דרישה/חושן משפט/רה

דרישה ‏ חושן משפט רה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מי שאנסוהו למכור הנה אעתיק לפנינו לשון הגמרא ופירושה וע"פ יתבארו תוכן דברי רבינו גם יתיישבו דברי הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכמ"ש בס"ד. כב"ב דף מ"ז האומנין והאריסין כו' אין להן חזקה. גרסי' אר"ב א"ל הונא כולן שהביאו ראיה ראייתן ראייה ומעמידין שדה בידן גזלן שהביא ראייה אין ראייתו ראייה ואין מעמידין שדה בידו ופירש ר"ש ראייה עידי מכירה או עידי הודאה אבל מתן מעות לא ראו ומש"ה בגזלן אין ראייתו ראייה רב ביבי מסיים בה משמיה דר"נ קרקע אין לו מעות יש לו בד"א שאמרו עדים בפנינו מנה לו אבל אמרו בפנינו הודה לו לא כדרב כהנא דאמר אי לאו דאודי ליה הוי ממטי ליה ולחמריה לשחוור (פי' רש"י קרקע אין לו לגזלן כמו שאמרנו דאין מעמידין שדה בידו אבל מעות שנתן לו הגזלן בדמי הקרקע יש לו שיחזירם לו הנגזל כו' וע"ש ברש"י וגרסינן תו התם א"ר הונא תליוהו וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני איתיבי' רב המנונא לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקח בטל ואמאי התם נמי נימא אגב אונסא גמר ומקני הא איתמר עלה ל"ש אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מא"ל מודה שמואל היכא דיהיב זוזי ולרב ביבי דמסיים בה משמיה דר"נ קרקע אין לו מעות יש לו מא"ל דר"ב מימרא הוא ומימרא לר"ה לא ס"ל ופי' רש"י תליוהו וזבין מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקבל הדמים ואמר רוצה אני זביניה זביני ולא יוכל לחזור בו מודה שמואל דהיכא דיהיב ליה זוזי הסקריקון לב"ה או הלוקח מן הסקריקון כשחזר ולקח מב"ה יהיב ליה זוזי דאגב דמקבל זוזי גמר ומקני דהיינו תלויה וזבין אבל בלא מעות לא גמר ומקני והא רב הונא נמי תלויה וזבין אמר אבל תליוהו ויהיב לא הוי מתנה. ולר"ב דמסיים אבל מעות יש לו אלמא ס"ל שאפילו נתן לו הגזלן לנגזל המעות לא קנה דתליוהו וזבין לא הוי זביני וגרסינן תו אמר רבא הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובשדה זו נמי ל"א אלא דלא ארצי זוזי (ובין גי' ר"ש ותוס' ע"ש ול"ג ארצי ליה וכמ"ש לקמן) אבל ארצי זוזי ולא אמרן אלא דלא הו"ל לאשתמוטי אבל הו"ל לאשתמוטי לא והלכתא בכולהו הוי זביני זביניה. ופירש"י דלא ארצי זוזי לא מנה המוכר המעות גילה דעתו דבע"כ מקבל. דלא הו"ל לאשתמוטי בשום דיחוי מן האונס (כגון המתן עד שתבא אשתי או עד למחר או שום דיחוי לדחות בו האנס רש"י) והלכתא בכולהו הוה זביניה זביני ואפילו בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא הו"ל לאשתמוטי דהוה אנוס גמור וכגון דאמר רוצה אני עכ"ל. והן הן הדברים שכ"ר כאן אלא שיש לדקדק אמש"ר ומכר וקיבל דמים סתם וכבר כתבתי שסיים רשב"ם בפירושו וכתב זה לשונו. וכגון דאמר רוצה אני עד כאן לשונו. וכן כתב ר"ש נמי לפני זה בפי' דברי רב הונא דאמר תליוה וזבין כו' דמיירי באמר רוצה אני ונראה דכ"כ משום דשם בעי הגמרא למילף טעמא דר"ה מדכתיב גבי קרבן יקריב אותו לרצונו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן בגיטי נשים כו' ואף שדחה הגמרא דליכא למילף משם מ"מ האי דבעי למימר רוצה אני נלמד משם במכ"ש וכ"מ להדיא בסוף הכונס דאמר שם אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאר"ה תליוה וזבין זביניה זביני ל"ק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני ע"כ. וכ"כ הרא"ש ז"ל שם ומסיק דחמסן יהיב דמי ולא אמר רוצה אני כו' וצ"ל דס"ל לרבינו דרוצה אני ל"ד קאמר אלא כל שקיבל הדמים מהאנס אמרינן ודאי שאגב אונסו נתרצה ומשה"כ ה"ר בסמוך ז"ל ואפילו לא הו"ל לאישתמוטי ולא מנהו המעות כשקבלם כו' משמע שקבלם והטמינם עכ"פ בעינן וכ"כ ב"י בס"ו אההיא דהכונס הנ"ל ז"ל דאפשר דרוצה אני ל"ד קאמר אלא ר"ל קיבל הדמים ושתק רוצה אני קרינן ביה עכ"ל. ואמש"ר בין בקרקע בין מטלטלי כתב ב"י וכ"כ הרמב"ם בפ"י מהל' מכירה ופשוט הוא כו' ע"ש ול"נ דכ"ש ממקרקעי הוא וכמ"ש בפרישה ועוד שהרי מקרקע אדם עצב במכירתן ואפילו הכי אמרינן בגמרא דקנה אותו דאגב אונסיה גמר ומקני מטלטלין דאם נוטל מעות כנגדן אין אדם עצב במכירתן כדאיתא בע"ז (ורבינו כתבו בי"ד סימן קמ"ח גבי הקונה מן העכו"ם ביום איד שלהן ע"ש) כ"ש דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני:

ב

בד"א שראו עדים כו' כבר כתבתי ברה"ס לשון הגמרא דאר"נ א"ל הונא כו' ורב ביבי מסיים בה שדה אין לו מעות יש לו במה דברים אמורים שאמרו עדים בפנינו מנה כו' משם נלמד האי חילוק דכ"ר בין בפנינו מנה ובין בפנינו הודה ואע"ג דרבינו כתב דלא כר"ב דהא רב ביבי אמר שם דאע"ג דיש עדים דבפניהן מנה אפ"ה שדה אין לו הא מסיק שם דלא קי"ל בהא כר"ב. ודע שהתוספות הקשו שם בד"ה ורב ביבי מסיים בה ז"ל ק"ק הל' דהא ר"ה פליג כדאמרינן לקמן ורב הונא לא מיירי בהכי אלא בהודה ולא במנה עכ"ל ור"ל כיון דרב נחמן אמר דבריו הנ"ל כולן ראייתן ראייה חוץ מגזלן משמיה דר"ה איך אמר דר"ב מסיים באותה מימרא שדה אין לו מעות יש לו הא ד"ה פליג אדרב ביבי וכדמסיק הגמרא לשון דקאמר דר"ב מימרא ומימרא לר"ה לא ס"ל ולא הו"ל בגמרא לכתוב דר"ב מסיים אלא בלשון פלוגתא וגם אין עניינם אחד דמימרא דר"ה איירי בלא ראו נתינת מעות ור"ב איורי בנתינת המעות וליישב קושיא הגדולה הזאת הנראה לעינים נראה דמשום הכי כתבו הרי"ף והרא"ש שם בתר מימרא דרב ז"ל וה"מ בדמסר מודעא אזביני אבל אי מסר מודעה אזביני אע"ג דאניס זביניה זביני מ"ט סברא הוא דאגב אונסא גמר ומקני הרי לפנינו דכתבו אדברי ר"ב דמיירי במסר מודעה כו' ובא"כ נתיישב קושיית התוספות הנ"ל דהא ר"ה ג"כ מודה בזה ואף דמימרא דר"ה הנ"ל (ודאי מימרא נמי) [מיירי] בעידי הודאה (דהא. מ"ש) [דוקא מ"מ] כולן יש להן ראייה (וסיים) [דסיים] בה ר"ב דגם בגזלן ראייתו ראיה קצת דהיינו להחזיר לו מעותיו וחזר ופירש דבריו דהיינו באית ליה ראייה שבפניהן מנה ואפ"ה שדה אין לו כשמסר מודעא וכדפירשו הרי"ף והרא"ש [מודה ר"ה וא"ת א"כ אי הוצרך הגמרא הנ"ל לסיים ולומר דר"ב לר"ה לא ס"ל הא שפיר ס"ל כשמסר מודעא י"ל דהגמרא קאמר כן לפי ס"ד דהמקשן דמקשה מיניה למימרא אחריתי דר"ה דאמר תליוה וזבין זביניה זביני וס"ד מדסתם ר"ב דבריו דאיירי אף בלא מסר מודעא ע"ז השיבו התרצן לפי סברתך ר"ה לא סבירא ליה כר"ב ואפשר דלא גרסי' בדברי המקשה ולר"ב דמסיים בה אלא ה"ג ולר"ב דאמר משמיה דר"נ כו' ובלה"נ צ"ל כן דהא לא שייך לומר דמסיים בה דלשון בה משמע דמסיים כן באותו ברייתא אמימרא דאיירי בו לכני זה וזה אינו דהא לא סיים כן כ"א אמימרא קמייתא דר"ה וכנ"ל אבל לפי האמת דר"ב קאי אמימרא קמייתא דר"ה וכתב לשם ור"ב מסיים בה צ"ל מכח קושיית התוס' הנ"ל כמ"ש הרי"ף והרא"ש הנ"ל ונ"ל שלזה כיון בעל הג"ה הנדפס ברש"י שסביב הרי"ף שם דכתב אדברי הרי"ף הנ"ל ז"ל ולפ"ז רב ביבי מצי סבר כר"ה עכ"ל ע"ש ורבינו ודאי ג"כ ס"ל כהרי"ף והרא"ש אביו ורבו והא ראייה שלעיל סי' קנ"א העתיק רבינו הדברים אות באות כמו שסדרן הרי"ף והרא"ש דהיינו מימרא דר"ה ואח"כ מימרא דר"ב ואוקימתא שמוקי הרי"ף והרא"ש בדמסר מודעא וע"ד שפירשתיהו ע"ש מ"מ ס"ל דהאי חילוק בין בפנינו מנה ובין בפנינו הודה קאי גם אכשלא מסר מודעא וכסברת המקשן וגם אין טעם לחלק בינייהו בזה ודו"ק ועד"ז נתוישבו ג"כ דברי הרמב"ם דפ"י דהלכות מכירה וכ"ר בסמוך בסי"ג גם לעיל בס"ס קנ"א דכתב דהווזל והוחזק גזלן ואח"כ לקח שדה שגזלו אין המוכר צריך למסור מודעא עכ"ל והוא נגד הגמרא וכל הפוסקים דפסקו כר"ה הנ"ל דס"ל דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני ומקחו מקח אם לא מסר מודעה וכבר השיגו הראב"ד בזה ובדרך שכתבתי ניחא די"ל דס"ל להרמב"ם דיש חילוק בין סתם גזלן להוחזק גזלן ומכח קושיות התוס' הנ"ל דקאמר ור"ב מסיים בה ס"ל דמוכרחים אנו לומר דל"פ ר"ב אר"ה אלא ר"ה איירי בכל מיני גזלנים ור"ב מסיים ואמר דיש גזלן דשדה אין לו מעות יש לו והיינו בהוחזק גזלן דבו מודה רב הונא דלא אמרינן ביה דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני אפילו לא מסר מודעא והגמרא דסיים וקאמר דר"ה לית ליה דר"ב השיב כן לפי סברת המקשן דס"ד מדסתם ר"ב דבריו איירי בכל מיני גזלן וכדר"ה דקאי עליה וכמ"ש בשיטת הרי"ף והרא"ש הנ"ל וק"ל. וא"ת א"כ מאי פריך הגמרא שם אר"ה לקח מסיקריקון כו' הנ"ל הא סיקריקון ודאי הוחזק גזלן הוא י"ל דמ"מ כיון דחזר וקנהו מב"ה הול"ל דמקחו מקח דהא (הב"ה) [הלוקח] לא הוחזק גזלן והסקריקון אינו מטיל אימה כ"פ כשחזר וקנהו מב"ה להיות גרוע מסתם גזלן כנ"ל והב"י נחת ג"כ בס"ג ליישב הרמב"ם קצת בדרך זה אבל רוב דבריו הן ע"א ודבריו דחוקים: בד"א שראו עדים כו' כבר כתבתי שהוא נלמד ממימרא דרב ביבי וכן כתב הב"י והוסיף וכתב ז"ל דגם להרמב"ם באנס ס"ל דהדרא ארעא למרא אם לא שראו נתינת המעות כו' ע"ש ויש לתמוה על דבריו שמדברי הרמב"ם לא משמע כן שהרי ברפ"י דמכירה כתב ז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי' תלאוהו עד שמכר ממכרו ממכר כו' עד אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים עכ"ל וכתב המ"מ שם עליו דר"ל דאפילו לא נודע לעדיה שקיבל ממנו דמים אלא הודה לפני עדים שקבלם אפ"ה כתב דמקחו מקח להחזיק אפי' לא ראו שמנה המעות אלא שהודה בפניהם וגם הב"י בעצמו בס"ב הביא דברי הרמב"ם הללו וכתב שנראה מדבריו דמיירי בהודה בעדים שקיבל אפי' מכחיש הקבלה לבסוף ואומר שהוצרך להודות ושכך פי' דבריו הראב"ד והמ"מ ובאמת יש לתמוה על כולם איך מלאו לבם לפרש דברי הרמב"ם דמיירי בהודה שקבלם ולבסוף מכחיש כו' הא מתחיל הרמב"ם וכתב מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח כו' ולשון זה משמע דידוע הוא בעדים או שמודה הוא עדיין שקבל ועל פירוש זה מוכרחים אנו לפרש דמה שסיים שם הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים דר"ל שהוא טוען אמת שקבלתי המעות אבל לא ברצון אלא מחמת אונס הוצרכתי לקבלם וע"ז כתב אעפ"י שלא קיבל המעות בפני עדים ואין בידינו לברר האמת שקבלם באונס או ברצון אפ"ה מקחו מקח דקי"ל כר"ה דאמר תליוהו וזבין מקחו קיים וביותר התימא הוא על הראב"ד שכתב בהשגות שם על סוף דברי הרמב"ם ז"ל א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג שבשעת התלייה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה הוא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל וכתב המ"מ עליו וז"ל נראה שהר"א סובר שדברי המחבר הם אפי' כשהמוכר אומר לא קבלתי ונאמן הלה כיון ששטרו בידו לומר נתתי ואיני יודע מנ"ל להר"א כו' עד שהודה לו כו' ולדידי תגדל התמיה איך פי' הר"א לדברי הרמב"ם במ"ש שאנסו עד שמכר ולקח דמי המקח ונראה ליישב כל זה אחר שנעורר עוד תמיה אחת בדברי הר"א והוא למה כתב על הרמב"ם שטעה בדברי הרב ולמה לא דנו לכף זכות לומר שלא ע"פ הרי"ף כ"כ. כ"א ע"פ הגמרא דפח"ה הנ"ל שמסקינן שם דהלכתא אפילו לא ארצי ליה זוזי ושפירשו הרמב"ם אפילו לא ארצי זוזי כלל לכ"נ שהר"א והמ"מ וגם הב"י ס"ל בפשיטות דמסיים הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בעדים ולא כתב אעפ"י שלא נתרצה בקבלת הדמים לפני העדים ש"מ דר"ל דטען עתה שלא קבל מהאנס דמים כלל ומ"ש הרמב"ם בריש דבריו ולקח דמי המקח אינו ר"ל שקבל הדמים דא"כ וקבל דמי המקח הול"ל אלא אל תקרי ולקח בקמץ הלמ"ד אלא וליקח בחירק הלמ"ד ואאנסוהו דלפניו קאי וה"ק שיש עדים שאנסוהו עד שמכר והן גם כן מעידים שבשעה שאנסוהו על המכירה האנס עומד וצועק ואומר להמוכר בא ליקח מידי דמי המקח ואין העדים יודעין אם הלך אח"כ המוכר וקיבל ממנו הדמים או לא וזהו שסיים הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים ור"ל ועתה הן מחולקין בהקבלה והשתא א"ש דברי הר"א ודברי המ"מ והב"י דהמ"מ כתב שהר"א פירש לדברי הרמב"ם דאפילו אין עדים שהודה בקבלת המעות אפ"ה מקחו מקח מדשמעו דבשעת דנחית האנס לאנסו במכירה ורצה ליתן דמים ועתה השטר מכירה בידו נאמן האנס ורמא עליה המ"מ מצד העניין ולא מצד הל' דהרמב"ם והוא דהא אפילו במוכר ולוקח דעלמא בלא אנסו במכירה ויש שטר מכירה ביד הלוקח אינו נאמן לומר כבר נתתי דמי המקח ומש"ה פירשו המ"מ להרמב"ם שעדים [מעידים] שהודה שקבלן וכנ"ל והשתא אין לתמוה על הר"א במ"ש על הרמב"ם שטעה בדברי הרי"ף משום שדברים הללו שכתב הרמב"ם בריש דבריו שאנסוהו על המכירה וא"ל בא וקבל דמים לא מצינו בגמרא כ"א בדברי הרי"ף שכ"כ בפרק הניזקין אמתניתין דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל כו' ע"ש דמשמעות לשונו מדכתב מתחילה ז"ל וכי א"ל בתר הכין תא שקול זוזך כו' גם סיים וכתב ז"ל התם בתלייה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי פו' משמע דאף דאין עדים שקיבל בפניהן המעות מ"מ מדיש עדים דנחית אדעתא למיהב ליה זוזי מאמינים להאנס ע"פ שטרו שבידו שנתן לו המעות וע"פ משמעות דברי הרי"ף הללו כתב הר"א על הרמב"ם שטעה בדבריו שהוא פירשו ג"כ כפי משמעות זה וז"א שמ"ש הרי"ף דא"ל שקול זוזך ולא ארצי ליה זוזי היינו דוקא בשעה שאנסו על המכירה אבל בעינן שיהא ידוע שלבסוף נתן לו המעות והמ"מ כתב שהרמב"ם פירש ארצי ולא ארצי בעדים הנזכר בגמ' דמיירי בהודה וכתב שם שאפשר שהר"א ג"כ פי' לדברי הרמב"ם כן ואפ"ה כתב על הרמב"ם שטעה ולא רצה לפרש לדברי (הר"א) [הרי"ף) ולדברי הרמב"ם בשוה ושמיירי בשיש עידי הודאה דבזה לא היינו מאמינין להאנס כיון דהמוכר מצי לומר לא קבלתי המעות וק"ל: ודע דהב"י הביא ג"כ לדברי הרי"ף והרמב"ם והר"א והרא"ש הנ"ל ומסיק על דברי הר"א וכתב ז"ל ולפ"ז דעת הרמב"ם שוה לדעת הרי"ף דלעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אעפ"י שכתב שטר לא הוי זביניה זביני ולא ידעתי מי דחקו להר"א נפרש כן דברי הרי"ף והוה מצי לפרש דבריו בריוח כמ"ש עכ"ל דוק דברי ב"י הללו ותמצא דמ"ש דלפ"ז זה דעת הרמב"ם שוה כו' [ט"ס הוא] וצ"ל לפ"ז דעת הראב"ד שוה לדעת הרי"ף כו' ואדלמטה מיניה קאי וה"ק לפירוש זה הראב"ד והרי"ף שוים בזה דבעינן דוקא שלקח המוכר דמי המכר ואז דוקא אין המוכר חוזר הא כו' ולאפוקי לפירוש הב"י דפירש לפני זה דמפשט דבריו דהרי"ף משמע כו' אין המוכר יכול לחזור אפי' עדיין לא קיבל מהאנס המעות אלא כיון שיש עדום דמתחילה היה רוצה ליתנם לו וגם עתה לבסוף רוצה ליתנם לו אלא שאין המוכר רוצה לקבלם זביניה זבינא ועל פירוש זה שנשמע מפשט דבריהם תמה הב"י על הראב"ד שכתב עליו ז"ל ולא ידעתי מי דחקו להראב"ד שלא פירש הוא ג"כ כן וק"ל:

ג

והיכא שראו נתינת המעות ל"ש אנסוהו כו' נתבאר מל' הגמרא שהבאתי ברה"ס דמסקינן דכולהו הוה זביניה זבינא כו' ע"ש אך מש"ר ולא מנה כשקבלם זה הוא ע"פ שיטת רשב"ם דלא גרס ארצי ליה אלא ארצי זוזי ופירש שחזר ומנה מעות אחר שקבלם וכ"כ ג"כ הרא"ש פ' חזקת הגי' ארצי זוזי ולא ארצי זוזי ולא הזכיר תיבת ליה ואף שבפ' הנזקין העתיק הרא"ש ל' הרי"ף דגרסינן ארצי ליה ופי' ארצי ליה נתן לו הלוקח מעות מיד בשעה שאנסו למכור לו או לא ארצי שלא נתן לו מיד אלא א"ל שקול זוזך ס"ל לרבינו דמ"ש בפ' חזקת שהוא מקום מקור דהאי מילתא הוא עיקר גם לגי' לא ארצי ליה לפי' הראב"ד גם להרי"ף מיירי שכבר קיבל כל המעות בעדים רק שלא קבלם מתחילה בשעה שנתרצה מכח האונס וכיון דאין נ"מ רבה בדינא מש"ה תפסו הרא"ש ורבינו גי' רשב"ם לעיקר וכן בקיצור פסקי הרא"ש בפ' חזקת [כתב] ולא מנה המעות ודוק:

ד

ומש"ר ל"ש אנסוהו אונס הגוף כו' כתב ב"י ז"ל כלומר דאנסוהו איזה אונס שיהיה שמצידו מכר אם מסר מודעא המכר בטל עכ"ל נראה שנדחק לפרש כן משום סיומא דסיים רבינו בההוא דמשכן פרדיסא כו' ואסיקנא דחשוב אונס לבטל המקח משמע ליה דרבינו נחית לבאר דין ביטול מקח דהיינו במסירת מודעא וק"ל דא"כ אין ל' רבינו מכוון שהרי עדיין לא הזכיר דין מסירת מודעא ואם היינו מפרשים שרבינו ס"ל כהרמב"ן שכתבתי בדרישה בסמוך. דס"ל במעשה דפרדיסא א"צ מסירת מודעא הייתי אומר דכתבו רבינו ללמדינו דהוא אונס לבטל המקח בלא מסירת מודעא אך שם הוכחתי דאין דעת הרא"ש ורבינו כן כלל גם לא יהיה שוה ל"ש אנסוה אונס כו' לל"ש דלעיל. דלעיל אתא לאשמועינן דאפילו באונסים הללו גמר ומקני וכמו שמסיק ואפילו הכי זביניה זביני לכנלע"ד כמ"ש בפרישה: כההוא דמשכן פרדיסא וכו' ואם מסר מודעא וכו' עיקרא דהאי מילתא בפרק חזקת ושמעתא עמיקתא היא וחזינן בה כמה שיטות להפוסקים לא ראי זה כראי זה והב"י הביאם בערבוביא ושלא כסדר ואין העתקתו אותן מספיק לידע ביאור השיטות על מכונם וגם הן סתומין וצריכין ביאור ע"כ ראיתי להעתיק ל' הגמרא ולהעריכם א' לא' בקיצור בשינוי לשונם לתוספת ביאור. ז"ל שם בפח"ה דף מ"ה טבי תלי לפפי אכינרא וזבין חתם רבב"ח אמודעא ואאשקלתא (ע"ש בפירוש ר"ש) ואמר רב הונא דאי לאו מודעא מאן דחתים אאשקלתא שפיר חתם ר"ה לטעמיה דאר"ה תליוהו וזבין זביניה זבינא ע"כ ובדף מ' גרסינן אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנה גילוי מילתא בעלמא הוא ואי דזבינא והא אמר רבא לא כתבי' מודעא אזבינא לעולם דזבינא מודה רבא היכא דאניס וכמעשה דפרדיסא דההוא גברא דמשכן פרדיסא לחבריה לתלת שנין בתר דאכלה תלת שני חזקה אמר אי מזבנת ניהלי מוטב ואי לאו כבישנא לשטר משכנתא ואימא לקוחה היא בידי כה"ג כתבינן מודעא עכ"ל. ויש בשמועה זו ארבע שיטות. הראשונה היא אותה שכתב הרמב"ן בחידושיו ע"ש שכתב דכל מודעא הנזכר בשמעתתא בין ההיא דנהרדעי בין ההיא דרבב"ח דחתם אמודעא וכו' אין פירוש מסירת מודעא שבעל הקרקע מודיע אונסו לעדים קודם המכירה דאפי' לא הודיע אונסו ולא דיבר כלום מ"מ העדים שראו אונסו של המוכר כשמבקש המוכר אח"כ שיעידו לו על אונסו כותבים ומודיעים אונסו ושם מודעא אינו על שם שצריך המוכר להודיע אונסו בתחילה אלא ע"ש שהעדים מודיעים אח"כ אונסו א"נ שטר הזכרת אונסו מיקרי מודעא ע"ש ויודע בהם אנשי סוכות שהוא לשון עינוי ויסורין ומש"ה אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן וכו' ופירוש שיהיה כתוב בה אנן ידעינן שמחמת האונס מכר ולא נתרצה לו דכיון שלא הודיע להם קודם המכירה שמוכר באונס אפשר שאף שאנסו על כך שמא היה יכול לינצל ממנו כשמכר לו והמכירה בעצמה ברצון היה לכצ"ל אנן ידעינן שהיה אנוס בעצמית המכירה ופריך אי דגיטא ומתנה אפי' לא ראו העדי' כלל שאנסו נמי תיבטל דבגילוי מילתא בעלמא נמי סגי ואי בזבינא האמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא כלומר דאין העדים כותבין מעצמן אא"כ המוכר מסר להם מודעתו ודבר זה היינו ממ"ש רבא הלכתא תליוהו וזבין זביניה זבינא ותליוהו משמע שהעדים ראו איך שתלו אותו והכירו באונסו ואפ"ה זביניה זבינא כיון שלא מסר מודעא קודם המכירה וכיון דלא כתבינן אלא במסירת מודעא ל"ל שיכתבו העדים אנן ידעינן שהמכירה באונס היתה כיון דאניס קמן ומסר לן מודעא ודאי האמת אתו שהוא אנוס ובטיל זביניה ומפרקינן מודה רבא היכא דאניס וכמעשה וכו' כלומר מודה רבא היכא דאניס בגוונא דההוא עובדא דפרדיסא דכתבי העדים מעצמן אפי' לא מסר מודעא וע"ז אמרי נהרדעי דכי כתבי צריכין לכתוב מיהת דידעי אונסיה שלא נתרצה במכירתו וס"ל דכי אמרי' דבעי מסירת מודעה מקודם ה"מ כגון דאניס אונסא דגופיה או דממונא למזבן ליה מידי אחריני דבכה"ג מסתמא גמר ומקני ליה האי מידי אחריני משום ההוא אונסא אחריני דחמיר עליו אבל היכא דליכא אונסא אלא מההוא מידי גופיה דטעין עליו כההיא דפרדיסא דאמר לקוחה היא בידי לא הוה זביניה זבינא דמאי עבד ואע"פ שאמר רוצה אני למכרה לך אנוס הוא מתחילה ועד סוף וכעין זה כתב ב"י ז"ל מ"כ בשם הרמב"ן כו' עד ולא משכחת לה אלא בכגון מעשה דפרדיסא זו שיטת הרמב"ן וע"ש וכתב עוד שם ז"ל נקטי' השתא להאי פירושא דלעולם זביניה זבינא כל אימת דלא מסר מודעא בר ממעשה דפרדיסא אבל אי מסר מודעא לכולהו לאו זביניה זבינא וכן הוא דעת הגאונים ור' הגדול ז"ל ועמ"ש מזה עוד בסמוך בשיטת הרי"ף. השיטה השנייה היא שיטת הרי"ף והרא"ש ורבינו והא לך לשון הרי"ף שאחר שהעתיק שם מימרא דר"ה דתליוהו וזבין כו' הנ"ל ועובדא דרבב"ח דחתם אמודעא כתב ז"ל ושמעת מיניה דאע"ג דאניס זביניה זבינא ואי מסר מודעא לא הוי זביניה זבינא ואמרי נמי ברישא דהדין פירקא והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא ומפרקינן מודה רבא היכא דאניס כגון מעשה דפרדיסא דשמעת מיניה אע"ג דאניס בזביניה צריך מודעא לבטולי וכן הלכתא ע"כ ונראה שדעתו ז"ל כמ"ש הג"מ בפ"י דמכירה בשם ראבי"ה דכתב דבההיא עובדא דרבב"ח דחתם אמודעא אפי' רבא מודה כדברי ר"ה דכתבי מודעא דהוא כמעשה דפרדיסא דמה לי תלויה מ"ל שאר אונס וכ"כ הרי"ף וכן נוכל לומר בדעת רבינו המחבר ודוק עכ"ל מבואר מלשונו דסבירא ליה דמעשה דפרדיסא ל"ד הוא אלא ה"ה לאונס אחרינא ולפי שיטה זו ה"פ דשמעתתא קמייתא אמרי נהרדעי כל מודעא כו' כלומר כשמסר המוכר מודעא קודם המכירה לעדים ומגלה אונסו צריכים שיכירו העדים באונסו ולא יאמינו לו לכתוב לו שטר מודעא על פיו ופריך דמאי אי דגט או מתנתא אפי' לא ידעי עדים כלל שהוא אנוס כל שאומר אינני נותן גט זה ומתנה זו בנפש חפיצה סגי דמי יכריחנו על כך (וכן הוא הפי' להרא"ש אבל רשב"ם פי' בע"א ע"ש) ואי בזבינא האמר רבא דאין כותבין כו' כלומר ל"מ כלל מסירת מודעה במכר אלא לעולם זביניה זבינא (ואף דאנן לא מצינו לרבא שאמר כן בפירוש מכל מקום קים לתלמודא דרבא הכי אמר והכי ס"ל) ותירץ מודה רבא היכא דאנוס כלומר הא דאמר רבא לא כתבי' מודעא אזבינא היינו היכא דלא ידעי' ליה שום אונס אלא שהוא אומר אני מודיע לכם שאיני מוכר מכירה זו בנפש חפיצה אבל היכא דאנוס מודה רבא דמהני מסירת מודעא ונראה דראבי"ה ס"ל דמעשה דפרדיסא לא הוה האונס דוקא אשדה זו אלא א"ל מכור לי א' משדותיך ואי לא כבשנא לשטרא דמשכנתא דשדה זו דאל"כ מאי ראיה מייתי ראבי"ה ממעשה דפרדיסא וגם רי"ף נ"ל דס"ל הכי ואע"ג דכתב ז"ל אי מזבנת לי ניהליה כו' יש לומר דל"ד קאמר ניהליה וכמ"ש בסמוך זה נ"ל בשיטת רי"ף וראבי"ה ולפי זה מה שסיים הרמב"ן בשיטתו הנ"ל וכתב דכן דעת הגאונים ור' הגדול הא דכתב דכן דעת ר' הגדול אי כוונתו על הרי"ף וכדרכו שקראו בשם רבינו הגדול נ"ל דלא כיון אלא למה שגם הרי"ף ס"ל דלעולם זביניה זבינא היכא דלא מסר מודעא ואי מסר מודעא בכולהו לאו זביניה זבינא אבל לא היה כוונתו שהרי"ף יפרש שמעתתא דנהרדעי ומאי דאתמר עלה כן וכמו שמשמע מדברי הבית יוסף דהמדקדק בדברי הרי"ף עין בעין יראה דלא פירשו כהרמב"ן ועוד דהרי הרא"ש ע"כ לא ס"ל כהאי פי' דרמב"ן דלרמב"ן נהרדעי וההיא עובדא דפרדיסא לא מיירי במוסר מודעא אלא שהעדים כותבין מעצמן כנ"ל והרא"ש שהזכיר מסירת מודעא מוכח דס"ל שצריך מסירת מודעא ומיניה מוכח שגם לשון הרי"ף לא היה משמע להרא"ש כפי' דרמב"ן (ולא חש לדקדוקא דב"י) שהרי כל דבריו שם הם מועתקין מל' הרי"ף אות באות ואפ"ה כתב גם במעשה דפרדיסא מסירת מודעא ולא הזכיר שהרי"ף לא ס"ל כן וגם יש לשום לב על שינוי הל' דשני הרא"ש מהרי"ף שבכל מקום שכתב הרי"ף כתיבת מודעא כתב הרא"ש מסירת מודעא ונראה דדקדק כן כדי שלא יפורשו דברי הרי"ף שהן דבריו שם כפי' הרמב"ן הנ"ל שהעדים כותבין המודעה מעצמן אלא פירוש שהמוכר צריך למסור להן המודעא ונראה דגם מדברי רבינו מוכח דלא ס"ל שיטת הרמב"ן שהרי בס"א כתב סתם דכל שלא מסר מודעא מכירתו מכירה ובס"ה כתב ואם מסר מודעא כו' ולא חילק בין אי מידי דאונס הוה בההוא מידי גופיה דטעין עליה לבין במידי אחרינא משמע דלעולם בעינן דוקא מסירת מודעא ולא כתבינן בלא מסירתו ובאמת שלישנא דתלמודא דחיקא לשיטת הרמב"ן והעיקר חסר ומיהו גם רבינו מודה במקצת דברי הרמב"ן הנ"ל וכמו שכתבתי בפרישה סי"ג וס"ט ע"ש ועבב"י שהאריך מאוד וביאר לדבריהן בע"א ע"ש ולא ידעתי מאי קשיא ליה למר והקורא יראה ויבחר. השיטה השלישית היא שיטת ר' אפרים הובא לשונו בהגהת מיי' רפ"י דמכירה שכתב ז"ל אמר רבא לא כו' ע"ש וביאור דבריו נ"ל דר"ל דכשעדי מודעא הם עצמם עדי המכר הרי הוא כאילו צווח בשעת המכר ואומר איני רוצה כיון שהעדים עצמם המעידים על המכר הם יודעים כוונתו אלא שאינו רשאי לומר כן בפירוש מפני יראת האנס אבל כשעדי המודעא אינם עדי המכר הרי עדי המכר מעידים שמכר מכירה גמורה כדרך שאר מכירות שהרי לא אמר להם שאינו מוכר ברצונו אלא אדרבה אומר רוצה אני וכיון דאפשר לקיים דבריהם ולומר דאגב אונסיה גמר ומקני ואין כאן סתירה לעדי המודעא הכי עבדינן וההוא עובדא דפרדיסא ועובדא דרבב"ח תרווייהו הוה בכה"ג שעדי המכירה הם עצמם היו עדי המודעא ועבב"י שתמה עליו וכתב ומשמע מלשונו שגם במחילה ומתנה בעינן שעדי המודעא יהיו עדי הנתינה וזה דבר שסתירתו מוכח ונגלה לעין כל מהגמרא שהרי אמרו דבגיטין ומתנה לא בעינן אלא גילוי מילתא בעלמא וגם רבא לא אמר אלא לא כתבי' מודעה אזבינא והאריך בישוב דבריו בכמה מיני דוחקים שקשה על הל' לאמרן מכ"ש לבעל שכל שיעלה על דעתו שכן היה דעת הגאון ר"א והג"מ שהעתיקם וגם אין לדחוק ולומר שר' אפרים לא גרס בגמרא אי בגיטא ומתנתא כו' אלא אי בגיטא לחוד וס"ל דמתנה ומחילה תורת מכר להן ומטעם דאי לאו דיהיב ליה מידי או דעביד ליה נייח נפשיה לא היה מחיל ליה וכן במתנה והוא בכלל מה שאמר רבא לא כתבינן מודעא אזבינא שגם הם זבינא מיקרי דהא מהרי"ק בשורש קי"ח בהדיא כתב בשם התוספות שכתבו בשם ר' אפרים דבמתנה באונס ידוע א"צ מסירת מודעא אלא נראה פשוט דר"א ס"ל כמ"ש התוס' והרא"ש ורבינו דאף דבמתנה אם ידעינן באונסו א"צ מסירת מודעא לענין אם לא הו"ל אונס דהו"ל מסירת מודעא גילוי מילתא דשלא ברצון הוא נותן ובגילוי מילתא בגיטין ומתנות סגי על כזה כתב הג"מ בשם ר"א דאותה המודעא לא תהא כ"א בפני עדי המתנה עצמן דאל"כ הו"ל כאילו לא מסר מודעא וליכא גילוי מילתא כלל והוה מתנתו מתנה גמורה כיון דלא ידעינן באונסו ודוק ומיהו גם שיטה זו אינה מוסכמת בכלל ופרט לדברי רבינו הטור. השיטה הרביעית היא שיטת המרדכי בפ' חזקת סי' תקמ"ג אר"ה תליוהו וזבין כו' ע"ש עד סי' תקמ"ד והיא ג"כ שיטת רשב"ם ותוס' אלא שמ"ש דבשדה סתם גם לר"ה ל"מ מודעא אינו מוכרח שיסבור הרשב"ם כן אף שהרמב"ן בחידושיו הבינו כן מ"מ אפשר דס"ל כריב"ם והר"א דלר"ה בין בשדה זו בין בשדה סתם צריך מודעא ומהניא מודעא וכן משמע בהדיא בסמ"ג עשין פ"ב דס"ל לרשב"ם כריב"ם ושיטה זו מוסכמת עם שיטת ראבי"ה ורי"ף ורא"ש לפסק דדינא אבל לא בביאור סוגיא דשמעתתא וכמ"ש לעיל בדרישה והשיטה ההיא נראית עיקר:

יב

דדוקא גבי מכר אמרינן כיון שקיבל דמים גמר ומקנה כו' זה נלמד ממ"ש לעיל הגמ' מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גילוי מילתא סגי עיין בב"י מה שהקשה שם ממתני' דסקריקון ומה שתירץ שם:

יג

כתב הרמב"ם ז"ל בד"א שצריך מודעא כו' אבל הגוזל והוחזק כו' דברי הרמב"ם כתבם ג"כ רי"ו בלי חולק על דבריו עיין בב"י במה שתמה על הרמב"ם בזה ומה שתירץ ובקיצורו דב"י לא נתיישב תמיהתו דאין שייך לומר שהרמב"ם יקח סוגיא לעצמו נגד סוגיית התלמוד המקשן והתרצן ומנ"ל לומר כן. ויותר התימה על רי"ו שכתב דעת הרמב"ם בלי חולק וכבר השיגו הראב"ד המ"מ וב"י. ולדעתם הוא נגד סוגיית התלמוד ולפי מ"ש לעיל בדרישה ס"ב נתיישבו התמיהות כי כתבתי שם שהרמב"ם מכח קושיא בהסוגיא הוכרח לפי דעתו לחלק בין הוחזק גזלן לסתם גזלן וכתבתי שם שלהרי"ף והרא"ש ורבינו יש להן ישוב אחר לאותה הקושיא ע"ש ולפ"ז צ"ל דדין גזלן נחלק לג' חלקים דבלא הוחזק גזלן כלל אפי' הרמב"ם מודה דדין אנס יש לו ובהוחזק עליה גזלן פעם א' ויצא מידו ועתה בא לקנותה ומגזם לו שבאם לא ימכרנה לו יגזלנה מידו בזה פליגי הרמב"ם והרא"ש וכמ"ש בס"ס קנ"א וכאן איירי בהוחזק עליה לגזלן גם עתה שכבר חזר וגזלה בהא גם רבי' מודה וכמ"ש בפרישה ודוק:

טו

וכן כתב הרי"ף והרמב"ם בב"י כתב דלא כייל רבינו להרמב"ם בהדי הנך רבוותא אלא לומר שהצד השוה שבהן דכי מסר מודעא על הביטול המודעא קיימת ושלא כדברי הרא"ש אבל גם הרמב"ם ס"ל דאם ביטל המודעא (ולא מסר תחילה מודעא על הביטול) דהמודעא בטילה ודלא כרב האי וכ"כ מ"ו ר"ש ז"ל וז"ל ואני מצאתי ברי"ף פ' השולח דמהני ביטול מודעא וכ"כ הרמב"ם להדיא ונ"ל דאיירי רבינו שמסר מודעא ואמר אפי' מה שאבטל אח"כ הכל אני מבטל דבכה"ג כתב הרמב"ם להדיא כן אבל הרי"ף לא כתב מזה מידי ואפשר שבתשובה כתבה עכ"ל והנה מ"ש מ"ו שמצא כתוב באלפס פ' השולח כו' יגעתי ולא מצאתי שכ"כ שם כי אם את אשר הביא לשון הגמרא דערכין דס"פ האומר משקלי עלי ז"ל אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעתו מודעא פשיטא ל"צ דעשייה וארצי מ"ד ביטולי בטליה למודעיה קמ"ל עד דמבטל למודעא קמא בפירוש עכ"ל הגמרא בקיצור הביא הרי"ף פ' השולח דף תק"ע סוף ע"א וע"כ צ"ל דאין ראיה משם לביטול מודעא על זבינא או מתנה דא"כ תקשה מיניה לרבי' האי דהא גמרא ערוכה היא בלי שום חולק והחילוק מבואר בספר העיטור בהדיא הביא הב"י דשאני התם דקאי (אאי ל"מ) [אאלו] שכופין ליתן גט ומש"ה אחר שביטל המודעא שמסר על הגט אע"ג דביטלו באונס מ"מ הא קיי"ל דגט מעושה בישראל כה"ג הוא כשר מה שאין כן במסירת מודעא על זבינא וכ"ש על מתנה וא"כ אין ראיה משם לומר דהרי"ף ס"ל דמהני ביטול מודעא בזבינא ומה"ט נראה דס"ל לרבינו דגם להרמב"ם ל"מ ביטול מודעא הנעשה באונס. ולא כתב הרמב"ם דמהני ביטול אלא כשאין ידוע אם הביטול היה מחמת אונס דאז אמרינן מסתמא כיון דמסר מודעא אהמקח ולא מסר מודעא אהביטול הביטול היה ברצון כל זמן שלא נודע לנו בבירור שנאנס גם אהביטול כ"כ הרשב"א בתשובה בהדיא הביאה ב"י בס"ס זה במס"ט ז"ל מ"מ נראין הדברים שצריכים העדים לידע שהיתה אנוסה גם בביטול המודעא שאל"כ ביטול המודעא מוכיח שנתרצית אבל אם העידו העדים שגם הביטול לא עשתה כ"א מתוך האונס הרי ההודאה בטילה ואין בה ממש שאף הביטול לא היה אלא מתוך האונס עכ"ל. והרי מתשובת הרשב"א נראה ומוכח מתוכה דס"ל כהרמב"ם ואפילו הכי כתב דמסתמא אמרינן דהביטול עושה ברצון. ונראה דהא דסיים הרמב"ם וכתב דאם מסר תחלה מודעא על ביטול מודעא דתו לא (מיבעיא) [מהני] ביטול זהו מיירי ג"כ אף שלא ידענו אם אח"כ ביטל מודעי דמודעי באונס מ"מ כיון דמסר תחלה מודעא על כל ביטול מודעא שיבטלנו מסתמא אמרי' דכל הביטולים שיעשה אח"כ מתוך האונס עשאם. וגם הרשב"א הנ"ל מודה לזה ולא כתב דל"מ מסתמא אא"כ לא מסר מודעא תחלה אביטול מודעא. וזה נ"ל פשוט בכוונת רבינו ז"ל במ"ש וכ"כ הרי"ף והרמב"ם דמיירי היכא דידוע דנאנס על הביטול שמיניה איירי ר' האי כמבואר לשונו שמביא רבינו ואף שהב"י מביא דברי בעל העיטור שמביא דברי רב האי ומשמע משם דל"מ הביטול אא"כ ידעינן דנסתלק אונסו מ"מ אינו מבואר בלשון רבינו האי כן ורבינו לא הבינו כן. וא"ת אף שהבינו כן מ"מ מדלא הביא כאן לשונו כן ש"מ דאותו דבר לא מסתבר ליה כלל ולא הביא מלשונו כ"א את אשר הסכים עליו הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש וק"ל. אבל באמת מדברי המ"מ משמע ומוכח דפירש להרמב"ם דאף אם ביטל המודעות מתוך האונס מהני הביטול שהרי כתב שם אדברי הרמב"ם ז"ל שכתב העידו עליו עדי המכר שביטל כו' זהו פשוט והוא מבואר בערכין ס"פ האומר משקלי עלי דכי ביטל להמודעא בטילה המודעא אפי' בגט וכ"ש במכר וכ"כ כל המפרשים ז"ל עכ"ל הרי דהביא ראיה לדברי הרמב"ם מההיא דערכין הנ"ל ושם מיירי אפי' כשידוע שבאונס ביטל המודעא דומיא דמ"ש תחילה ל"צ דעשייה וארצי דהיינו ריצוי באונס וקאמר דלא (מיבעיא) [מהני] עד דמבטל להמודעא בהדיא ור"ל נמי אפילו אם בטלו באונס מהני. ומהתימה על המ"מ שסיים וכתב שכן כתבו כל המפרשים והרי כבר נתבאר דרבינו האי ובעל העיטור לא סבירא ליה הכי וגם הרמ"ה שהביא רבינו לא סבירא ליה הכי וגם אין ראיה מגט דשם מהני גט מעושה בהני שכופין אותן לגרש וכמ"ש ולא כמ"ש הרב המגיד דנלמד מגט לזבינא במכ"ש וצ"ל דס"ל להמ"מ דשם בערכין איירי בכל מיני גיטין אפילו במגרש מרצונו וא"ש אבל רבינו לא ס"ל הכי וכ"כ שם הר"ן דאיירי בהנהו שכופין אותן להוציא ע"ש. ובבית יוסף ובכ"מ הביא דברי המ"מ וכתב עליו ז"ל משמע דס"ל דה"ט דהרמב"ם דמהני ביטול מתוך האונס משום דלא עדיפא ביטול מודעא מתוך האונס מאונס המוכר עצמו דאמרינן אגב אונסיה גמר ומקני ה"נ גמר ומבטל מודעא עכ"ל ול"נ לי דא"כ דס"ל הכי היינו הוא סברת הרא"ש. דכ"ר בסמוך ולסברא זו אף אם מסר מודעא להביטול ואמר תחילה כל הביטולים על המודעות עד עולם שאעשה על כולם אני מוסר מודעא מ"מ יש תיקון להרא"ש כשאמר אח"כ בשעת המכר כל מה שאמרתי תחילה שלא יהא ביטול עד עולם גם אותו דיבור דלעולם אני מבטל עתה ומהני לסברת הרא"ש דאמר אגב אונסיה וזוזי גמר ומבטל גם המודעא בכל ענין ודוחק לומר שהרמב"ם ס"ל כסברת הרא"ש לחצאין לכן אשר כתבתי ראשונה בביאור דברי הרמב"ם ע"פ הבנתו דרבינו נ"ל עיקר ודוק. או שהודה לו כו' ז"ל ב"י תמיהא לי דכיון שהוא אניס מה מועלת הודאה זו הא איכא למימר אי לאו דאודי ליה כו' וכדאמרינן גבי הודה שנתן לו מעות עכ"ל ור"ל דביטול המודעא דס"ל להרא"ש דמהני יש טעם לדבר לומר שחזר בו מהמודעא אבל כשמודה בו בפני עדים שלא מסר מודעא והרי יש עדים שמסר מודעא לפניהם מוכח לפנינו שמחמת יראה הוצרך לומר שלא מסר מודעא ולהרמ"ה דל"מ ביטול מודעא דלא יהני נמי במודה שלא מסר מודעא ונראה דגם להרא"ש דס"ל דמהני כשמבטל המודעא נוכל לומר דס"ל דלא מהני הודאתו שלא מסר מודעא כיון דיש עדים שמסר מודעא מיהו י"ל דטעמא דהרמ"ה כשהודה שלא מסר המודעא הרי הוא נאמן כק' עדים לומר שמעולם לא היה כאן מודעה מה שאין כן כשמבטל מודעא דבשעת ביטול אנו יודעין שמסר מודעא תחלה ומש"ה ל"מ הביטול ג"כ דאמרינן מחמת אונסו ביטל והר"ן כתב בשם הרשב"א בפ' השולח דאין לו תקנה למסירת מודעא אלא אם כן יפסול אחר כך בשעת ביטול העדים שיעידו על מודעא שמסרתי בפניהן והביא ראיה לדבריו דזה מהני וגם ע"ז (מהני) [חולק] הר"ן ודחה ראיותיו שם ומסיק וכתב דנראה דאם מסר תחלה מודעא על הביטול עד עולם תו אין לו תקנה לבטל המודעא ע"ש ועיין בסמ"ע דכתבתי הכרעתו כהרי"ף והרמב"ם דכיון שמסר מודעא ואומר אף כשאמכור ואטול מעות ואבטל מודעא לא ליהוי ביטול כי הכל באונס אני עושה הרי גילה דעתו דלא גמר להקנות אגב אונסיה וזוזי ודלא כסברת הרא"ש ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.