מלאכת שלמה/ברכות/ט

מלאכת שלמה ‏ ברכות ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הרואה מקום כו'. בגמ' בברייתא יליף ר"י דבעינן לברוכי אנוסא מקרא דכתיב ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו':

בפי' ר"ע ז"ל. ובנו ובן בנו חייבין לברך ברוך כו'. פסק ההלכה בס' ש"ע סי' רי"ח דכל יוצאי יריכו חייבין לברך שעשה נס לאבי במקום הזה כמ"ש הרשב"א ז"ל ובעל הטורים בשם יש מפרשים. ור"ע ז"ל נקט כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל:

ברוך שעקר עבודת כוכבים מארצנו. מצאתי שהר"מ דילונזאנו ז"ל כתב מקום שנעקרה עבודה אומר ברוך שעקר עבודה מארצנו ומחק בקום עשה מלת זרה. ובירו' מתני' כשנעקרה עבודת כוכבים מכל מקומות א"י אבל כשנעקרה ממקום א' אומר ברוך שעקר עבודת כוכבי' מן המקום הזה. תוס' ז"ל וכך היא הנוסחא בהדי' בירו'. אמנם הרא"ש ז"ל נראה דלא הוה גריס בירו' רק הכי וז"ל ירו' כשנעקרה עבודת כוכבי' ממקומה בא"י אבל אם נעקרה ממקום אחר אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים מן המקום הזה. וכ"ה בטור שם. וזה נראה ג"כ מ"ש ה"ר יונה ז"ל ואם רואה אותו בחו"ל צריך שיאמר ברוך שעקר עבודת כוכבי' מן המקום הזה. ואומר בשתיהן כשם שעקר מן המקום הזה כך תעקור מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ע"כ ועי' בב"י סי' רכ"ד:

ב

על הזיקין וכו'. פי' הר"ש שירלי"ו ז"ל זיקין מלשון זיקוקין דנור דהיינו כמו שבט של אור רץ ברקיע וכאשר הולך ורץ נבלע ע"כ. וראיתי שכ' ה"ר יהוסף ז"ל ס"א ועל הרוחות ועל הרעמים וס"א על הזיקין ועל הרעמים ועל הזוועות ועל הרוחות ועל הברקים. ע"כ:

ועל הזועות. הרמב"ם ז"ל פי' זוועות קול שאון נשמע באויר כקול ריחים סובבים לאטם. וה"ר יונה ז"ל פי' זוועות רוחות חזקים שעושה בשעת הגשמים ומה שחזר ושנה על הרוחות מיירי שלא בשעת הגשמים שפעמים אפי' שלא בשעת הגשמים מנשב רוח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים והיינו ששנה זוועות אצל ברקים ורעמים מפני שהוא בשעת הגשמים כמו הברקים והרעמים ע"כ. ומצאתי ג"כ שפי' הר"ש ן' תבון ז"ל זוועות שם לברק העצום שקוראים הלועזות לנפי"ש ע"כ. אכן לשון הגמ' הוא כן מאי זוועות אמר רב קטינא גוהה ופירש"י ז"ל בלשונם קורין רעידת הארץ גוהה ע"כ ומפרש בגמ' דבשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויין בצער בין או"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהה:

ועל הרוחות. ירוש' מתני' כשבאין בזעם אבל כשבאין בנחת אומר ברוך עושה בראשית:

על הנהרות. לאו על כל הנהרות איירי אלא ד' הנהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת. תוס' ז"ל:

אומר ברוך עושה בראשית. גרסי' ול"ג עושה מעשה בראשית וכ"ה ג"כ ברמב"ם הל' ברכות פ"י גם בספרים המוגהים:

רי"א כו'. ולית הלכתא כותיה ולפרקים הוא דברי ר"י. מהרמב"ם ז"ל אבל ברמב"ם שם סי' ט"ו פסק כר"י משמע דס"ל דר"י לפרש אתא וכמ"ש שם ג"כ מהר"י קארו ז"ל ושם בספר שבצובא כתוב העושה את הים הגדול וע"ש ג"כ בב"י סי' רכ"ח שכ' שם בשם תשובת הרא"ש ז"ל [הגה"ה: הילך תשובת הרא"ש מועתקת כולה ממקומה סי' ד' דכלל ד' וז"ל וששאלת על הים הגדול שאומר במשנה שמברכין עליו ברוך שעשה את הים הגדול הוא ים אוקיינוס והים הגדול שלנו שעוברים בו לא"י ולמצרים יראה שהוא ים אוקיינוס דוקא אע"פ שבלשון הפסוק נקראת ים שלנו הגדול כי הוא גבול מערבי של א"י וידוע הוא כי הוא ים שלנו כי א"י אינה יושבת על ים אוקיינוס מ"מ הכא משמע שהוא ים אוקיינוס מדקתני רישא ועל הימים ועל הנהרות והדר תנא רי"א הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול מדהזכיר ברישא ימים סתם ופי' ר"י ים הגדול משמע דבים אוקיינוס מיירי ול"פ את"ק דת"ק איירי בשאר כל הימים דכמה ימים גדולים ישנן בעולם ואתא ר"י למימר דים הגדול י"ל ברכה בפ"ע ות"ק מודה בהא דאי ר"י הוה פליג את"ק ונאמר דת"ק כולל כל הימים וים אוקיינוס בכלל א"כ הוי הלכה כסתמא דרבים ולא ראיתי בפוסקים שפסקו דאין הל' כר"י וגם הרמב"ם ז"ל כ' דעל ים הגדול מברך שעשה את הים הגדול הלכך נראה דדוקא בים אוקיינוס מיירי. עכ"ל ז"ל. ומה שכתבתי בפנים בקיצור כך היה נראה לכאורה וכן נראה ג"כ בש"ע שם סי' רכ"ח אכן מי שיעמיק בלשון השאלה יוכל להבחין שהשאלה היא אם הוא יס אוקיינוס וג"כ ים הגדול שעוברין בו לא"י ולמצרים והשיב שאינו אלא דוקא ים אוקיינוס כך נראה לע"ד וכן הסכימו כמה ת"ח ה' ישמרם אע"פ שלשון השאלה דחוק שאין שם לא מלת אם ולא מלת וגם הים הגדול וכו' מ"מ האמת יורה דרכו וה' יאיר עינינו בכל תורתו. אכי"ר:] שים הגדול הוא ים אוקיינוס והוא הים שעוברין בו לא"י ולמצרים ע"כ וה"ר יונה ז"ל כ' דהא דתנן ים הגדול למעוטי ימים קטנים שהם כמו שלולית שנפרדין מן הים הגדול שאינו מברך עליהם ברכה זו ע"כ:

בזמן שרואה אותו. יש גורסי' אימתי בזמן שהוא רואהו ס"א שרואהו וכן מצאתיו בכל הספרים הרי"א ז"ל וכ' עוד ונ"ל דקאי על הרואה מקום דלעי' בראש הפרק וצ"ע. ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל על הגשמים וכו' שהורדת לנו וכו'. אמר המלקט וחותם בה בא"י אל רוב ההודאות ומלת רוב ח"ו אינה למעט כל ההודאות אלא לשון רבוי והוא תואר כמו מרוב אונים. מוגיוודו בלע"ז. אבל בהרי"ף ז"ל כתוב כאן וחתים בה ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות ושם נתן טעם ה"ר יונה ז"ל למה הוצרכו שניהם משום דס"ל להרי"ף ז"ל דמלת רוב היא כפשטה לשון רוב ומיעוט:

ועל בשורות טובות. בירושלמי וגם בבראשית רבה סוף פרשת וירא מה ראו לסמוך בשורות טובות לגשמים ר' ברכיה בש"ר לוי ע"ש מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק מה שמועה טובה ברוך הטוב והמטיב אף מים קרים ברוך הטוב והמטיב:

ועל שמועות רעות כו'. אית דגרסי ועל בשורות רעות שהכל נקרא בשורה בין לטוב בין להפך וכדכתיב ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון האלהים נלקחה:

[ג] בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל בנה בית חדש וקנה כלים חדשים בין י"ל כיו"ב בין אין לו. אמר המלקט כותיה דר"י ודלא כר"מ ופסק הרי"ף ז"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דבגמרא דבין קנה כיו"ב בין לא קנה כיו"ב ובין י"ל כיו"ב ובין אין לו צריך לברך. וראיתי מי שפי' דהא דקתני וקנה כלים חדשים ר"ל דוקא דברים או בגדים הנלבשים אבל כגון מרבדים או יורות וקדרות וצלוחיות וכוסות וקערות וקיתוניות וכיו"ב אין לברך עליהם בל"ס ע"כ ומפני שלא מצאתי בפוסקים ולא בשום מקום עד עתה מי שדבר בזה הוכרחתי להודיע ולגלות ולחוות דעתי וסברתי אף אני דנלע"ד בבירור ובלי שום ספק דהכל שוה דכל כלי שהוא חדש אצלו ושמח בו כדעת הרא"ש ז"ל שהביא בס' ש"ע סי' רכ"ג בסתם או תכשיט או כלים שמשתמש בהן בבית כגון אותן שזכרתי ודומיהן לכה"פ של כלי מתכת על הכל חייב לברך עליהן בודאי הגמור ואין כאן משום ספק ברכות להקל וכדתנן כלים חדשים סתמא ואע"ג דבפ' אע"פ בכתובות תנן המשרה את אשתו ע"י שליש דנותן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה והתם ודאי הוי דוקא בגדים עכ"ז לא אריא דהתם כדאיתיה והכא כדאיתיה כך נלע"ד ומשמע מל' המשנה דקתני מברך שהחיינו דחובה הוא לברך וכן מוכח מל' הברייתא דפליגי בה ר"מ ור"י דנקטי במילתייהו לשון צריך תרווייהו בין ר"מ בין ר"י דהכי תניא בברייתא בגמרא בנה בית חדש וא"ל כיו"ב קנה כלים חדשים וא"ל כיו"ב צריך לברך י"ל כיו"ב א"צ לברך דברי ר"מ רי"א בין כך ובין כך צריך לברך ע"כ וכן משמע ג"כ מלשון האמוראים רב הונא ור' יוחנן וכדכתיבנא אלא שצריך שייך למיתני במילי דרבנן וחייב שייך במילי דאורייתא וכדמוכח בפ' הערל (יבמות ד:) וכמו שפי' שם נמוקי יוסף אבל ראיתי שהביא מהרי"ק ז"ל בטור א"ח סוף סי' רכ"ג דברי התוס' בשם הגאון ז"ל וז"ל ודאמרי' בפ' הרואה דמברך על כלים חדשים לא סמכינן עלה דהא וכו' וגם שם הביא ד' הרשב"א ז"ל שבתשובה סי' רמ"ה דבסוף דבריו ז"ל כתוב ולפי טעם זה כל אותם שבפ' הרואה כקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה מאביו וכל אותם הנזכרים שם דלאו מזמן לזמן קאתו אלא במקום הנאה בלבד י"ל דלאו בחובה אמרום אלא ברשות ע"כ ול' הברייתא דחוק לדברי הרשב"א ז"ל אבל לדברי הגאון אינו דחוק שהוא לא כתב אלא דלא סמכי' עלה דמסקי' בפ' בכל מערבין דבעי' מידי דאתי מזמן לזמן ע"כ פי' דס"ל דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכין שהחיינו בחובה. דא"ל דס"ל לגאון ז"ל דאפי' ברשות אין מברכין דא"כ אפי' כמסקנא דבכל מערבין לא אתיא דלא הוי בית חדש וקנה כלים חדשים דתנן להו במתניתין וברייתא אפי' כקרא חדתא. אבל הרמב"ם ז"ל שם רפ"י סתם דבריו דבין בהני דתנן הכא בפרקין דמברך עליהם שהחיינו ובין ברואה את חבירו לאחר ל' יום ובין ברואה פרי המתחדש משנה לשנה בכולהו נקט חד לישנא מברך שהחיינו וכן הטור סתם דבריו דבכולהו נקט נמי מברך שהחיינו בית חדש בסי' רכ"ג ורואה חבירו ורואה פרי חדש ריש סי' רכ"ה משמע דסבירא ליה דכולהו רשות דאי אפשר לומר דסבירא ליה דכולהו חובה דהא מוכח בפרק בכל מערבין דברכת שהחיינו לפרי חדש רשות דמצוה היא לבד ולא חובה. וא"כ קשה לרב בעל תה"ד ז"ל שהביא מהרי"ק ז"ל שם סי' רכ"ה בשמו שכתב שמי שאכל ענבים חדשים ובירך עליהם שהחיינו כשישתה אח"כ תירוש צריך לברך שנית וכן וכו' דמשמע דחובה היא מדנקט לשון צריך וכמו שמבואר בפי' רש"י ז"ל בפרק היה קורא (ברכות דף ט"ו) דכל צריך לכתחלה משמע ע"כ. ובשלטי הגבורים כתב שם ס"פ בכל מערבין דאף על גב דמלשון התלמוד משמע דאין שום עונש למי שלא בירך שהחיינו על פרי חדש צ"ע אם הוא רשות אם לאו ואי רשות הוא כפטור ע"כ. ומיהו אע"ג דרשות דמצוה היא ולא חובה נלע"ד דגם על ורד חדש מברך שהחיינו בראייתו או בהריחו לפי מה שנהגו העול' שלא לברך שהחיינו אלא בשעת אכילתו של הפרי מן הטעם שכתב הרא"ש ז"ל ס"פ בכל מערבין וז"ל ונהגו העולם לקבוע הברכה של שהחיינו לפרי חדש בשעה שאוכל המין החדש כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעים בשעת קדוש היום. כך נלע"ד ולסברא זו שמעתי. שהסכימו כמה מחכמי הדור יצ"ו וכן השיב לי ג"כ בתשובת שאלה החכם הרשום בדורו כמהר"ר יעקב אבולעפייא זלה"ה:

ג

מברך על הרעה כו'. ראיתי הגירסא במשנה בין בגמרא בין בפירש"י ז"ל בין ברב אלפס ז"ל מברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה וכן מצא ה"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים:

היתה אשתו מעוברת כו'. היינו דוקא לאחר מ' יום אבל בתוך מ' יום מפ' בגמרא דמהני רחמי אם הזריעו שניהם בב"א. והרב אלי' המזרחי ז"ל בפי' לרש"י ז"ל בפ' ויצא כתב דרב הונא בש"ר יוסי דאמר בתנחומא דאפי' עד שתשב אשה על המשבר יתפלל אדם שתלד אשתו זכר ולא הוי תפלת שוא לפי שאינו קשה לפני השם לעשות הנקבה זכר ואת הזכר נקבה וכ"ה מפורש ע"י ירמיהו וכן אתה מוצא בלאה. ודאי דפליג אמתני' וברייתא אשכח ודרש כוותיה. ע"כ:

היה בא בדרך כו'. שאם הדליקה בביתו לא תסתלק אלא הי"ל לומר אם היא בתוך ביתי הצל את בני ביתי שלא ישרפו בתוכה. או שהי"ל לבטוח בה' שלא נפלה בתוך ביתו. ה"ר יהונתן ז"ל:

ד

ונותן הודאה כו'. הם דברי בן עזאי כדמוכח מפי' הרמב"ם ור"ע ז"ל:

ה

כשם שהוא מברך על הטובה. ולא קתני כשם שהוא חייב לברך על הטובה. לומר שחייב אדם לקבל הרעה בשמחה ובטוב לבב ויכבוש כעסו וייטיב לבו כשיברך ברוך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שמברך ברוך הטוב והמטיב. כן פי' ודקדק ה"ר דוד ויטאל נ"ע על פי' סוגיית הגמ' ומבואר הוא בפי' הרמב"ם ז"ל. ומ"מ עיין בגמ' וז"ל מאי כשם שמברך על הטובה אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. ע"כ. ויש מדקדקין לגרוס על הטובות ומפ' שרוצה תנא להשמיענו על רעה א' שמברך בשמחה ובטוב לבב כשם שהוא מברך בשמחה ובטוב לבב על טובות הרבה:

שנא' ואהבת כו'. בגמ' יליף לה ר' אחא משום ר' לוי מקרא דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. וה"נ מייתי בגמ' קראי אחריני להאי דרשא:

בשני יצריך. מ"כ בשם הרב המקובל האלהי כמה"ר יצחק אשכנזי ז"ל כי ב' בא"ת ב"ש היא ש' וכן עולה יצר בגימט' ש' וזהו בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר. ע"כ:

ביצ"ט וביצר רע. ר"ל להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפי' בשעת העברה והכעס והאף שכ"ז הוא יצה"ר כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואפי' בדבר עבירה. הרמב"ם ז"ל. וז"ל ה"ר יונה ז"ל ביצ"ט וביצ"ר עבודת יצה"ט היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר היא שיכבוש יצרו הרע המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצה"ר עוד נוכל לומר שיצה"ט היא מדת הרחמנות וכיו"ב ויצה"ר נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם. על הרשעים והוא אכזרי עליהם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה' עם יצה"ר. עכ"ל ז"ל:

אפי' הוא נוטל את נפשך. כתב הרב משה אלשיך ז"ל בפ' ואתחנן דף רס"ז וז"ל והנה באמרו בכל נפשך אמרו רז"ל אפי' הוא נוטל את נפשך והנה יותר היה צודק יאמרו אפי' נוטלים את נפשך ויחזור אל המעבירים את ישראל על דתם באמרם עבור ואל תהרג או תהרג. אך ע"פ דרכם המתיקו בפיהם נועם שיח לשון למודים להשכיל להטיב את אשר יבקשו נפשו ליהרג ואל יעבור כי לא ישית לבו שהם נוטלים את נפשו כי אדרבה הוא ית' נוטל את נפשו להעלותה גם עלה על כל כבוד חופה כנודע מגדולת המקדשים את ה' באופן כי הן הוא משוש דרכו ואז טוב לו וע"כ ישמח ויגיל וישיש בשמחה עכ"ל ז"ל:

בכל ממונך. גרסי' בברייתא בגמ' תניא ר"א אומר אם נא' בכל נפשך למה נא' בכל מאדך. ואם נאמ' בכל מאדך למה נא' בכל נפשך. אלא אם יש לך אדם שחביב עליו גופו יותר מממונו לכך נא' בכל נפשך. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכך נא' בכל מאדך. ר"ע אומר בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך. ונלע"ד דר"א ס"ל שלעולם כל העולם ודאי חביבא להו גופם יותר מממונם אמנם הוקשה לו אמאי שינה קרא למכתב הכא ובכל מאדך ולא כתיב ממונך או הונך או חילך כדכתיב בכמה קראי אלא להכי כתיב מאדך ל' מאד מאד כלו' אפי' אדם פרטי שי"ל נכסים מרובים במאד מאד ובפרט אם טרח עליהם וסיכן עצמו בימים ובדרכים דבההוא בלבד משכחת שממונו חביב עליו יותר מגופו בפרט כשלוקחין כל רבוי ממונו מידו אעפ"כ קא' קרא דגם בכגון ההוא גברא יהי ממונו בזוי בעיניו לגבי עבודת ואהבת ה' אלהיו. והיינו דקתני אם יש לך אדם כלו' שבדוחק ימצא מי שממונו חביב עליו יותר מגופו ואגב ההיא בבא נקט נמי ברישא אם יש לך אדם וכו' והיינו נמי טעמא דבמתני' דריש ד"א בכל מאדך בכל מדה ומדה מדלא כתיב הונך או חילך כדכתבינן. ועוד נלע"ד דר"ע דקא' בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ה"פ אפי' בשעה שהם הורגים אותו ונוטלים את נפשו גם באותה שעה יאהב את בוראו ויקבל עליו עול מ"ש ולקרא ק"ש וכעובדא דר"ע גופיה דאיתא הכא בגמ'. דאלת"ה א"כ ר"ע היינו ר"א. וסתמא דמתני' כר"ע. א"נ אפי' כר"א אתיא אלא דנקט לישנא קלילא:

שהוא מודד לך בכל הוי מודה לו וכו' כצ"ל:

לא יקל אדם את ראשו כו'. מפ' בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו. ומפ' התם אין לי אלא בזמן שבהמ"ק קיים בזמן שאין בהמ"ק קיים מניין ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם. ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בנ"א שמפני יראת העונש הם עובדין למקום ב"ה לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה ג"כ שהוא דבר הניכר לעינים אע"ג דמלתא דשכיחא נמי היא. ועוד דרישא מיירי במילי דברכות שהוא עיקר דיני המסכתא: ה"ג

מפני שהוא מכוון וכו': ורקיקה מקל וחומר. ממנעל דכתיב ביה של נעלך מעל רגליך ור"י בר' יהודה אומר אינו צריך ה"ה אומר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. והלא דברים ק"ו ומה שק שאינו מאוס לפני ב"ו כך רקיקה שהיא מאוסה לפני ממ"ה לא כ"ש. ובגמ' א"ר יוחנן דהא דקתני מתני' לא יקל כו' לא אמרו אלא מן הצופה ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר מפסיק ובזמן שהשכינה שורה. ובברייתא ס"ל לר"י דבזמן שבהמ"ק קיים אסור להפנות בכ"מ ביהודה מזרח ומערב אלא צפון ודרום אבל בזמן שאין בהמ"ק קיים מותר:

כל חותְמי הברכות. בנקודת שוא תחת התי"ו גרסי' לה דקאי אשלוחי צבור כמו שאכתוב. ואי הוה קאי אחתימת הברכות הו"ל למתני כל חתימות הברכות או לכה"פ ליתני בכל חותָמי. כך נלע"ד. ובירושל' וגם בנוסחת ספרי כ"י אין שם מלת אומרים ולזו הנוסחא שייך שפיר לגרוס חותָמי התי"ו קמוצה או חותם כמו שהוא בקצת נוסחאות. וז"ל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כל חותמי ברכות שבמקדש. כל כהנים שלוחי צבור שבמקדש. וקרי להו חותמי משום ששאר הברכה העם היו אומרים אותה. אבל סיום הברכה היו מניחין לשלוחי צבור המקריבין הקרבן לאמרם דהם לא היה להם מילוי לב להזכיר שם המלך הגדול הגבור והנורא. עכ"ל ז"ל. ופירש"י ז"ל מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה"ז לפני העוה"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלו' הנהיגו ברכותיו בעוה"ז כדי להיות רגילין לעולם שכולו ארוך. ע"כ:

ואומר אל תבוז כו'. אינו על מה שהקדים כו' (כמובא בתי"ט) רמב"ם ז"ל. אמנם כפי' שפי' ר"ע ז"ל מוכח בגמרא. וראיתי שכ' הח' הר"ר מלכיאל אשכנזי ז"ל וז"ל נ"ל דר' נתן הוא סיום הראיה של זה הפסוק כי ר"נ פי' אותו שמותר להפר ד"ת משום עת לעשות ש"מ שמותר לשאול בשלום חבירו בשם אבל מהפסוק בלא ר"נ לא יש ראיה כי הפסוק משמע עת הוא לעשות משום שהפרו תורתך ע"כ מייתי מר' נתן שהיה דורש הפסוק מסיפיה לרישיה. ע"כ. וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובעל הערוך ז"ל כתב אמרו רבנן התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ואם אתה רואה שארך הזמן ונמשך הגלות אל תאמר שזו התקנה לא היתה אלא בזמן הראשונים ובימות מלכותן ועכשיו אנו נבזים ושפלים ואין אנו חייבין בתקנה זו. ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך פי' דקאי אתקנה דלעי' שהתקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם כלו' מן העוה"ז ועד העוה"ב דבשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהי' מקודם והוסיפו ועד העולם. ע"כ. ר"ל דאע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ותקנה ראשונה נביאים הראשונים הוא דתקון והיכי אתו עזרא וסייעתו לבטלה. ומשני משום צורך השעה דכבוד המקום בטלוה והיינו כדמפרש ר"נ הפרו תורתך עת לעשות לה' כדמפרש רבא בגמ' מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך עת לעשות לה'. ופירש"י ז"ל הפרו תורתך עושי רצונך כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה. וה"נ הכא. עכ"ל ז"ל: ובירושלמי אל תבוז כי זקנה אמך א"ר ב"ר בון אם נתיישנו ד"ת בפיך אל תבזה עליהן פי' אמך היינו תורה:

ר' נתן אומר כו'. ירושלמי ר' חלקיה בש"ר סימון העושה תורתו עתים ה"ז מפר ברית. מ"ט הפרו תורתך עת לעשות לה':

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף