דבר אברהם/ג/י

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג י

סימן י
פירורי יבמין
[הערות אתחלתיות שנרשמו לראשי פרקים בכדי להסיק מסקנות ונשארו בעינן פרודות לא מוסקות].

א

א) ביבמות דף ג' ע"א בתוס' בריש העמוד ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה אע"ג דערות אשה ובתה לא תגלה כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא דאין תלוי בביאה כו' ואין סברא לומר דבתרווייהו תליא מילתא עכ"ל ויש להעיר לסייע מהא דלהלן (דף י"ז ע"ב] שומרת יבם שמתה אסור באמה וזיקה הרי לא עדיפא מנכנסה לחופה וש"מ כהר"י. אולם לפ"מ שעלה על דעת הר"י דילמא תרווייהו צריכי קדושין וביאה י"ל דגם בביאה דלפני קידושין סגי לקיים לגלות ערותה ואפשר ביבמה שכבר בא עליה לפני נשואי אחיו. וצ"ע:

ב) דף ג' ע"ב לרב ולרב אסי ליתנינהו לפי שאינה בצרת צרה. והנה להלן דף י' ע"א הקשו התוס' ד"ה לעולם דאי מודו רבנן לר"א בקידושין בחוץ מפלוני כדמספקא ליה לאביי בגיטין דף פ"ב ע"ב ליתני נמי במתניתין אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם ומת שמעון וכו' ותירצו דלא קרינן גבי' אשת המת דכבר נאסרה עליו מקודם וכו' וקשיא לי דאכתי ליתני לדרב ומשכחת לה בצרת צרה בשקידש המת חוץ מאח אחד או יותר דלא אסירא גבי' כמו לעלמא דכיון דאמר חוץ אינה אשת אח לגבי' ומתו הני ונפלו קמי אח שלא נכלל בחוץ:

והנה על דרב אסי אפסר לומר דיסבור דרבנן לא מודו לר"א אף בקידושין והוי פלוגתא ויסבור רב אשי דבפלוגתא לא מיירי רב או יסבור דבקדושין אף ר"א מודה דלא מהני כמידבעיא לן התם בגיטין או יאמר דפלוגתא דתנאי היא לקמן דף ט"ו ע"א הכיר בה ולא הכיר בה איכא בינייהו עיי"ש. אבל לרב דלא מצינו מאן דפליג עליה תקשי להני אמוראי דסברי דאיירי רב בפלוגתא ליתני להא ובדאמר חוץ או לר' אבא דמספקא ליה אי פליגי רבנן עלי' דר"א בקדושין לפשוט מהא ותירוץ התוס' לא שייך כאן, כמובן.

וקצת יש ליישב דבהא דרב דצרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות כו' לקמן י"א ע"א נתלבטו הראשונים ז"ל דסוגיא זו סותרת לסוגיא דסוטה דף ה' ע"ב אמאי תתייבם נמי יבומי אר"י אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר לאיש אחר ולא ליבם וכתבו התוס' יבמות דף י"א ע"א ד"ה צרת סוטה דדוקא גבי סוטה ודאי כתיב טומאה ואינה עולה אף לחליצה כערוה אבל בסוטה ספק לא כתיב אלא שעשאה הכתוב כודאי לחומרא ולא לקולא ולהכי חולצת ולהכי תמהו אמאי דאמרינן בסוגיא דסוטה ותתייבם גמי יבומי ויש ליישב דאה"נ דהוה מצי לשנויי דלחומרא עשאה הכתוב כסוטה ודאי ולהכי לא תתייבם לחומרא אלא דקושטא קאמר מקרא לאחר ולא ליבם דנ"מ טובא בינייהו דאלו לטעמא דלחומרא הוי כודאי אם נתיבמה תיבעי גם גט דלקולא נשארה ספק ומקרא דלא ליבם עקרה תורת יבום כל עיקר ולא בעיא גט. והנה התוס' סוטה שם ד"ה לאחר [קמא] הוכיחו מהא דערכין דף כ"ה ע"ב דטעמא דכתב רחמנא איש הא לאו הכי הו"א דאם מכר לאחיו לאו אחר הוא ולפי"ז אמינא דגם הכא המיעוט הוא לאחר ולא לאחין בין במקום יבום בין שלא במקום יבום. אלא דמכיון דשלא במקום יבום אין נ"מ דביכו"בכ אסורה משום אשת אח וממילא נוגע זה רק ליבם והא דלא ליבם לאו פירושא דנעקרה תורת יבום אלא דקיימא בלאו הבא מכלל עשה דהוי עשה ולמסקנא קיימא דרשה דרב גידל דיש לך אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום להלן (דף כ' ע"א) לאיסורי עשה ובסוטה ודאית דהוה כערוה אינה עולה לחליצה:

ולפי"ז נמצא דאף זה שאמר עליו חוץ אף דלגביה לא הוה אשת אח ולאו יבם הוא מ"מ י"ל דלאו אחר הוא וקאי באיסור עשה ר"ל אף דאיסור אישות של אחיו ליכא לגבי' מ"מ איסור שהי' רובץ על המת מצד סוטה (בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק שעשאה הכתוב כודאי לחומרא) דאיסור זה אינו מקושר עם ענין החוץ שלאחיו ודי לזה במה שהי' האישות שלו לגבי הבועל איסור זה גורם לאחיו שאינו אחר למיקם עלי' בעשה ויסברו דאי דאסורא לא קתני ואינה בצרת צרה, ודוחק:

ויש להעיר מהא דלהלן (דף צ"ב ע"ב) אמר רב גידל ארחב"י אמר רב יבמה קדושין אין בה נשואין יש בה כו' ואיב"א מאי נשואין יש בה בזנות כדרב המנונא דא"ר המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ונראה שכדין סוטה הוא לכל פרטיה וא"כ לרב דאמר סוטה טומאה כתוב בה כערוה מכיון שזנתה ונטמאה צריכה למפקע זיקה כמבואר להלן (דף ח' ע"א) כי איצטריך עליה היכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי וא"כ קשה מדתנן בסוטה (דף י"א ע"א) אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם והרי אם זנתה בעודה שומרת יבם פקעה זיקה לרב וקיימא באשת אח וממילא אינה אשתו מכניסתו דלא תפסי בה קדושין ואין כאן עיקר שבועה וממה יגלגל והרי ממ"נ הוא אם לא זינתה למה נשביענה ואם זינתה הרי לאו אשתו היא ואינה חייבת עיקר השבועה ואין לנו ממה לגלגל וצ"ע. ועיין בתשובות רע"א סי' ר"ו ונזכרתי שש"ב רבנו הגאון מאוה"ג מוהרח"ס זצ"ל העיר על דברי התוס' ב"מ צ"ז ע"א ד"ה ביום אם יש גלגול שבועה באופן זה שלבד החיובי של טענת הגלגול אין מקום לעיקר השבועה:

ג

ג) דף ח' ע"ב תוד"ה כל היכא דאיכא תרין לקוחין כו'. ועוד תימא דהשתא ליכא בצרת ערוה כרת וא"כ תיבעי חליצה כמו חייבי עשה וכו'. לא נתבאר למה לא תהא בה כרת והרי כיון דכתיב ולקחה למעוטי היכא דליכא לקוחין לכל חדא מתרווייהו ממילא לית בה דיני יבום ונשארה בכריתות דאשת אח ועד כאן לא מרבינן חייבי עשה לחליצה אלא חייבי עשה מד"א ולא היכא דמיעט קרא מיבום בלשון עשה. ולהדיא מבואר בתוס' להלן דף י' ע"ב ד"ה איהו הוא דקאי בלא יבנה דמשו"ה החולץ אינו אלא בלאו משום דאייתר קרא לנתקה מכרת ללאו אבל היכא דלא אייתר נשאר בחיוב הכרת וכן בדף מ"ד ע"א דפריך וניבם לחדא ונחלוץ לחדא ומשני כל שאינו עולה ליבום אין עולה לחליצה והתם נמי אפקעה קרא בלשון עשה בית אחד הוא בונה. כמו"כ בתירוצם דחייבי עשה איתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת הוי בכלל ולקחה וא"כ צרת ערוה ע"כ לא בעיא חליצה דאי בעיא הוי בכלל ולקחה, לא מבואר אמאי לא תיסגי במאי דהערוה לחודה אינה בכלל ולקחה ולהכי לית כאן דין יבום. ויש ליישב אבל הדוחק מבואר.

ובתירוצם בסוה"ד דולקחה משמע לשון תפיסת קדושין הלכך חייבי עשה דתפסי בהו קידושין הוו בכלל ולקחה נמי יש לדקדק על מה שכתבו בדף י' ע"א ד"ה לעולם וז"ל וא"ת ליתני א"א שפוטרת צרתה כגון דאמר לה הרי זה גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני וכו' ולמאן דנפקא ליה מאחות אשה ניחא דל"ד הך לאחות אשה דע"מ שלא תנשאי שריא לי' בזנות וע"מ שלא תבעלי לי' יכולה היא להתקדש לו ומיהו למאן דנפקא לי' מולקחה כל היכא דאיכא תרי לקוחין קשה, ומשמע דאף בע"מ שלא תבעלי דמותר בקדושין לא ניחא אלא למאן דמפקא מאחות אשה ולא למאן דמפקה מולקחה ולפמ"ש הכא דולקחה משמע תפיסת קדושין הרי שפיר ניחא דהכי גמי בע"מ שלא תבעלי כיון דתפסי בה קידושין הוי בכלל ולקחה ויש ליישב דהכא כונת התוס' היא משום דהאיסור הוה קל דתפסי בה קדושין משא"כ התם דהאיסור הוי חמור ולא תפסי בה קדושין מחמתו אלא דבשעת הקדושין עדיין אין כאן דבר האוסר. ובדברי התוס' התם יש להעיר עוד במ"ש ואע"ג דאסורה לכל אדם אפי' לר"א מדרבנן עד שימות המגרש או הפלוני דחיישינן שמא תנשא לו לאחר שתתאלמן או תתגרש כו' מ"מ לוי דקתני נמי דאי כדאמרי' לקמן קשה דלתני נמי להך, שהיו יכולים לדקדק עוד יותר ולהקשות אף למאן דלא תני דאי וכגון שהיו האחים כהנים והאשה היתה מפסולי כהונה והאח שנשאה הי' חלל, ובכה"ג לא חיישינן שמא ישאנה כי היכי דלא חיישינן באבא ואביך משום שאסורה להם ובודאי דאין לחלק בין אסורה באיסור כרת ובין אסורה באיסור לאו.

והמהרש"ל תמה דהכא כתבו התוס' דחיישינן שמא תנשא להפלוני בגיטין ריש המגרש [דף פ"ב ע"ב ד"ה שר"א] כתבו דלא חיישינן שמא תנשא ולא דמי ללא תבעלי דחיישינן שמא יבעלנה באונס. ולדעתי ניחא פשוט דהתם הנושא הוא אינש דעלמא אבל הכא הוא אחי הנאסר מהמגרש ואם תתאלמן מהמגרש וימות אחיו הרי יבמה נקנית בע"כ ואין חילוק בינה ובין לא תבעלי וא"כ אסור אחיו לישאנה שמא ימות המגרש קודם ואח"כ הוא עד שיש לתמוה על המהרש"ל שלא הרגיש בזה. ועפי"ז יצא לנו דין חדש דאף לר"א לא תנשא אלא לאיש שהו זר להנאסר אבל לאחי הנאסר לא תנשא אף דאמר ע"מ שלא תנשאי דחיישינן כמ"ש. ולכאורה אכתי הי' אפשר לצדד לקיים דברי המהרש"ל כיון דהתוס' קיימי השתא דע"מ לאו שיורא הוא א"כ כיון שישאנה בע"כ אשתכח דהוה אשת איש מעיקרא ולא תפסי בה כלל קדושי אחיו ולאו יבמתו היא ולא תפסי בה קדושי בע"כ. אבל זה אינו דהא בע"כ צריכין אנו לאוקמי דאיכא עוד אחים שהמגרש לא אסרה עליהם דאל"כ אינו בצרת צרה וכיון שכן בודאי אסור לו לקדשה שמא ימות המגרש קודם ואח"כ ימות הוא וייבמנה אותו האח שמותר בה ואח"כ ימות גם זה וייבמנה בעל כרחה האח ההוא שאסרה עליו המגרש ואף דיש עוד לצייר שיקדש חוץ מאחיו שלא אסרה עליהם המגרש וכשימות לא יוכלו הם ליבמה בע"כ דלגבי דידהו לאו יבמה היא וכיון שלא תהא מקודשת להם א"א לה לבוא לידי יבומין וקידושי בע"כ של האח הנאסר מהמגרש, מ"מ הרי התוס' קיימי הכא על מתני' לחוד דקתני בה רק בגט אבל בקדושין אימא לא מהני כלל חוץ כדמבעיא לי' באמת לר' אבא בגיטין (פ"ב:) בקידושין היאך תיבעי לר"א כו' וסלקא לר"א באיבעיא ורצו התוס' להקשות דאף אי נימא הכי תקשי ולא נחתו השתא לחוץ בקדושין. תדע דבתר הכי מקשי מחוץ בקדושין אבל השתא לא איירי אלא בחוץ דגט ונמצאו דברי התוס' נכונים. תו כתבו התוס' התם דאי מודו רבנן לר"א בקדושין וכו' ליתני אשת איש דמשכחת לה אפילו לרבנן כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וחדשה סתם ומת שמעון ונפלה לפני לוי אחיו וכו'. ותירצו דלא הרינן לגבי' אשת המת דכבר נאסרה עליו [לפני קדושי אחים] ולכאורה אפשר לאוקמי כגון שקדשה אחיו תחלה חוץ מראובן ואח"כ קדשה ראובן ולא שייך תירוצם (ואולי לא תפסי קדושי ראובן אלא לאוסרה על האת המקדש שהיתה מותרת לו אבל להני שהיו אסורים משום א"א מצד המקדש הראשון אינה נאסרת השתא משום א"א מצד מקדש השני ועיין דף פ"ד ע"ב וכ"ת קסבר האי תנא נישואין הראשונים מפילין וצע"ק:

ולפום קושיא בתרייתא של התוס' צ"ע דהא דאמרינן להלן דף י' ע"ב אמר לי' ר"ל לר"י ללוי דאמר דאי נמי קתני ליתני החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת בלא בנים כו' א"ל לפי שאינה בצרת צרה והרי ה"נ משכחת לה כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון ולוי אחיו ומת ראובן וחלץ לה יהודה אחיו ונשאה שמעון שאינה אסורה לו דכיון שאמר ראובן חוץ ממנו לא הויא לגבי' אשת את כלל כמ"ש התוס' גיטין (דף פ"ב ע"ב ד"ה אפילו) וז"ל אבל אי אשת שני מתים דאורייתא כו' כגון שקדש ראובן חוץ משמעון ולוי אחיו כו' שאשת שני מתים לא נאסרה ללוי שלא אסרוה עליו כו'. עכ"ל

ומשכחת לה שפיר בצרת צרה כגון שמת שמעון ונשא לוי צרתה. וכן היה אפשר לכאורה שישא החלוצה ולא נצטרך לדאי לפי"מ שציירנו דאחר חליצת יהודה ישאנה שמעון שלא נאסרה עליו ואינו בלא יבנה ויקשה אף לרב, אע"ג דלא קתני דאי אך מ"מ יצטרך לדאי כיון דמדרבנן יש זיקה והיתה מקודם החליצה זקוקת אחיו ויאסר מדרבנן. (וצל"ע בפ"ב דמשמע דאחר חליצה פקעה זיקה מעיקרא) וצ"ע:

ד

ד) דף י"ב ע"ב שלש נשים משמשות במוך כו'. שיטת ר"ת בתוס' כאן וש"ד דנשים אין מוזהרות על השחתת זרע אף של האיש משום דאינה מצווה על פו"ר וכ"ה דעת הרא"ש מובא בשמ"ק לכתובות (ל"ט). והרמב"ן בחי' לכתובות שם ובנדה (י"ג ע"א) חולק ע"ז וכן סברי עוד מרבוותא. וראיתי בתשו' רעק"א סי' ע"ג ובחת"ס יו"ד סי' קע"ב שבתוך חבל הראשונים האוסרים מנו גם את הרשב"א ז"ל ולא אדע מנין להם הא. בתשובות רעק"א מביא משמ"ק כתובות משם תלמיד הרשב"א וזה כנראה נשתרבב למנות את הרשב"א במקום תלמידו. והחת"ס שם כתב דדעת רשב"א בשם רמב"ן ר"פ כל היד דיש איסור לאשה בקנוח אחר תשמיש. אמנם המעיין בדברי הרשב"א יראה דלא מוכחא שם דעתו כלל דהביא שי' ר"ת המתיר ומה שהרמב"ן הקשה עליו ולא הוסיף מדילי' כלום להכריע.

וראיתי בתשובות הרשב"א (סי' י"ח) דעסיק שם בארוכה בענין ברכת המצוות דעל קצתן מברכין ועל קצתן אין מברכין ובין יתר דבריו כתב וז"ל: ואין מברכין על מצוה שעיקרה אינה מצוה כגון חליצה ויבום שהעיקר משום פרי' ורבי' והיא אינה מצווה על פו"ר עכ"ל. והוא תמוה, חדא שכבר תירץ על מה שאין מברכין על חליצה ויבום משום שעיקרם אינה מצוה א"כ למ"ל תו למימר שהיא אינה מצווה שהוא כתירוץ שני (אע"פ שלא נאמר בלשון ועוד) ולמ"ל תירוץ שני. ועוד מאי פי' דהיא אינה מצווה, הרי לענין ברכה דידי' קא עסקינן ומה בכך שהיא אינה מצווה על פו"ר והדברים סתומים ולא מובנים. ומפני חומרם הי' נראה לכאורה בפי' דסובב הולך הוא עם מה שכתב בראש דבריו דאין מברכים על מצוה שאינה תלוי' כולה ביד העושה מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל כגון מתנות עניים והלואת הדלים ונתינת צדקה וכיו"ב. וטעם זה הן שייך בם על יבום דאינו תלוי כולו בידו אלא גם בידה ואמאי מהדר בתר טעמי אחריני, ופשוט הוא משום דיבום בע"כ ולא בעינן דעתה ולזה הוצרך לומר שאינה עיקר המצוה ועיקרה הוא משום פו"ר ופו"ר אינה כולה בידו משום דאיהי אינה מצווה על פו"ר והלכך אינה מצווה גם על השחתת זרע האיש כר"ת וא"כ הרי יכולה היא להתהפך או לשאוב הזרע במוך ולא תתקיים פו"ר דבשלמא אי הוה מצווה הוה מיקרי אין בידה להשחית אבל כיון דאינה מצווה בידה הוא וממילא אין קיום המצוה כולה תלוי בו ולכן אין מברכין כהנחתו הראשונה ומזה נראה דס"ל כר"ת:

שמא תאמר כיון שכן אין אנו צריכים לבוא עלה ממה שבידה אח"כ להשחית זרעו אחר תשמיש ובפשוטו י"ל דתליא בידה משום דאע"ג דיבום בע"כ מ"מ בידה להשתמט ממנו וז"א דא"כ אמאי איצטריך כל עיקר לומר דעיקר המצוה היא משום פו"ר לימא בפשיטות דיכולה להשתמט מיבום ולכן אין מברכין ומדהדר בתר פו"ר ש"מ דכיון דיבום בע"כ מיקרי בידו לחוד ואין מתחשבים עם אפשרות ההשתמטות מצדה. איברא דאיכא למידחק ולומר דאי הוה מצוה עיקרית לעצמה היינו צריכים לומר דהיא נמי מחויבת לסייע שתקויים המצוה ואסור לה להשתמט וסמך לזה ממה דהותר גם לה אסור אשת את וחייבי לאוין בביאה ראשונה וכיון שאין לה להשתמט הוה קיום המצוה כולה בידו ולכן הקדים דעיקר המצוה היא פו"ר (על שם אתיו) ובזה כבר מצאנו דהיא אינה מצווה וממילא יכולה להשתמט ממנו. אבל זה אינו דאף דעיקרה של המצוה הוא משום פו"ר ובזה בלחוד (כלומר בפו"ר) אינה מצווה מ"מ גדרי המצוה הם ביבום ונתחדש בה ענין להקים לאחיו שם ואי מעיקרא הוה ניחא לי' לומר דאסור לה להשתמט השתא נמי נימא הכי שצריכה לסייע שיקויים הקמת שם להמת ובכל אופן דברים דחוקים הם והלכך טעים לנו יותר לתפוס בביאורו הדרך שבחרנו:

אמנם ידענא דגם דרכנו זו יש בה מן הדחק דכל כי האי הו"ל להרשב"א לפרש ולסייע דמותרת בהשחתת זרעו ובפרט שהוא עצמו מביא בחי' לנדה את שי' הרמב"ן דממה שאינה מצווה על פו"ר אין הכרח דמותרת בהשחתת זרע האיש. אבל דרך יותר נוחה לבאור דבריו נסתרה לע"ע ממני, ויש לי איזה הרהורי דברים אבל רחוקים הם עוד יותר. ועדיין יש לדקדק ע"ז דבמ"ש בריש דבריו דאפשר שלא יתרצה ומעשה בטל יש לפרש בפשוטו דמעשה הנתינה שעלי' מברך תתבטל בפועל ולא תבוא לידי כך כלומר לידי נתינה ותו לא, ובזה סגי שלא לברך שמא תתבטל ומשו"ה לא תקנו רבנן ברכה וכן הבין האו"ת (סי' צ"ז סק"א) ולכן כתב שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש בכתובות למה אינו מברך אשר קדשנו וכו' ליקח אשה. ותירץ דאפשר בפלגש (דתירוצא דפלגש תליא בפלוגתא אי מותרת להדיוט, תחת שלדברי הרשב"א מיושב בפשוטו שאין כולה תלוי' בידו ושמא תחזור האשה ולא תתרצה ומעשה מתבטל ולפי הבנה זו שייך לומר על פו"ר דלא תליא ביה לחוד כמ"ש. אבל בסוף דבריו מסיים הרשב"א ת"ל. ומנא לן דכל מצוה דאפשר למעקרה אע"ג דהשתא לא מעקרה כמאן דמעקרה דמיא כו' ואמרינן עלה וכו' אי אמרה דלא בעינא מי איתא לעשה כלל כו' דהא לא קבעיא כו' וגמרינן מינה למורא וכיבוד אב ואם ועמידה בפני רבו הואיל ואפשר למעקרה להאי עשה דידהו דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול. והמעיין שם בלשונו וממה שלפניו יוטה להבין שזה משמש לביאור גם לריש דבריו דאפשר שלא יתרצה חבירו ונמצא מעשה מתבטל, דהיינו דלא זו בלבד שמעשה הנתינה בטל ולא יבוא לידי כך אלא שעיקר המצוה בטל שאין מצות צדקה וכו' אלא כשהעני רוצה בה וא"כ אין זה שייך כלל ליבום ופו"ר דבמה שלא תתרצה האשה רק המעשה יתבטל שלא יתקיים בפועל אבל גוף קיום המצוה הן לא נעקר ממנו ולפיכך כשלא חזרה בה אין טעם למנוע הברכה. וכנראה שכך הבין הקצוה"ח סי' צ"ז סק"א:

ובנוגע קצת לעניננו נזכיר דרך אגב שהקצוה"ח סי' צ"ז סק"א הקשה על סוף דברי הרשב"א דגמרינן מינה לכבוד אב ומדמי לה לאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ומשו"ה לא דחי ל"ת דא"כ אמאי אמרינן בב"מ (ל"ב ע"א) יכול אמר לו אביו הטמא כו' ת"ל איש אביו ואמו כו' ולמה לי קרא תיפוק ליה דאין עשה דכבוד דותה ל"ת דאי אמר לא בעינא ליתא לעשה כלל כמו גבי עשה דלו תהי' לאשה וכבר עמדו ע"ז התו' כתובות (דף מ' ע"א) ותימה שהקצוה"ח לא הזכירם והיא תמי' עצומה על הרשב"א ולכן ברור בעיני דהרשב"א לא מדמי להו כלל לענין דתית ל"ת אלא לענין ברכה דקא עסיק בה בלחוד וחלוק גדול יש בדבר דבעשה דלו תהי' לאשה המצוה היא להנאה דידה ולהכי אי אמרה לא בעינא ליתא לעיקר המצוה אבל בכבוד אב כשאמר לו השקני או הלבישני אין כאן מנות השקאה או הלבשה אלא מצוה אחת כללית יש כאן וכיבוד שמה אלא שמתחלקת לפרטים מציאותיים וכשאמר השקני יוצא הכבוד לפועל ע"י השקאה וכדומה אבל עיקר המצוה שבמעשים אלו היינו הך וכשחזר ואמר לא בעינא לא בטל עיקר מצות הכבוד אלא המציאות היא שהוחלפה שקודם הי' במעשה ההשקאה ענין של כבוד והשתא אין במעשה זה במציאות ענין כבוד ולכן כשלא אמר לא בעינא הו"א דדוחה ל"ת דמ"ע זו אינה בטלה לעולם ועיין בתוס' רי"ד כתובות שם שבכלל דבריו דברינו ואין לזוז מזה ולא יעלה על הדעת לומר דהרשב"א לא אסבר לה הכי אלא דלענין הברכה לחוד מדמי להו הרשב"א דהברכה מקושרת עם מעשה כמ"ש בתחלה ואפשר שהיא מכוונת על המעשה הפרטית שהוא עושה עכשו וכיון דמעשה זה לא קביעא כמצוה תמידית שאם יאמר לא בעינא אין מצוה במעשה לכן לא תקנו ברכה על כגון זה ויותר מוטעם הוא לפי הדרך הראשונה שכתבנו בצדקה ואין להאריך עוד בדיוקים:

אמנם ממה שכתב מקמי הכי דכן אין מברכים על בקור חולים ותנחומי אבלים והבאת שלום בין אדם לחברו שהן תלויות ביד אחרים דדילמא לא מקבלי מיניה ובידם לעקור ממנו עשה זו נראה כדרך הראשונה דמשום אפשרות בטול המעשה בפועל נגעו. בה כדמשמע מלשון ודילמא (אמנם הלשון ובידם לעקור ממנו מצוה זו נראה כארכבה אתרי רכשי) ולפי"ז שוב שייכים הדברים ביבום ופו"ר ועדיין אין דברי הרשב"א ביבום מדויקים ואפשר דכונת הדברים היא כך, אין מברכים על מצוה שעיקרה אינה מצוה כגון חליצה (דעיקר המצוה הוא יבום ורק אם לא יחפוץ חולץ), ויבום (הוא ענין שני) העיקר משום פו"ר]:

ויש להעיר עוד ממ"ש הרשב"א שם דעל מתנות כהונה אין מברכים על נתינתם דמשולחן גבוה קזכו ואין הישראל נותן משלו אבל על פדיון ועל הפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה שתלויין בו דהתינח בחלה ומעשרות דהמצוה היא ההפרשה אבל בפדה"ב דלא מפטר בהפרשה כדתנן בבכורות (דף נ"א ע"א) המפריש פדיון בנו וכו' יקשה אמאי מברך והרי אין המצוה תלוי' בו דלמא לא יתרצה הכהן ליקח ויתבטל המעשה והפדיון. ולפי דרך השני שאמרנו ניחא דחיוב ומצוות הפדיון לא יתבטל ממנו עי"ז אפילו כשכל הכהנים שבעולם לא ירצו ליקח אבל לפי דרך הראשון והפשוט קשה. לכן נראה דמכאן סייעתא למ"ש הפר"ח מובא בפ"ת יו"ד סי' ס"א סק"א דגבי פדיון הבן לכו"ע נתינה בע"כ שמה נתינה ומיהו הקצוה"ח סי' רמ"ג סק"ד ובנתה"מ שם השיג ע"ז מב"ב קכ"ד ואני תמה דמה זה ענין להתם התינח אי הוה אמרינן דבפה"ב בענין זיכוי לכהן שפיר הוה שייך לומר כמו שכתב דאין מזכין מתנה בע"כ ואינו מחוייב לקבל בע"כ אבל אנן הרי הכי קאמרינן דנתינה לכהן בלחוד סגי אם יזכה ואם לאו ומה זה ענין לההיא דב"ב ועיין בב"י אה"ע (סי' קמ"ג) מ"ש בשם הריב"ר בביאור נתינה בע"כ ועיין ברשב"א גיטין (דף ע"ה ע"א) שעליו בנה הקצוה"ח יסודו והדברים מוצקים. וראיתי לגיסי הגר"א פערלמאן נ"י (ז"ל) בהגהות "אור גדול" למו"ח הגאון הגדול זצ"ל שכ' דבפה"ב בודאי לא מהני בע"כ דכתיב יהיו לך אך פדה תפדה, דהיינו כשיהי' לך בפדיון אז בנו פדוי וכיון שאין הכהן זוכה בע"כ אין כאן פדיון. אבל לא ידענא אמאי פשיטא ליה דיהיו לך פירושו זכי' כממונו ולא הגעה לידו לחוד אף בלא זכי' שהרי ה"נ כתיב בקק"ד זה יהי' לך וכתיב נמי ובשרם יהי' לך ואמרינן בקדושין (דף נ"ג ע"א) נמנו וגמרו המקדש בחלקו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים לא קדש:

ויש להעיר על עיקר דברי הרשב"א דמשום דאין כולו בידו אינו מברך דנראה דלאו משום סרך ברכה לבטלה נגעו בה [כמ"ש השמ"ק כתובות (ז:) לענין ברכת קדושין וכ"ה במהר"ם חלאוה פסחים (ז:)] דא"כ יברך אחר עשייתן כמו בטבילת גר ואינך אלא דכה"ג לא תקנו עיקר הברכה כלל ובגר שאני דברכה על הטבילה ברכה כוללת היא לכל הצריכין טבילה ולהם נתקנה עובר לעשייתן, ואי מתרמי בגר שא"י לברך עובר לעשייתן מברך אח"כ אבל שיתקנו עיקר ברכה לעולם לאחר עשיתן לא. אמנם הבה"ג ס"ל דמשום גר תב וב"ק כל הטובלים מברכים רק אחר הטבילה (עיין יו"ד סי' ר') וחזינן דתקנו עיקר ברכת טבילה לאחר עשי' וצ"ל דהרשב"א ס"ל כאידך רבוותא דשאר הטובלין מברכין לפני הטבילה ועיין תוס' פסחים שם (ד"ה על הטבילה):

ה

ה) שם א"ר ספרא בנים הרי הם כסימנים כו' רב זביד אמר אין בנים בלא סימנים ונבדוק חיישינן שמא נשרו כו' אפי' למ"ד אין חוששים משום צער לידה חיישינן. ובפסק הלכה נחלקו הראשונים אי כר"ז דנעשית רק ספק גדולה אם אין לה סמנים אי כרב ספרא והיא ודאי גדולה ואם זהו רק אחר י"ב ויום א' או גם בתוך הזמן, עיין בראשונים ובב"ש (סי' קנ"ה סקי"ח). אמנם בקטן שהוליד לא מבורר בפוסקים, רק הב"ש בסדר חליצה (סק כ"ז) כתב משם מהר"ם בסדר חליצה דקטן אינו מוליד וז"ל ופסק [מהר"ם] אם היבם הוליד תו א"ל לבדוק אותם ובר"פ בן סורר איתא פלוגתא אם קטן מוליד מיהו למ"ש הרמב"ם סוף ה' ממרים כל ימיו של בן סורר אינן אלא ג"ח אתר שיביא ב' שערות שנאמר כי יהי' לאיש בן ולא אב והיינו מימרא דר' כרוספדאי מבואר דקטן אינו מוליד ע"כ. ואולם ממה שיבוא לפנינו נראה שאין הדבר ברור כלל. ומתחלה נראה מה שמתבאר מגוף הסוגיא במקור הדברים בסנהדרין (דף ס"ח ע"ב) אי" חסדא קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהי' לאיש בן לאיש בן ולא לבן בן ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואלין ואם לאו קטן אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואלין כו' והא תדבר"י בן ולא אב ה"ד אילימא דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות ואוליד מקמי דלקיף זקן מי איכא שהות כולי האי והא א"ר כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים אלא לאו דאיעבר מקמי דאייתי שתי שערות ואוליד מקמי דלקיף זקן וש"מ קטן מוליד לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות ואוליד בתר דאקיף זקן ודקא קשיא דר' כרוספדאי כי אתא רב דיני אמר אמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב המבואר דלרבה כיון שהוליד גדול הוא ולרב חסדא אף כשהוא קטן מוליד ונחזי אנן אם יש הכרע מגוף הסוגיא הלכה כמאן כר"ח או כרבה. והנה לכאורה הי' נראה דר"ת איתותב והלכה כרבה מהא דמסיק רבה אם אין לאיש גואל כו' אף דמסגנון הלשון הכא משמע דכל זה מדברי רבה הוא אין הדבר כן אלא ברייתא היא בבבא קמא (דף ק"ט ע"ב) ושנוי' בספרי פ' נשא לפי גרסת הגר"א ז"ל וא"כ איתותב ר"ח מינה. אבל באמת אינו כן דאטו לר"ח מילתא דשכיחא היא דקטן מוליד, בודאי הוא רק על דרך הזרות מיעוטא דמיעוטא שאין חוששים לו ושפיר אמרינן דקנון אי אתה צריך לחזר עליו בידוע שאין לו גואלים (ואין ספק בדבר דאשת קטן שיצאה וניסת לאחר בלא הבחנה וילדה שדין הולד כבנו של אחרון לכל דבר) ומדתני דבי ר' ישמעאל דבן ולא אב ואמרי במערבא ולא הראוי לקרותו אב נמי לא קשיא לר"ח דא"כ דלידי' לא משכחת כלל דינא דבן סורר דלעולם ראוי לקרותו אב דר"ח יפרש תדבר בן ולא אב כשהוליד בפועל ולא כדאמרי במערבא בראוי לקרותו אב ואדרבא ש"מ מתדבר"י כוותי' כדס"ד דש"ס מעיקרא ואדר' כרוספדאי פליג ר"ת. ובאמת הב"ש אינו מסתייע מגוף הסוגיא אלא מדברי הרמב"ם (ועיין בפ"ב מאישות ה"ט ובמ"מ ונו"כ שם דק"ק מה שבין קטנה לקטן) וכיון שכן הרי נחזי דאין הדבר מוסכם כהב"ש ותלי בפלוגתא דרבוותא דדבר פשוט הוא דענין קטן מוליד מענין אחד הוא עם סוגיין דיבמות דבנים הרי הם כסימנים דגבי קטנה וכן מפורש בחי' הר"ן לסנהדרין ת"ל ואם ימצא קטן מוליד הוי מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן לי' [היינו לחזור עליו] ואם הוליד קטן על צד הזרות הריהו מיד גדול דבנים הרי הם כסימנים וכדאיתא ביבמות עכ"ל. וכיון שכן אין ההלכה ברורה כלל כהמהר"ם והב"ש דהא איכא מרבוותא דפסקו כרב זביד, ולרב זביד בדלית לה שערות הוה רק ספק גדולה ולא עוד דברור הוא דזהו רק בקטנה ולא בקטן דאמרינן בסוגין לרב זביד ונבדוק חיישינן שמא נשרו כו' אפילו למ"ד אין חוששין משום צער לידה חיישינן וא"כ בקטן דליכא צער לידה לא חיישינן לנשרו והוי ודאי קטן לר"ז. ואף דבא"א לבדוק נראה דאף לרב זביד סומכין על בנים מ"מ אמאי כתבו המהר"ם והב"ש דאין צריך לבדוק לכתחלה. ובר מן דין מצינו מפורש לחד מקמאי דקמאי דפסק כרב חסדא והוא בהלכות פסוקות המיוחסות לתלמידי רב יהודאי גאון שנדפס מקרוב מתוך כת"י צד קט"ו שכ' וז"ל והלכה קטן שקידש אין קדושיו קידושין ותם נשא אשה והוליד בנים ועדיין לא הגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד אין קדושיו קדושין ואין כתובתו כתובה אבל בניו כשרים הם ונקראים על שמו ואם בא להוציא אינו צריך ליתן גט וכשיגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד אעפ"י שלא קדש ולא כתב כתובה אחרת ומבקש לגרשה צריכה ממנו גט שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, עכ"ל. הרי דסבר דקטן מוליד ונשאר בקטנותו והוא כרב חסדא. איברא דיש לדחוק דלעולם לא פסק כר"ח וסבר נמי דע"י בנים נעשה גדול והא דמוציא בלא גט הוא משום דעד כאן לא שייך למידן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא כשהבועל יודע בעצמו שהוא גדול ומצווה על בעילת זנות ויש לו תקנה ע"י כונה לקידושין ולכן אינו עושה בעילתו זנות משא"כ כשהוא חושב את עצמו לקטן שאין במעשיו כלום בודאי אינו מכוון לקידושין ואינה צריכה גט אפי' אם נתברר אח"כ שהי' גדול דכיון שהוא לא ידע מזה בשעת ביאה וסבור הי' שהוא קטן לא שייך לומר אאעבב"ז ולכן אינה צריכה גט. אבל מכפילות הלשון שנית ואין קדושיו קדושין ואין כתובתו כתובה משמע להדיא אפילו דרו יחד גם אחר שנתעברה או שילדה דכבר ידע שהוא גדול (ודוחק גדול לומר דלאו כו"ע דינא גמירי דבנים הרי הם כסימנים וליכא חזקה ולא אנן סהדי ורק בנעשה בן י"ג ויום א' כו"ע ידעי דזה זמן גדלות) ומוכח דפסקו כר"ח:

היוצא מזה שהדבר תלוי באשלי רברבי ולא כמו שהחליט הב"ש בפשיטות ולא עוד אלא דאף מהרמב"ם לא מוכח דקטן אינו מוליד בהחלט, דכל הוכחת הב"ש היא רק מזה דפסק כרב כרוספדאי דכל ימיו של גן סורר ומורה אינן אלא ג"ח משהביא שתי שערות שראוי להיות אב בהכרת העובר ולרב חסדא הן צ"ל או דפליג אעיקרא דדינא דתדבר"י דבן ולא אב (ורק בן ולא איש אית ליה כבמתני' וברמב"ם שם (פ"ז מממרים ה"ו) כתב הא למדת שאם הקיף השער כו' קודם שישלים ג' חדשים ה"ז פטור, וצע"ק היאך נלמד זה ממה שלפניו), או דלא סגי לי' במאי דראוי לקרותו אב עד שיהא אב בפועל כמש"ל. אבל גם זה אינו מוכח דכמו דמשני הש"ס דלא סגי בתרי ירתי ותילתא לראוי לקרותו אב משום דרוב נשים יולדות לט' ה"נ לר"ת רוב ככל הקטנים אינם מולידים ואין ראוי לקרותו אב משום מיעוטא דמיעוטא (והשתא לא צרכינן למימר דר"ח פליג אדר' כרוספדאי) ומעתה אין יסוד כלל לדינו של הב"ש, ואם נבוא לדון מבנים הרי הם כסימנים בסוגיין ונאמר דבסתמא נאמרה בין לקטנה בין לקטן או נאמר ללמוד מקטנה הריהו מוגדר כבר בפלוגתא דרבוותא לכל חד כדאית ליה. ועיין במ"מ פ"ב מאישות ה"ט דסבר דלדעת הרמב"ם קטנה שילדה לפני י"ב ויום א' נשארה קטנה וזה כר"ח בקטן:

ויש בסוגיא דסנהדרין עוד שיטה אחרת והוא בחי' רבינו יונה שם דאף ר"ח סבר דקטן שהוליד נעשה עי"ז גדול דבנים כסימנים ומ"מ אין בנו נעשה בן סו"מ שנאמר לאיש בן ולא לבן בן דבעינן שיהא איש קודם לשיוליד בן והכא הי' קטן קודם לזה וגדלותו ואבהותו באים כאחת ורבה סבר דקטן אינו מוליד אא"כ היו לו ב' שערות קודם לזה והבנים יורו על אותן שערות וכיון שכן כבר הי' איש קודם לכן שכבר הביא סימנים וזוהי עצה עמוקה ונפלאה שלא יחלוק ר"ח על כללא רבא דבנים הרי הם כסימנים זה מתאים לדינו של הב"ש אבל לכשתמצי לומר בטעם מחלוקתן נמצא דפלוגתתן היא כעין דרב ספרא ורב זביד בקטנה ורבה כרב זביד ואם הלכה כרבה נראה דשייך לשאול ע"ז ונבדוק כמו לר"ז ונמצא דבאיכא לברורי לכתחלה מבררינן וגם זה שלא כדברי הב"ש:

סוף דבר שדינו של הב"ש אינו מבורר כלל וצע"ג. כל זה רשמתי לע"ע כהערה והדבר צריך תלמוד.

ו

ו) דף ט"ז ע"א תוד"ה בני צרות אני מעיד לכם דכשרים אף לב"ש. וא"ת לשמואל דמספקא לי' בהאשה רבה אי קידושין תופסין ביבמה לשוק א"כ פשיטא דכשרה דמיד שקדשה פקעה לה זיקה כדאמרינן בשומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין הייבום, וי"ל דלא דמי דהתם אין שום תקנה לעשות שתתייבם שאין להמית אחותה אבל יבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע"י גירושין שתתייבם הלכך לא פקע זיקה עכ"ל. והנה נראה דתירוץ זה מספיק רק לקושייתם שהקשו שתדון כערוה דמפקעת זיקת יבמין או דין הייבום כאחות אשה דמצינו דגם בקידש אחר שנפלה לייבום מפקעת הזיקה, ולזה חילקו דלא דמי לערות אחות אשה דאין תקנה לדבר ורק בערוה כזו מצינו דמפקעת הזיקה אבל בערוה שיש לה תקנה לא מצינו בפקיעת הזיקה, אבל לשיטת רש"י להלן (דף מ"ט ע"ב) הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר וכו' סוטה נמי דהא תפסי בה קידושין ופירש"י דהא תפסי בה קידושין לאשה דאף לאחר שזינתה לא פקעו מינה קידושין הראשונים וכ"ה בעוד רבוותא, וביאור דבריהם הוא שאם לאחר הקידושין הי' מתחדש עליה איסור שכזה שאילו הי' מקודם לא הוו תפסו מחמתו קידושין היו נפקעים מחמתו גם קידושין הראשונים (עי' בחי' הרמב"ן ועוד), שזהו לדבריהם דין כללי בכל אישות ולא רק לזיקת יבמין, ע"ז הן לא יספיק תירוץ התוס' דאיכא לאקשויי כיון שנעשית אשת איש ולא היו קידושין תופסין בה השתא צריכין הי' למיפקע מחמת זה קידושין ראשונים (אלמלי הי' אפשר לקידושי שני) ובודאי לא עדיפא זיקה מקידושין גמורין ותפקע, וע"ז לא שייך תירוצם דמ"ל יש לה תקנה או אין לה תקנה לענין זה דסברה היא. איברא דהתוס' לא סבירא להו התם כרש"י ודעימי' וגרסו סוטה נמי הא כתיב בה הויה ותפסי בה קידושין, אבל לשי' רש"י תקשה. ונ"ל דיתרץ כתירוצא בתרא בתוס' דהכא דלא תהי' אשת המת לאיש זר משמע דאפי' ע"י הויה דהיינו קידושין לא תהי' לאיש זר וחידוש הוא ביבמה דלא פקעה הזיקה, והוא דחוק קצת לשי' רש"י כמובן למעיין. אמנם נראה דאף לרש"י יש לקיים תירוץ הראשון שבתוס' כמו שיבואר. ותחלה נאמר להקשות על שי' רש"י מהא דדף כ"ט ע"ב זה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה ומשמע דשניהם צריכין לדחות, והרי הראשון כבר קנאה וקיימא באיסור א"א ולמה לן לדחיית השני. אמנם ניחא לי לפי"מ שחידש בס' אבני מלואים (סי' מ"ד סק"ד) דבא"א שאין בה סקילה תפסי קידושין והכא במאמר הרי כתבו התוס' (ד"ה כגון שעמדה) שאין חייבין עליה סקילה, וא"כ אין כאן איסור דלא תפסי אחריו קידושין בכדי שיפקיעו קידושין הראשונים (בנ"ד זיקה). אח"ז ראיתי שכבר הכריח הרשב"א מכח קושיא אחריתא דלישנא דזה יעשה מאמר וידחה וזה יעשה מאמר וידחה לאו דוקא אלא דבדחיית הראשון לחוד סגי. ובתו"י נראה דגרסי רק זה יעשה מאמר ויקנה ותו לא וכן בזה יעשה מאמר וידחה. וכבר יש מקשין מגיטין (דף פ"ב ע"ב) ואלא אשת שני מתים היכי משכחת לה כגון שבא ראובן וקדשה חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם כו' ואמאי לא נפקעו קידושי ראובן. האומנם דלכאורה להיפך הוא דמסוגיא דהתם סייעתא לרש"י דאמרינן להלן (דף פ"ג ע"א) מודה הי' ר"א במגרש את אשתו כו' חוץ מפלוני והלכה ונישאת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה שמותרת לזה שנאסרה עליו, וכתבו התוס' (ד"ה אילימא) דטעמא משום שנתרוקנה לשני כל האישות ופקע אישות של ראובן לגמרי. אבל התוס' (דף פ"ב ע"ב ד"ה כגון) הקשו מזה דא"כ גם בבא ראובן כו' וקדשה שמעון סתמא ליפקעו קידושי ראובן ותירצו דהתם בגירושין שבא לנתקה ע"י שנשאת לאחר מנתקה לגמרי אבל הכא שבא לקדשה ע"י שנתקדשה לאחר לא נתקה, ועיי"ש בתוס' ודבריהם צריכין ביאור והסברה), אבל לרש"י שהאיסור עצמו הי' צריך להפקיע ולאו בדעתי' תליא לא שייך למיפלג בין בא לנתקה או בא לקדשה. וממילא אין סייעתא ממגרש וקשה מקידושי שמעון כו'. (ואפשר דכשנמצא הביאור הנכון לדברי התוס' יתבאר לן דשייך גם לרש"י, ולע"ע צ"ע). ולכן י"ל דגם סברת רש"י ז"ל היא דכיון שנתחדש עליה איסור שמחמתו נאסרה עליו ואין לו בה היתר אישות ודין תפיסת קידושין אין מקום עוד לקידושין ראשונים שיתקיימו והיו נפקעים אלא דקרא כתיב (בסוטה) דבעיא גט וממילא ידעינן דתפסי בה קידושין גם אחר גירושין, אבל באיסור א"א עדיין יש מקום לקידושין ודין האישות שיש לו בה שיתקיימו לכשתתאלמן או תתגרש מזה ולכן לא פקעי קידושי ראובן לגמרי מצד האיסור לרש"י. והתוס' דקאמרי דפקעי משום דבא לנתקה כו' ענין אחר הוא כמ"ש. ומתורץ בזה גם הקושיא מדף כ"ט אפי' אי לא נימא כחידושו של הא"מ דהתם נמי יש בה היתר לכשימות בעל המאמר בלא בנים. (מיהו בזיקה יש לפקפק אבל הרי אין זה שייך כבר לשי' רש"י זו ואין להאריך בזה). ועדיין יש לפקפק מדאמרינן התם בגיטין (פ"ג.) נענה ר"ע ואמר הרי שהלכה זו ונישאת לאחד מן השוק ונתארמלה או נתגרשה ועמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו לא נמצא גט בטל ובניה ממזרים, והתם גם אחר שנתארמלה או נתגרשה מזה שלא נאסרה עליו אין לראשון שום היתר בה דהו"ל מחזיר גרושתו משנישאת ולר"ע אין קידושין תופסין בה וליפקעו קידושי ראובן לרש"י. אולם גם זה ניחא, דעדיין יש בה תפיסת אישות אם תנשא ותיבעל לזה שנאסרה עליו בחייו (עיי' תוס' שם ד"ה ועמדה ונישאת) ונמצא שהגט בטל (בע"מ מיירי למסקנא ולכן אין זה שייך לנתרוקנה אישות שבתוס' ד"ה אילימא שם) ואין זו מחזיר גרושתו אלא סוטה הוא דהויא (אם הי' ברצון) ובסוטה אף ר"ע מודה דתפסי קידושין כמבואר ברש"י ותוס' דף מ"ט ע"ב שם וממילא לא פקעי גם קידושין ראשונים:

ז

ז) דף כ"ז ע"א תוד"ה אלא צרה דלאה כו' פי' בקונט' דאי בעי מייבם לה וא"א לומר כן דאסירה לי' משום ביטול מצות יבמין. אולי י"ל דס"ל לרש"י דבכה"ג לא מקרי אינה ראוי' לייבום דהא יכול לייבם בע"כ צרת רחל ולגרשה (דאל"כ תיאסר ביאה שגי') ואח"כ ייבם ללאה והיכא דהוי בידו אף שצריך לעשות תחילה איזה מעשה לא מיקרי אינה ראוי' לייבום. עיי' בתוספות הרא"ש דף כ' ע"א שכתב כן לענין מיעוך בייבום דבתולה:

ח

ח) דף כ"ט ע"ב רש"י ד"ה השתא ארוסה כו' מאמר יבמין דמדרבנן כו', מבואר דס"ל דלב"ש מאמר דרבנן (יעו"י תוד"ה ב"ש ובדף נ"ג ע"ב). ולכאו' קשה מדאוקים לקמן להא דר"א דיפר אחד כגון שעשה בה מאמר וכב"ש ס"ל ואי נימא דלב"ש מאמר דרבנן היאך יפקיעו רבנן נדר דאורייתא. וכן קשה מדף נ"ח ע"ב הב"ע כגון דעבד בה מאמר וב"ש היא, ולשי' רש"י למה צריך למעוטי שומרת יבם אם קודם ביאה הרי קדמה שכיבת בועל לבעל ואם בא עליה אחר מאמר מ"מ קני לה לב"ש כמו לב"ה, והי' אפשר ליישב קצת דע"כ לא כתב רש"י דמאמר דרבנן אלא אליבא דר"א דס"ל דמאמר אינו קונה קנין גמור וא"כ ע"כ ליכא למימר דס"ל לב"ש דמאמר קונה מקרא כההיא דירושלמי פ' כיצד וכר"א בן ערך אלא דדחי בצרה והוא מדרבנן כיון דלית לי' קרא להכי, וא"כ שפיר ניחא הכא דלאו אליבא דר"א איירינן השתא ונימא דס"ל דהוי דאורייתא מקרא דירושלמי. והא דמסיק דאף לר"א מיפר בשותפות וקאמר לענין הפרת נדרים מי קאמינא אפשר נמי לפרש לפי שיטתו שהוא לחומרא מדרבנן דצריך להפר בשותפות אף שמדאורייתא האב לחודי' מיפר, ומיושב נמי מהא דדף נ"ח ע"ב. ועיין בדף ל"ט ע"א ומי אמר ר"א הכי והא כו'. אולם לכאורה קשה מדוכתי טובא והאחד המבואר להדיא הוא בדף ל' ע"א רב אשי אומר ה"ה אע"ג דלא עבד בה מאמר כו' לאפוקי מב"ש, ומבואר דלב"ש יוצאת הצרה בלא חליצה ואי מדרבנן אמאי תצא בלא חליצה. ומקום יש ליישב לפי"מ שפירש אליבא דרב אשי גופי' דאמר בדף כ"ט ע"ב רב אשי מתני לה להא דר"א כו' וגרס אלא חזיא לכולי' כו' ומבואר דרב אשי ס"ל מאמר לב"ש קני קנין גמור ולפמ"ש הוא דאורייתא, יעו"ש בתוס' ע"א ד"ה אלא לדחות כו':

אח"ז ראיתי שהרשב"א בתי' כתב להקשות על שי' רש"י דבכל הפ' משמע דפוטרת מחליצה ומכל הדינים ואם הוא מדרבנן לא יתכן, ומשו"ה מפרש לה להא דרש"י ודחיק דאינו גומר קאמר, אבל התוס' דרך אחרת להם בהבנת דברי רש"י כמ"ש בע"א ד"ה ב"ש, וצ"ע.

ט

ט) דף מ"ד ע"א תוד"ה ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא כו' אית ספרים דגרסי מקמי הכי וניחלוץ לחדא ונייבם לחדא א"ק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונראה דלא גרסינן דל"צ קרא להכי כו' ועוד דאינו חולץ לשתי בתים משמע דהשנייה מותרת לשוק בולא כלום עכ"ל. ותמה המהרש"א דא"כ גם באינו בונה שתי בתים משמע דמותרת לשוק ומאי קא פריך ונייבם לחדא וניחלוץ לחדא הא משמע דפטורה בולא כלום, ונדחק ביישובה. ול"נ דהדבר מתבאר בפשוטו דהתוס' כתבו דאינו חולץ לשתי בתים משמע דהשנייה מותרת לשוק בולא כלום ולא פירשו ממאי משמע, והענין פשוט דבית אחד הוא בונה ולא שתי בתים הוא איסור דאסור לייבם השנייה וקאי עלה אי בכרת אי בלאו או בעשה (עיי' לעיל י"א ע"א) ושפיר י"ל דלייבם אסור וצריכה חליצה ומשני כל שאינה עולה לייבום כו', אבל בבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שתי בתים אין איסור על החליצה דמאי איסורא קעביד אם חולץ גם לשנייה כדאמרינן לעיל (דף ג.) מאי קעביד, (ומאי דמשני התם אם אתה אומר חולצת מתייבמת לא שייך כאן לדאורייתא) אלא פירושו הוא דאינו צריך לחלוץ לשנייה והרי מפורש דמותרת לשוק:

י

י) שם במשנה המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת חלוצתו יוציא והולד ממזר דברי ר"ע, וכתב הנימוק"י הנושא קרובת חלוצתו ובגמ' מקשינן מדרבנן הוא דאסורה והיכי תני הולד ממזר ומתרץ תני קרובת גרושתו. ובס' ק"א תמה ע"ז דבמסקנא אמרינן דלר"ע קרובת חלוצתו דאורייתא ואמר רחב"א א"ר יוחנן היינו טעמא דר"ע דא"ק בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו ואמאי תפס הנימוק"י כתירוצא קמא שבש"ס תני קרובת גרושתו:

ונ"ל ליישב קצת, דהנה לר"ע דהכתוב קראו ביתו קאי על קרובותיה באיסור כרת כביתו ממש, וכ"ה בפשיטות בחי' הריטב"א, והיינו דהחליצה משוויי' לה כביתו ופוטרתה, וכיון שכן משעת חליצה מתחדש לר"ע על האחין איסור אשת אח חדש מצד האח החולץ שהוא לא הותר מעולם (עיי' בירושלמי פ"א ה"א את סבור חליצה קנין אינה אלא פטור אין האחין חייבין עליה משום אשתו של חולץ אלא משום אשתו של מת, וזהו רק לדידן אבל לר"ע דסבר הכתוב קראו ביתו וחייב כרת על קרובותיה כעל קרובות אשתו ה"נ דאחין חייבין עליה משום אשת אח אף משום אשתו של חולץ).

והנה לר"ל דאמר לעיל (דף י' ע"ב) החולץ ליבמתו וחזר וקדשה הוא אין חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת אין ב"מ ממה דלר"ע חייבין משום אשת אח מצד ביתו של האח החולץ דכבר קיימי בכרת מבד אשת אח המת, אבל לר' יוחנן דאמר התם בין הוא בין אחין אין חייבין על החלוצה כרת (דאייתר קרא דלא יבנה לנתקה מכרת ללאו) הנה לר"ע אף אם ניתק הכרת מצד אשת המת חל איסור כרת מצד אשתו של חולץ דביתו היא. וכ"ת א"כ היאך יתקיים קרא יתירא לניתוק הכרת כיון דביכו"כ חל ע"י החליצה איסור כרת מחדש ומאי נ"מ מזה, י"ל דיתקיים ניתוק הכרת רק לגבי' החולץ בלבד. ויותר מזה אני אומר דאף החולץ גופי' לא תמיד אינו בכרת לר"ע כמו שיבואר. דהנה בגיטין (דף מ"ב) אמרינן חניה שפחה וחציה ב"ח שנתקדשה לראובן ונשתחררה ויחזרה ונתחדשה לשמעון ומתו שניהם מתייבמת ואין אני קורא בה אשת שני מתים מה נפשך אי קידושי ראובן קידושין קידושי דשמעון לאו קידושין כו'. אולם אלמלי הי' הדין דאשה חזיא לבי תרי והיתה מקודשת לשני אתין (למ"ד קידושין שאין מסורין לביאה הוי קידושין) היו שניהם אסורים בה משום אשת את, אלא דלא משכחת לה לאישות כה"ג. אבל מאי דלא משכחת באישות גמורה משכחת לה בביתיות דר"ע שהכתוב קראו בית, והיינו לר' יוחנן דאמר התם איהו שליחותא דאחים קעביד והוי כמי שחלצו כולם ודינם שוה לנתוקי כרת דאשת המת כמו החולץ עצמו, ה"נ שמה שהכתוב קראו בית אינו רק לגביה החולץ עצמו אלא אף לכל האחין דשליחותייהו קא עביד קראו בית, ואישיות כזו שאינה אשתו ממש לכל דבר אלא שיש בה דין אשתו מצד גזה"כ דקריי' בית אפשר היא לכל האחין בשוה דהיינו שהיא ביתם של כולם. וכיון שכן חייבים עליה כל האחין והחולץ בכללן משום אשת את משום שהיא ביתם של אתיו. וכ"ת היכי משכחת לה ניתוק הכרת ללאו, צ"ל דזה יתקיים רק בדליכא אלא אח אחד והוא החולץ. והשתא קשה דאמרינן התם ולטעמיך היינו לר' יוחנן אימא סיפא עמד אחד מן האחין וקידשה אין לה עליו כלום כו' א"ר ששת סיפא אתאן לר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, וקשה הרי לר"ע לאו חייבי לאוין היא אלא חייבי כריתות משום דהכתוב קראו ביתו, ורב ששת קאי התם לתרוצי אליבא דר' יותנן דמשמי' אמר ר' חייא בר אבא ה"ט דר"ע דהכתוב קראו ביתו.

וצ"ל דרב ששת סבר דההיא דרחב"א דה"ט דר"ע לא אמרה ר' יוחנן, ונקיט לה הנימוק"י כרב ששת. ויותר פשוט דלעולם אמרה ר' יוחנן אלא דרב ששת גופי' לא סבר כן, ואף דאתא לתרוצי אליבא דר' יוחנן היינו רק דסיפא אתאן לר"ע ודי בזה לתרוצי אבל במאי דלר' יוחנן קאי לר"ע בכרת לא סבר לה הכי, וא"כ לרב ששת מיהא תקשה מתני' דקרובת חלוצתו דרבנן וצריך לתרוצי כתירוצא קמא דש"ס תני קרובת גרושתו ומשו"ה נקט רק להאי תירוצא:

ובדרך יותר מרווחת יש לומר ליישב דברי הנימוק"י דאמרינן בתר הכי בסוגיין א"ר יוסף ארשב"ר הכל מודים במחזיר גרושתו שהולד פגום לכהונה כו' ופרכינן עלה מדתניא המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו והנושא קרובת חלוצתו ר"ע אומר אין לו בה קידושין ואינה צריכה הימנו גט והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא וחכ"א יש לו בה קידושין וצריכה הימנו גט והיא כשרה וולדה כשר כו'. וכתבו התו"י היא כשרה פר"ח ז"ל דלא קאי אמחזיר גרושתו דנהי נמי דולדה כשר משום דכתיב היא תועבה כו' מ"מ איהי אפסלא מתרומה דבי נשא ובירושלמי מפרש כן עכ"ל:

וכ"ת דלפי"ז מאי פריך הש"ס מינה ארב יוסף כיון דלא קיימי רבנן אמחזיר גרושתו א"כ ספיר נימא כרב יוסף דולד מחזיר גרושתו הוי פגום ורבנן לא פליגי אלא אולד נושא חלוצתו, ז"א דכיון דס"ל דולד נושא חלוצתו כשר א"כ ה"ה בולד מחזיר גרושתו דמאי שנא שהרי תרוויהו חייבי לאוין נינהו. והא דנקט רב יוסף במילתי' ולד מחזיר גרושתו. הא כבר פירשוה כל הראשונים דלרבותא נקטה דאף מחזיר גרושתו דאיכא למידרש היא תועבה ואין בניה תועבין אפ"ה הוי פגום. וא"כ י"ל דבנימוק"י אזיל בשיטת הר"ח ע"פ הירושלמי דהיא כשרה דקאמרי רבנן ליכא לאוקמי אמחזיר גרושתו ומוכח דאיכא לאוקמי דברי רבנן על חד מינייהו ולא אכולהו דוקא, ולפי"ז קשה מאי פריך ארב יוסף דלמא מודו רבנן בולד מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו שהוא פגום כרב יוסף ולא פליגי אלא אולד קרובת חלוצתו משום דס"ל דהוי דרבנן דלא כר"ע והלכך כשר. אע"כ דס"ל לסתמא דש"ס כתירוצא קמא דלית לי' לר"ע קרובת חלוצתו דאורייתא וע"כ תנינן קרובת גרושתו ובהא ליכא למימר דפליגי רבנן עלי' דהא מחייבי כריתות היא וע"כ צ"ל דקיימי רבנן או אמחזיר גרושתו או אנושא חלוצתו וקשיא לרב יוסף. וכיון דסתמא דש"ס סבר כן נקיט לה הנימוק"י הכי.

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף