דרישה/חושן משפט/קצב

דרישה ‏ חושן משפט קצב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כיון שנעל או גדר כו' משנה היא בפ' חזקת ובגמ' שם דנ"ג וכמה כ"ש כדשמואל דאמר שמואל גדר גדר והשלימו לעשרה ופרץ פרצה כדי שיוכל ליכנס בתוכה ה"ז חזקה ע"ש פירושיה דשמואל ועי' בפי' רשב"ם [וקצת מנהו בב"ח]: וכתב הרמב"ם שצריך ג"כ שמתחילה כו' הב"י כתב ז"ל הרמב"ם פ"א דמכירה כתב המחזיק בגדר כיצד כגון שהיה שם גדר והיו עולין בנחת והוסיף עליו כל שהוא והשלימו לעשרה ונמצא שאין עולין אלא בדוחק הרי זה מועיל וקנה. וברא"ש כתב מימרא דשמואל כמות שהיא וסובר רבינו דכיון דמפשטא דמימרא היא דוקא דהשלימו לעשרה דהא אמר שמואל וגדר גדר והשלימו לי' כו' אם איתא דס"ל להרמב"ם והרא"ש דל"ד הו"ל לפרושי ואין זה כדי להכריע דכן דרכו לפעמים להעתיק לשון הגמרא וכמו שנפרש הגמרא נוכל לפרש דבריהן עכ"ל. ולי נראה שהדין עם רבינו ושאין לתרץ דנקט לישנא דשמואל דודאי שמואל הוצרך לומר והשלימו לעשרה כדי שמתוכו יובן דמיירי כשכבר עיילי ברווחא והשתא עיילי בדוחקא (וכמ"ש רשב"ם דסתם השלמה לעשרה הכי הוה וקיצר שמואל בלישניה וסמך אמבין) אבל הרמב"ם שכתב פירושא דמילתא דהיינו שהיו עולין בנחת אי איתא דס"ל כהרשב"ם ל"ל להזכיר כלל והשלימו לעשרה אלא לאו ש"מ דוקא קאמר והוכחה זו מספקת בדברי הרא"ש והרי"ף ז"ל שהביא מימרא דשמואל ופי' הגמרא עליה ואי דס"ל דשמואל אורחא דמילתא קאמר לא הו"ל להביא מימרא דשמואל כלל אלא המשנה ופירוש דגמ' לחוד (קאמר) וק"ל:

ב

ונעל פי' רשב"ם שתיקן המנעול כו' שם בדף נ"ג אהך מימרא דשמואל הנ"ל כתב ז"ל וגם נעל כל שהוא נמי איכא לפרושי כה"ג שסתם פתח סתימה כל שהוא דמעיקרא עיילי ליה ברווחא והשתא עיילי ליה בדוחקא א"נ שקבע מנעול בדלת דהיינו בנין אבל סגר הדלת ונעל במפתח בנכסי הגר אינה חזקה דאין זה אלא מבריח ארי ואע"ג דבריש פסחים [עב"ח שמביא ל' רשב"ם] ואף שרשב"ם לא הזכיר בכל דבריו אלא נכסי הגר אין להקשות כו' [כמו שהקשה הב"ח ותירוצו] ועוד דהא אמנעול דמתני' הוא דמפרש ליה לפירושו התם ונעל דמתני' גם במוכר או נתן איירי כמוזכר שם במתניתין וכן משמע גם כן מדבריו שכתב שם דף נ"ז אהא דאמר עולא כל שאילו בנכסי הגר קנה כו' והא דנקט בלישנא נכסי גר אפשר משום דמהתם מוכח ליה דלאו נעילה ממש היא שהרי שם אמרו שהמעמיד הדלת קונה משמע הנעילה לחוד ל"מ וכמו שהקשו מזה התוס' והרא"ש ובסמוך אכתוב לשונם וק"ל: בהעמדת דלת כו' ז"ל ב"י ותימה על רבינו כולי [עב"ח שמביאו] ואחר העיון ודקדוק במקור הדברים ראיתי דלק"מ. דז"ל תוס' שם דף נ"ב נעל פי' ר"ש דהאי נעל היינו שקבע מנעול בדלת אבל סגר הדלת לא ולא משמע כן בגיטין ובהזורק דקאמר תיזיל איהי ותיחוד ותפתח אלמא בנעילה לחוד קניא שלא היתה יכולה לעשות מנעול דבשבת היה כו' (ואע"ג דבסמוך כתב הרא"ש דלרשב"ם בתיקון המנעול בלא נעילה סגי וא"כ הוה ליה למידק דלא מיירי התם בשעשה המנעול דא"כ למה אמר תיחוד ותפתח דהו"א דלמא גם לרשב"ם צריכי תרתי והרא"ש בסמוך לפי האמת כ"כ וק"ל) ועוד דלקמן (דף נ"ב) קתני סיפא הכניס תרנגולין בתוך הבית הרי זה חזקה וה"ט משום דמסתמא כשנתן שם תרנגולין נעל דלת לשמרן אלמא בנעילה לחוד קנה וכ"כ עוד בפרק שור שנגח דף נ"ב וכן כתב הרא"ש דף קצ"ח. וכתב עוד הרא"ש וא"ת והא אמרינן לקמן הבונה פלטרין כו' [עב"ח שהביא ל' הרא"ש] ובתוס' שם הקשו שם קושיא זו על דבריהם ולא תירצו ביה מידי. אבל התוס' בב"ק דף נ"ב הסכימו דאורחא דמילתא קאמר נראה להדיא מדבריהם דסברא דליבני בעלמא הוא דאפיך סברא ומש"ה לא מהני העמדת דלתות ותיקון [מנעול] נמי לא מהני וא"כ קשה מאי שסיים הרא"ש וכתב ומתוך פירשב"ם משמע כולי הנה בהעמדת דלתות כו' ודוחק לומר דלשיטת רשב"ם כ"כ אבל לדידיה לא ס"ל דמהני דא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש גם אין לומר שכתב הרא"ש זה לאי נמי וכמו שמשמע מדברי (הפי') [הב"י] שכתב ז"ל ורבי' שכתב כלשון האחרון דהרא"ש דהא כבר כתב הרא"ש סברא זו וכמ"ש לכן נראה מוכרח מלשון דס"ל דאף בנכסי הגר לא קנה העמדת דלתות ותיקון מנעול לחוד בלא נעילה אבל כשלקח מיד חבירו או במתנה מהני תרווייהו והשתא אתי שפיר דלא הזכיר הרא"ש בזה נכסי הגר גם בריש דברי הרשב"ם בתיקון מנעול לא הזכיר נכסי הגר כי אם בסיפא ומטעם שכתבתי לעיל והרא"ש ריש דבריו נקט ולא קאי אנכסי הגר ובזה מודה הרא"ש לרשב"ם ומטעם שאכתוב בסמוך ונעילה סבירא להו דמהני לחוד אפי' בנכסי הגר וכמבואר בדברי התוס' והרא"ש דזהו לדבריהם פי' נעל הנזכר במשנה דקאי גם אנכסי הגר וזהו דעת רבי' שכתב כאן בשם הרא"ש דמהני בקנין אחד לחבירו הן העמדת דלתות הן תיקון המנעול הן נעילה כל אחד לחודא כדדייק לישנא דהרא"ש וכמ"ש והשתא א"ש דלא השיגו התוס' והרא"ש על דברי רשב"ם במ"ש דתיקון מנעול מהני אלא אסוף דבריו במ"ש דנעילה לא מהני אלא ודאי מודים דמהני בלקיחה וה"ה דהעמדת דלתות נמי מהני ביה דשווים הם כדמסיק הרא"ש ואם כן ע"כ צ"ל דמ"ש הרא"ש ותוס' אח"כ דהעמדת דלתות לחוד לא מהני בנכסי הגר לחוד ס"ל הכי וה"ט משום דבנכסי הגר בעינן שיעשה מעשה שיהיה תועלת גמור בקרקע שישביח בגוף הקרקע וכל עוד שלא נעל לא השביח בגוף הקרקע כלום וכדאמר תלמודא בהדיא ליבני הוא דאפיך משא"כ בנכסי חבירו שא"צ אלא שיעשה איזה מעשה שיהא קצת תועלת למעשה לקרקע אף שלא הועיל תועלת גמור וכמש"ר בסמוך לענין נתכוין אדעתא דארעא דקיל לן בנכסי חבירו יותר מבנכסי הגר מטעם שבנכסי חבירו כיון שמחזיק בפני המוכר או בשליחותו סגי במעשה קל שבקלים שיהיה רמז לקנין מה שאין כן בנכסי גר דליכא דעת אחרת מקנה לו בעינן שיחזיק חזקה מעלייתא. ואין להקשות מנ"ל לרבי' לחלק בהכי כמו שהקשה ב"י הנ"ל דהא כבר כתבתי דזה מוכרח מדבריהם שהשיגו על מה שכתב דתיקון מנעול לחוד מהני [בגר] ש"מ דס"ל כוותיה בקנין בנכסי חבירו (ולהנ"י) [ולהכי] דברי רבי' נכונים מאוד שכאן בנכסי חבירו פסק דכל א' מג' דברים דהיינו או נעל לחוד או תיקון מנעול לחוד או העמדת דלתות לחוד קני ולקמן בסימן ער"ה דמיירי בנכסי הגר כתב דבעינן העמדת דלתות ונעל אבל אם א' מהם לחוד ל"מ. ומ"ש שם בסימן ההוא ריש ס"ט כיצד היא החזקה בנכסי הגר כדרך שמחזיק הלוקח כגון נעל כו' עד כדפרשינן לעיל ר"ל למר כדאית ליה בפירוש מלת נעל ולמר כדאית ליה דהיינו לרשב"ם פירושו תיקון מנעול (וה"ה העמדת דלתות) אבל נעל לחוד לא ולהרא"ש ותוס' ורבי' פי' נעל הדלת כפשוטו ותיקון מנעול ל"מ וה"ה העמדת דלתות ודוק ועיין מ"ש עוד מזה בסי' ער"ה בדרישה:

ג

וי"א שגם בפתיחת דלת קונה כו' ועיין בהרא"ש פ' הזורק שסתר ראיות הי"מ מכח ב' טעמים וכתב ב"י ומתירוץ שני שכתב הרא"ש דנעילה לחוד לא מוכחא שיהיה לשום קנין כו' יש ללמוד דהקונה בית שהוא דר בתוכה לא קנה עד שינעול ויפתח וע"פ זה אפשר לומר שמפני כך כתב הרמב"ם וחזר ופתחו שאם אינו חוזר ופותחו מיד לאו מוכחא מילתא לשום קנין אלא שהוא נועל הדלת כדי לשמור מה שבתוך הבית בשליחותו דב"ה אבל כשחוזר ופותחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קנין עכ"ל. ביאור דבריו כמו שהרא"ש כתב שהנעילה לחוד אינה מוכחא מילתא דהוי לשם קנין באשה שהיתה דרה בבית בעלה והיתה רגילה לסגור חדר זה אפשר דה"ה איש אחר בבית שהיה דר בו וי"ל דהרמב"ם מצריך כן בכל ענין פתיחה דס"ל כי זולת זה שייך לומר דילמא בשליחות הבעה"ב נעל אע"פ שאינו דר עמו ולפי זה צ"ל דהא דקתני המשנה ונעל לחוד משום דהחזקה בנעילה לחוד היא למפרע אחר שיפתח ויהיה ניכר שנעל לשם חזקה אבל הרמב"ן ג"כ תמה על הרמב"ם בזה ועי' מ"ש כסמ"ע:

ח

וכמה שיעור רוחב הדרך כו' אם אינו מסוים במחיצות כו' עפ"ר שכתבתי שם שיש שתי גירסאות ויש לתמוה איך הניח רבינו כל הנך רבוותא ועמהן אביו ורבו ולא הזכירם כלל אף שנראה שהדין משתנה לפי גירסתם ותפס גירסת רשב"ם ודינו לחוד וב"י הקשה גם כן קושיא זו והניחה בתימה על רבי'. ולי היה נראה ליישב זה מתוך דברי התוס' שכתבו שם ז"ל ולא אמרן כו' [עי' ב"ח שמביאם] והנה י"ל דמכח קושייתו של רשב"ם על גירסא השניה דהקשה כיון דשביל של כרמים מכר לו למה לא יתן לו כל צרכו וגם התוס' הסכימו לסברתו זאת אלא שפירשו בע"א מש"ה נראה לרבי' דהגורסים כן פירשו שביל של כרמים הוא דיש לו מחיצות משני הצדדים וע"ש זה דוקא נקרא שביל ומש"ה גרסי ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא ר"ל שיש שם מחיצות גבוהות שאינן באין לסיים ולהיכר בעלמא מש"ה בעינן (שידחק) [שירחק] המחיצות וליתן לו כשיעור שילך טוען משוי אבל מסיימי מחיצתא ר"ל שיש מחיצות נמוכות לסיים ולהיכר בעלמא (דיזכי) [די כי] שקיל כרעא ומנח כרעא אבל כשלא היה מחיצות כלל מזה לא איירי וס"ל דלא עדיף מיש לו מחיצות נמוכות ורבינו דלא קאמר ל' הגמרא שהוא שביל אלא כתב המוכר דרך לחבירו ומיירי בסתם דרך שאין לו מחיצות ואף שכתב כגון שביל של כרמים לדוגמא נקטיה כמו ששביל מיוחד להילוך לחוד כן מכר לו דרך המיוחד להילוך לחוד אבל לא נקטיה לדוגמא שהוא עשוי בשביל שיש לו מחיצה מזה ומזה מש"ה א"ש מ"ש דאינו נותן אלא כדי שיוכל כו' והוא מכוון ע"פ דעת הגאונים הנ"ל והיא היא ודוק. עוד היה נראה ליישב דרבי' ס"ל דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם דגרסי לא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצות כו' פירשו הגמרא כפי' הראשון שכתבתי בפרישה דמיירי בשיעור השביל עצמו דמי שמכר לחבירו סתם שביל כמה נותנין לו ומש"ה קרוי שביל דבזה מסתבר' גי' רא"ש ורמב"ם דכל שיש מחיצות סבר וקיבל להכי כל שאפשר לו לילך ביניהם דהיינו דשקיל כרעא ומנח כרעא די לו בכך כיון שראה המחיצות ולא התנה עם המוכר שיסתור המחיצות וירחיב לו הדרך וכי ליכא מחיצות מסתבר דדעתו היה על סתם דרך דהיינו כשיעור שילך אדם טוען משוי זמורות והדר. אבל רבי' איירי בקונה מקום ידוע לדרך ובא ללמדו כמות הקנייה שיקנה ע"י הילוך פ"א בהא מסתבר גי' רשב"ם דבליכא מחיצות דאין שביל זה עשוי להילוך לבד שהרי צדדיו ראויין לזרוע וליטע עליהן ואין על צדדיו דין קניית דרך שנקנה בהילוך אלא דין שדה שאינה נקנה בחזקת הילוך אלא בחזקה גמורה כמו נעל גדר ופרץ לכן לא קנה בחזקת הילוכו אלא כשיעור הצריך לסתם הליכה דהיינו דשקיל כרעא כו' דההוא יש לו דין דרך ואם קנה ממנו שביל רחב יותר צריך לעשות בהנשאר חזקה גמורה אבל כשיש מחיצות כל שביל ההוא עביד להלוך לבד לא לזרוע אף שהוא רחב קצת מ"מ אין בו כדי שיעור חרישה וזריעה ושם דרך עליו ולא שם שדה ולהכי נקנה בחזקת הילוך לבד ומיהו ודאי כל שרחב הרבה בין המחיצות דהיינו יתר מכדי שיעור הליכת אדם טעון משוי אין אותו הנשאר בתורת שביל ולפי זה שתי הגירסאות אמתיות לדינא ורבינו איידי שהתחיל בדין מכר לו דרך לתשמיש הילוך דקנה בחזקת הילוך לבד רצה לסיים בההוא דינא גופא ולבאר לנו כמה קנה ע"י שיעור ההליכה וממילא נשמע שמי שמכר לחבירו סתם שביל כשאין מחיצות לשביל קנה כשיעור שיכול לילך טעון במשאוי דהא הוא שיעור הליכה גמורה וסתם קונה שביל דעתו שיהיה שביל ההוא מספיק לו לכל הליכותיו שיצטרך לילך (ומיהו כיון שאפשר לילך כשיעור פחות מינ' לאו שם שביל עליו לענין קנייה ע"י הליכה) וכשיש מחיצות נמי פשוט שאם אינו רחב אלא כשיעור דמנח כרעא כו' אין לו יותר דהא סביר וקיבל ולהכי השמיט רבי' גירסת הרא"ש כנ"ל ליישב דעת רבי' וכן דייק לשונו דכתב וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוך כו' מה שלא תמצא ל' זה בהרי"ף והרא"ש. גם יתיישב בזה למה השמיט רבי' מה שאמרו בגמרא דדרי טונא והדר לפי דתלמודא בכמות הקנין ממש איירי ורבינו לא איירי אלא בכמות הקנין ע"י שיעור הילוך דשיעור שיכול לילך שם טעון במשאוי לבד שם שביל עליו ולא יותר. ומיהו אפשר נמי לומר דמאחר דדייק רבינו וכתב טעון זמורות לא איצטריך תו למיכתב תיבת והדר דממילא נשמע דאל"כ מ"ש זמורות דנקט משאר משאוי אלא משום דקני הזמורות מרובין וצריכין הרחבת מקום גדול כשיעור שיכול להתהפך ודוק. אלא שקשה שהרי הרמב"ם ג"כ כתב כל' רבי' בפ"א מה"מ ז"ל וכמה שיעור רוחב הדרך שיקנה בהילוכו ופירשו המ"מ כמ"ש ביאור ל' רבי' ואפ"ה גירסתו הפוכה וכגירס' הרי"ף והרא"ש לכן נראה יותר כמ"ש בישוב הראשון ודוק:

יא

והראב"ד השיג עליו וכתב כו' עמ"ש בפרישה וא"ל הא מצינו שביל של כרמים שנקנה בהילוך גרידא אע"פ דנהנה הוה ולא מהנה וכן במציע מצעות וישן עליה קונה אפי' בנכסי הגר וכמש"ר להדיא סימן ער"ה כבר תירצו הרא"ש ושאר מפרשים דשאני אכילת פירות והדומה לו דלא נהנה מגוף הקרקע כלום אבל ההולך בשביל כרמים ומציע מצעות שנהנה מגוף הקרקע מש"ה אע"פ שאינו מהנה קני דאין לך הנאה גדולה מזו לקנין כיון שגוף הקרקע נשתעבד לו ולגופו ודמיא להא דאמרינן התם בב"ב דף נ"ג דתניא בקנין עבד כיצד בחזקה נעל לו מנעלו או התיר לו מנעלו כו' קנאו שמבואר מיניה דדוקא במלאכת שימוש גופו קנאו משום שהוא מלאכת עבד לרבו ובע"ע אסור לקבל עבודה זו אבל בישל לו קדירה או תפר לו בגד או עשה אחת מהמלאכות לא קנאו דהני אכילת פירות הוא ולא הוי חזקה וכב"י ז"ל ומדברי הרא"ש פרק הנזכר גמרא בד"א שמחזיק משמע שהוא מפרש מ"ש בגמרא והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה לענין קנין לאלתר וכן משמע מדברי התוס' שם ושמא להרא"ש שאני ליה בין עבד לקרקע דקרקע בעת הנאתו מינכר לכל שהיא שלו אבל כשתופר בגד או מבשל קדירה לא מינכר דלרבו הוא אבל מלאכה דעבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו לבית המרחץ כיון דאחריו הוא הולך מינכר מילתא שהוא עבדו עכ"ל ב"י. ול"נ כלל דא"כ דברי רבינו דלא כהרא"ש וגם לא מצאתי שום הוכחה כלל שיסברו כן לא בתוספות ולא ברא"ש וממ"ש רבי' לקמן סי' ער"ה ר"ס ט' משמע להדיא שהוא מפרש מ"ש והא אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה בחזקת ג"ש איירי וכדעת (הרמב"ם) [הראב"ד] ודוק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.