הגדה של פסח (עיון תפילה)/מגיד/תחילת ההלל וכוס שניה
הגדה של פסח || הגדה של פסח (עיון תפילה) 
בכל דור • מוציא מצה 
 |
|
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלּוּ. הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת. מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה. וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל. וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה. הַלְלוּיָהּ:
הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְיָ הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְיָ: יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יְיָ: רָם עַל כָּל גּוֹיִם יְיָ עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ: מִי כַּייָ אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ:
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז: הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו: הַיָּם רָאָה וַיַּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר: הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן: מִלִפְנֵי אָדוֹן חוּלִי אָרֶץ מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַ יַעֲקֹב: הַהֹפְכִי הַצוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִיש לְמַעְיְנוֹ מָיִם:
אוחז הכוס בידו עד גאל ישראל ואומר בשמחה עצומה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם וְהִגִּיעָנוּ הַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר. כֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ. וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת נַפְשֵׁנוּ:
כוס שניה של ארבע כוסות. שותין בהסיבת שמאל:
לפיכך אנו חייבים. אחר שאנו צריכים לחשוב את עצמנו כאלו אנחנו יצאנו ממצרים לפיכך חובה עלינו לומר שירה כמו שאמרו אבותינו (רשב"ם). ויש אומרים שזה במקום ברכה לפני ההלל (כל בו), ורבינו אביגדור כהן צדק בתשובתו המובאת בשבלי הלקט השלם חולק עליהם "ולא מסתבר למימר שלפיכך וכו' יהיה במקום ברכה, צא ולמד מעל הברכות בין הכתובין במקרא בין אותם האמורים בדברי חכמים שלא נאמרו בלשון הזה, ואם יאמר עבד לאדוניו אני חייב לברך אותך אם אינו מברך האיך יצא ידי חובתו?" עכ"ל:
להודות ולהלל וגו'. חשיב כאן ט' שבחים ונאמר לפניו הללויה הוא שבח עשירי, כנגד עשר מכות שהיכו המצרים, ועל כל מכה אנו מודים ומשבחים להקב"ה, והם כעין הקדמה לאמירת ההלל, משום דאמרינן במגילה (י"ד ע"א) אמאי לא אמרינן הלל בפורים משום דלא מצינן למימר הללו עבדי ה' דהא אכתי עבדי אחשורוש אנן. ולפיכך כל זמן שלא הודינו להקב"ה על כל העשר מכות אין אנו יכולים לומר הלל, דהא אכתי עבדי פרעה היינו, אבל אחר השבח העשירי שהוא נגד מכת בכורות אשר על פיה יצאנו לחרות ונעשינו עבדי ה' מתחילין לומר הלל (הגר"א). ובאבודרהם כתב "ומזכיר כאן שבעה עניני שבח כנגד שבעה רקיעים והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס ונאמר לפניו הללויה" עכ"ל. וכ"ה בסדור רב עמרם ובסדורי הספרדים ובמחזור רומא, אלא שם גורס ולקדש תחת ולקלס, ובהגדת הרמב"ם להודות להלל לשבח לפאר לרומם לגדל ולהדר ולנצח, חשיב שמונה שבחים. ובס' מדרש שכל טוב לרבינו מנחם בר שלמה פרשת בא דף 129 להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לנצח ולגדל למי שעשה לנו את הנסים האלו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר לפניו הללויה:
למי שעשה לאבותינו ולנו. ברשב"ם ובמחזור רומא לנו ולאבותינו:
מעבדות לחרות. נגד יציאת מצרים: מיגון לשמחה. על הים שאז היינו בצרה גדולה: מאבל. אצל הר סיני כמו שנאמר (שמות לג ד) וישמע העם וגו' ויתאבלו: ליום טוב. הוא יום הכפורים שירד משה מן ההר עם הלוחות השניות, ואמרו רבותינו (שלהי תענית) לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים: מאפלה לאור גדול. מאפלה לאור גדול. מאפילת המדבר שהוא ארץ חשך וצלמות לארץ ישראל שהוא אור גדול: ומשעבוד. של ימי שפוט השופטים שהיינו משועבדים לאומות העולם: לגאולה. בימי דוד ושלמה שאז היינו יושבים לבטח (הגר"א):
ברוך אתה ה'. אין זו ברכה אחרונה על מצות ספור יציאת מצרים, שהרי לא תקנו לה חכמים ברכה ראשונה. ועוד שאע"פ שחובת הספור כבר נגמרה אבל מצות הספור כל הלילה. ואינני יודע טעם מספיק לברכה זו. ונראה דעת הראשונים ז"ל שברכה זו נתקנה על כוס שני כדי לומר שירה על היין, ורש"י ז" כתב בספר האורה (הוצאת בובר תרס"ה) שהברכה הזו היא במקום ברכת שעשה נסים עיי"ש היטב בדף 102:
אשר גאלנו וגאל את אבותינו. מה שהקדים גאולתנו לגאולת אבותינו. וכמו כן בברכת אמת ויציב גֹאלנו גֹאל אבותינו. ראה מה שכתבנו לעיל בברכה ראשונה של שמונה עשרה בד"ה אלהינו אלהי אבותינו:
והגיענו הלילה הזה. אין פירושו שהגיענו ללילה הזה בברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, דא"כ היה לו לומר בלמ"ד, אלא פירושו שהקב"ה הגיע (הביא) לנו את הלילה הזה. וכנוים כאלה המשמשים במקום יחס אליו מצאנו הרבה במקרא, כמו אל הארץ אשר אַרְאֶךָּ (בראשית יב א) במקום אראה לך, ואתה לא הודעתני (שמות לג יב) במקום הודעת לי:
יגיענו למועדים. כ"ה גרסת הרמב"ם וכל הספרים, ובסדורי הספרדים הַגִיעֵנוּ, וכ"כ אבודרהם "שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנוכח שכן הוא אומר שמחים בבנין עירך וכו' וכן הוא בסדר רבינו סעדיה" עכ"ל:
ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים. כ"ה גרסת הרמב"ם ורב עמרם גאון ומחזור רומא וסדורי הספרדים. ויש גורסין מן הפסחים ומן הזבחים, וכתב אבודרהם שטעות הוא כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח שהיה נאכל על השובע, עכ"ל. וכן כתב הטור סימן תע"ג. והט"ז בסי' תע"ג סק"ט הביא בשם מהרי"ו שאם חל פסח במוצ"ש יאמר מן הפסחים ומן הזבחים דאין חגיגה קריבה בשבת:
אשר יגיע דמם. אשר יגיע הכהן הזורק את דמם על קיר מזבחך שנאמר ונמצה דמו על קיר המזבח (אברבנאל):
ונודה לך שיר חדש. לעתיד לבוא וקרא את התשועה העתידה בלשון זכר שלא יהיה אחריה שעבוד (אבודרהם):
על גאולתנו. זו הגאולה העתידה ב"ב. ועל פדות נפשנו. זו גאולת מצרים שנאמר (דברים כא ח) בפר לעמך ישראל אשר פדית (אבודרהם), כי בגאולת מצרים היה העקר גאולת הנפש מטומאת מצרים ומתן תורה. והקדים גאולה העתידה לגאולת מצרים, כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה: