הון עשיר/כלאים/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ כלאים ב

א

כל סאה שיש בה רובע. פי' שהרובע הוא בכלל הסאה, הכי איתא בירושלמי (ה"א ו.) וכן פסק הרמב"ם בפ' ב' מה' כלאים (ה"א) והוא אחד מכ"ד בה, כמ"ש הר"ב. וכן הוא נמי שיעור' דזרעוני גנה דלקמן (מ"ב), בכלל הסאה. ולפי זה צריך לראות מ"ט לא קיצר התנא דבורו, ויאמר כל סאה שיש בה אחד מכ"ד בנופל לבית סאה ממין אחר ימעט, ובזה לא היה צריך לומר הבד"א דמשנה ב' כלל, דהיה הכל בכלל כל אחד לפי ערכו. ואפשר לומר דרצה התנא לאשמועינן אגב ארחיה, דשיעור הבית סאה משוער על פי התבואה והקטנית, דסאה מהם צריכים למלאות שיעור זה, לא פחות כזרעוני גנה, ולא יותר כזרע פשתן:

ב

מצטרפין. מלתא אגב ארחיה קמ"לן, דמצטרפין זה עם זה לאסור:

הפשתן בתבואה מצטרפת. לשאר זרעוני גנה. דקמ"לן דאין הפשתן קטנית, אלא זרעוני גנה, כמ"ש הרמב"ם (בפיה"מ). והא דתני מצטרפת לשון נקבה, הוא מפני דפשתן בלשון מקרא נקראת פשתה:

אחד מעשרים וארבע וכו'. כתב התי"ט ז"ל, ומ"ש הר"ב ששיעור בית סאה חיטין הוא נ' על נ', סיים בו הרמב"ם (בפיה"מ) ויהיה מקומו אלפים וחמש מאות, וכל המקום מן הארץ, שיש בו בחשבון התשבורת אלפים וחמש מאות, אחד שתהיה מרובעת או עגולה או משולשת או על זולת, תבנית זה נקראת בית סאה, ע"כ.

ופי' הענין, שבשטח הבית סאה יש בו אלפים ות"ק חתיכות קרקע, שכל חתיכה היא אמה על אמה. ודרך ידיעת חשבון זה הוא משונה, שכפי תמונתו כן הוא דרך ידיעתו, שכשהוא ברבוע, הוא מספר היוצא מהכאת צלע ארכו על צלע רחבו, לפיכך הוא חמשים על חמשים, כי נ' פעם נ' הוא אלפים ות"ק. ואם יהיה משולש אף אם יהיו שלשה צלעותיו משונים כזה, ע"י מדת שלש צלעיו נדע שטחו, כשנמדוד קו היור' בחוט המשקולת מאחת מזויותיו, ופוגע ונוגע ועומד על צלע המקביל הזויות ההוא, בזוית נצב, כמו במשולש הזה המסומן באב"ג, שקו יוצא מזוית בא"ג, ויורד על קו ב"ג, ועומד על נקודת ד', ומחלק קו ב"ג לשני חלקים בנקודת ד', ודרך מדידת קו זה היורד, הנה הוא מפורש בספרי חושב מחשבות בחלק טהר' וקדושה במאמר מקוה טהרה מפ"ח עד פ' י"ג ע"ש, כי שם תראה גם כן דרך מדידת השטח ע"י הקו הזה כשתוציא דבר מתוך דבר. ואם יהיה שטח שדה זה בעגול, כשתדע קטרו והוא הקו העובר על מרכזו ונוגע בהיקפו מכאן ומכאן כזה, ותרבענו ותוציא מהמרובע ההוא רביעיתו, יצא לך שטח העגול, כמאמרם ז"ל (עירובין יד:) שהמרובע יותר על העגול רביע, ובאיזה תמונה שיהיה כשתעריכנו למרובע או למשלש או לעיגול או לחלקי עיגול כפי המצטרך, ותחלק מדידת הקרקע לחלקים כאלה, ותחשב השטח של כל אחד בפני עצמו ואח"כ תחברם יחד, יצא לך השטח של כל הקרקע ההוא שאתה רוצה למדוד, ואמת הוא שיש כמה מיני תמונות שאפשר למדוד שטחם מבלי שיחלקם לחלקים, כגון מחומש או משושה וכיוצא בו, אבל אין רצוני להאריך עתה בחשבונם, אלא עיין בספרי הנ"ל בחלק ומאמר הנ"ל מפ' י"ד עד פ' כ' ותרוה צמאונך:

אחד מעשרים וארבע. והוא ג' לוגים כשהוא לבדו, ושיעור הזרעוני גנה לבדם הם ביצה וחצי, כמ"ש הר"ב, וא"כ כשיהיו מעורבים צריכים אנו לחשוב כדי שיצטרפו ויתחייב למעט, שכל גרעין של זרעוני גנה הדומה לגרעין זרע פשתן הוא חשוב כי"ב גרעינין, וכיוצא בזה י"ב גרעינין של זרע פשתן אינם חשובים אלא כגרעין אחד של זרעוני גנה, נמצא שאם חסר מהשיעור האוסר של זרעוני גנה גרעין אחד מהם, אין השיעור נשלם בזרע פשתן עד שהיו שנים עשר גרעינין, ואם חסר מהשיעו' האוסר של זרע פשתן שנים עשר גרעינין, בגרעין אחד של זרעוני גנה שיעורו נשלם, וטעם לזה הוא שהביצה וחצי שהוא שיעור הזרעוני גנה, הוא אחד מי"ב של י"ח בצים, שהם שיעור לזרע פשתן, שכשתחשוב י"ב פעמים ביצה וחצי, יעלה החשבון לי"ח בצים, ואע"ג דלשכח את האוזן הורתי הדרך הישר בגרעינין, הכל תלוי בשיעור המדה, כי אין כל הגרעינין של כל מיני זרעוני גנה שוים לגרעינים של זרע פשתן בכמותם:

ג

לא יאמר. לרבותא נקט ליה, דאע"ג דמגלה דעתו שרוצ' להפוך מיד אחר הזריעה, אין מורין לו שיזרע בתחילה:

ה

וכן תלתן שהעלה מיני צמחים. מלשון המשנה נראה שהתלתן גורם עלייתן, ואפשר דרבותא קמ"לן, דאע"ג דזו היא דרך התלתן ממש להצמיח צמחים אלו, וכולי עלמא ידעי דלא זרען הוא לכתחילה, אפילו הכי אם נכש או כסח אומרים לו עקור את הכל. והא דלא תני ליה סמוך לתבואה דדמי לה, אלא שנאו בסוף. י"ל משום דאיכא רבותא בו יותר ממקום הגרנות, דהמינין העולים במקום הגרנות הם מאכל אדם ודאי, משא"כ התלתן דכשצמח ומתערבים ראשי הצמחים שבגרנות זו בזו,אין אדם מבחין בקל שיהיה נזרע לאדם, ואפילו הכי אם נכש או כסח אומרים לו עקור וכו':

אין מחייבין אותו לנכש. ה"ה לכסח, והא דלא נקט ליה לרבות' דאפי' לחתוך העלין לבד אין מחייבין אותו, הוא משום דמ"מ א"א לטעות, מדקתני סיפא אם נכש או כסח לגלויי רישא:

אם נכש, או אפילו כסח. דנשאר השרש בארץ ואיכא למימר דהוי כאילו לא עקר כלל, מ"מ אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד, דהואיל וחתך העלים גלי דעתיה דניחא ליה באותם הנשארים עקור דווקא, שלא יצמחו פעם אחרת. ופתח בנכש וסיים בעקור, לרמוז דהוא הוא, ונפקא מינא למקח וממכר דפועלים:

ו

מלא העול השרוני. לא ידעתי מי הכריח לתי"ט לומר דהוא שיעורא רבא מדב"ש, ולהקשות דהוי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. דדילמא הוי איפכא, ולא תקשי. ולגבי פאה מודה ב"ה לקולא כדרכו, דלא מחייב בשתי פאות עד דהוי שיעורא רבא דב"ש, ומ"ש עיין ביבמות (רפ"ג) ובחולין (רפ"ח), ע"ש כי חלקתי עליו בראיות ברורות ואין כאן מקום להאריך:

וקרובין דברי אלו להיות כדברי ב"ש. שהיה ידוע כמ"ש הרב יותר משיעור דב"ה, דלא כמ"ש הר"ב דקרובין דברי ב"ש להיות כדברי ב"ה, דא"כ יש להקשות טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, בתמיה:

ז

כסוף שדהו. אע"פי שאינו סוף שדהו ממש, דאף השעורים שלו הם, וה"ט דקתני כסוף, בכף הדמיון, והתי"ט כתב טעם אחר:

רש"א אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. שרי, כן פי' הר"ש, ויש לו ראיה מהירושלמי (ה"ה י.). ולפי זה אתי שפיר דקתני שאר המינין, דיש בו רבותא אחר הפשתן, ואם כי גם לפי' הרב אפשר לישבו, מ"מ פי' הירושלמי קודם לכל אדם. ועוד דבירושלמי איתא במשנה דלקמן (ה"ו י:) דר"ש שרי להקיף לתבואה חרדל וחריע, הרי כי מקל יותר מת"ק:

ח

אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע וכו'. התי"ט צלל במים אדירים לישב פי' משנה זו על פי המפרשי' ופסק דינם, ואף כי רצה להמלט מן הקושיות שהקשה הוא ז"ל על דבריהם, לא משום זה דבריהם מיושבים לע"ד, דהכי גרסינן בירושלמי (שם) כיני מתניתא, אין מקיפין הא לסמוך סומכין, מתניתין דר' יהודה, דתני אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר"מ, רי"א לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה, רש"א לכל מקיפין חרדל וחריע, רשב"ג אומר ערוגות קטנות של ירק מקיפין אותן חרדל וחריע, תני מותר הוא אדם לזרוע בתוך שדה שורה של חרדל וחריע, ובלבד שיעשה אורך השורה וכו', ע"כ. ואף כי אין בידי ליתן טעם לדברי התנאים האלה, וכמו שכתב הר"ש דלא אתפרש טעמם, מ"מ האותיות מחכימו' שאין פי' משנתנו כשום אחד מהמפרשים ז"ל, ושהסמיכה שרי לכ"ע, וע"כ לא פליגי אלא בהקפה. והנה עינינו רואות כמה קולות הקלו בהאי חרדל וחריע, ומשום הכי צריכים אנו לומר דאין טעם משנה זו תלוי בטעם מתניתין דלעיל כלל ועיקר, אלא קולא הוא שהקלו בשני מינים אלו מהטעם הידוע אצלם, ואפשר דאפילו בשלא נתכוון לבדוק שרו, ואפילו ת"ק דמתניתין דלעיל, אפשר דלא פליג, כי אלו השנים יוצאים מכלל שאר המינים לענין זה:

ולניר. אע"ג דמתוקן לזריעה ואיכא למיחש שמא ימשך בזריעתו לתוכו:

ולגפה. אע"ג דאין עביו כרחב הניר:

ולדרך. אע"ג דאין רחבו כניר, ואין בו דבר גבוה מפסיק כגפה:

ולגדר. אע"ג דעביו כל שהו:

גבוה עשרה טפחים. נראה דה"ה לגפה, דמאי שנא. ועוד כ"ש הוא, כיון דאין הפסקה דבר קבוע כגדר. ואי הכי הוא לא ידעתי מאי טעמא הפסיק ביניהם בדרך, ולא שנה הגדר קודם הגפה:

ולחריץ. אע"ג שאין העומק נראה לעין כמו הגובה:

ולאילן שהוא מסיך על הארץ. אע"ג דאין נופו נוגע בארץ, ואין בעובי נופו אפילו כרוחב דרך היחיד, ואיכא משום מראית העין לסמוך שני מינים כל כך סמוכים בלי שום דבר מפסיק ביניהם:

ולסלע. כבר כתב הר"ב למאי אצטריך:

ט

עשרים וארבע קרחות. כתב התי"ט בשם התוספתא, שכל מקרחת הוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעת, ולתקן החשבון הזה כתב בשם הר"ש, דהמחצה הוא באמה בת חמש. ואנכי לא ידעתי מה תקן בזה, דאפילו הכי אין החשבון מכוון, שהרי אין כל בית רובע מגיע אפילו לעשר אמות וחמשה אצבעות מרובע. ולכן הנכון בעיני שיש שם טעות סופר או בתוספתא או בתי"ט, ושצ"ל י' אמות ומחצה על י' אמות, דבהכי אתי שפיר כחשבון הרב דהאי מחצה הוא באמה בת חמש:

כל מין שירצה. כתב הרב ז"ל ולא מצריך ר"מ הרחק כלל, דכיון דמרובעות הן, נראות מופרשות ומובדלות זו מזו. וכיוצא בזה כת' הרמב"ם (בפיה"מ). ותימא לי דתלי תניא בדלא תניא, שהרי בירושלמי במשנה ו' וכן במשנה י', מפורש דראוי להחמיר במרובע יותר מבשורה, וכן כתבו הרב במשנה י', ואף כי מצינו דר"א ס"ל במשנה י' דלא החמירו במרובע יותר מבשורה, מ"מ להקל בו מבשורה להיותו מרובע לא שמעינן ליה, ולפי זה צ"ל דפליג אמשנה ו' ברוצה לעשות שדהו משר משר במכ"ש, כנלע"ד:

היתה קרחת אחד או שתים זורעם חרדל וכו'. כתב התי"ט ז"ל ומתניתין דלעיל דלא כר"מ, ולא הוי סתם ואח"כ מחלוקת, דחכמים לא פירשו הכא לענין חרדל, אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי, משום דבקרחת המרובע סל"הו נמי דחרדל שרי, דא"כ ה"ל להרמב"ם לפסוק כן בחבורו, עכ"ל. והנה הלשון הזה כלו מקשה, חדא דקאמר דמתניתין דלעיל לא אתיא כר"מ, ומכותלי ביתו ניכר, דהוא משום דר"מ מקל הכא בחרדל, ובמתניתין דלעיל החמרנו בו. ואינו כן, שהרי מלשון הירושלמי שהבאתי לעיל במשנה ח' מוכח דר"מ מחמיר בחרדל וחריע יותר מכולהו תנאי, דס"ל דאין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד, ולא לכל ירק, ודמשום הכי מתניתין דלעיל אתיא כר' יהודה ולא כותיה, כמ"ש לעיל ע"ש, ובסומכין בלי הקפה מכל סביבות, לכ"ע שרי, וא"כ אפוא, הכא דאפילו בחבושות, דהיינו שמין אחד מוקף מכל צדדיו ממין אחר, שרי ר"מ כדאיתא בירושלמי (ה"ז יא:), איך אפשר שיתיר בתבואה להקיף בחרדל, מה שלא התיר לעיל אפילו בירק:

ועוד קשה לי אמרו, ולא הוי סתם ואח"כ מחלוקת. דכוונתו הוא דאם היה סתם ואח"כ מחלוק', היה לנו לפסוק דלא כסתם, והיינו כר"מ דהכא. דאף כלל זה לפי מה שנראה מדברי הפוסקים ז"ל אינו כן, דאף כי קי"לן דהולכין אחר האחרון במחלוקת ואח"כ סתם, והלכה כסתם. מ"מ אין אנו הולכים אחר האחרון, בסתם ואח"כ מחלוקת, לפסוק דווקא דלא כסתם, אלא דאין אנו חוששין לסתם, ואנו פוסקים כפי הכלל שיש לנו במחלוקת, אף כי על ידי הכלל הזה יבא הפסק דין נגד הסתם, דאין סברה לומר שיפה כח המחלוקת לבטל לעולם סברת הסתם, שהרי אדרבא כשיתחבר הסתם דחשוב כרבים עם מאן דס"ל במחלוקת כותיה, אלים כחו לבטל את שכנגדו במחלוקת, דהוי יחיד לגביהו, אלא ודאי כח המחלוקת אינו מועיל אלא לבטל סברת הסתם, כאילו לא נכתבה, ועל ידי זה במחלוק' הדרן לכללין ועל פיו אנו פוסקין, ואם יבא כסתם הנה מה טוב, ואי לא אין אנו חוששין לזה, שהרי הוא כאילו לא נשנה מעולם, ולא שנאו ר' אלא להודיע דאיכא נמי סתמא דס"ל הכי ואין הלכה כמותו, להוציא מלב האיש ששמע דין זה מן הסתם שלא יחשבנו כאילו הוא אחר המחלוקת, ויפסוק כמוהו בחשבו שזהו הפסק דין של אותו המחלוקת, וכההיא דשנינו בעדיות (פ"א מ"ו) למה נשנו דברי היחיד בין המרובים, שאם יאמר לך אדם כך שמעתי, יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת. ואע"ג דכשהוא סתם ואח"כ מחלוקת ושעל פי הכלל שבמחלוקת אתיא הלכה כסתם, או כשהוא מחלוקת ואח"כ סתם, דאז לעולם הלכה כסתם, היה די להביא על אותו סתם החולק עליו ותו לא, מ"מ שנה ר' בתחילה או בסוף כל המחלוקת לומר דבר בשם אומרו. מכל זה יצא לנו דאף כי הוי מתניתין סתם ואח"כ מחלוקת, מ"מ יפה עשו מאן דפסקו כסתם מתניתין דלעיל, אע"ג דר"מ פליג עלה לפי דברי התי"ט, על כי רבנן פליגי אר"מ והלכתא כרבים, וזהו נגד כוונת התי"ט.

ועוד קשה בלשונו שאמר אבל אין נראה לפרש דלהכי לא פליגי משום דבקרחת המרובע סל"הו נמי דחרדל שרי וכו', דמדבריו אלו משמע דלהיותו מרובע היה סברא לומר דיקלו בו יותר מבשורה, וזה אינו כמו שהוכחתי לעיל ד"ה כל מין שירצה: לכן נראה דהכי פירושא דמתניתין, היתה קרחת אחת או שתים סמוכים זה לזה, שעדיין לא נזרעו, זורעם חרדל, דס"ל לר"מ דלא התירו בסמיכה לכ"ע אלא עד שיעור זה ותו לא, וכבר אמרנו לעיל בשם הירושלמי, דמתניתין דלעיל אינה מדברת בסמיכה כלל אלא בהקפה וכר' יהודה, ומדלא הזכיר חריע ש"מ דבחריע לא פליג דשרי לסמוך לאיזה מין שיהיה אפילו הרבה, ועד כאן לא קא אסר ר"מ ג' קרחות חרדל אלא כשהם סמוכים, אבל כשהם מפורדים, כגון שזרע קרחת ממין אחד וקרחת מחרדל, וקרחת ממין אחר וקרחת חרדל, וכן עשה כל הקרחות, שרי, דאז לא נחשבו כשדה חרדל מכיון שהם מפורדים זה מזה, ומהאי טעמ' רבנן לא הזכירו בדבריה' דין זה של חרדל, אע"ג דפליגי נמי בהא אר"מ, דכשהתירו לסמוך אפילו הרבה התירו כחריע, דמהאי טעמ' לא פסק הרמב"ם דין זה דר"מ, משום דלדבריהם דתשע קרחות מותרות דווק' ותו לא, והם מפורדות זו מזו כמ"ש הר"ב, וה"נ איתא בירושלמי (ה"ז יא:) רמ"א אפילו חבושות אפילו סמוכות, ורבנין אמרין ובלבד שלא יהיו לא חבושות ולא סמוכות. יכול לזרוע אפי' שמנה מהם חרדל ואחת ממין אחר, ואפילו לר"מ:

שלש לא יזרע חרדל. אפשר דלכתחילה הזכיר חרדל פעם אחרת בפירוש, לאפוקי חריע מדין זה, וכמ"ש לעיל:

תשע קרחות מותרות וכו'. ז"ל הירושלמי (שם) היך עביד' תלת ותרתי וחדא ותרתי וחדא, ע"כ. ופירושו לפי פירוש הר"ב כך הוא צורתו, כי השלשה העומדים על קו ג"ג הם התלת. והארבע העוברים על קוי ב"ב, שנים מכאן ושנים מכאן, הם התרתי. והשנים העומדים על קוי א"א, א' מכאן וא' מכאן, הם החדא. כלל העולה דהירושלמי קחשיב עמידתם דרך אלכסונם:

ועשר אסורות. הטעם שכתב התי"ט לישב פי' הרמב"ם, דכת' דהבלתי זרוע הוא פחות מבית רובע, שלא תקש' אמתני' דלקמן, דשאני התם דלא בהרבה קרחו' איירינן. לא נהירא, דאדרב' מצינו לעולם, דחשו רבנן לעשות הרחק כשהם הרבה מינים במקו' אחד, כגון הכא דלא התירו אפילו ראש תור, מכשהם שני מינים לבד. ויותר היה נכון לומ' דהזרוע הוא פחות מבית רובע, וההרחק רובע, ולפרש קרחת כפי' הר"ב, על שם המקום בהיותו בלתי זרוע, דהכי מוכח מלישנא דמתניתין א' דפ"ד, דתנן התם קרחת הכרם. והוא המקום החרב מנטיעה, שבתוך הכרם:

י

כל שהוא בתוך בית רובע. אף מה שאינו ראוי לזריעה עולה למדת בית רובע, אע"ג דאיכא למימר דהרואה אומר שלא משום הרחקה הניחו ולא זרעו, אלא מפני שאינו ראוי, ויבא להתיר שני מינים בשדה אחד בלא הרחקה הראוי', לא חיישינן לזה:

אכילת הגפן. לעבודת הגפן קאי, אבל איכא דזרעי ליה, לר"י דס"ל הכי כמ"ש התי"ט.

והקבר. אסור בהנאה, ולכן ליכא דזרעי ליה, אבל איכא למימר דכ"ע דין כזה לא גמירי.

והסלע. כלם יודעים דא"א לזרעו, ואפילו הכי עולה, ולא חיישינן:

תבואה בתבואה בית רובע. דווקא במרובע, הכי איתא בירושלמי דפרקין הלכה ו':

יא

ורואה אני את דבריהם מדברי. וצ"ל דאעפ"כ לא אמר כדבריהם, מפני שכך קבל מרבו:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.