ב"ח/חושן משפט/רמג

ב"ח ‏ חושן משפט רמג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המזכה לחבירו וכולי. ה"א סוף פ"ק דגיטין (דף י"ד) ויד המקבל על העליונה וכו' יתבאר בסימן רע"ה באריכות בס"ד:

ב

בד"א שאמר זכה וכו' מימרא דאביי בר"פ השולח: ואם המקבל עני וכו' אשגרת לישן הוא דאין כאן אמירה לגבוה דעני נמי הדיוט הוא וכ"כ ב"י בסי' קנ"ה סעיף ו':

ג

ואפילו אמר ליה זכי אינו קונה אא"כ הוא ברשותו וכו' פירוש על כל פנים תהא המתנה מקודם ברשותו של השליח הזוכה דאז זכה בשביל המקבל אף על פי שלא מסר לו הנותן מידו ליד השליח בשעה שאמר ליה זכה אלא מקודם היתה ברשותו ואין הנותן יכול לחזור בו ומשמע דאפילו לא היתה ביד השליח בשעה שא"ל זכה לפלוני אלא היתה מתנה זו בחצרו של השליח או יבא לרשותו בסוף גם כן זכה בו ואין הנותן יכול לחזור לאחר שיבא ברשותו וכ"כ רבינו בסימן קכ"ה סעיף ח' לפי' ר"ת אבל להרמ"ה משמע דוקא כשהחפץ תפוס בידו של שליח הא לאו הכי אפילו איתיה לפקדון בחצרו של השליח לא קנה המקבל ורבינו סתם דבריו כאן כמ"ש לפר"ת:

ו

אמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר עליה מימרא דרב בפרק הספינה ובפרק קמא דקידושין ומ"ש והחזיקו בשדה וכו' פירוש והם החזיקו בשדה לצרכו קנה המקבל ואין המזכה יכול לחזור בשדה ואפילו הכי חוזר בשטר דשתי שליחות נינהו חדא שיזכו בשדה לפלוני ומזה אינו יכול לחזור כיון שעשו כבר שליחותם והחזיק בו לצורכו אידך שיכתבו לו שטר ויתנו לידו וכל זמן שלא נתנוהו לידו יכול לבטל שליחותו שלא יתנוהו לידו כפרשב"ם וטעמא דמילתא דמצי אמר לא ניחא לי דליפשו שטרי עילואי דזיילי נכסיה כמ"ש התוס' והרא"ש: ומ"ש אע"פ שהקנה לו השדה על ידם בקנין. זו היא דעת התוס' והרא"ש דאפי' בקנין יכול לחזור בו כדלעיל בסי' ל"ט סעיף ז' אבל בתשובת הרשב"א סי' אלף ל"ד פסק דכיון דסוף קנין לכתיבה עומד כותבין בעל כרחו ואין הפרש בין שטר מכר למתנה ובין שטר מלוה וחיוב ושכן דעת הגאונים ובעל העיטור והרמב"ן ז"ל וע"ל בסי' ל"ט:

ח

אבל אם אמר ע"מ שתכתבו לו השטר ה"ק לא יזכה בשדה עד שיבוא השטר לידו וכיון שחוזר בשטר נתבטל התנאי ונתבטלה גם המתנה כיון שלא נתקיים התנאי. וכתב הרא"ש יש מקשים אמאי חוזר בזה ובזה יכתבו השטר בעל כרחו ויתקיים המקח מידי דהוה אשאר תנאים דעלמא דאילו אמר זכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתתנו לו ק"ק זוז לא מצי למיהדר ולומר לא תתנו לו ולא יתקיים המקח אלא בעל כרחו יתנו לו ויתקיים המקח למפרע דקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי עכ"ל נראה דמאי דפשיטא ליה טפי דבאומר ע"מ שתקנו לו ק"ק זוז דלא מצי למיהדר וכו' היינו משום דשנינו בפרק מי שאחזו ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ה"ז מגורשת ותתן וקיי"ל כרב הונא דמפרש והיא תתן דמיד הוי גיטא דתנאה בעלמא הוא וכי מקיימים לתנאה איגלאי מילתא למפרע דמשעת נתינה הוי גיטא דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וא"כ בע"כ מקיימת התנאי אע"פ שחוזר בו הבעל וה"נ ודאי דכשיתנו לו ק"ק זוז נתקיים המקח למפרע דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ופשיטא דאין חילוק בין אומר ע"מ שתתן לי ר' זוז ובין ע"מ שתתן לפלוני ק"ק זוז דומיא דעל מנת שתכתבו לו השטר שהוא להנאת המקבל והשתא ודאי מזה אנו לומדין דה"ה בע"מ שתכתבו לו השטר דבין בזו ובין בזו התנאי הוא לטובת הלוקח ויכתבו השטר בעל כרחו זאת היא כוונת הקושיא ומתרצים דלא דמי דעל מנת שתתנו לו ק"ק זוז לא הוי חובתו של מזכה אבל בעל מנת שתכתבו לו השטר שהוא חובתו יכול לבטל השליחות וכתב הרא"ש דנראה לו דאפי' בתנאי דעל מנת שתתנו לו ק"ק זוז דאינו חובתו נמי יכול לחזור בו מטעמא אחרינא משום דתנאי זה פטומי מילי בעלמא הוא דמתנה לטובת הלוקח ועליה דידיה רמיא לאתנויי ולא על המוכר וכדאיתא בפרק איזהו נשך וכו' ומעתה נתבארו דברי רבינו דלסברא הראשונה שהסכים הרא"ש עליה יכול לחזור בו בין בעל מנת שתכתבו לו השטר בין בע"מ שתתנו לו ק"ק זוז דכיון דתנאי זה שמתנה המוכר לטובת הלוקח הוא אינו אלא פטומי מילי בעלמא ולאו דוקא בעל מנת שתכתבו לו השטר דהוי לחובתו יכול לחזור בו אבל על מנת שתתנו לו ק"ק זוז שאינו לחובתו לא יכול לחזור בו. וכתב ב"י שדעת הרמב"ן והר"ן והרב המגיד כדברי הרא"ש ז"ל וכן כתב בסי' רמ"א סעיף י"א ולפעד"נ דאפשר לומר דעל כרחך לא אמר הרמב"ן והר"ן פ"ק דקדושין והרב המגיד בפ"ו ממכירה דאע"פ שהתנאי לטובת הלוקח והנאת המקבל הוי תנאה ולפיכך האומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה אלא דוקא בכה"ג שהוא לחובתו דומיא דע"מ שתכתבו לו השטר אבל בע"מ שתתנו לו מאתים זוז שאינו לחובתו שמא אינו יכול לחזור בו אלא בעל כרחו יתנו לו המאתים זוז:

ט

ובזכו לו וכו' כתב ר"ת דוקא בשטר מתנה וכו'. כך כתבו התוס' והרא"ש בפ' זה בורר ובפ' חזקת ופרק הספינה וה"ט דבמתנה מדעתו קא יהיב ועבדינהו שלוחין דידיה הילכך מצי לאהדורי ולבטל השליחות אבל במכר דשלוחי דקונה נמי נינהו אין יכול לחזור ולבטל השליחות בלא דעת הקונה דמסתמא אדעתא דנכתביה לשטרא קנה מיהו בהגהת אשיר"י פרק הספינה בשם ריב"א כתוב איפכא דבשטר מכר דוקא קאמר דחוזר בשטר ויד לוקח על העליונה אם רצה יעמוד במקחו בלא אחריות ואם רוצה לחזור בו חוזר אבל בשטר מתנה אף בשטר אינו חוזר ע"כ ונרא' דטעמו דבמכר דחייב באחריות איכא טענה למוכר דלשטר אית ליה קלא טפי מדאיכא לקנין בלא שטר ולא ניחא לוה דליפשו שטרא עילויה דזיילי נכסיה דסבורי' דכל נכסיו משועבדים ולא יוכל לא ללות ולא למכור ואת רצה הלוקח יעמוד במקחו בלא אחריות וכו' אבל מתנה דליכא אחריות אדרבה מצוה לכתוב שטר כדי שלא יכפור הנותן ולהכי במתנה אינו חוזר אף בשטר: ומ"ש ור"י פירש וכו'. שם בתוס' והרא"ש:

י

ומ"ש והר"ר יונה כתב וחילק וכו'. סבירא ליה לרבינו מדהביא הר"י סברת י"א במסקנת דבריו משמע דהכי סבירא ליה וטעמו דמדקאמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וכו' והוה ליה לאשמועינן האי דינא בלוקח ומקבל גופייהו אלמא דוקא באומר לעדים זכו לפלוני אבל באומר [ללוקח ומקבל] עצמו זכה ואכתוב לך השטר אינו יכול לחזור בו דמסתמא אדעתא דהכי החזיק בשדה שיכתוב לו השטר כמו שהתנה עמו אבל באומר לעדים זכו לפלוני וכו' יכול לחזור משליחותו וק"ל:

טו

וי"א שאם אמר כתבו וזכו לו בשטר וכו'. נראה די"א ס"ל דכי היכי דבאומר לשלוחו זכה בחפץ פלוני לפלוני דאפילו אינו ברשותו מ"מ לכשיבוא לרשותו של שליח זכה בשבילו לכשיבוא ברשותו אם לא יחזור בו הנותן קודם שיבוא לרשותו ואע"ג דדין דבר שלא ברשותו דדין דבר שלא בא לעולם כדלעיל בסימן ר"י רי"א ואפי' הכי זכה בו המקבל לפר"ת לעיל בסי' קכ"ה סעיף ח' ובסימן זה סעיף ג' ה"נ באומר כתבו וזכו לו בשטר שמיד שכתבוהו זכו לו בשטר אם לא חזר בו קודם כתיבה דשוב אינו יכול לחזור בו לאחר הכתיבה אבל הרמ"ה אזיל לטעמיה דבאומר זכה בחפץ פלוני לפלוני לא זכה בו המקבל אפי' בא כבר לרשותו וחצרו של שליח אלא א"כ החפץ הוא עתה בידו של שליח בשעה שא"ל המקנה זכה בחפץ פלוני כדלעיל בסימן קכ"ה סעיף ט' א"כ כ"ש בשטר דדבר שלא בא לעולם דפשיטא הוא דלא קנה המקבל דקצת קשה אמאי קאמר משום דדשלב"ל הוא תיפוק ליה אפילו כבר נכתב השטר ואינו בידן בשעה שא"ל זכו לו בשטר נמי לא קנה ויש לומר דאורחא דמילתא נקט הרמ"ה דכשמצוה לכתוב השטר ולזכות בו בשביל המקבל אומר אותו באמירה אחת ובציווי א' קודם כתיבת השטר כתבו וזכו לו בשטר ואה"נ דלהרמ"ה אפי' צוה להם לאחר כתיבת השטר זכו בו לפ' אם אינו בידן לא זכה המקבל מיהו כבר כתבתי לעיל בסעיף ג' דרבינו סתם דבריו כאן לדעת הר"ת דלא כהרמ"ה אלא דהכא דמזכה בדשלב"ל הסכים רבי' לדעת הרמ"ה וכתב [והכי מסתברא] והכי נקטינן כהכרעת רבינו:

יט

אין מזכין למקבל וכו'. בגיטין פרק התקבל צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרי' וכן אמר רבא התם ומבואר שם דכל שאין לו דעת זה דצרור וזורקו וכו' אינו זוכה אף לעצמו ולאחרים אינו זוכה אלא א"כ שיביא ב' שערות אחר שיהא לו י"ג שנה וכן כתב לשם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פ"ד מזכייה:

כ

ומ"ש וכן החרש וכו'. כ"כ הרב רבי' משה בר מיימוני לשם וכמבואר לעיל בסימן רל"ה דהחרש דינו כקטן אבל השוטה אין מעשיו קיימין כלל מיהו המזכה לשוטה על ידי בן דעת זכה דלא גרע מקטן בן יומו:

כג

וכתב הרמב"ם אחד האיש ואחד האשה וכו'. כתב הרב המגיד דאם הבעל הוא המזכה אין האשה זוכה מידו בעד אחרים אלא א"כ יש לה זכות בדבר כגון שהבעל נותן מנה לאשתו ולפלוני ונתן המנה ליד אשתו זכה פלוני במחצית המנה מדין מגו דזכי לנפשיה זכי לאחרינא וכן עבד ושפחה אם רבן הוא המזכה אינן זוכים בעד אחרים דיד עבד כיד רבו ולא יצא מתחת יד המזכה כלל. ועובד כוכבים דאינו זוכה מבואר פ' איזהו נשך:

כה

נתן המתנה בחצר וכו'. פ"ק דמציעא ואיכא שם ב' אוקימתות רב פפא ס"ל דבמתנה הואיל ואיכא דעת אחרת מקנה אותה לא בעינן עומד בצד שדהו אפי' בחצר שאינה משתמרת וזו היא דעת הרא"ש אבל לאוקימתא קמא דהיא סתמא דתלמודא אין חילוק בין מתנה למציאה ובאינה משתמרת אינו קונה אא"כ עומד בצד שדהו וזה דעת הרי"ף והרמב"ם:

כו

נתן המתנה בד' אמותיו וכו'. מסקנא דתלמודא פרק קמא דמציעא:

כז

וקטנה יש לה תורת חצר וכו'. ג"ז שם ופסק הרי"ף כהך לישנא דחצר דקטנה משום ידה אתרבאי דכתיב ונתן בידה וכו' וילפינן מגט אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד' אמות דלא ילפינן קטן מקטנה וע"ל סי' רל"ה סעיף ה' בדברי הרמב"ם ולקמן בסוף סי' רס"ח:

כט

הזורק ארנקי וכו' עד סוף הסימן. בפ"ק דמציעא בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא: ומ"ש רבינו וחזר בו בעודו בבית וכו'. רצונו לומר דאף בחזר בו בעודו בבית קמיבעיא ליה דשמא כמונח דמי וא"כ קודם חזרה בדבר כבר זכה בו בעה"ב אבל ודאי אי לאו כמונח דמי אפילו לא חזר בו עד שיצא מפתח ביתו נמי לא זכה בו בעה"ב ותו דמדקאמר אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא אלמא דבסופו לנוח לא קמיבעיא ליה דפשיטא דזכה בו בעה"ב אע"ג דחזר בו בעודו באויר דכשר זכה בו קודם חזרה ש"מ דמיירי בחזר בו בעודו באויר ובספר ב"ה כתב וז"ל ומ"ש רבינו אין בעה"ב יכול להוציאו מידו אינו מדוקדק דמשמע דדוקא כשהוא ביד הנותן אבל אם הוא ביד בעה"ב אין הנותן יכול להוציא מידו והא ליתא דאפי' הוא ביד בעה"ב מוציאין מידו ונותנים לנותן דמוקמינן לה ביד מרא קמא עכ"ל ויש ליישב דאין ה"נ דאין מוציאין מידו והכי פי' אין מוציאין מרשותו דאוקמינן לה בחזקת מרא קמא אפי' היא ביד בעה"ב. וכתב עוד שם ומ"ש אבל אם הפקירו וזכה בו אחר בעודו באויר מוציאין אותו מידו וכו' גם כן אינו מדוקדק דמאי איריא זכה בו בעודו באויר אפי' זכה בו אחר שיצא מהפתח האחר נמי עכ"ל והא לאו קושיא היא דאדרבה רבותא אשמועינן דאף על פי דזכה בו אחר בעודו באויר אפ"ה מוציאין מידו משום דבעה"ב זכה בו תחלה מספק ואין צ"ל היכא דלא זכה בו אחר אלא לאחר שיצא מפתח האחר וק"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.