דרישה/חושן משפט/יז

דרישה ‏ חושן משפט יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ח

לפיכך תלמיד שיש לו דין לפני רבו כן הוא ל' הרמב"ם פכ"א דסנהדרין ובגמ' ר"פ שבועת העדות אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן וע"ה דאית להו דינא בהדי הדדי לא ליקדום צורבא מרבנן וליתיב משום דמיחזי כמאן דמסדר לדינא ולא אמרן דלא קביע ליה עידנא אבל קביע ליה עידנא ל"ל בה מימר אמר בעידנא טריד כן הוא לפי גירסת הספרים דידן וכן הביא הרא"ש וזהו דעת הרמב"ם ורבינו אלא שיש לדקדק מנ"ל דמיירי בתלמיד לפני רבו ואפשר דס"ל כיון דקאמר תלמודא עלה ולא אמרן אלא דלא קביע ליה עידנא משמע דבתלמיד איירי אבל מל' רש"י לא משמע הכי שהרי פי' וכתב ז"ל לא להקדים כו' אפי' יושב ושותק דמיחזי כמאן דמסדר ליה טענתיה כו' עד קביע עידני' שהדיין רבו ויש לו קביעות ללמוד עכ"ל ומדהוצרך לפרש שהדיין רבו אמ"ש קביעא ליה עידנא ש"מ דברישא דלא ליתיב בכל ענין איירי אפילו באינו רבו וק"ל וברי"ף ראיתי שכתב הך מימרא וליתב קמיה רביה כו' משמע שגירסתו בגמרא כך היה וא"כ אפשר שהיא היתה ג"כ גרסת רבינו והרמב"ם בגמרא ובב"י כתב אדברי רבינו [עב"ח שהביאו]. ול"נ שאינו מוכרח דאיכא למימר אדרבא לרבותא נקטיה דאפילו תלמיד אסור כי לית ליה עת קבוע ולא אמרינן אימר כשרבו פנוי הולך אצלו ואז לומד עמו. א"נ פעמים תלמיד דאין לו עת קבוע ולומד ושומע כל היום ודוחק לומר שזהו ג"כ עת קבוע מקרי:

ט

לשון הרמב"ם לא יהיה הדיין שומע כו' אא"כ היה מכיר כו' הב"י בסימן קכ"ד דייק מל' הרמב"ם זה דס"ל דאפילו תובע אין לו למנות אנטלר ומורשה ע"ש. ולפי דבריו ק"ק ארבינו שמביא כאן ל' הרמב"ם ומשמע דס"ל כוותיה ולקמן בסי' קכ"ד כתב דאין לנתבע להעמיד מורשה משמע הא תובע שרי וכמ"ש שם טעם לחלק בין תובע לנתבע וצ"ל דס"ל להב"י דלרבותא נקט רבינו שם נתבע דהתובע פשיטא דאסור להעמיד מורשה כיון דיכול ליתן כח ורשות על תביעתו לאחר ולהקנות לו הממון ואז לא יהיה עליו מורשה אלא שם בעל דבר אלא אפילו נתבע דאין בידו להקנות שום דבר שיחול עליו הקנין דכח ורשות והו"א דמותר למנות מורשה במקומו קמ"ל. ומ"ו ר"ם ז"ל הביא ל' הב"י הנ"ל בד"מ שלו לקמן בסי' קכ"ד וכ' עליו ז"ל ול"נ דמתורגמן ומורשה שני עניינים הם דמתורגמן היינו שבע"ד עצמו לפני ב"ד רק שהמליץ בינותם וזה אסור אף בתובע דמאחר שהוא לפני ב"ד יטעון בעצמו אבל כשאינן לפני ב"ד ושולחין כחן ורשותן ביד שלוחן וזהו ענין המורשה שמותר בתובע ולא בנתבע עכ"ל מ"ו ר"ס. וק"ל דלפי סברתו אין מקשה בגמר' כלום אעובדא דרבא הנ"ל דהא י"ל כיון דלועזים הוו ולא יכולין לטעון בעצמן הו"ל כאילו לא היו שם כלל דשרי לטעון ע"י מורשה ואפשר דמש"ה דקדק מ"ו ר"ס וכתב ושולחין כחן ורשותן ביד שלוחן ללמוד דדוקא ע"י כח ורשות הוא דשרי וס"ל דהא בהא תליא דכשבע"ד לפני ב"ד אין נותנין כח ורשות וכשאינן לפני הדיינים שולחין כחן ורשותן ביד שלוחן והם לועזין לפני הב"ד היו א"כ לא מקשה כלום אב"י דמ"ש הב"י בשם הרמב"ם ר"ל כשלא שלחו כחן ורשותן וכתב דבזה אפילו לתובע אסור וצ"ע. ומה שנוהגין עתה בזמנינו לדון הלועזים ע"י מליץ שביניתם אף שהדיין אינו מכור בלשונם כלל ה"ט כיון דבזמן הזה הדיינים קבועים הו"ל כקבלו עלייהו וכל מילי שרי בדקבלוהו עלייהו וכדאמרינן נמי לענין עדות לקמן סימן כ"ח וכן לענין שאין דנין בלילה ואם קבלוהו עלייהו שרי כדלעיל סי' ה' וא"ת א"כ מאי קשיא לתלמודא בההיא עובדא דרבא דילמא גם התם בקבלוהו עלייהו הוה וי"ל דמדקאמר אוקי רבא מתורגמן משמע דלחידושא מילתא קאתי דאי בקבלוהו עלייהו מיירי מאי קמ"ל תלמודא פשיטא וק"ל:

י

ולשנות אותם כו' עבפ"ר שם כתבתי דר"ל דקודם סילוקם מהב"ד ישנו אותם ואף שהרי"ף והרא"ש פז"ב הביאו הך דינא דצריך הדיין לשנותה כו' בשם הירושלמי בתר מתני' דקתני התם נושאין ונותנין בדבר ב' אומרים זכאי כו' משמע דהשנות הלשון תהיה אחר המשא ומתן שביניהן וכמו שאנו נוהגין זה לאו דיוקא הוא דהא איכא למידק איפכא מדכתבו להירושלמי קודם המשנה שכתבו אחר זה שכתוב בה גמרו את הדבר היו מכניסין אותו כו' וק"ל ומן סדר הירושלמי זה עצמו יש לדייק דצריך להשנות הטענות מיד דכתב דין זה ואח"כ כתב הדינים דאסור לדיין לומר מקבלין אתון חד סהדא וכד הוה חזא זכות הוה פתח לו וכמ"ש לשונו בסמוך ודו"ק:

יג

אפילו הביא א' מבע"ד עד א' כו' ראה הדיין זכות לא' כו' ואינו משמע כן בירושלמי כו' נראה דגם דברי הרמב"ם המה נלמדים מירושלמי דגרסינן שם והביאו הרי"ף בפרק ז"ב ז"ל רב הונא הוה מיקל לדיינים (פי' מזלזלן) דאמרי מקבלון אתון עליכם חד סהדא אלא אינון יימרון את לא תימר רב הונא כי הוה חזא זכותא לבר נש ולא הוה ידע ליה הוה פתח ליה משום פתח פיך לאילם עכ"ל והנה כדי שלא תקשה דברי רב הונא משני מימרות הנ"ל מש"ה חילק הרמב"ם וכתב דבמימרא ראשונה לימדנו רב הונא דאסור ללמד לא" מבע"ד כו' ובמימרא שנייה איירי כשרואה הדיין שהבע"ד מבקש לאמרו ואינו יכול לחבר הדברים כו' והרא"ש לא הביא בפסקיו שם מימרא ראשונה דר"ה ומימרא שנייה כתבה אבל לא בשם סתם רב הונא אלא בשם ר"ה בר חייא ע"ש ונ"ל דמש"ה לא הביא מימרא ראשונה משום דס"ל דפליגי שני המימרות אהדדי ומאן דאמר קמייתא דהיינו סתם רב הונא לא אמר התניינא דהיינו רב הונא בר חייא וז"ש ואינו משמע כן בירוש' כו' והיינו לפי גירסת הרא"ש דס"ל דפליגי ולא הביא אלא מימרא השנייה בפסקים וז"ש וא"א הרא"ש ז"ל הביאו בפסקיו ר"ל למימרא זו בלבד כן נ"ל ביאור הדברים ודו"ק ונלמד מזה דרבינו ס"ל דאפילו ללמד אין מקבלין חד סהדא מותר לדיין לומר ואפילו אם אינו רואה שהבע"ד בעצמו מבקש לאמרו והשתא א"ש מש"ר ואינו משמע כן כו' דל' כן משמע דאמה שנכתב בהדיא קאי ואי אדסמיך ליה לחוד קאי היה צריך לומר דקאי אדיוק. גם א"ש. מש"ר בסימן מ"ב ז"ל ונראה דאפילו אם לא יטעון הטוען חייב לטוענו כדי להוציא הדין לאמתו דלטעמיה אזיל דס"ל דבכל טענות מצי הדיין לטעון בשבילו ובזה נסתלקה תמיהת מ"ו שכתב שם ז"ל תמיה הלא אין מקבלין עד א' אסור לטעון כו' וכן מוכח ממה שסתם רבינו כאן ולא חילק בין טענת קבלת עד א' לשאר טענות ודו"ק:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.