דבר אברהם/ג/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג כה

סימן כה

ע"ד אשר פלפל כת"ר בשי' ר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים ארשום לו בזה דבר קטן.

א

א) התוס' סנהדרין (ע"ט ע"ב ד"ה בשור) וש"ד כתבו לסיי' לשי' ר"ת ת"ל ויש ראיה דלא נאסר מחיים מהא דתניא במרובה (ב"ק דף ע"א.) ובפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ג:) גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי ר"מ ואמאי הא ליתיה במכירה וקאמר ר"ל התם במרובה כל שישנו בטביחה ישנו במכירה וכל שאינו בטביחה וכו' וה"ה דכל שאינו במכירה אינו בטביחה אבל אי שרי בהנאה ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה כו' ומיהו מה שאומר ר"ת דאין לו מכר ואין לו בעלים (כמ"ש ר"ת לעיל מינה בתוס') זה לא יתכן עכ"ל. ולכאורה ממקום שבאו לסייע לר"ת הוי פירכא לדידי', לשי' המסייע דסבר דמכר יש לו, דאמרינן התם שור הנסקל לאו דידי' הוא דקטבח ולהנ"ל דלא נאסר מחיים ויש לו מכר שפיר הוי דבעלים וכי קטבח ודאי דידי' קטבח. ואפשר ליישב קצת דראייתו של ר"ת מפורשת בתוס' שם דכולה ההיא שמעתא דממשמע שנאמר סקול יסקל כו' מוכחת כן, והיינו דפריך הש"ס סקול יסקל השור איני יודע שנבילה היא ונבילה אסורה באכילה מה ת"ל לא יאכל את בשרו כו' שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה כו' בהנאה מגין כו' כדר"א כ"מ שנאמר לא יאכל כו' לא יאכל אח בשרו ל"ל דאע"ג דעבדי' כעין בשר דשחטי' אסור כו' א"כ מוכח דלההו"א איסור האכילה שבו לא הי' חל מחיים, דאי אמרת דאף מחיים נאסר באכילה מלבד איסור דאבמה"ח או באופן דליכא אבמה"ח] מאי קאמר הו"א כי שחטו לישתרי אטו גרע ממחיים, ובע"כ לפי ההו"א האיסור שיש בו לא הי' חל מחיים, וא"כ למסקנא נמי שנוסף בו איסור הנאה, ואף כששחטו אסור מנלן לחדש דאף מחיים נאסר שהרי בזה אין מקום לחלק בין ההו"א למסקנא. נמצא דהשור נאסר רק בסקילה או בשחיטה ומיתה שהם ג"כ נעשו לענין זה כסקילה ולכן פשיטא לי' להש"ס דלפני סקילה מותר, ואלו הן ממש דברי ר"ת ז"ל. ולפי"ז אמינא דכיון דהאיסור תלי בסקילת השור לאו בגמר סקילה הוא דנאסר אלא מיד שהתחילה הסקילה קרינן בי' סקול יסקל ונאסר, וכה"ג בשחיטה נמי מיד בתחילת השחיטה נאסר ואידך לאו דידי' קטבח. ומיושב בזה נמי מאי דלא פריך הש"ס אלא דלאו דידי' קטבח ולא פריך כיון דפטור מכפל הוה רק ג' וד' והיינו מרוויחים בזה ליישב קושיית התוס' דא"כ בכ"מ נמי כי שחט בה פורתא קני] ולהנ"ל ניחא דמכפל באמת לא נפטר דלא נאסר מחיים. אמנם קצת דוחק יש בדבר דלא קאמר הש"ס כמקמי הכי בשוחט לע"ז כיון דשחט בה פורתא אסרה כו'. ויש לדחוק דסמך כבר אהא. וממאי דמסיק הש"ס הבמ"ע כגון שמסרו לשומר והזיק בבית שומר ונגמר דיניה בבית שומר וגנבו גנב מבית שומר כו' וסבר לה כר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי נמי קצת ראי' לר"ת, דאי נאסר מחיים היאך מצי שומר לאהדורי והרי נהנה מאיה"נ בהשבה זו גופה, ובשלמא במתני' דב"ק (צ"ו ע"ב) דיכול גזלן לומר הרי שלך לפניך דלא איירי מדיני איסור והיתר אלא מדיני ממונות שפיר קתני דמצד הממון יכול לומר הרי שלך לפניך, משא"כ הכא דדיינינן לי' לשומר כבעלים בשביל מה שיכול להחזיר הרי צריך שיהא לו היתר הנאה [הנאת השבה] ואין לו. וכבר עמד ע"ז המג"א (סי' ת"מ סק"א) והאריך בזה הנו"ב ועוד. ויש מתרצים דאי תימא דאינו אומר הש"ל יהנה בעל השור או בעל החמץ. ותמי' לי אטו בשביל שיעבור חבירו איסור אם ישלם לו ממון יעבור הוא השתא, אין לו אלא מה שאסרתו תורה. אמנם לשי' המסייע לר"ת ולפי מה שביארנו נמי יקשה מאי משני הכא בשומר עסקינן הא מ"מ מיד דשחט בי' פורתא נאסר בהנאה ולא מצי עוד לומר הש"ל ואינו עוד גול"מ ושוב לאו דמרי' קטבח. ואפשר לומר כיון דלפני שחיטה הי' מותר לו לשומר להותיר ולומר הש"ל א"כ אם נימא דאסור לו להחזיר השתא חייב הטובח לשלם לו היזק זה מדינא דגרמי דאליבא דר"מ קיימינן ור"מ דאין דינא דגרמי, ושוב נמצא דאף אם יחזיר לא נהנה השומר כלום בהשבתו, וכיון שיכול להחזיר שוב הוי בעלים מצד גול"מ גם אחר שחיטת פורתא וחייב הטובח דו"ה לכי גמר. ושחיטת הפורתא נראה דאינה מקלקלת מלומר הש"ל כעין שכתבו התוס' שם ד"ה כיון דשחט בה פורתא דלא חשיב שינוי לקנותה בכך. (ועיי' תוס' שם ד"ה סבר לה כר"ש לענין גול"מ וגרמי). אמנם י"ל דהך היזקא שאינו יכול להשיב מצד איסורא דרביץ עלי' הוי רק גרמא והיזק שאינו ניכר. ואולי מיקרי מזיק בידים בשחיטת פורתא שאוסרה עי"ז בהנאה ולמ"ד גול"מ כממון שפיר חייב ויש להעיר עוד דשור שנגמר דינו דמי לחמץ במועד דאמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווים עליו לבערו, ואף שלא המיתו כדינו בסקילה אולי י"ל דכיון דקיי"ל שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אתה ושאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול לכן בדיעבד כל מיתה שנעשתה בו הויא כדינא, ואם בשוה"נ נמי דינא הכי אולי י"ל דהשחיטה כסקילה לענין זה, (ודו"ה שאני דקנסא הוא להמעשה של נשתרש בחטא), והדברים רחוקים מלהתקבל על הדעת. ועיי' ב"ק מ"א ע"ב דבדק צור ושחט בו דעבדי' כעין סקילה, ועיי' סנהדרין קי"ב בעי ר"ח בהמת עה"נ מהו דתיתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה כו' ונראה דגם זה רק בבהמת עה"נ שדינה לפי חרב ולא באחריני. ועיי' בתוס' סנהדרין מ"ה ע"ב ד"ה משום ובמכות ז' ע"א ודיברנו מזה קצת במק"א. ועיין ערכין ו' ע"ב היוצא ליהרג כו' אחרים שחבלו בו פטורין.

ב

ב) וע"ד אשר נגע בדברי התוס' בסוגיין דכתובות (ל"ד ע"א) ד"ה וסבר לה כר"ש בהגדרת ענין גורם לממון ודיני דגרמי אעיר דברים אחדים.

הנה הא דגורם לממון כממון דמי אין פירושו שיש לבעל הגורם לממון רק זכות גרם ממון בהשור ולא דין בעלים בו, אלא שבשביל גרם הממון שיש לו בהשור הוא נעשה בעלים על השור, ולא בעלים רק כמדת גרם הממון בלבד שיש לו בו אלא שעי"ז הוא נעשה בעלים על כל השור אפילו אם הי' יצויר שהשור שוה יותר ממדת גרם הממון שיש לו. למשל אם מסר אדם את שורו לשומר והתנה עמו שאם יפשע או יאבד ישלם לו רק חצי שור ונגח בבית שומר ונגמר דינו בבית שומר שיש לו בו גול"מ רק לחצי שוויו ואלמלא הי' איה"נ אינו חשוב כבעלים רק על חצי שור אלא נעשה עי"ז בעלים על כל השור ואם גנבו ממנו וטבחו היו צריכין לשלם לו דו"ה כפי ערך כל השור, מצד דין בעלים שעל השור, אלא דמטעם אחר אינו משלם יותר מערך חצי השור כמו שיבוא לפננו. דליכא למימר שיש לבעל הגורם לממון רק זכות ממון בשור ולא דין בעלים עליו דא"כ לא היו בו דין דו"ה שאינו אלא בשור ושה ולא בממון או זכות ממון, וכן ליכא למימר דנעשה בעלים רק על חלק בשור כמדת גרם הממון שיש לו דא"כ גונב שור עולה (בהרי עלי עולה) דמצו בעלים פטרי נפשייהו בכבש לרבנן או בעולת העוף לראב"ע ונמצא דאין להם בהשור גורם לממון אלא מעט לא ליחייב לר"ש דו"ה דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, ואפילו למאי דמסקינן (בב"ק ע"ב:) דחמשה בקר ואפילו חצאי בקר אין זה אלא בגנב כל השור ושלומי לא משלם אלא חצי אבל כשלא גנב אלא חצי בקר בודאי פטור כדאמרינן התם רישא קרינא בי' וטבחו כולו באיסורא כו', והרי הכא שהחצי השני אין לו בעלים משל הדיוט (ועל של הקדש אינו מתחייב) הרי הוא לגבי הבעלים כגונב רק חצי בקר וטובח רק חצי בקר. אע"כ שע"י גרם הממון שבו נעשה בעלים בעצם הדבר ועל כולו. ואל תשיבני ממאי דפשט רבא (ב"ק ע"ח:) בהרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב דגנב פטר עצמו (לר"ש) בכבש לרבנן בעולת העוף לראב"ע הרי דאינו חייב אלא לפי מדת גרם הממון שיש לו בו, שאני התם דאיירינן לענין תשלומי דמים שהוא צריך לשלם את שוויה של הגנבה, והרי אילו היה השור כולו שלו ממש (ולא רק גרם ממון) היינו צריכין לשומו כמה הוא שוה בשעת הגניבה או בשעת תביעה לדין לענין תלומין ושור זה של הקדש הרי לא שוה מידי למוכרו בשוק שאינו נמכר, כמבואר (בפסחים פ"ט:) עיי' תוס' ב"ק ס"ו ע"ב ד"ה דגזל קרבן דחברי', ולא הי' צריך לשלם כלום שגנב דבר שאין לו שיווי אלא שכל השיווי ממון שיש בו לבעלים הוא רק מה שפוטרו מלהביא אחרת, וכיון שיכול לפטור עצמו בכבש או בעוף נמצא שאין בשור אלא שיווי זה ולא יותר ולכן גנב פטר עצמו בכבש או בעוף. (ומזה הטעם בגונב מבית שומר שוה"נ שנגמר דינו בהותנה שישלם לבעלים רק חציו גם הגנב לא הי' משלם אלא חציו כמו שרמזנו לעיל) היוצא מזה דמטעם גול"מ הי' חייב לשלם כשיווי כל השור מצד המ"ע של תשלומי דמי הגנבה דהוה כגנב שור כולו, שהרי אינו מזיק שישלם רק ההיזק אלא תשלומי דמי שיווי הגנבה הוא חייב כשאינה בעין , אלא שבנ"ד אין בו שיווי יותר. וא"כ באופן שהגנבה בעצמה שוה יותר וגול"מ יש בה רק מעט יהא גנב חייב לשלם לבעל הגול"מ ככל שוויה ולא רק כמדת גרם הממון שבה.

ודין זה דנעשה בעלים על הדבר הגול"מ הוא רק לר"ש מצד גול"מ כממון אבל מצד דינא דגרמי לחוד לא שמעינן דנעשה בעלים, ולכן לקרן דמזיק סגי בדד"ג תבל לדו"ה אנו צריכין לדר"ש, והכי מבואר בשמ"ק ב"ק (ע"א ע"ב) משם הרמ"ה עיי"ש, וע'"ע בשמ"ק ב"ק (נ"ח ע"ב) ד"ה אמר רב דימי משם הרשב"א. ובמ"ש דלר"ש נעשה בעלים על כל השור אפילו אם הגול"מ הוא פחות והי' חייב לשלם דו"ה ככולו אלמלי הי' השיווי יותר, הדברים מחויבים מצד עצמם אלא לרווחא אביא דוגמא וזכר לדבר ממ"ש הריטב"א בקי' לקידושין (דף נ"ח ע"ב) על הא דגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי טבלו של חבירו דברי רבי ריב"י אומר אינו משלם אלא דמי חולין שבו מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס טובת הנאה ממון ומ"ס ט"ה אינה ממון, וכתב הריטב"א וז"ל ואפשר דלמ"ד ט"ה ממון דמי טבלו דנקט היינו דמי חולין לגמרי ודמי ט"ה של תרו"מ, א"נ דלמ"ד ט"ה ממון חשוב הוא כאלו כלו שלו לגמרי משום ההיא ט"ה דאית לי' בגויה וכדתנן המקדש בתרו"מ ומשמע השתא דומיא דכהן דמקדש בתרומה ממש ולא בט"ה שיש לו בה וכן עיקר עכ"ל. וכן משמע פשטות לשון רש"י ז"ל, וה"נ משמע קצת מהסוגיא דאוקמינן דבשמואל קמיפלגי דאמר חטה אחת פוטרת כל הכרי ולהך אוקימתא בודאי משלם כל דמי התרו"מ ומשמע דה"נ לאוקימתי קמייתי דבמדת התשלומין לא יהא חילוק ביניהן. אמנם הר"ן נדרים (דף פ"ד ע"ב) כ' דאינו משלם אלא לפי טובת הנאה שיש בהן, אבל לענין גול"מ לר"ש אין זה סותר, כמובן.

ג

ג) ובפסחים (דף ה' ע"ב) אמרינן יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא כו' דקביל עליה אחריות כו' כי הא דאמר להו רבא לבני מחוזא כו' כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסור הניחא למ"ד דבר הגול"מ כמ"ד אלא למ"ד לאו כמ"ד מאי איכא למימר שאני הכא דאמר לא ימצא איכא דאמרי הניחא למ"ד דבר הגול"מ לאו כמ"ד היינו דאיצטריך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי איצטריך סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל. וכ' רש"י הואיל וכי איתיה הדר כו' תה עדיין לא נאבד וכי אמרה ר"ש לההוא היכא דאינו בעין כגון גבי גונב קדשים כו' דהא גרס לו להתחייב ממון עכ"ל, והקשה בקצוה"ח (סי' שפ"ו סק"ו) בשם בנו מסנהדרין (דף קי"ב ע"ב) היו בה ק"ק קדשי מזבח ימותו ופריך אמאי ימותו ירעו כו' ר"ל אמר ממון בעלים הוא והכא בקדשים שחייב באחריותן ור"ש היא דאמר ממון בעלים הוא, והרי מוכח דאפילו איתנהו בעינא קאמר ר"ש כממון דמי, והניח בצ"ע. ונ"ל דהא דקאמר הש"ס הואיל וכי איתי' הדר בעיניה כו' היינו דוקא כשיש לדבר בעלים גמורים אחרים כמו בחמץ דמשו"ה לא יועיל קנין השומר הקל דמשום גורם לממון למישווי לי' לבעלים. משא"כ בהא דסנהדרין דליכא בעלים אחרים על הדבר (דבקדשי מזבח אין ההקדש בעלים) שפיר חשיב בעל הגול"מ כבעלים גם ע"י קנין פורתא של גול"מ שיש לו בו. (ולדברי הריטב"א קידושין שהזכרנו אין זה סותר דחילוק גדול בין זה לזה, כמובן). אולם בלשון רש"י קשה להכניס זאת, וצריך לדחוק בפשוטו דלבתר דכתיב לא ימצא לר"ש משום גול"מ כממון הוא דעבר (וכמדומה שכ"כ הצל"ח) ומינה בם לעלמא דאף באיתי' בעיני' גול"מ כמ"ד.

ד

ד) ויש להסתפק בגונב טבלו של חבירו למ"ד טובת הנאה אינה ממון היאך הדין לר"ש אם חשיב ט"ה זו כגול"מ (או לר"מ מדד"ג) דשמא אין זה שייך אלא כשמפסיד בגרמתו ממון שהוא שלו ולא בשנמנע ממנו להרויח, דהפסד ט"ה למ"ד אינה ממון אינה אלא כמניעת הריוח. וקצת יש להסתייע מדלא קאמר הש"ס תו דכו"ע ט"ה אינה ממון ובדר"ש קמיפלגי מ"ד דמי טבלו אית לי' דר"ש (או דר"ח) ומ"ד דמי חולין שבו לית לי' וש"מ דמניעת ט"ה אינה בכלל זה. ולא עוד אלא דיש סמוכין לומר דר' יוסי בר' יהודה ס"ל כר"מ דדד"ג, ולבעה"ת והראב"ד מובא בש"ך חו"מ (סי' שפ"ו סק"י) דדד"ג וגול"מ כחדא נינהו (ועיי' בשמ"ק ב"ק ע"א וצ"ח שהזכרנו) ס"ל נמי כר"ש עפימ"ש התוס' שבועות (דף ל"ז ע"ב ד"ה מיעוט שטרות) דלר"א דדריש ריבויי ומיעוטי ומאי מיעט שטרות לענין השבה כשנשתנו קשיא מה שייך למעוטי שטרות הא אפי' שרפן פטור, וצ"ל דסבר כר"ח דדאין דינא דגרמי (והיינו אף מדאורייתא, וריב"י נמי דריש ריבויי ומיעוטי כמבואר בשבועות (דף ד' ע"ב) (ולההו"א דהתם רבי נמי דריש הכי). איברא דזה ליתא, דהתוס' לא קאמרי לה אלא לר"א דס"ל להדיא דקרקעות נגזלין וע"כ דאתי מיעוטא רק לשטרות ובע"כ צ"ל דשורף שטרות חייב מדאורייתא, אבל למאן דסבר בעלמא דדרשינן ריבויי ומיעוטי ולא אשכחן לי' דקרקעות נגזלין לא מוכח מידי דשפיר איכא למימר דשורף שטרות פטור ולא איצטריך למעוטינהו מגזילה ומיעוטא בע"כ אתי לקרקעות. אלא דיש לקיים הדבר קצת ממ"ש התוס' בבא מציעא (דף ד' ע"ב ד"ה אין נשבעין) ת"ל לספרים דגרס בברייתא ר"ע אין להקשות הא ר"ע דריש ריבויי ומיעוטי כו' ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי אינו ממעט קרקעות כ"א שטרות כו' והיכי קאמר הכא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות עכ"ל, ולמ"ש מאי קשיא להו דילמא סבר ר"ע השורף שטרותיו של חבירו פטור ולא איצטריך למעוטי שטרות ובע"כ דאתי מיעוטא לקרקעות, וש"מ דס"ל להתוס' דכללא הוא דכל דדריש ריבויי ומיעוטי אתי מיעוטא רק לשטרות כדאמרינן בכ"מ, (אח"ז ראיתי שכ"כ בס' מלא הרועים ערך גרמי רק בדרך אחרת קצת) וא"כ לריב"י נמי הכי הוא. אך עדיין אין זה מוכיח דריב"י ס"ל הכי, דהתוס' שבועות שם תירצו עוד וז"ל אי נמי כי פטרינן היינו כי קלנהו באתרייהו אבל נטלן ושרפן חייב עכ"ל ואין צורך לומר דדאין דד"ג. וראיתי בס' הנ"ל שכתב שם דתי' זה של התוס' לא מסתבר וכל הפוסקים לא חילקו בין נוטלן ושורפן בין שורפן במקומן ועיקר כתי' הראשון שבתוס'. ולא ניחא לי דרך זו לדחות דברי התוס' על נקלה מסברא בעלמא. ועוד דרואה אני שהבין דברי התוס' דאמרו כן בהחלט למסקנא דאם נטלן ושרפן חייב דעל יסוד זה הביא מה שכל הפוסקים לא חילקו בזה (ועתה ראיתי להגאון רב"ד לייבאוויץ ז"ל בספרו ברכת שמואל סי' ל"ג שהבין ג"כ דברי התוס' כהמלא־הרועים דאמרו הכי למסקנת הדין). ולדעתי אין כוונת התוס' כן. דלפי הבנת הגאונים הנ"ל דברי התוס' תמוהים, דאיזו עדיפות יש בנטלן משום דנעשה גזלן והרי בזה נמי קשיא כיון דמזיק שטרות בידים פטור היכי יתחייב הגוזלן ומאי סברא היא לחלק. (ובס' ברכת שמואל הראה פנים לחלק ואין הדברים מבוררין לי). ולדעתי לא כך היא כוונת התוס', וכוונתם היא דאי לא כתב מיעוטא לשטרות הי' רק ריבה וריבה ומכל אשר ישבע עליו ריבה כל מילי ואז הוו גם שטרות בכלל הריבוי ובע"כ הי' צ"ל דגלי קרא דגזל שאני ממזיק וגזיה"כ הוא ולכן כשנטלן דנעשה גזלן הוה חייב, להכי איצטריך מיעוטא לשטרות, אבל לבתר דכתיב מיעוטא בודאי הדרן לסברא הפשוטה דכיון דאפילו איבדו בידים לא משלם היאך יתחייב בגזל ונשתנה, ומשו"ה לא הוזכרה דעה זו להלכה אפי' להני דלא דייני דינא דגרמי, דהתוס' אמרו לה רק כהו"א ורק לר"א, דאי לאו מיעוטא הוה אמרינן כך ולהכי איצטריך.

ה

ה) ההפלאה בסוגיין דכתובות ל"ד ע"א הקשה מאי פריך הש"ס שוחט לעכו"ם כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמרי' קטבח לוקמי בנגנב מבית שומר דאף לבתר דשחט בה פורתא יכול לומר הרי שלך לפניך ויש כאן גול"מ. מתוך זה באתי להסתפק היכא שמתחייב הגנב כפל לאחד ודו"ה לאחר אם חשיב לגבי בעל הדו"ה לב' וג' ופטור. ואלו תפסנו כן היתה מתיישבת קושיית ההפלאה, דהא בשעה שגנב דהיתרא הוה ונתחייב כפל לבעלים ובטביחה יתחייב לשומר.

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף