יש סדר למשנה/פאה/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש סדר למשנה ‏ פאה א

ד

כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל וכו' ע"ש ראיתי להתעורר כמה דברים בפי' הר"ב והתי"ט. והניחו להתגדר בהן. ראשון תחלה נאמר זה שכתב הר"ב כל דבר שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטיס שאע"פ שהן אוכל ע"י הדחק לאו אוכל מקרי ע"כ. הנה בסוגי' שבת ס"ח פסחים נ"ו נדה נ' מפרש הש"ס אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה [ופירש"י בשבת סטיס ווישד"א. קוצה וורנצ"א. אבל בפסחים פירש"י סטיס מוריק"א. קוצה וויישר"א. ובנדה פירש"י קרו"ג. קוצה גוויטר"א. ושינוי פרושים האלו קשין להולמן וכבר נחית תו' לדקדק בשנוי פי' המלות לרש"י בחולין נ"ט ד"ה עיקר' דמרידתא וכו' ובארתי בס"ד בתכ"ש ואין כאן מקומה. ולשון הר"ש סטיס וויישר"א. קוצה וודציצ"ה. וע' בפי' הר"ב מ"ה פ"ב דכלאים ורפ"ז דשביעית. והוא כפי' הערוך ערך אסטס] וכעת בעי טעמא דשביק הר"ב מלת וקוצה תו זה שכתב הר"ב דכתיב ובקצרכם ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה וכו' וכן עוד כתב איזה פעמים מלת דכתיב וכו'. נראה דמן התורה היא. אבל דע דפסחים נ"ו ד"ה כלל אמרו וכו' כתבו תוס' דמן התורה אינו חייב בפיאה אלא זית וכרם ושדה דכתיבי בהדיא בקרא ואחרינא תקנתא דרבנן נינהו ושאין מכניסו לקיום לא רצו לתקן פיאה דאינו דבר חשוב ותאנה וכל דדמי ליה אע"ג דחשיב איכא ביטול עניים לפי שאין לקיטתן כאחד והפסד יתר על הריוח וכו' וכ"כ תו' בשבת ובנדה ע"ש וכן החליט הר"ש דכל הני אינו אלא מדרבנן. וכל קראי דנשנית בת"כ אינו אלא אסמכתא בעלמא ע"ש וכ"כ תוס' הנ"ל. ומעתה נכון לומר דגם מ"ש רש"י בשבת ס"ח ד"ה כל שהוא אוכל כו' דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו ע"כ אינו אלא אסמכתא. ועל כרחינו לומר הכי גם בפי' הר"ב. דאי כמשמעות לשונו דהוי מדאוריית' קשה דמאי טעמא פטרו ספיחי אסטיס וקוצה. ואי מטעם שכתב הר"ב דאוכל ע"י הדחק לא שמיה אכילה קשיא למ"ד בשבת ע"ו דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהל' שבת [וכתבתי בתכ"ש דלפי הנוסחא שלפנינו בגמרא דפליגי ר' יוחנן אמר פטור דאכילה ע"י הדחק לא שמה אכילה וריש לקיש אמר שמה אכילה. יפלא פסק הרמב"ם בזה דהלא הלכה מרווחת דהלכתא כר"י לגבי ר"ל. אבל דע דנוסחת הרמב"ם הי' ר' אושעיא אמר חייב וכ"כ הכ"מ דפסק הרמב"ם כר' אושעיא לגבי ר' יוחנן] ואי מדאורייתא כל המינים חייבין בפאה קשיא היאך עקרו רבנן לפטור בספיחי אסטס וקוצה. אבל לפום קושטא דכל שאר המינים חוץ מתבואה ותירוש ויצהר אינם חייבין מן התורה רק מדרבנן כמ"ש תו' והר"ש אתי שפיר דהם אמרו והם אמרו בספיחי אסטס וקוצה הואיל דלא הוי אלא אכילה ע"י הדחק אין בזה ריוח לעניים הלכך פטור מן הפאה. ובסוגי' דפסחים נ"ו על אנשי יריחו שהיו נותנין פאה לירק פריך ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל וכו' ומכניסו לקיום פרט לירק וכו'. רציתי לומר אע"ג דכל הני מדרבנן בעלמא נינהו ואנשי יריחו שהיו בזמן הבית ור"מ ור' יהודה פליגי אליבייהו. ומאי קושיא ולית להו הא דתנן וכו' דילמא האמת כך היא דלית להו. ותו דילמא באמת מהאי טעמא מיחו בידם חכמים ואינהו אנשי יריחו קודם שמיחו בהם חכמים לא ידעו מהנך כללא דכללו רבנן. ויתכן לומר דאי לית להו או שלא ידעו מהנך כללא דכללו רבנן. קשה למה דוקא מירק היו נותנים. ולא היו נותנים ג"כ מתאינים ומספיחי סטיס וקוצה וכן מכמהין ופטריות. א"ו דקים להו כלל דתנן. ומקשה שפיר ותירץ הש"ס דפליגי במכניסו לקיום ע"י דבר אחר. ובדברי קדשו של מד"ז התי"ט ז"ל. אחרי שתשים עינך עליו הדק היטב. דע דברש"י דשבת מסיים והא דנקט הני ולא נקט שארי מינין שאין ראוי לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו ע"כ. ודע עוד דגם הר"ש סיים ויש מפרשים משום דאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ארבע וחמש שנים משהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין דשורש שלהן עיקר היא ע"כ. ויותר מכל אלו דע דהעלים עיניו מכל מ"ש רש"י בפסחים נ"ו בזה"ל ספיחי סטיס וקוצה קשין לאכילה אבל סטיס וקוצה שאינם ספיחים חזו לאכילה וכו' ע"כ. אכן ברש"י בנדה שהביא התי"ט. ז"ל ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראוים לאכילה ע"כ. ובין תבין מה שיש להתעורר בפרושי דרש"י. וקצרתי לסמוך על זה שכתבתי בחדושי. עוד זאת אדרוש שכתבו תוס' בנדה נ' ד"ה וגדולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות בפ' כיצד מברכין דף מ' פריך והא תניא אם אמר כל גדולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות. ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני. תני כל דבר שאינו יונק מן הארץ. א"כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ ע"כ. והנה דבריהם ברור מללו דמשנה שלפנינו צריך תיקון ולמתני ויונק מן הארץ. אבל מן וגדולו מן הארץ דאיתא לפנינו ליכא למעט כלל כמהים ופטריות שהרי הם נמי גדולו מן הארץ. ולא התעורר בזה התי"ט לא הכא במשנה ולא במשנה ג' דפ"ו דברכות על דבר שאין גידולו מן הארץ וכו' דצריך למיתני על דבר שאין יונק מן הארץ כדמסיק הש"ס ברכות מ' תני על דבר שאין יונק מן הארץ:

ה

תי"ט ד"ה האוג וכו' ולכך יש לפרש צמח דהכא וכו' ע"ש (ע' רל"צ). ודע דז"ל הרמב"ם בפרושו במתני' דהכא אוג הוא הסומאק אשר בארץ הצבי והוא צמח שיעבדו בו העורות ויש לו אשכולות כאשכלות הגפן ויאכלו ע"כ. וברפ"ק דדמאי ז"ל הרמב"ם והאוג נקרא סומאק של ארץ ישראל והם אילנות עושין אשכלות אדומות ויאכלו ע"כ. וכדי שלא יהיו דברי הרמב"ם סותרים בפרושו וגם לפי מאי דאסברי' התי"ט דצמח דהכא ג"כ אילן. מלבד שהוא דחיק' טובא למאוד דקשה תו ומי סני ליה לקראו הכא אילן כמו שקראו רפ"ק דדמאי. אכן בהג"ה קלה יובן למאוד דלפי משמעות הלשון שכתב בארץ הצבי כו' משמע דמין זה ר"ל אוג אינו בנמצא רק בארץ הצבי דהיינו ארץ ישראל [כמבואר ברפ"ק דדמאי הרבה מינים שאינם גדילין רק בא"י] ויתכן לומר דוי"ו יתירה. וכך צ"ל אוג הוא הסומיאק אשר בארץ הצבי הוא צמח אבל אינו צומח וגדל בשאר ארצות:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.