דרישה/חושן משפט/רמג

דרישה ‏ חושן משפט רמג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ואם המקבל עני כו' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ז"ל ב"י אין דברי רבינו מכוונים דלא אמרו אמירה לגבוה כו' אלא לגבי הקדש כמבואר בפ"ק דקידושין אבל עני הדיוט הוא ועוד דלפי דבריו מאי איריא אמר לחבירו הולך עדיפא מיניה הו"ל לאשמועינן דאפילו לא אמר אלא אתן מנה לעני אינו יכול לחוור בו ולעד"נ דלק"מ דאם אמר אתן יש לו התרה בחרטה וכמ"ש בי"ד סימן רנ"ח ע"ש משא"כ כשנתנו לו ע"י אחר וא"ל הולך אע"ג דלא א"ל זכי לעני אין לו התרה וכדאיתא שם דאין לו התרה אלא כל זמן שעדיין בידו וראיה לדברי רבינו מהא דאמרינן ריש פ' ד' וה' ההוא דתקע לחבריה וחייבוהו למיתן ליה פלגי דזוזא אמר לא בעינא ניתבו לעניים הדר אמר ניתבו ניהלאי אמר רב יוסף כבר זכו עניים ואע"ג דליכא עניים אנן יד עניים אנן ע"כ הרי לפניך דהיכא דהוא ביד אחר תו לא מצי למיהדר דהתם נמי ביד אחר הוה דהיינו המכה והמוכה אמר ליתנהו לעניים (וב"י עצמו הביא גמרא זו וכתב שיש קצת ראיה לזה לדברי רבינו ול"נ שהוא ראיה גדולה) וגם המרדכי כתב (והביאו הב"י בס"ס ר"ד אדברי הירושלמי) ו"ל והאי עני היינו שאין לו מאתים זוז דאז נעשה נדר וכופין אותו לקיימו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ל ומפרש רבינו טעמא משום דמתנה לעני דין הקדש נגע בה ומש"ה לא מצי תו למיהדר ביה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל אי לאו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט אע"פ שנתנו ליד אחר להוליכה לעני לא היה זוכה העני כמו שאמר הולך לפלוני מתנה זו שיכול לחזור בו ואי לאו שמסרו ליד אחר לא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט דמי לענין זה שהיה לו התרה וכמ"ש ומה שהקשה עוד הלא עני הדיוט הוא ואין שייך גביה אמירתו לגבוה ג"כ ל"ק דעני משלחן גבוה קא זכי והא ראיה דצדקה ילפינן מדכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך ומקרא זה דרשינן בפ"ק דר"ה דף ו' אהקדש וקרבנות וצדקה הרי דכללינהו בפסוק א' וכתב על כולם ליי' אלהיך וע"ל סימן קכ"ה מ"ש עוד מזה ובתשובה שיחדתי לסימן רי"ב שוב מצאתי בתשובת מהר"ם סימן ע"ג שסיים שם בדבריו כמ"ש וז"ל אבל לעני אפילו מתנה מרובה דהוי כנודר לצדקה וחייב ליתן וה"נ אמרינן בי"נ (דף קל"ג) ולא תשיימו את דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וההיא מיירי אף במתנה מרובה ואין לחלק בין הקדש לצדקה דהא אמרינן בר"ה בפיך זו צדקה עכ"ל ועיין מ"ש בסמ"ע בביאור דברי ש"ע דמהרי"ק ודברי מור"ם בזה ודלא כע"ש דלא כיון יפה בזה ע"ש:

ט

וא"א כתב כסברא הראשונה בפרישה כתבתי ל' הרא"ש שכתב משום דהוה פטומי מילי וא"ת הרי כתב הרא"ש ורבינו הביאו לעיל בריש סימן ר"ז דלא אמרינן דבתנאי שהיה להלוקח להתנות והתנהו המוכר דהוי פטומי מילי כ"א כשהתנה בסוף המכר אבל אם בתחלת המכר אמר המוכר להלוקח קנה לך שדי באחריות הוי תנאי וא"כ ה"נ דאמר המזכה כן בתחילה לא ליהוי פטומי מילי וא"ל דשאני התם כדמפרש הרא"ש טעמו שכתב ז"ל כי בודאי לא נתכוין לוקח לקנות אלא כפי מה שפירשו לו המוכר עכ"ל וזה לא שייך כ"א במכירה שנותן הלוקח מעות אבל במתנה בודאי בכל ענין הוה זוכה ושוה לגביה תחלת המכר לסופו שהרי הרא"ש נקט בלשונו הנ"ל גבי מתנה ל' מוכר ולוקח משמע דגם במכר ס"ל הכי דהוי פטומי מילי כיון שלא התנהו הלוקח אלא נראה לומר דמ"ש הרא"ש שכשהתנה בתחלת המכר דלא הוי פטומי מילי היינו לענין אותו נדון דקאי עלה דמכר לו באחריות וכיוצא בזה ובזה לא אמרינן דתנאי דאחריות יהיה בטל והמקח קיים בע"כ של הלוקח מטעם דמסיקהשם דאדעתא דהכי קנהו אבל ודאי אם ירצה המוכר לחזור בו לומר לו לא אתן לך אחריות ואם תרצה לחזור בגוף המכר חזור בך הרשות בידו הואיל ולא התנה הלוקח וה"נ דהמוכר חוזר בתנאי דיתנו לו מאתים זוז ובגוף המכר הרשות בידו הואיל ולא התנה הלוקח דבר שהוא טובתו ודוק: וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל ז"ל הרא"ש בפ' הספינה סוף דף י"ב אמר זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו השטר חוזר בשטר ואין חוזר בשדה ואע"ג דאמרינן דסתם קנין לכתיבה עומד וזכו בשדה זו משמע בק"ס אפ"ה מצי למיהדר ביה דסתם קנין לכתיבה עומד כל כמה דלא הדר ביה ולא בעי לאמלוכי ביה ואע"ג דלא אמר כתבו אבל אם מיחה בידים שלא לכתוב לא יכתבו חובתו בע"כ וא"ת ומה חוב יש לו בדבר אם שטר מתנה הוא אין מפסיד כלום דאין עליו אחריות ומצוה לכתוב כדי שלא יכפור הנותן ואם מכר הוא נמי אינו מפסיד ואי משום אחריות אפילו בלא שטר נמי דאמרינן בפרק חזקת המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים (ומה שיש לדקדק בדברי הרא"ש אלו כתבתי לעיל סימן מ"ג ול"ט דיש חילוק בין מכר דבפרהסיא מוכר להלואה דבצנעה יזיף ע"ש) ואי טעין לוה (כן הוא ברא"ש ונ"ל דטעות הוא וצ"ל ואי טעין הלה כו') ואמר לא ימצא העדים לגבות ע"י ממשעבדי וע"י השטר יגבה בכל עת כ"ש שאין לשמוע לו דכיון דמן הדין גבי ממשעבדי וכוונת המוכר להפקיע דינו אנו מחוייבים לרדוף את הצדק שלא יפיק זממו לעוות הדין וי"ל דמשום דאית ליה טענה לנותן ולמוכר דאית ליה קלא לשטר יותר מלקנין ולא ניחא ליה דליפשו שטריה עילויה משום דזיילי נכסיה ולא יוכל לא למכור ולא ללוות שסבורים העולם שכל נכסיו משועבדים ואע"פ שגם הלוקח יכול לחזור בו ולומר אדעתא דלא כתב לי לא זבנית מיהו גם המוכר יכול לחזור בשטר או יקבלנו הלוה (גם בכאן נ"ל ט"ס וצ"ל הלה) בלא שטר ור"ת פי' דבשטר מתנה דוקא אמרינן דלא ניחא ליה דליפשו שטרי עילויה אבל בשטר מכר כשזכו לו בשדה מסתמא אדעתא דכתבו לו שטרא זכו ליה ואין יכול לחזור בו ואין דבריו מובנים לי הא דקאמר מסתמא אדעתא דכתבו לו שטרא זכו דהאי מסתמא לא עדיף מתנאי גמור ואפילו אמר בפירוש ע"מ שתכתבו לו את השטר מצי למיהדר ביה עכ"ל ביאור דבריו במ"ש דאפי' אמר בפירוש ע"מ שתכתבו לו שטר מצי למיהדר משום דפשיטא ליה להרא"ש דר"ת לא כתב דאיירי דוקא במתנה כ"א בזכו לו בשדה וכתבו ליה את השטר אבל בא"ל זכו לו בשדה ע"מ שתכתבו לו את השטר ר"ת מודה דגם במכר דינא הכי וכמ"ש רבינו ז"ל ובזכו השדה וכתבו לו השטר שחוזר בשטר כתב ר"ת כו' משמע דע"ז לבד כ"כ וגם בתוס' ובאשר"י כתבו דברי ר"ת אהך בבא ומש"ה תמהו עליו ר"י והרא"ש דאי בזכו לו את השדה דלא תלה לא הלוקח ולא המוכר קנין השדה בכתיבת השטר בפירוש אפ"ה ס"ל לר"ת דאמרינן מסתמא אדעתא דהכי קנהו ומחוייבים העדים ע"כ של מוכר לכתוב ק"ו שהיה לו להיות הדין כן באומר זכו לו בשדה ע"מ שתכתבו לו השטר דהא גם שם אף אם לא אמר המוכר ע"מ שתכתבו לו השטר עכ"פ מסתמא דעתו דהלוקח הוי לקנותו דוקא בשטר ולסברת ר"ת צריכים לכתוב לו וכ"ש עתה כשגם המוכר תלה הקנין בפי' בכתיבת השטר מאי אמרת אדרבה המוכר גרעה ליה בתלייתו הקנין בכתיבת השטר דז"א דהא כבר כתבתי בשם הרא"ש דאם התנה הלוקח ותלאן היה מהראוי לקיים התנאי אלא מחמת שהתנה המוכר ולא הלוקח אמרינן דפטומי מילי נינהו ולר"ת דסתמא כפירושו דמי ודראי אין כח ביד המוכר לגרוע בתנאו מה שהוא כאילו התנה הלוקח אלא נאמר שהמוכר בא בתנאו להסכים עם דעתו של הלוקח שיזכה בשדה ושגם יכתבו לו השטר וכיון דר"ת גופא מודה דכשא"ל ע"מ שיכתבו לו שטר דיכול לחזור בו אפילו במכר ק"ו בזכו לו השדה וכתבו לו וזה ודאי היא תשובה נצחת ודוק ועיין מ"ש עוד מזה בתשובה ריש כלל ס"ו ושם קאי שלא לחלק במכר בין קנו מידו להחזיק בנעל גדר ופרץ אבל לא איירי שם בחילוק דר"ת שרצה לחלק בין קנין מכר לקנין מתנה ומש"ה כתב שם הוכחות אחרות ע"ש:

י

מתחייב נמי באחריותו כו' גם נ"י כתב בשמו כן ריש פרק הספינה וכתב טעמיה ז"ל דכל היכא שמחוסר מעשה כמו בשטר שצריך אדם לכתבו כל היכא דלא כתבו הוי כאילו אמר כתבו לי השטר כל זמן שלא אחזור בי קודם כתיבתו אבל דבר שאינו מחוסר מעשה כבר הוא מחוייב ולא מצי למפטר נפשיה ממה שהוא מתחייב עכ"ל ורבינו בשם ר' יונה כתב טעם אחר דדוקא משטר יכול לחזור משום דהו"ל קנין דברים משא"כ קנין על אחריות: כך מתחייב נמי באחריות ע"י החזקה למיגבי מבני חרי לכאורה נראה דהאו למגבי מבני חרי קאי גם אאם הוא מכר דאי איתא דבמכר אפילו בלא שטר גובה ממשעבדי ע"י עדים דמפקי לקלא מתנה שפי' לו באחריות נמי יגבה ממשעבדי דודאי מתנה שפי' בה אחריות ומכר שלא פי' שווים הן ועוד מדכתב דכמו שמתחייב באחריות ע"י שטר כו' והא ודאי אילו כתב לו שטר על המתנה ובאחריות פשיטא שדינו כמכר ואע"פ שהמוכר שדהו בעדים יש לו אחריות לגבות ממש עבדים וגובה אפילו בלא שטר וכמ"ש לשון הרא"ש לעיל בסמוך בדרישה (ודוחק לומר דמיירי הכא דלא היו עדים בדבר אלא בינו לבינו וכדמשמע מלשונו דכתב דא"ל אני נותן לך באחריות לך חזק וקני דא"כ ק' למה מדבר דוקא בענין זה דלא היו עדים והוצרך לכתוב דאינו גובה אלא מבני חרי ידבר מכל ענין ייגבה ג"כ בכל ענין כל חד כדינו) וי"ל דשאני הכא דכיון שמיחה בו מלכתוב שטר מטעם דלא ליפשו עליה שטרא והיינו שיצא עליו קול במכירת שדהו בכלל המחאה הוא נמי שלא יוציאו עליו קול שמכר וא"כ כשיטרוף אח"כ משועבדים יפסודו הלקוחות שלא כדין וגם ר"י נט"ו ח"ב כתב אהאי דינא דאמר זכו בשדה וכתבו דחוזר בשטר כו' ז"ל ואם מיחה לכתוב השטר והם כתבוהו יש אומרים דיש לו דין שטר לגבות בו ממשעבדי וי"א שאין לו דין שטר ע"כ ומדכתב לגבות בו ממשעבדי ש"מ דמיירי במכר או במתנה שמפורש בו אחריות ואפ"ה כתב די"א דאינו גובה ממשעבדי ש"מ דמחאה גרע מאילו לא נכתב שטר מעולם וב"י הביא דברים הללו לעיל סימן ל"ט וכתב שכן נראה מתשובת הרא"ש כלל ל"ה דין ג' ע"ש והן הן הדברים שכתב מ"ו ר"ם ז"ל בהגהות בש"ע בסימן זה סעיף ט' שכ' דברי ר' יונה ומסיק וכ' עליו ז"ל אבל אינו טורף ממשעבדי הואיל ומוחה בשטר עכ"ל וא"ת א"כ מאי מקשה הרא"ש הנ"ל מאי מפסיד בכתיבת השטר כו' הא מפסיד דיגבה ממשעבדי וי"ל דהיא גופא ק' ליה למה יהא בידו למחות שלא יטרוף ממשעבדי כיון דמן הדין מיד כשקנו בעדים הדין נותן שיטרוף ממשעבדי ומשני משום דזיילי נכסיה דיוצא הקול יותר ע"י השטר ממה שיוצא ע"י מכירתו בעדים מש"ה יש בידו למחות בו ומיהו זה קצת דוחק וגם אין ראיה כולי האי מרי"ו ותשובת הרא"ש הנ"ל די"ל דהן לא אמרו אלא מאחר שמיחה תו אין תורת שטר עליו לענין דאי ליכא העדים דמסהדי אגוף הענין מיחשב תביעתו כתביעת על פה אבל אי איכא העדים דמסהדי אגוף הענין נראה לי דסבירא ליה דגבי נמי ממשעבדי כמכר ור' יונה איירי כאן דוקא במתנה וסבירא ליה דדוקא במכר אמרו דטורף בעדי מכירה משום כל דזבין בפרהסיא זבין כדי שירבו קונים ויוסיפו זע"ז בדמי הקנייה משא"כ במתנה דאינו מהדר ליתנה בפרהסיא כל כך ואע"ג דאמרו דמתנה טמירתא פסולה ושצריך שיאמר כתבוהו בשוקא כו' היינו שנותן רשות לעדים לכתוב ולחתום אפילו בפרהסיא כדי לגלות דעתו שאינו נותנה בסוד אבל אין העדים צריכים לכתוב דוקא בפרהסיא ודוק:

כו

נתן המתנה בד' אמותיו כו' גמרא בפ"ק דמציעא (דף י' ע"א) אמר ר"ל משום אבא כהן ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום מ"ט כו' ואע"פ דבמילי דהפקר איתמר כתב נ"י דמשמע מירושלמי דמסכתא גיטין דלאו במילי דהפקר לחוד הוא דאיתמר אלא אפילו במכר ומתנה נמי וא"ת א"כ למה הוצרכו חכמים לתקן הגבהה ומשיכה בסימטא יקנה בד' אמות י"ל דלא אמרו בד"א אלא כשעומד הזוכה כבר שם ואח"כ נתנו שם אותו דבר שרוצה לקנות שאז כבר נעשה בעל של ד' אמות אלו ושלו הם שכבר קנאם בעמידתו שם משא"כ כשנתנו שם הדבר שרוצה לקנות קודם שעומד הוא שם לא קנה במה שיעמיד עצמו אח"כ לשם שאדרבה בעל הכלי קנה מיד המקום ההוא בכליו מש"ה תקנו הגבהה ומשיכה ואין להקשות א"כ לא ליהני להלוקח שם המשיכה דהא משיכה בחצר של מוכר אינו מועלת כלום די"ל כיון דהני ד"א לאו חצירו ממש הן אלא שעשאוהו כחצירו מה שנותן המוכר להלוקח רשות לקנות שם במשיכתו חוזרים הד"א ג"כ להיות רשות הלוקח ואינו צריך למשכו הרבה כ"א להזיזה קצת וכמ"ש לעיל ריש סימן קצ"ז וק"ל. כט) הזורק ארנקי [כו'] וחזר בו בעודו בבית מיבעיא אי הוה כו' ז"ל הגמרא בב"מ דף י"ב בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא א"ל רב פפא לרבא לאו היינו מתניתין ראה אותן רצין אחר המציאה אחר צבי שבור כו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו וא"ר ירמיה א"ר יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען (ופירש"י בצבי שבור כ"כ שאם היה רץ אחריהן היהיכול להגיען קודם שיצאו משדהו) ובעי ר' ירמיה במתנה היאך וקבלה מיניה ר' אבא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מגיען א"ל מתגלגל שאני דכמונח דמי (ופירש"י ואין מגיען אלא מתגלגלין ויוצאין הן ואין סופן לנוח וקאמר דקנה ליה שדהו ע"כ) וז"ל הרא"ש זרק ארנקי והפקיר (וכן פירש"י האיבעיא אהפקר וכן נמצא כתוב בקצת נוסחאות מר' יודא גאון נ"י) או נתנה לו במתנה מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וזכה בע"ה בהפקר או במתנה אם חזר בו הנותן או לא ובעי למיפשט ממתניתין ודחה לה מתגלגל שאני ע"כ וכתב שם נ"י ז"ל וכתבו האחרונים ז"ל דמדמוכח ממתנה לומר דקנה ולא מוכח ממציאה לומר דלא קנה (דהא איבעיותו גם אהפקר הוי) דהא במציאה בעינן רץ אחריהן ומגיען שמעינן דהפקר מדעת כדעת אחרת מקנה אותם דמי כמו במתנה עכ"ל וכצ"ל לדעת הרא"ש ורבינו אבל התוס' כתבו שם דל"ג והפקירן בהאי בעיא מטעם הנ"ל דא"כ לא הוי פשיט ממתנה דקנה עוד כתב הנ"י שם אבל לענין בעיין דלא איפשיטא יש לחלק בין מתנה להפקר דבמתנה מעולם לא יצאה מרשות נותן עד שבא לרשות מקבל בודאי (פי' שאין לספק בו כמו זה דמספקא לן אי בא לרשותו במאי דהוי כמונח) ומפקינן מכל אדם להחזירו לנותן דאוקי ממונא בחזקת מרא דהיינו הנותן אבל הפקר מעידן דאפקריה נפקא ליה מרשותיה הילכך כל הקודם זוכה בו כיון דליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה וכ"כ הרנב"ר עכ"ל וזהו דלא כמ"ש רבינו שכתב דבהפקר מוציאין מיד אחר הזוכה ונותנין אותו ליד בעל הבית ודברי רבינו הם כדברי הרא"ש אביו שכתב ז"ל אבל בהפקר הואיל ונסתלקו הבעלים אם החזיק בה אחר מוציאין מידו דב"ה מוחזק מספק תחילה עכ"ל ודוחק לומר שגם נ"י ס"ל הכי ומ"ש כל הקודם זוכה ר"ל הבע"ה שהוא קודם מספק להאחר שבא להחזיק בו אח"כ דאין הל' משמע כן גם בב"י וד"מ כתבו דפליגי ע"ש: וחזר בו בעודו בבית מיבעיא כו' לפיכך אם חזר בו אין בעל הבית יכול להוציאו מידו כו' כבר כתבתי בפרישה מה שנ"ל בביאור דברי רבינו ומה שהכריחני לזה מדברי רבינו ממ"ש כאן מיניה וביה ועתה אבוא להוסיף ולהודיע דבזה מיושב עוד קושיא גדולה והוא מש"ר בא"ע בסימן קל"ט בפשיטות ז"ל זרקו לה (ר"ל הגט) לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה אינה מגורשת אע"פ שהיו בתוך ג"ט סמוך לקרקע בתוך רשותה כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה עכ"ל וק' מ"ש הכא לענין ארנקי דכתב דהוא איבעיא דלא איפשטא אי הוי כמונח אי לא ומ"ש התם דפשיטא ליה דלא הוה כמונח מדסתם וכתב אינה מגורשת ולא כתב מגורשת ואינה מגורשת ולחומרא וכמ"ש בפרישה לק"מ ומשה"נ שם בא"ע דקדק רבינו והרמב"ם כתבו זרקו לה לרשותה ועבר כל רשותה ויצא חוץ לרשותה לומר דדוקא בכה"ג הוא דפשוט דאינה מגורשת הא נשאר באויר רשותה והבעל ביטל הגט בעודו באויר רשותה הוא איבעיא דלא איפשיטא אי הוה כמונח ואין בידו לבטלו או לא וק"ל. ובזה יש ליישב ג"כ למה השמיט הרי"ף האיבעיא דזרק ארנקי מתוך הלכותיו וגם הרמב"ם לא כתבו כלל להאי דינא בהלכות זכייה משום דלשיטתייהו דהרי"ף והרמב"ם דס"ל דבעינן שיהא החצר משומר לדעת המקבל פשיטא דלא הוה כמונח כיון דתחילת זריקה היה בכח עד שיצא דרך פתח השניה והאיבעיא דרבא בגמרא לא היתה כ"א לאוקימתא בתרא דלאותה אוקימתא ס"ל בדעת אחרת מקנה אותו א"צ שיהא משומר לדעת המקבל כ"א לדעת הנותן והרי כאן מיחשב ג"כ קצת משומר והרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כאותה אוקימתא ומש"ה השמיטו האיבעיא ומש"ה כתב ג"כ בפ"ה מהלכות גירושין בדין הנ"ל דאינה מגורשת מיהו השתא דאתינן להכי אין אנו צריכין להחילוק ששם בא"ע מיירי בעבר כל הבית אלא סגי לן בזה החילוק דבגט בעינן משומר לדעת אף להרא"ש ורבינו כי כן מסיק הגמרא בהדיא בפ"ק דב"מ (דף י"ב) ועיין במ"ש שם בא"ע עוד מזה ודוק שוב מצאתי דגם הרמב"ם בפ' ה' מהלכות גירושין כתב כדברי רבינו בא"ע ושכתב עליו המ"מ האי קושיא דבגמרא נשאר הדבר באיבעיא בזרק ארנקי ותירץ וכתב ז"ל ס"ל להרמב"ם דלגבי גט בודאי אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי מדאמרינן בגמרא גבי נמחק אבל דרך עלייה לא מ"ט מעיקרא לאו למינח קאי וה"נ איגלאי מילתא דמעיקרא לאו ברשותה קאי עכ"ל ור"ל דוקא בגט דכתיב ביה וכתב ונתן בידה בעינן נתינה לרשותה ממש מה שאין כן במתנה. ובתוספות מצאתי שכתבו שם דף ע"ט סוף ע"א ז"ל דרך עלייה אינה מגורשת מ"ט מעיקרא לאו למינח קאי ולא דמי להא דבעי רבא זרק ארנקי בפתח זה כו' דהכא דבדרך עלייה אינו דומה כ"כ שיהא עומד לנוח א"נ התם בבית מקורה דומה יותר עומד לנוח עכ"ל התוס' ונ"ל ליתן טעם לדברי התוס' במ"ש דבבית דומה יותר עומד לנוח משום דאמרינן בעלמא דבית כמאן דמליא דמי ונמצא דהוא כמונח באוירא ובזה היה נראה ליישב ג"כ דעת רבינו דמ"ש בא"ע בזרק לרשותה כו' מיירי בזרק לחצירה דאינה מקורה מש"ה אינו כמונח ומ"ש כאן בזרק וארנקי מיירי בזרקה בבית וכמ"ש רבינו בהדיא הזורק ארנקי בבית דלכאורה קשה למה הוסיף רבינו על ל' הגמרא לכתוב בבית וגם נתיישב בזה דלא תקשה לרש"י והרא"ש ורבינו דמפרשי האיבעיא דארנקי גם בהפקר א"כ אדרצה הגמרא לפשוט ממתנה דהוי כמונח ליפשוט ממציאה דלא הוי כמונח וכמ"ש הקושיא בשם הנ"י לעיל בסמוך ותירוצו דהנ"י דכתב דהפקר דומה למתנה דמיחשב גם כן דעת אחרת מקנה אותם הוא קצת דחוק ובזה שכתבתי לחלק ניחא דשם במציאה איירי ברץ דרך שדהו משא"כ באיבעיא דארנקי דזרקו דרך הבית וממתנה בעי למפשט שפיר במכ"ש דכיון דאפילו ברץ דרך שדהו הוי כמונח כ"ש בזרק בבית אלא דלפי זה ק' מאי פשיט ליה ממתנה דלמא איבעיותו לא הוי כ"א אהפקר בלחוד בפרט להגורס בהאיבעיא והפקירה וכמ"ש לעיל גם להרא"ש ורבינו ק' דהאיבעיא היה אמתנה ואהפקר והפשטן לא פשיט ליה אלא אמתנה לחוד ולא אהפקר ולפי מ"ש הנ"י ניחא אלא שא"כ לא הו"ל לרבינו לסתום שם בא"ע במ"ש זרק לה לרשותה ועבר כל רשותה כו' דמשמע דמיירי אפילו זרקו בבית ולפי מ"ש אין הדין כן בבית שהוא מקורה וא"כ הו"ל לפרש וגם תירוצו דהמ"מ הנ"ל דהרמב"ם חילק בין גט למתנה ק' מנא ליה הא ולא הו"ל לסתום אלא לפרש וגם לא נתיישב למה השמיטו הרי"ף והרמב"ם האיבעיא דזרק ארנקי כו' ולפי מה שכתבתי כנ"ל נתיישב הכל ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.