פתחי תשובה/חושן משפט/יז
| < הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף |
|
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) א' מהן מלובש. כ' בס' בר"י וז"ל רבינו ישעיה הראשון סבר דאם העני תובע העשיר אין מזלזלין בו ונכדו ריא"ז בפסקיו לסנהדרין כ"י חולק עליו וסובר דאין חילוק עכ"ל:
(ב) אומרים למכובד. עיין באה"ג בשם מהרש"ל דאין בידינו כו' אבל נאמר לו אל תירא כו' ומשמע דעכ"פ נצרך לומר להשני אל תירא וכן מבואר בב"ח וכנה"ג אבל בש"ך משמע דא"צ לומר וכ"כ באו"ת דלכך לא נהיגי כלל לומר דבר וע' בתשובת הרשד"ם חח"מ סימן ב':
(ג) א' יושב וא' עומד. כ' הב"ח פי' שאסור לומר לאחד עמוד ולשני מניחו לישב או לומר לא' שב ולשני מניחו לעמוד וכן הוא בתוספתא להדיא ולא יהא מעמיד א' ולא מושיב אחד אבל פשיטא אם באו לפנינו והאחד ישב מעצמו והשני עומד מעצמו אין להזקק להם עכ"ל ובכה"ג אות ב' חולק עליו ואוסר גם בכה"ג ע"ש:
(ד) ואם רצו ב"ד להושיב. כ' בס' בר"י בשם מהר"ר אורי ז"ל דתשב"ץ (אולי צ"ל דרשב"ש) סימן סקי"ז כ' אבל הבע"ד עצמן אינם יכולים לישב מעצמן ואם ישבו מעצמן צריכים הב"ד לומר להם עמדו ואחר כך אם ירצו להושיבן מושיבין וע"ש ובזה מיושב מה שהקשו התוספת (בסנהדרין דף י"ט ובשבועות דף ל') מעובדא דשמעון בן שטח דינאי ישב מעצמו לכך היה צריך לומר עמוד אבל הב"י סימן כ"ח כ' בשם המרדכי להפך עכ"ד והוא ז"ל כ' דמה שיישב לקושיית התוספת כן תירצו רבינו יונה בחי' לסנהדרין כ"י והרשב"א בחי' שבועות והר"ן בחי' סנהדרין ודברי המרדכי הנזכר הביאו גם כן הב"ח והכנה"ג בסי' זה ועמ"ש התוספת בשבועות ובמ"ש בתשו' אמונת שמואל סי' ט"ו ובס' צאן קדשים בזבחים דף ו' ע"ד ע"ש:
(ה) ועמידה ע"י סמיכה. עט"ז וע' במג"א סי' קמ"א סק"ב ובסי' תכ"ב ס"ק י"א ובס' או"ת כאן וע' בספר עטרת צבי ובחשובת בית אפרים חח"מ סי' א' מזה. וע' בס' בר"י שהאריך הרבה בזה ובסוף כתב והנכון כמ"ש הרב מהר"ר צבי אשכנזי בהגהותיו וט"ז דמור"ם סמך על סוף דברי הריב"ש דהיקל מטעם דהוי מדרבנן וקרא אסמכתא עש"ב ולפ"ז צ"ל דבחליצה באה"ע סימן קס"ט בס"ח סמ"ה החמיר מור"ם כי היכי דהחמירו שם בכמה מילי כידוע ובהכי ניחא דלא הביא בהגה בא"ח סימן תקפ"ה מ"ש בדרכי משה משם מהרי"ל דהתוקע לא יסמוך כו' דס"ל דאין להחמיר כ"א בחליצה אבל בשופר מקילינן כי היכי דמקילין לענין עדים ובעלי דינים וזה מדוקדק מ"ש כאן בהגה מיקרי שפיר עמידה לענין זה וכיוצא בו דהוי מדרבנן עכ"ד ע"ש:
(ו) ע"י סמיכה. עבה"ט עד ואין כן דעת הב"ח כו'. וע' בתומים שהסכים להסמ"ע ודחה ראיית הב"ח ע"ש וכן העתיקו בנה"מ וגם בס' בת עיני בחידושי ק"מ דף ס"ט ע"ב דחה ראיות הב"ח בטוב טעם ע"ש:
(ז) וגם הנתבע לא יקח. עסמ"ע סק"ח עד ואינו תולה בדעת התובעין או הנתבע אלא הב"ד יכוף שניהם לכך. והב"ח פוסק דאין תלוי רק בדעת הבע"ד ואם הם מתרצים שישבו אוהבין אצלו אין למחות על ידם ע"ש וכן עיקר. או"ת ונה"מ. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סימן תשנ"ג שכ' בראובן ושמעון שבאו לדין ושמעון הביא מיודעיו עמו וראובן אמר יסתתמו טענותי וא"ל שמעון גם אתה תביא מיודעך עמך וראובן אומר איני חפץ אלא שנינו לבד הדין עם ראובן כי שמא מיודעיו של שמעון חריפי טפי ומרמזי לשמעון טענות או שמא הם חזקים ואלמים או כיוצא בזה וראיה מהא דאמרינן היה אחד לבוש אצטלא כו' ואף על גב דאמרינן הלבישהו כמותך והכא הא אמר תביא מיודעך כמוני ל"ק כי המלבושי' שווים ולא האנשים שוים כו' עד כללא דמלתא אי טעין מסתתמן טענותי ויראה לב"ד שיש ממש כדבריו אפילו בדרך רחוקה שומעין לו ע"ש וע' בס' בר"י אות ד':
(ח) אסור לדיין לשמוע. כ' כנה"ג אות י"ג וז"ל איסור זה מדאורייתא הרד"ך בית כ"ו והרשד"ם חיו"ד סי' קנ"ג בשם מהר"א פורמון וכ' הראנ"ח ח"א סי' ד' דאין חילוק בזה בין דין יחידי או ב"ד השוה לשניהם לברורי' שזה בורר לו א' וזבל"א וכו' וע' עוד באות י"ד דו קא לכתחלה אבל בדיעבד אינו פסול מהריב"ל ח"ג סי' צ"ח רשד"ם ח"מ סי' ב' וכן מוכיחין דברי הסמ"ע. וצ"ע אם חולקין על הרד"ך שסובר שאיסור זה מדאורייתא ולדידיה אפשר שאפילו בדיעבד פסול עכ"ל. ועיין בס' ארעא דרבנן אות קפ"ג שכ' בפשיטות דמדברי מהריב"ל ח"ג דכ' דדוקא לכתחלה אבל בדיעבד אינו פסול נראה שחולק על הרד"ך וס"ל דאין האיסור אלא מדרבנן דהא בדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד עכ"ד ובהגהות עפרא דארעא שם כ"ד פשוט לדברי הרד"ך דאיסורי מדאורייתא דהא ילפינן לה מקרא ומדברי מהריב"ל אין ראיה שהרי מצינו אין דנין בלילה דאיסורו מן התורה ואף על פי כן הרבה מהפוסקים סוברין דבדיעבד דינו דין וכן טבילת גר בלילה אע"ג דמשפט כתיב ביה כו' ע"ש. עי' בס' בר"י אות ד' מענין זה אי בדאורייתא איכא לאפלוגי בין לכתחלה לדיעבד ע"ש. ושם באות ח' כ' תוכחת מגולה על הדיינים שאין נזהרים בזה ושומעים בע"ד א' לבדו הבא אל ביתם והביא דברי הזוהר פ' וישב דף קמ"ט ע"ב דאיתא שם כל דיינא דקביל מבר נש מלה עד לא ייתי חבריה כאילו מקבל עליה טעווא אחרא למהימנותא כו' וכ' ומאנה הנחם נפשי על זה וכיוצא בזה שראיתי לאיזה מורים וכבר ארז"ל כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה וע' להרב שמלה חדשה (סוף סוטה) שהוכיח בקצת דברים שנוהגים הדיינים והראשים עש"ב וכ' עוד א' אומר לדיין טענותיו וטענות חבירו אסור לשמוע ולזה אצטריכו תרי קראי מדבר שקר ושמוע בין אחיכ'. עדות ביהוסף ח"ב סי' א' והדין דין אמת ופשוט מאד ע"ש:
(ט) לשמוע דברי בע"ד. עיין בתשוב' זכרון יוסף סי' ב' אות ו' שכתב דודאי מותר להדיין לשמוע בדרך קובלנא היולי וחומר אופן התביעה אמנם לא צורתה ואיכותה ומהותה על גדר מרכז הויתה עד"מ אם קיבל א' לפני מי שיודע שיהיה דיין בדבר קבען פלניא אסור לחקור ולומר לו איך קבעך ובמה ומתי קבעך ובפני מי וכדומה לזה כו' ומיהו מל' מהרי"ל שהביא בד"מ סק"ד משמע קצת דאפילו קובלנא בעלמא אסור לשמוע עכ"ל ע"ש:
(י) מותר להיות. עבה"ט מ"ש אכן כו' עד דחשיב כנוגע כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין בתשו' ח"צ סי' קל"א ובתשו' מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' ע"ט עכ"ל וע' לקמן סי' ל"ג סי"ב בש"ך סק"ט ומ"ש שם : וע' בס' בר"י אות י"א שהאריך הרבה בזה ובסוף עמד ע"ד הש"ך שכ' בפשיטות אכן אם כבר נשאל כו' ולא זכר שמהריב"ל בתשו' זו שהזכיר הש"ך מקודם חולק בזה וגם מ"ש דכ"כ ר"ל בן חביב כו' הוא ע"פ דברי מהרשד"ם שם אבל יש פנים לו' דהרלב"ח מודה למהריב"ל בנדון זה כמ"ש הרב עדות ביעקב סי' מ"ב כו' ומסיק וכ' ולענין הלכה נראה דקיי"ל כמהריב"ל כאשר הסכימו מהרש"ח והרב דינא דחיי וכן נראה שהוא דעת מהרי"ט סי' ע"ט ולזה נוטה דעת הרב בני משה והרב עדות ביעקב והראיות שהביא הרב באר שבע סי' ע"ד הרוא' יראה שאין ראיה מהם שיהא אסור לדון ע"ש. וכת' עוד דאף לדעת מהרשד"ם דאסור לחכם שכ' פסק לדון אותו נדון אם עבר ודן אותו נדון להבע"ד עצמם דינו דין מהר"ם עוזיאל בתשו' כ"י הביאה הרב דבר משה סי' ג' ע"ש ועיין כנה"ג ובאו"ת מענין זה וע' מ"ש לקמן סי' רל"א סכ"ח סק"ו:
(יא) פסק לאחד מבעלי הדינין. עיין בתשו' רמ"א סי' קי"ב שהתנצל עצמו שהשיב לאחד מתלמידיו לענין דינו אודות ירושת אשתו אף כי נאמר שמוע בין אחיכם מ"מ שאני כאן כי אין זה תלוי בטענה שבין איש לחבירו רק בדיני נחלות ואין חילוק בזה בענין טענה כו' ע"ש עוד ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ד שעשה סמוכות לדבריו וכתב דהמקרא מסייע קצת שנאמר ותקרבנה בנות צלפחד כו' תנה לנו אחוזת נחלה כו' ולא נזכר שאחי אביהם טענו נגדם ואעפ"כ שמע משה ואהרן והזקנים דבריהם לפסוק להם הדין ע"פ שאלתם. וע"ש עוד שכ' דהרבה אחרונים צידדו להקל בכל ענין להשיב להשואל לבדו וכ"כ בכנה"ג בטוח"מ ס"ח סי' י"ז סעיף י"ט (וגם בס' בר"י אות ט' בשם הר"ש בן הרשב"ץ סי' ר"ל) אכן דעתי לאסור וכן העליתי בספרי משפטי יעקב שכן עיקר וכ"ש בדורות הללו שאין ידינו תקיפה לכוף לדון בדיני ישראל יש לחוש דאם יאמר לו הדין אפי' בעל פה ויראה שלא יזכה בדינו ישמיט עצמו מד"ת לכן הירא וחרד ימנע עצמו שלא להשיב כלל לשואל לבדו ע"ש. ושם בח"ג סי' צ"ט השיב לצד א' בענין מי שביזה לת"ח וכ' הגם שאין להשיב לאחד מן הצדדים אמנם כבר הזהירו חז"ל דאסור לשמוע זילותא דצורבא מרבנן ולשתוק ובודאי ראוי להפך בזכותא דצו"מ גם בתשו' מהרש"ל סי' כ"ד מתיר כה"ג להפוך בזכות על אלמנה אחת אם השאלה רחוק ממנו ולא יהיה דיין בדבר ובתשו' הרשב"ם ביו"ד סי' קל"ג כ' דבאפרושי מאיסורא אפי' מדת חסידות ליכא ואין לך אפרושי מאיסורא גדול מזה דהרי הוא כאפיקורס המבזה חבירו בפני ת"ח מכ"ש המבזה ת"ח עצמו וכ"נ ראיה מש"ס גיטין דף ז' שלח מר עוקבא לר' אלעזר בני אדם העומדים כו' הדבר יצא מפי ר"א כו' עכ"ד ע"ש. ועי' בתשו' עבוה"ג סי' מ"ז שהשיב לצד א' בענין באיזה מקום ידונו וכ' הגם שגדולי ראשונים לא היו משיבים בד"מ לא' מן הצדדים מ"מ בנ"ד אם אין אנו משיבים להתובעים לא ישיגו לברירת דיינים כי על דא הם מדיינים ויהיה שורת הדין נלקה כו' ע"ש וכן עשה מעשה בתשו' שב יעקב סי' ב' וסי' ג' ע"ש גם בתשו' מים חיים חח"מ סי' א' ע"ש. וע' עוד בתשו' עה"ג סי' קכ"ד שכתב דבתשו' מהר"ם פדוואה סי' פ' כ' דבדבר שיש בו דררא דמצוה אין לחוש לחששא זו כו' ועל זה סמך גם הוא ז"ל והשיב לא' מן הצדדים לפי שהיה שם דררא דמצוה לבל ינתק ויתפרד השידוך מיתומה אחת ע"ש. ועי' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"ג דמתחלה פקפק ומתמה על האחרונים שסמכו להקל בענין זה לחלק חילוקים מלבם היכא שהשואל בדוק להנשאל שכוונתו לידע האמת אתו או לא ואין כוונתו ח"ו ללמוד לשקר וכן היכא שיש בו דררא דמצוה כו' אחרי שזה האיסור נובע מהזהרות דאבות העולם שאמרו אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכמ"ש רש"י בשם מר יהודאי גאון ז"ל כו' אמנם מסיים עכ"ז אמינא פוק חזי רבני קשישאי דסמכי להשיב למי שהוא בדוק להו כו' ע"ש:
(יב) מפי התורגמן. עבה"ט סק"ח מ"ש ומה שבזה"ז נוהגין לדון לועזים כו' עד ואין אחר הקבלה כלום. וע' בב"ח מבואר טעם אחר שכ' דבדיני ממונות אינו אסור אלא מדרבנן ולכתחלה דוקא ועובדא דהנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא כו' דפריך עליה ממתניתין הוה נמי בכה"ג שהיה אפשר בדיין אחר שהיה מכיר בלשונם להשיב להם ופרכינן עליה היכי עביד הכי לכתחלה ופריק רבא מידע הוי ידע כו' אבל היכא דלא אפשר כגון בני איטליאה ובני תוגרמה הבאים במלכותינו ואין כאן מי שיכיר לשונם כל עיקר שומע הדיין ע"פ תורגמן אף לכתחלה דבכי הא לא תיקנו רבנן כו' ע"ש. וכדבריו כ' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' של"א שנשאל ג"כ על דבר זה על מה סמכו הדיינים בזה"ז שמעמידין תורגמן והשיב דיפה סמכו דלפי דעת רוב מפרשים הך עובדא דלעוזי עדים הוי דבעינן בהו מפיהם ולא עד מפי עד אבל בבעלי דינין דליכא האי טעמא דנין שפיר ע"י תורגמן כו' ואפי' לדעת הרמב"ם פכ"א מה"ס ודעימיה שפירשו הך עובדא בבעלי דינין נמי א"ש דהא דלא ישמע מפי המתורגמן מדרבנן בעלמא הוא והיכא דאפשר אפשר והכי הוה עובדא דרבא כו' אבל היכי דליכא מאן דידע לישנא דהנהו לעוזי שומעין טענותיהם מפי המתורגמן כיון דלא שכיח כולי האי ואיכא פסידא לבע"ד לא גזרו רבנן. וכתב עוד ומזה הטעם אני אומר דאי ליכא תורגמן כלל שומעין ע"י רמיזות ותנועות ודנין עליהם אך זה דוקא לד"מ אבל לד"נ כו' ע"ש עוד (וע' בס' שער משפט מזה) . והנה מ"ש הרדב"ז שדעת רוב המפרשים דהך עובדא דלעוזי עדים הוו כו' ע' בס' בר"י אות י"ג שהאריך בזה. ועי' עוד בס' בר"י אות י"ז שכ' בשם הרב המבי"ט בקרית ספר פכ"א מה"ס דלא יהא הדין שומע מפי המתורגמן היינו דוקא בתורגמן א' אבל על שני תורגמנין יכול לסמוך והוא ז"ל כ' דמדברי הב"ח והרדב"ז הנ"ל דהיכא דלא אפשר שרי ע"י תורגמן ולא הצריכו שנים נראה דל"ש אחד ל"ש שנים דאם יש דיין מכיר לדונם צריך הדיין המכיר לשונם ולא מהני שני תורגמנין ואי ליכא דיין המכיר לשונם סגי בחד דאי לאו הכי הו"ל למימר דאי משכחת שני תורגמנין יעמידו דבהכי אפי' לכתחלה אמרו לסמוך אלא משמע דלכתחלה אף שני תורגמנין לא מהני וטעמא דכל שהדיין שומע מפי הבע"ד יכול לברר ולכוין האמת ועוד דאיכא למיחש שמא התורגמנין גם שניהם לא הבינו הטענות כדחזי ולפ"ז נראה דגם למאי דקיי"ל סי' קכ"ד דהנתבע א"י למנות אנטל"ר ה"ה דלא מהני אם ימנה הנתבע ב' שלוחים כו' (עמ"ש בסי' קכ"ד שם) ע"ש:
(יג) ולשנות אותם. עבה"ט שכ' נראה דצריך לשנותן לפני בע"ד מיד כו' ובב"ח כת' וז"ל והחזרה תהיה בפניהם אם הוא דיין אחד כמו שלמה המלך ואם הם ג' או יותר יחזיר א' מהם הטענות בפני חביריו שלא בפני הבע"ד והם חוזרים ג"כ הטענות עמו בנחת כו' עכ"ל וע' בכנה"ג שכתב ולדידי הטעם הוא שבהוצאת הדיין הטענות בפה מועיל לו לדעת משפט הדין ההוא ע"ש. וע' בס' בר"י אות י"ח שכ' ויש ראיה לדברי הכנה"ג מלשון דברים רבה פ' שופטים כו' ולפ"ז אם הם ב"ד של שלשה א"צ לחזור הטענות לפני בע"ד אלא א' יחזור לפני חביריו וכמ"ש הרב ב"ח אבל רבינו יהונתן הכהן הביאו בתמים דעים סי' רט"ז פירש וז"ל אחר שישמע טענות כל אחד ואחד צריך שיאמר לבעלי דינין אתה טוען כך וכך ואתה טוען כו"כ כדי שלא יחשדו אותם הבע"ד שמא שכחו אחת מהטענות עכ"ל וקרובים דבריו לדברי הסמ"ע ולפ"ז אף אם הם שלשה צריך להחזירם בפני בע"ד וכן נקט רבינו יהונתן בסוף דבריו לשון רבים ונ"ל שיש להחמיר כדבריו ע"ש וע' באו"ת מזה:
(יד) עד שיטעון. עבה"ט שכ' הסמ"ע הוכיח דהטור חולק ע"ז כו' ובט"ז בשם מהרש"ק השיג עליו דעל הך דעד א' לא פליג הטור וס"ל ג"כ דלא יאמר הדיין כו' וכ"כ בס' לחם משנה פכ"א מה"ס ע"ש וע' בב"ח ובכנה"ג ובס' בר"י אות כ"א וע' בתשב"ץ ח"א סי' ע"ז. ועיין בתשובת פני יהושע ח"ב סי' פ"ז שכתב דאי אפשר לפרש דברי הרמב"ם (והש"ע) כפי המובן מפשוטו שצריך שיטעון דוקא בלשון הזה ע"א אינו נאמן עלי אבל אם לא טען כן אע"פ שהכחיש את העד חייב. חדא דא"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בב"ה דמעשים בכל יום שזה מביא עד א' וזה מכחישו ויוצאים לחוץ והב"ד פוסקים שד"א בלא שום פקפוק ועוד דא"כ גוף הדין הוא פלא דאיך ס"ד שהבע"ד עצמו יהיה מחוייב לפסוק הדין מ"ש זה מכל הטענות כו' אך עיקר הפי' בדברי הרמב"ם הוא דלאו דוקא שיאמר האי לישנא אלא שיכחישנו בפניו והיינו דאע"פ שהבע"ד הכחיש את חבירו וחבירו הביא העד לא יאמר הדיין הרי כבר הכחיש וע"א בהכחשה אינו כלום קמ"ל דלא יאמר כן אלא הבע"ד עצמו יטעון שהוא מכחיש דאף על פי שכבר הכחיש את חבירו שמא לא יעיז נגד העד ויודה לדבריו לכן צריך שיאמר בעצמו שהוא מכחישו אבל ודאי דאם מכחישו אף שאינו אומר עד א' אינו נאמן פשיטא דפסקינן כדין וגדולה מזו דאפילו אומר יודע אני בעצמי שאיני חייב אך כיון שזה העיד אני חייב ע"פ הדיינין מחוייבין לפסוק כדין תורה וזה מוכח מהא דגרסינן פ' חזקת הבתים ד' מ"א כו' וגדולה מזו דאפילו טענה שלא הזכיר הבע"ד כלל כל שטענה קרובה היא טענינן ליה אנן משום פתח פיך לאלם כדאשכחן בהשולח דר"נ טען דילמא פרוזבול היה לך ואבד אע"ג דהבע"ד לא הזכיר ואפשר דלא עלתה על לבו אלא כיון שטענה קרובה היא דלא שביק התירא כו' טענינן ליה אנן וזהו דקאמר בש"ס פח"ה הנ"ל מהו דתימא האי גברא מזבן זבנא להאי ארעא ושטרא הו"ל ואירכס כו' ר"ל מהו דתימא גם זו טענה קרובה הוא כיון דאכל שני חזקה קמ"ל דלאו טענה קרובה היא אבל טענה קרובה פשיטא דטענינן ומכ"ש הכא בעד א' דא"צ לטענתו כלל דהתורה פטרתו מה לנו לטענתו עכ"ד ע"ש. וכיוצא בזה ממש כתב ג"כ בס' כפות תמרים פ' לולב הגזול דף ל"ד דאם הבע"ד השיב זה העד מעיד שקר ולא ידע לטעון עד א' אינו נאמן עלי. יראה בעיני דהדיין יפסוק הדין דעד א' אינו נאמן כו' עש"ב וע' בתומים ובספר שער משפט מזה:
(טו) כעורכי הדיינים. ע' בב"ח שהביא כאן דברי הש"ס פ' הכותב מעובדא דקריבתא דר"נ וכתב וז"ל שמעינן דבאינו אדם חשוב אין איסור לערוך לפני הדיינים ראיות לזכות קרוב דא"נ ללמוד לקרובו טענות אמת עכ"ל ועיין בתוי"ט פ"ק דאבות מ"ח דנראה לו כשאינו אדם חשוב אפילו שלא לקרובו שרי ושוב הביא לשון רש"י דמוכח דאם אינו קרובו לא שרי ע"ש. וע' בש"ך לקמן סי' ס"ו ס"ק פ"ב שכ' וז"ל וכתב בש"ג פ' הכותב שמותר להשיא עצה למחול אם יגיע לו ליורש שום הנאה במחילה זו ובלבד שלא יהא המייעץ הזה מן הדיינים שאין לו לדיין ללמד טענות ותחבולות והוא ממשמעות הש"ס שם בעובדא דקריבתא דר"נ עכ"ל וע' בס' שער משפט סי' זה סק"ה שתמה דמנ"ל לחלק בהכי דמפשטא דמתני' משמע דאף שהוא אינו דיין בדבר לא יעשה כעורכי הדיינין וכן משמע בתוי"ט ובב"ח דאף לאיש אחר אסור ואפשר דאף הש"ג לא התיר אלא לגבי יורשים כו' ואפשר דהש"ג מיירי מקרוב להבע"ד ואפ"ה אם היה דיין בדבר אסור וצ"ע ע"ש. ועיין בס' בר"י אות כ"ג שהאריך בענין זה ותמה שם על המנ"י כלל ע"ה אות ל' שכ' הא דצריך אדם חשיב להחמיר ה"מ בזמן הש"ס דהיו ג"כ מחמירים במקום שאינן בני תורה משא"כ בזה"ז לא חיישינן לטעות כו' וכ' עליו שדבריו דחוקים כו' ותו שהרי הטור ומרן הביאו בכמה מקומות דין אדם חשוב ע' בא"ח סי' ש"ח וביו"ד סי' קמ"ב ובסי' קנ"ב ובס"ס קע"ג כו' ומסיק וכתב ומן האמור יוצא במאי דקמן דאדם חשוב צריך ליזהר שלא ללמד אפי' לקרובו טענות אמת ושאר כל אדם יכול ללמד לקרובו דוקא טענות אמת אבל אם אינו קרובו לא וכמ"ש הרב ב"ח וכן מוכח מדברי רש"י ורבינו יונה והריטב"א והר"ן דאמרו בטעמא דאדם חשוב שלא ילמדו ממנו לאגמורי לשאינם קרובים נמי ע"ש:
(טז) כרשעים. עבה"ט דאין להסתכל כו' ובס' עטרת צבי כ' אבל טוב לראות (ר"ל שלא בהסתכלות היטב רק לראות) בפניו ויטיל אימה כדי שיטעון האמת וכשאין רואין עליו יטעון מה שירצה וזה בדוק ע"ש:
(יז) כך וכך תתחייב לי. כ' באו"ת וז"ל אין הפי' דהוא טוען עתה עליו בב"ד כו"כ אתה חייב לי דא"כ אימת יאמר לו הדיין שקר אתה דובר קודם גמר דין ח"ו להסתים טענת בע"ד ובגמ"ד פשיטא דידון כפי הצדק אבל הפי' כך דאמר לו אילו רציתי יכולתי לתבוע אותך בכו"כ אלא שאין רצוני ובאמת אין בידו מכח הדין לתובעו בכך וכך הואיל ואין זה מעין המשפט אשר דנו עליו כי הוא באמת אינו תובעו בכך ולכן יש לדיין לומר לו שקר אתה דובר לא היה באפשרך לתובעו מפאת הדין בכך כ"א ישתוק הדיין יטעה השומע ויחשוב שהאמת כך שהיה באפשרי לטעון כך מדשתק הדיין וידון השומע דין מעוקל בפעם האחרת וזה היה העובדא בכתובות (דף ס"ט) דאמר אחי אילו הוה לך זוזי סליקנא בזוזי כו' והדבר פשוט רק הארכתי הואיל ולשון הש"ע סתום עכ"ל וכן מבואר מדברי השיטה מקובצת בכתובות שם בשם הריב"ש שכ' וז"ל מכאן היה ר"ת רגיל כשהיה בדין ורואה א' מבע"ד אומר לחבירו אילו רוצה לטעון טענה פ' הייתי נאמן או אילו היה דבר פלוני הייתי מתחייב לי בדין ואין הדין כן היה ר"ת מכחישו כדי שלא יטעו השומעים דמדשתיק אודויי אודי ליה כי האי עובדא דאמימר עכ"ל. וכיוצא בזה ממש כ' ג"כ בס' בר"י אות כ"ד דכי אמר ר"ת דצריך הדיין לומר שקר אתה דובר היינו בדבר שאין הדיין עתיד לאומרו כי ההיא דאמימר כו' דלא הוה עתיד אמימר לגלות מה שורת הדין היכא דאית להו זוזי בכי הא הוא דיליף רב מניומי דמדשתיק אמימר למאי דקאמרי אחי ש"מ דהכי קושטא דדינא ומזה למד ר"ת דבכה"ג צריך הדיין לומר שקר אתה דובר אבל בדבר שעתיד הדיין לעשות מעשה תיכף דברי הבע"ד בזה מודה ר"ת דא"צ שתיכף יאמר שקר אתה דובר כי עוד מעט בעיניו יראה כי לא דבר נכונה. וכ' לישב בזה קושיית ח"א מופת הדור מהר"ח אבואלעפיא מהא דס"פ הנושא ק"ד ע"ב בעובדא דחמתיה דרב חייא אריכא כו' ע' בתוס' שם והביא בשם ס' לשון למודים סימן כ"ד שכתב עוד לישב קושית חכם הנזכר דמעולם לא אמר ר"ת הכי אלא במגזים לחבירו כו' כדי שיתרצה במה שתובעו או שמגזים הנתבע לתובע כדי שיתרצה בפחות מהתביעה כו' ע"ז רגיל לומר שקר אתה דובר כי אולי יתפחד ויתרצה ויפסיד את שלו משא"כ בבע"ד שטוען לפני הדיין כו' והוא ז"ל פקפק בתירוץ זה מחמת דברי שיטה מקובצת הנ"ל. וכ' דלכאורה אפשר לתרץ עוד על קושיא הנזכר ע"פ מ"ש בתשובת מהר"ם ב"ב דפוס פראג סי' תתע"א שכ' ור"ת כשהיה יושב בדין וא' מבע"ד מגזם לחבירו ואומר כו"כ תתחייב לי בדין וכשנגדו אינו בקי בדינין רגיל ר"ת להכחישו כו' ולפ"ז בההיא עובדא דחמתיה דרב חייא אריכא לא הוצרך רבא לומר לה מאחר דבעל דינה היה רב חייא כו' אך יש להרהר על זה דמ"מ יש לחוש לשומעי' וע"כ נראה דמ"ש מהר"ם ושכנגדו אינו בקי בדינין לאו למימר' דאי בקי אף דשתיק ולא קאמר מידי דהדיין מצי שתיק נמי אלא הכוונה דכשנגדו אינו בקי ומש"ה אינו מכחישו הוא עצמו ואורחא דמלתא נקט כו' עוד הביא שם בשם שני גדולי' הובאו בס' צרור הכסף שכתבו לישב קושיא הנז' דלא נא' דין זה דר"ת אלא כשהבע"ד פוסק הדין בהנהו דאמרי אי הוה לן זוזי סליקנ' בזוזי אך אם הבע"ד היו דבריו עם הדיין בדרך שאלה שיעשה לו כך א"צ הדיין להשיבו שאין הצדק אתו עש"ב:
(יח) אין לדיין לפסוק יותר. עבה"ט עד והש"ך מיישב דעת הרמ"א כו' וע' בפנים בש"ך דמבואר דעתו לדינא דאם רואה הדיין שהתובע טועה בדין מה שאינו תובע יותר הוי מחילה בטעות ויש לו להדיין לפסוק כל מה שמגיע לו על פי הדין אך אם הדבר ספק אם מחמת טעות אינו תובע יותר או מחמת מחילה בזה הוא דקאמר הרמ"א שאין לדיין לפסוק יותר והיינו ממש עובדא דש"ס ברבינא כו' ע"ש וכן הסכים באו"ת אלא שכ' לחלק בין ת"ח לע"ה דע"ה בחזקת שא"י הדין וטעה ע"ש. אולם בתשובת מעיל צדקה ס"ס נ"ג הקשה על הש"ך בזה ומסיק לדינא דדוקא אם ברור שידע לתבוע יותר כי ההיא דרבינא שמתחלה תבע כל דמי גדרו כו' בזה הוא דאמרי' דמה שלא תבע יותר הוה כמחילה מפורשת ולכן אין לו לפסוק יותר אבל כל שאר מסתפקים אם מחל לו המותר או טעה בדין הא ודאי דרשאים הב"ד לומר לו שע"פ הדין מגיע לו יותר וכ' עוד ז"ל ונראה דנאמן הוא לומר שטעה לתבוע ממנו זה המועט והסברא נותנת שהאמת אתו דלא שכיח שאדם ימחול כ"כ ועוד דברי ושמא ברי עדיף והרי הוא טוען ברי והנכון שהב"ד יאמרו לו שאם מתחלה כוון למחול מותרו הרי גזל בידו ליקח יותר ודי בזה כי מהיכי תיתי לומר שיחזיר מכח אמירת הדיינים אם באמת גם מתחלה ידע שיש לתבוע יותר ומחל מסתמא עדיין יעמוד במחילה ומה בכך שהב"ד יאמרו לו דשייך לו יותר ואם מתחלה באמת מחמת ספק לא תבעו יותר הרי זה פתח פיך לאלם והוא בכלל לכל אבידת אחיך (ע' כנה"ג הגה"ט אות ל"ז בשם תמים דעים בשם הר"ר יונתן ל"ז דהא דאמרי' פתח פיך לאלם היינו לנתבע ולא לתובע אולם בתומים סק"ח כ' דלשון הרמב"ם וש"ע בס"ט משמע דלא כהר"ר יהונתן ע"ש) אף כי הלבוש הסביר פנים לדבר זה מ"מ נלע"ד כמ"ש ואפשר יש עליו חרם סתם כנ"ל בדין זה מכוון אל האמת כפי הסוגיא עכ"ל ע"ש וע' עוד בס' כפות תמרים פ' לולב הגזול דף ל"ד ובס' בר"י אות כ"ו וע' בתומים ובקצה"ח ונה"מ ושער משפט מ"ש בזה עש"ה. וע' עוד בס' מלא העומר פ' פנחס בפסוק ויקרב משה את משפטן:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |