שיעור בשלשה זמנים אלו. ולמאן דמפרש לה על ראית הקרבן (שם.), לא קתני הראיה שהוא שם מיוחד לעולת ראיה לבד, וכדתנן הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, דלא תימא דדוקא לעולת ראיה אין לה שיעור מדאורייתא, אבל החגיגה יש לה שיעור:

וגמילות חסדים. זהו לשון הירושלמי (ה"א ב:), וג"ח, הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור, ואתיא כיי דמר ר' פלוני וכו' נמנו באושא וכו', ע"כ. וכתב הר"ש והביאו התי"ט, שאין כוונת הירושלמי להודיע דא"א לאוקמי מתניתין בג"ח דממונו, לפי שיש לו שיעור דרבנן, שהרי גם הנזכרים לעיל, יש מהם שיש להם שיעור מדרבנן, ואנן אין להם שיעור מדאורייתא אמרינן, זה הוא פירוש דבריו ז"ל. ואנכי לא ידעתי, איך יתיישב כלל זה, על פי ירושלמי זה, דהא אמתניתין קאי, ומתניתין קמפרשא.

והנל"עד הוא, דלא דמי אין להם שיעור דפאה ובכורים וראיון, לאין להם שיעור דג"ח ות"ת. דאין שיעור דפאה ודומיו, הוא להקל, דמדאורייתא במשהו מיפטר. אבל אין שיעור דג"ח ות"ת, הוא להחמיר, דלעולם אינו יוצא ידי חובתו מת"ת עד יום מותו, כדכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ומג"ח דבגופו, כמו כן הוא חייב בו כל זמן שיבא לידו, ויש יכלת בכחו לקיימו. ודממונו כל עוד שיש לו ממון, ובא לידו, חייב לקיימו מדאורייתא, אלא דר"זל תיקנו לישב בשב ואל תעשה, דבענין זה יכולים לתקן נגד התורה - כדאיתא ביבמות דף צ' ע"א, וכמ"ש רש"י במנחות דף מ' ע"א, דלא יבזבז יותר מחומש. ואין לומר דמדאורייתא לא מיחייב אלא פחות מחומש, שהרי כתיב (דברים ו, ה) ואהבת וכו' בכל מאדך, ופירשו ז"ל (סוף ברכות) בכל ממונך. וא"כ אפוא הואיל וכוונת התנא באמרו אין לו שיעור, קולא אתא לאשמועינן, דאע"ג דמצינו שיעור לדברים אלו, אין להם שיעור מדאורייתא אלא בכל שהוא מפטרי, ואגבן הזכיר הג"ח ות"ת, שיש בתוספתן מצוה, כפאה ודומיו, ונכנסין תחת סוג לשון זה של אין להם שיעור, אלא דאצלם לשון זה הוא להחמיר, צריכים אנו לקרבו למשמעותו דרישא, דלא בא להחמיר, כל היכא דאפשר, ולכן בג"ח דיש חילוק בין גופו לממונו בדרבנן, מוקמינן ליה בגופו דאפילו מדרבנן אין לו שיעור, דבענין זה אין לשון זה של אין לו שיעור, מטעה להחמיר בו יותר מן הראוי, שהרי דינו הכי לעולם, משא"כ אילו היינו מוקמים ליה אף בממונו, ומדאורייתא, דאפשר למטעי ביה ולהחמיר יותר מן הראוי, דקסבורים אנו שבין מדאורייתא בין מדרבנן דינו הכי, וזה אינו נכון, שיהיה אין לו שיעור מורה שני עניינים הפכיים ממש, דאמזכרים ברישא הוא להקל עליהם, ועל המזכרים בסיפא, יורה להחמיר במה שאינו צריך להחמיר מן הדין. ועוד י"ל, דס"ל לירושלמי דהואיל ומתניתין סתמא קתני, כל היכא דאפשר לפרשה הכי, כגון הכא בג"ח, דאיכא לאוקמיה בדגופו, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, הכי מוקמינן לה, ולא דחקינן מתניתין לפרשה אף בממונו ובדאורייתא לבד, כמו ברישא, דאין דנין אפשר משאי אפשר, ועוד דבזה דמיא לת"ת ממש, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וגם הוא בגופא. ומהאי טעמא שנאו אצלו בסוף, שאילו איירי אף בממונו, אחר הפאה ה"ל לשנותו, דדמי ליה במה שהוא אין לו שיעור מדאורייתא אלא מדרבנן כמוה, ואפילו בדגופו דמי לה, במה שהוא מהנה לאחר דומיא דפאה, אבל עתה דבגופו בלבד איירי, נמצא שאין לו דמיון לפאה כי אם מצד זה, משא"כ לת"ת שיש לו שלשה צדדים שוים לו, חדא דבגופו, ב' דאף מדרבנן אין לו שיעור, וג' שאין לו שיעור שלו, הוא להחמיר. ומהאי טעמא לא שנאם תרויהו מיד אחר הפאה, אע"ג דתדירי מבכורים וראיון, שלא לערב אלו שאין להם שיעור להחמיר, באמצע הדברים שאין להם שיעור להקל, ואע"ג דת"ת תדירי לג"ח, שנאה בסוף, להיותה שקולה כנגד כלם, כדתנן בסיפא דמתניתין:

והבאת שלום. הא דשנאו אחר ג"ח, ולא סמך ג"ח לת"ת כמו ברישא. י"ל משום דאתיא רדיפה רדיפה מג"ח (קדושין מ. וירושלמי כאן ד.), ומשום הכי הוצרך להזכיר קודם לו הג"ח:

וללמוד תורה. לפי הטעם דרמב"ם, וכתבו התי"ט, שאדם אוכל פרותיהם של מצות אלו בעולם הזה, משום דהוו מצות שבין אדם לחבירו, וכן נראה מש"ס דקדושין (שם) דלא קחשיב תנא אלא טוב לבריות נמי. צריך לפרש האי תלמוד דווקא כמשמעותו, שר"ל ללמד לאחרים, שאם נפרשנו כסתמו בכל מקום, שהוא למוד התורה אפילו לעצמו, אין זה בין אדם לחבירו. או אפשר דדוקא במצות שילוח הקן ודומיו, לא מקרי טוב לבריות, שמאותה מצוה אינו לומד הדרך הראוי להתהלך בה בין בני אדם, אלא אדרבא מדת אכזריות היא, כמו שהוכחתי במשנת האומר על קן צפור (ברכות פ"ה מ"ג) מדברי הזהר (תקו"ז ו, כג.), אשר אינו ראוי להתנהג בה בבני אדם, אבל בלמוד התורה כתיב בה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים יט, ח), ולכן אף אם לומד לעצמו טוב לבריות מקרי בה, על כי על ידה הולך בדרך ישרה עם בני האדם, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וזה נלע"ד עיקר:

ב

ואע"פי שאמרו אין לפאה שיעור. מדאורייתא, דאפילו שבלת אחת פוטרת כל השדה, מ"מ לא יקל בה, לפחות כשאין צריך משיעורא דרבנן, אלא אדרבא יוסיף בה בעת הצורך, וזהו הכל וכו':

ג

מתחילת השדה ומאמצעה. על סדר הזה הולך הנכנס לשדהו. ועוד דאחר שקצר את שדהו, הרואה מה שהניח בתחילה, יאמר שהרוח האחר התחיל לקצור, ושזהו סוף שדהו, משא"כ כשהניחה באמצע, שעינינו רואות שאינה בסוף השדה, ואפילו הכי יצא ידי פאה. ובתוס' איתא נמי האי טעמא לר' שמעון דס"ל דלא יתן אדם פאה אלא בסוף:

רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף, כשיעור. הצריך למה שקצר אחר שהניח הפאה הראשונה, אעפ"י שהיה בה השיעור הצריך לכל השדה, משא"כ לת"ק דלא צריך ליתן בסוף, כיון שכבר הניח הפאה הצריכה לכל השדה, בתחילה או באמצע, ור' יהודה אומר אם שייר אפילו קלח אחד, שלא הניח עליו פאה, שאין בפאה שהניח בתחילה או באמצע כדי שיעור הצריך לכל השדה, סומך עליו משום פאה, ונותן בסוף כשעור הצריך למה שקצר אחר שהניח הפאה, ויש לכל דין פאה, אע"פי שאין בו מעיקר הפאה כי אם השיעור הצריך לקלח אחד, ואם לאו שלא שייר אפילו קלח אחד שלא הניח עליו פאה, שהניח בראשונה הפאה הצריכה לכל השדה, אינו נותן בסוף אלא משום הפקר, כן נלע"ד פי' משנה זו לישב לשונה בדקדוק. והר"ב והתי"ט כתבו פירושים אחרים ודוק ותשכח לכולהו פירכא.

והא דתנא בתוספתא (ה"ה) אחר רבי יהודה אומר וכו' משום הפקר, אמר ר' יהודה בד"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף. נ"ל דהכי פירושו, דהאי דאינו נותן אלא משום הפקר, כשלא שייר אפילו קלח אחד, היינו כשכבר נתן לעניים אותה פאה שהניח באמצע, שא"א לחזור בו, ושעתה הוא מבקש להוסיף, ואינו מכוין כלל לפטור שדהו, בענין זה אינו יכול ליתן אלא משום הפקר, אלא אם כן שייר קלח אחד, שעדיין לא נתן עליו פאה, אבל אם עדיין לא נתן לעניים מה שהניח באמצע, ורוצה עתה לחזור בו ממנה, ואינו מבקש להוסיף, אלא לפטור שדהו במה שיניח עתה בסוף, אפילו לא שייר קלח אחד, יכול עתה ליתן על כל השדה, ולהוסיף אף על אחד מששים כל מה שירצה, ויהיה לכל דין פאה, דלהיות שהראשונה לא היתה בסוף כעיקר דין פאה, יכול לחזור בו ממנה כל זמן שעדיין לא נתנה לעניים, כדי ליתנה בסוף:

ד

ונשמר. מסתמא מפני שהוא אוכל נשמר, משום הכי סמכו אליו, אע"ג דמלעני ולגר תעזוב אותם (ויקרא יט, י) שהוא ספיה דקרא נפיק:

וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחד. כך הוא סדר הדברים, שבתחילה הפרי גדל, ואח"כ נלקט. משום הכי לא סדרם להפך, כסדר הנפקותא (דידוהו) [דידהו], ואכל דקדים ברישא כסדר הנפקותא, אע"ג דראוי היה להיות נשנה אחר לקיטתו כאחד, הוא מפני שעל עיקר זה נצטוינו על הפאה, שיהיה לו לעני מה לאכול:

והתבואה והקטנית. הם בכלל זה ודאי, ואין אתה צריך לעמוד עליהם איזה מהם בכלל ואיזה מהם לא מכלל, דהירקות והאלנות אתה צריך לעמוד עליהם לידע איזה מהם בכלל ואיזה לא, מפני שאינם בכלל זה כלם, וזה הוא מאי דקמל"ן תנא, ואע"פי שנשמר אפשר שלא ימצא בתבואה וקטנית, מ"מ מלתא דלא שכיחא היא שימצא תבואה וקטנית של הפקר, חוץ מבשביעית, שהרי אינם יוצאים אלא ע"י זריעה, ועיקר חיות האדם תלוי בהם:

ו

לעולם הוא נותן משום פאה וכו', ונותן משום הפקר וכו', ומאכיל וכו'. לא כללם בבבא אחת, משום דאין טעמיהם שוים, ובנוטל מן הגרן וכו' יש עוד טעם אחר, דיחידאה היא:

ונוטל מן הגרן וזורע וכו'. ולרבנן מחייבי [מ]דרבנן אפי' קודם מירוח כ"כ הר"ב, וטעמא דגזרו הכא יותר מהשנויים ברישא, נלע"ד משום דזריעה מילתא דשכיחא היא, והתבואה לכך היא מיוחדת להוציא ממנה לזריעה, משא"כ רבוי הפאה וההפקר ואכילת בהמה דלא שכיחא, ואפילו לאכילת עראי דאדם לא עבידא מסתמא, אלא לאכילת קבע, ומשום הכי לא גזור בהו רבנן, לחייבם קודם מירוח:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.