דבר אברהם/ג/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דבר אברהם ג ט

סימן ט
לחכם אחד

ע"ד מה שהעיר מע"כ ביבמות (דף כ' ע"א) איסור קדושה חולצת ולא מתייבמת כו' אלמנה לכה"ג כר' בשלמא מן הנשואין כו' אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת, וכתבו התוס' הקשה ריב"א דכיון דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה האיך תתייבם דבביאה ראשונה ליכא הקמת שם וביאה שני' אסורה לי' כדקאמר לקמן כו'. והקשה מע"כ כיון דסבר הריב"א דעיקר המצוה הוא הקמת שם א"כ גם ביאה שנייה תהא מצוה אצל כה"ג ותשתרי, הנה מצאתי להרי"מ בחי' ליבמות שעמד על זה וביאר דברי הריב"א ליישבם ממה שדחו דבריו בתוס' וז"ל ואור"י דלק"מ דלא בעינן שתהא הביאה ראויה להקמת שם אלא שהיבמה והיבם יהיו ראויין להקמת שם ולא ממעטינן אלא אילונית וסריס שאינן ראויין להוליד לעולם אבל ביאה שאינה יכולה להתעבר בה לא ממעטי כיון שהאשה או היבם ראוין לבסוף להוליד וכו' ובפ' הבא על יבמתו נמי מרבינן דנקנית בביאה שלא כדרכה והעראה אע"פ שאין מתעברת בה עכ"ל, וכתב הרי"מ בביאור שי' הריב"א דסבר נמי כהר"י דלא בעינן שתהא הביאה ראויה להקמת שם אלא דהיבמה והיבם יהיו ראויין לזה למעוטי סריס וכו' ומקשה דאלמנה לכה"ג שהיא מחייבי לאוין ואסורה אחר ביאה ראשונה א"כ אינם ראויים כלל להקמת שם דמה חילוק הוא בין אינם ראויים מחמת חסרון בגוף או מחמת איסור וכיון שאינם ראויים אינו קונה בביאה ראשונה כיון שאינו ראוי לביאה שנייה להקים שם. ושוב ל"ק דביאה שניי' תהא מותרת, דאיך אפשר להתיר הרי אם נימא שהיא מותרת שוב מקיים העשה בביאה ראשונה דהא ראוין להקמת שם כיון דשניי' מותרת, ושוב תהא אסורה ביאה שני' דליכא עשה דכבר נתקיימה בביאה ראשונה, זת"ד. ודבריו ז"ל קשים דאיך אפשר לומר שהריב"א סובר דמחמת איסורא דרביץ מיקרי אינו ראוי להקמת שם כסריס דא"כ אף לחליצה לא יעלו כסריס חמה, וכ"ת דמקרא דועלתה יבמתו גמרינן דעולה לחליצה כדרב גידל וגזיה"כ הוא שלא תיפטר לגמרי, ז"א דא"כ לכה"פ לייבום לא תהא רמייא כל עיקר כסריס חמה ואנן קיי"ל בכל הני אם בעלו קנו, הרי דרמיין לייבום שלא כסריס חמה, ועוד דלא יהא אינו ראוי מחמת איסור חמור מאינו ראוי מחמת חסרון בגוף וכשם שקיי"ל דסריס בידי אדם רמייא לייבום משום שהיתה לו שעת הכושר ה"נ באיסורא והכא היתה לו שעת הכושר קודם שנתמנה לכ"ג ולמה מדמי לי' לסריס חמה, וכ"ת דסריס בידי אדם שאני דידעינן לה מסברא דרבא דא"כ אין לך אשה שכשרה ליבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה אחת קודם למיתתו (ע"ט ע"ב) משא"כ באינו ראוי מחמת איסור דליכא למילף מהא, ז"א דסברא דרבא הרי ידעינן רק לשהי' המת סריס ביד"א ומנ"ל ליבם סריס ביד"א וסברה פשוטה היא לחלק ביניהם כמו שעמד ע"ז הריטב"א ז"ל בחי' והניח בצ"ע, ובע"כ צ"ל דמכיון דחזינן דהיתה לו שעת הכושר שאני ולא איכפת לן בי' ממה ששמו מחוי אמרינן דכללא הוא גם ליבם, וא"כ ה"ה אף בשעת הכושר דאיסורא. וכן תמוה גם היישוב לקושייתו דהא אם בעלו קנו, כמו שמסיים בעצמו לשי' הר"י, ואטו שי' הריב"א היא רק לההו"א ואטו בההו"א לא ידענו כלל מכל זה:

לכן נראה לי בביאור הענין לשי' הר"י והריב"א. דהנה בשיט' הר"י וכל הראשונים אנו תופסים דמצות הייבום מתקיימת בביאה ראשונה שהיא ניקנית לו ואינו תלוי כלל אם ראויה היא להקמת שם או לאו דלא זו היא המ"ע. ויש לשאול א"כ למה והאיך נתמעטו סריס ואילונית מלהקים לאחיו שם ומלא ימחה שמו כיון דלא זו היא המ"ע. וצ"ל דזהו רק מעין ראוי לבילה בעינן, כלומר מדאמר קרא להקים שם ולא ימחה שמו ילפינן דבראויין להקים שם מיירי קרא ולא באינן ראוין. ויותר מזה י"ל דאף אמנם טעם המצוה הוא להקים לאחיו שם תהו עיקרה של המצוה מ"מ צריכין אנו להבחין את היסוד דהתורה הטילה על האדם את המצוה רק במעשה שבידו, כגון במצות פו"ר שאין ביד האדם עיקר הפרייה ורק המעשה שבידו היא המצוה והכא נמי הקמת השם אינה בידי אדם ועיקר המצוה היא המעשה שבידו שמביאה לידי כך. וכיון שכן מתקיימת המצוה בביאה לחוד. וכיון שהביאה לחוד היא המצוה נכנסת היא תחת גדרי הדינים מהי ביאה, וכיון דהעראה ושלא כדרכה שמה ביאה שפיר מתקיימא בזה המ"ע כבביאה כדרכה וניקנית לו. וע"כ מוכרח לומר כדרך השני, דבהא דאמרו גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הקשו הראשונים למ"ל למימר אטו ביאה שנייה בביאה ראשונה גופא נימא גזירה תחלת ביאה אטו סוף ביאה שהרי אינו מצווה עליה אלא לקנותה בביאה ותחילת ביאה קונה ביבמה. ותרצו דאע"ג דתחלת ביאה קונה מ"מ אף בסוף ביאה מצוה קעביד דבעינן להקים זרע לאחיו ואין בתחלת ביאה כדי הקמת זרע. ולשון הר"ן בחי' לסנהדרין י"ט ועוד רבוותא ביבמות ובסנהדרין). ולכאורה הרי הדברים סותרים זא"ז, ולפמ"ש הוא מוסבר. זהו לשי' הר"י ודעימי', ולשיטת הריב"א נאמר דבודאי סבר נמי דדוקא אינן ראוין מחמת חסרון שבגופם כסריס ואילונית נתמעטו ולא אינן ראוין מחמת איסור. ובענין המצוה סבר דעיקרה הוא רק הקמת שם והיא ממש כמצות פו"ר שעל האדם אמנם מוטל רק במעשה שבידו אבל אם לא הוליד עדיין שוב המצוה רובצת עליו עוד עד שיוליד אי כב"ש אי כב"ה לכל חד כדאית ליה, וה"נ אם לא בא בביאה ראשונה לידי הקמת שם היתה רובצת עליו לעולם מצות הקמת שם ממש כבפו"ר ובאופן כזה היתה גם ביאה שניה מותרת בחייבי לאוין משום עשה דוחה ל"ת, אלא דיש כאן ענין הפוטרו מהעשה וממילא האוסרו בח"ל, משום דבביאת יבמה איכא שני דברים, א) עיקר המצוה של ייבום, דהיינו הקמת שם ב) דין הלקיחה לאשה שהוא גם דין מקניני האישות ביבמה (שלא כנשי דעלמא דאית בהו גם כסף ושטר). והיינו יבמה יבא עליה ענין המצוה, ולקחה לו לאשה ענין קנין האישות. והנה בנוגע לענין הראשון היינו למצות הייבום שעיקרה הוא הקמת שם בודאי מתקיימת רק בכדרכה ולא בשלא כדרכה והעראה. אולם בנוגע לענין השני הוא קנין האישות הוא נכנס לפרטי דיני הקנינים ובזה קיי"ל דשלא כדרכה והעראה נמי שם ביאה עליהן וממילא יבמה ניקנית בהן כמו בביאה כדרכה. וכך מבוארת דרשת חז"ל (דף נ"ד ע"א) יבמה יבא עליה כדרכה, (דהיינו קיום מנות הקמת שם) וכדתניא התם אידך יבמה יבא עליה מצוה, ולקחה שלא כדרכה, דהיינו ליקוחין מענין קנין האישות, ענין תפיסת קידושין, (עיין תוס' ח' ע"ב סוד"ה כל היכא). ולכן אחר ביאה ראשונה בכל אופן בין שהיתה בת הקמת שם בין שלא היתה בת הקמת שם כיון שקנאה וקיי"ל ולקחה לו לאשה כיון שלקחה הרי היא כאשתו לכל דבר (ל"ט ע"א, פקעה מיני' כבר מצות יבום שהיא מצוה רק ביבמה ויבמה אין כאן עוד אלא אשתו יש כאן, וכך נוטין דברי הרמ"ה בסנהדרין (י"ט:) ת"ל דמצות עשה ליכא אלא בביאה ראשונה כדכתיב יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ובביאה שקונה אותה קאי מכאן ואילך רשות דכתיב ולקתה לו לאשה כיון שלקחה נעשה כאשתו עכ"ל. ומתבאר דבנוגע לקנין יבמה כדרכה ושלא כדרכה שוין. אבל היכא דצריכין למצות ייבום כגון לענין עשה דותה ל"ת נפרדים הם, שאין דין הייבום וקניינו דוחה ל"ת אלא מצות הייבום היא דדחיא, ומשו"ה בכדרכה דאיכא מצות הייבום (היינו הקמת שם) דוחה ל"ת, ולא תימא אפשר בחליצה דחליצה במקום ייבום (דהיינו מצות הייבום) לאו מצוה היא. אבל דין הייבום וקניינו אין לו שייכות לדחות ל"ת ואף גם אין בו יתרון על החליצה דזה וזה רק מצוה דדין הוא וכיון דאפשר לקיים דין חליצה גם מה"ט נמי לא שייך בי' דחייה כדר"ל דאפשר לקיים את שניהם. והשתא שפיר הקשה הריב"א באלמנה מן האירוסין דאין כאן יסוד לעשה דוחה ל"ת דבביאה ראשונה שאינה בת עיבור ליכא קיום מ"ע של הקמת שם בפועל וביאה שניה לית בה מצוה דאחרי שקנאה ונעשית אשתו נפקעה מיני' מצות ייבום כל עיקר כמש"ל. ובזה סרו כל התמיהות מעל הריב"א. והא דאיצטריך הריב"א להזכיר כל עיקר מה שביאה שניה אסורה ולא פריך בפשטות דביאה ראשונה דלא מתעברה בה ליכא בכדי דחיית ל"ת ותיאסר, הוא משום דאי אמרת דביאה שניה מותרת הנה בכ"ג דא"א למעך תחלה הו"ל ביאה ראשונה ושניה כדבר אחד ומשעת ביאה ראשונה הו"ל בעידנא משום דא"א בענין אחר ומשו"ה הוצרך להנחה דביאה שניה אסורה ואין כאן דין דחייה כל עיקר, וכ"ת א"כ מאי איריא כ"ג בכל ייבום דבתולה ליבעי מיעוך תחלה בכדי שתתקיים בביאה ראשונה מצות הקמת שם, ז"א דהתם דהיתרא הוא כדכתיב ולקחה שלא כדרכה אף דליכא השתא הקמת שם ועיקר הטעם של דין ייבום יתקיים אח"כ או לא יתקיים אין נ"מ כמ"ש, משא"כ הכא:

ועד"ז יתיישב מה שהוקשה לי במתני' דיבמות (דף קי"א ע"ב) בנודרת הנאה מיבמה כופין אותו לחלוץ לה (דא"א לייבם דאין עשה דוחה לתו"ע), וקשה דהא אפשר לייבם שלא כדרכה דלית לה הנאה, כמ"ש רש"י בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) ב"נ שבא על אשתו שלא כדרכה חייב ופירש"י מתוך שאינה נהנית בדבר וכו' וכ"כ תוס' יומא (דף פ"ב ע"ב), ועיין תוס' סנהדרין שם (ד"ה מי איכא) אם תענה את בנותי שלא כדרכן ויענה שלא כדרכה, וא"כ אפשר לייבם ומצות ויבום קודמת לחליצה ואמאי כופין אותו לחלוץ.

הן אמנם דסוגיא ערוכה היא בקידושין (דף כ"ב ע"ב) אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה כי קאמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר אמר ראב"א דמן אחא מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרווייהו ועוד משכבי אשה כתיב הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה. ופי' ומזה מוכח דאית לה הנאה כדאמרינן בבבא קמא (דף ל"ב ע"א) ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם הנאה לתרווייהו אית להו דליכא לפרש דכשם שלא קנה כדרכה ה"נ שלא כדרכה דמאי שייטא דהיקשא דביאות לענין קנין שפחה דלאו מדין ביאה הוא קונה אלא מתורת שימוש ומאי שייך היקשא לכאן הא כדאיתא והא כדאיתא, אע"כ שהכוונה היא דמזה מוכח דאית לה הנאה), וכבר העיר ע"ז הגרעק"א ז"ל בגליון הש"ס שם. ולפי"ז למסקנת הסוגיא נקטינן דנהנית ולא קשה מתני' דיבמות. אבל עדיין יקשה לפי ההו"א דאינה נהנית היאך יפרנסו מתני' דיבמות, ואפילו לפי המסקנא קשה מירושלמי ר"פ הבא על יבמתו יבמה יבוא עליה כדרכה ולקחה לו לאשה שלא כדרכה ויבמה אפילו מן הצד, ומן הצד היינו כעין דרך איברים כמו שפי' בפ"מ וקה"ע (והנו"בי מהדו"ת חאבה"עז סי' כ"ג פירש מן הצד להעראה והוא תמוה מאד, וברידב"ז שעל הירושלמי פירש בדרך מוזר והנכון כמו שפי' הקה"ע וזהו כעין דרך איברים) דלא איתרבי ממשכבי אשה וא"כ מסתמא לית לה הנאה דליכא הוכחה ממשכבי אשה, וא"כ אפשר ליבומי כה"ג. ויותר מזה, דמסוגיא זו הן קשה על רש"י ותוס' שכתבו דבשלא כדרכה לית לה הנאה ובסוגיין מסקינן דאית לה הנאה, והנ"ל לומר, דעל מה שכתבנו דמהקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה מוכח דאית לה הנאה כההיא דב"ק קשה דלא כן כתבו התוס' יומא שם דחיוב שעל הביאה אינו תלוי בהחלט בהנאה וקשה טובא מה שעמדנו בה מאי שייטא דהיקשא לכאן, וכן קשה הלשון ועוד דאם להוכחה באה דיש לה הנאה היינו כדאמרינן מקמי הכי מאן לימא לן דלאו הנאה לתרווייהו אית להו ולא שייך ע"ז לשון ועוד דמשמעו הפשוט הוא ועוד אפי' לא תימא דהנאה אית לה. ולכן נראה לי ברור דביאור הדבר הוא כך. דקנין דאיירינן בי' התם הוא קנין חזקה שבעבדים ופריך דשפחה כנענית תקנה בביאה שהוא משתמש בה, ובחזקה בעינן מלאכה שהיא כדרך עבדות כמ"ש הרא"ש שאם תפר לו בגדים או עשה לו אחת מן המלאכות לא קנאו. והוא משום דבעינן מלאכת שבדרך עבדות דוקא (כמו שבנעל גדר ופרץ בעינן דרך בעלים דוקא) משו"ה כתב הרמב"ן מובא בקרבן נתנאל שם שאם הוליך כליו אחריו למרחץ אע"ג דלאו שימוש גופו הוא מהני כיון דמלאכת עבדות היא. וזהו דמשני הש"ס כי קאמרינן זה נהנה וזה מצטער פי' דזה הוי דרך עבדות משא"כ זה נהנה וזה נהנה דאין זה דרך עבדות, והיינו נמי פירושא דתירוצא דהקישה וכו' פי' אפי"ת דאינה נהנית הרי הקישה הכתוב לכדרכה וכיון דלעניני ביאה ואישות הקיש הכתוב שלא כדרכה לכדרכה א"כ דרך אישות הוא וכיון שכן אינה דרך עבדות ולכן אין שפחה נקנית בה. ונמצא דאדרבא למסקנא אינה נהנית בשלא כדרכה והוא כרש"י ותוס'. וזה ברור ויפה לביאור הסוגיא מצד עצמה וליישוב דברי הראשונים ז"ל, וא"כ תבין לדידן א"כ אף למסקנא קשה במתני' דיבמות אמאי כופין אותו לחלוץ והא אפשר לייבם שלא כדרכה. ולפי דברינו הראשונים דביאה שלא כדרכה דלאו בת הקמת שם היא לא עדיפא מחליצה ואינה קודמת לה ניחא. ובר מו דין איכא למימר דכשם שאמרו בח"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ה"נ נימא גזירה שלא כדרכה אטו כדרכה.

וראיתי להרשב"א ריש מכילתין שהביא ראי' ממתניתין דנודרת הנאה מיבמה למה שחידש שם דהיכא דדבר אחר מעכב מליבם לא מיקרי אינו עולה לייבום ומשו"ה שפיר עולה לחליצה, ת"ל והרי זו כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש כופין אותו שיחלוץ לה והרי זו אינה עולה לייבום דבר תורה דקיימא עלי' בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה משום שדבר אחר גרם לה ליאסר עכ"ל. הרי שתפס דאינה עולה לייבום ד"ת ולא משום גזירה והשתא תקשה עליו מה שכתבנו דעולה היא ליבום ד"ת למסקנא דקידושין בשלא כדרכה ולהירושלמי מן הצד ומה שנתרץ להירושלמי משמש דיחוי לסייעתא דידי' ממתנית', ואולי י"ל דמ"מ יש הנאה של חימום הגוף ואפשר דלזה כיוונו התוס' יומא באמרם דאי אפשר שלא תיהנה קצת. בר מן דין קשה קצת לפי"מ שתפס הרשב"א ז"ל גופא להלן (דף כ' ע"ב סוד"ה אלא מעתה) דלמסקנא דח"ל רמיין לייבום ד"ת אתי קרא דרב גידל דיש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום לחייבי לאו ועשה כבה"ג. ומאי פריך דלא ליבעי חליצה ומאי סייעתא היא דאיסור דבר אחר ברם שאני, וא"כ בנידון דידי' משום דבר אחר דקא גרם נעשית לגבי' אשת איש והיכא שאינה עולה לייבום מצד איסור א"א אינה עולה גם לחליצה. ושמא סבר הכא דלא כדמסיק בדף כ' אלא דחייבי לאו ועשה אינן עולין לחליצה וצ"ע:

ויש להעיר במתני' שאנו עסוקין בה, דהתוס' הקשו בלאחר ל' יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה מה הוא מפסיד אם חולץ לה ולמה אין כופין כדי להתירה. (כנראה הוא משום דתנינן בתוספתא דב"ב פ"א בזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום וכן מפורש בתוספות הרא"ש). והריטב"א ונמוק"י תרצו מפני שהוא יכול לטעון אע"פ שנתן לה גט אינה אסורה בחזרה ואולי תתפייס ותחזור לי' ואינו רוצה לאסרה עליו בחליצה. (הגרעק"א ז"ל בדו"ח הקשה ע"ז דהא שווי' על נפשה חתיכא דאיסורא. ויש לדחות שמא תאמר אמתלא). וקשה בבבא דנודרת הנאה מיבמה דהיא נתנה אצבע כו' אמאי כופין אותו לחלוץ והא אפשר שאח"כ תלך אצל חכם וימצא לה פתח ויתירה והיתה מותרת לו וע"י החליצה מפסיד. ומתוך כך קשה בשנים על הרשב"א שרצה לומר שתידון כעשה ול"ת ותיפטר אף בחליצה, והרי במגרש בעל מנת שלא תבעלי לפלוני אסורה מדרבנן לכל העולם בחיי פלוני דחיישינן שמא תיבעל לו כמ"ש התוס' גיטין (דף פ"ב ע"ב ד"ה שר"א מתיר). ובגיטין (דף ל"ה ע"ב) אמרינן וניחוש דילמא אזלה לגבי חכם ושרא לה, וא"כ ה"נ ניחוש מדרבנן דילמא אזלה לגבי חכם ויתירה ונעקר הנדר מעיקרו והרי היא יבמה לשוק. ואי דצריך לפרט הנדר ולא יתירה החכם כדמשני בגיטין שם מאן לימא דידע החכם שנפטרה בשביל הנדר מייבום, ועוד לדר"נ דסבר התם דאי"צ לפרט הנדר יקשה. ולמה פריך הרשב"א בפשיטות דלא תיבעי חליצה ונסתייע מזה לנידונו דילמא הך חליצה מדרבנן היא כמ"ש. ויש לדחות דדוקא התם בשבועת אלמנה דחושדין אותה שתפסה צררי ה"נ חיישינן שתלך לגבי חכם כו' משא"כ הכא למ"ל לשאול ולגרום איסורא לה ולבעלה:

ואשר נגעת בביאור דברי הרמב"ם (פ"ה מחובל ה"ו) דנזק אינו משלם ע"פ עצמו והוא תמוה דממון הוא ואמאי לא ישלם ע"פ עצמו והונח לך דאין דמים לבן חורין והרי הוא משלם יתר על שווי' משו"ה הוי קנס, ואני שמעתי ולא אבין, אטו הא דאין דמים לבן חורין משום גריעותא הוא דאינו שוה, א"כ לכו"ע דסברי נזק ממון הוא כששמין אותו כעבד נמכר בשוק אטו משלם יותר משווי', הרי הענין הוא להיפך דאין דמים לבן חורין לפי שכל הממון שבעולם לא יספיק לשלם שוויו של נפש אחת מב"ח וכל חפצים לא שוו בה והיאך ישלם. לכן שמין אותו כעבד דהיינו המחיר היותר פחות. והמ"מ הרבה להקשות על דברי הרמב"ם ועיין פ"ה מסנהדרין ה"ח ובתוס' סנהדרין (דף ג' ד"ה שלא) ויש בזה איזה דברים לא מבוררין אצלי:

ובנוגע להב"י אה"ע (סי' קמ"ג) שהביא דברי מורו הריב"ח וז"ל דלמ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה אפי' שלא קיבל אין חשש בזה שאין חיוב אלא על הנותן ליתן וכן משמע מלשון התוס' שהקשו ת"ל מכלל דבעלמא נתינה בע"כ הוי נתינה וא"ת דהשתא לא מפליג בין בפניו בין שלא בפניו כו' א"כ למה הי' נטמן בראשונה כו' וגם אם היה בפניו יעשוהו ב"ד לקבלם בע"כ עכ"ל כו' וראיתי מי שהשיג עליו כו' דמה שרצה לדקדק מדברי התוס' ליתא דמה ענין עישוי ב"ד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומחזיר הבית לבעלים לנתינה בע"כ כו' וכמ"ש הרשב"א כשהביא דבר זה בשם התוס' כו' שהיו ב"ד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כו' עיי"ש, נ"ל ליישב דהא דמהני כפיית ב"ד מבואר בב"ב (מ"ח ע"א) דמשום דחייב לשמוע ד' חכמים או שמחוייב לעשות הדבר בעצמו הוי כמכר ובמכר קיי"ל תלוהו וזבין זביני' זבינא. וא"כ אפ"ל דהריב' אזיל בש' בעל העיטור הובא בב"י חו"מ וברמ"א סי' ר"ה סי"ב דעד כאן לא אמרינן תלוהו תבין זביני' זבינא אלא באנסוהו למכור אבל אנסוהו לקנות לא קני, ולכן סבר דהא דכתבו התוס' שיכפוהו ב"ד לקבל אין כוונתם לדינא דתלוהו וזבין דהא הכא תלוהו וקני הוא, וסבר הריב' דבכוונה גדולה לא סיימו התוס' כהרשב"א עד שיאמר רוצה אני וכו' משום דלאו לדינא דתלוהו תבין נתכוונו כמ"ש, והרשב"א שסיים עד שיאמר רוצה אני ומבואר שהוא מדינא דתלוהו וזבין אזיל לשיטתו בח' לקידושין (דף ב' ע"א) דגם תלוהו לקנות קני ושפיר ניחא לי' לפרושי משום דינא דתלוהו תבין ובאמר רוצה אני. ואין דברים אלו להריב' מדברי התוס' אלא מדידי' ולכן נסתייע מתוס'. ובמק"א נו"נ בדברי בעל העיטור ואכמ"ל.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף