דברי שאול - עדות ביוסף/עדות/א

דברי שאול - עדות ביוסף עדות א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חידושים בהלכות עדות אשר החילותי ללמוד א' חנוכה תרט"ז יתן ד' כי אזכה לחדש ותהי לעדה ויקרא שמו בישראל עדות ביוסף

א

העד מצווה להעיד בבי"ד. בכ"מ מביא המקור מש"ס ב"ק ר"פ הכונס היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ופריך במאי עסקינן אילימא בבי תרי פשיטא דאורייתא הוא אם לא יגיד ונשא עונו אלא בחד ועל זה הביא דברי התוס' שם ד"ה פשיטא וא"ת הני מילי כשעבר על שבועתו כדכתיב ושמעה קול אלה וי"ל דה"ק קרא כשעובר בדבר שאם לא יגיד היה נושא עון אז יביא קרבן שבועה אבל בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון כדמוכח במתני' פרק אחד דיני ממונות. ובראשית השקפה תמהתי על קושית התוס' דכיון דחייב קרבן שבועה על כרחך דחייב להעיד דאל"כ לא שייך קרבן שבועה מידי דהוה אנשים דכל דאינם בחיוב הגדת עדות אינם חייבין קרבן שבועה. אמנם יש לומר דהכי קושית התוס' דכיון דבדיני ממונות אינו חייב עד שיתבענו להעיד א"כ יש לומר דבאמת דהחיוב קרבן שבועה הוא כשיתבענו להעיד וישביע אותו אבל כשאינו משביעו אינו חייב ומנלן דחייב כשיתבענו להעיד בלא השבעה ועל זה תירצו דגם בלא שבועה נמי איכא נשיאת עון וכדילפי מקרא דאם לא יגיד אבל לפ"ז צ"ע מה שמביאין ראיה מסנהדרין דאמרו לעדים שמא תאמרו מה לנו לצרה הזאת והלא כבר נאמר והוא עד הא שם בדיני נפשות מיירי ובד"נ חייב להעיד אפילו כשלא יתבענו אבל בד"מ דלמא אינו חייב רק שישביעו וצ"ע. אבל בגוף קושית התוס' מצאתי הדבר מבואר בשאלתות פרשת ויקרא סי' ס"ח דיליף לה מדכתיב נפש כי תחטא והדר ושמעה קול אלה אלמא כי לא שמע שבועה נמי קרי ליה חטא וכן הביא מדתניא בתורת כהנים מנין שאם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליו ת"ל לא תעמוד על דם רעך ואף דבסנהדרין דף ע"ג יליף מזה שאר ענינים וכן הביא הרמב"ם פ"א מרוצח הי"ד אבל בתורת כהנים פרשת קדושים מובא שם כל הני מהך קרא לענין עדות ולענין שאר דברים שמזכיר בסנהדרין שם ועיין בקרבן אהרן שם ועיין ספר המצוות להרמב"ם מצוה ר"צ והתימה על השאילת שלום שלא הרגיש בכל זה:

בכ"מ כתב רבינו להעיד בבי"ד דוקא בבי"ד הוא שחייב להעיד שאם אמר איני יודע שוב אינו יכול להעיד אבל חוץ לבי"ד אין לחוש כיון דיכול לחזור ולהעיד א"נ מדכתיב אם לא יגיד ונשא עונו במקום שאם היה מגיד היה מחייב ממון לאפוקי חוץ לבי"ד שאפילו היה מגיד לא היה מחייב ממון. והנה תלמידי החריף ושנון מוה' אברהם ני' נכד דודי זקני הגאון בעל ים התלמוד זצ"ל נסתפק בעדות אשה דשייך קרבן שבועה כדאמרו בשבועות דף ל"ב האיך הדין באם השביעתו חוץ לבי"ד ואמר איני יודע אם חייב דלפמ"ש הכ"מ בתירוץ השני מהראוי להתחייב דשם אפילו היה מגיד חוץ לבי"ד היה מחייב ממון כדאמרו בשבועות שם כגון דאמר לה לדידה ולא אמר לבי"ד. ועל זה השבתי כיון דהיא משביעתו להגיד לה בבי"ד דכן הוא סדר השבועה א"כ הרי לא הגיד לה בבי"ד וא"כ על כרחך שהיה בבי"ד ואמר גם בבי"ד שאינו יודע א"כ הוי כלא אמר לא לדידה ולא לבי"ד. ועל זה חזר ואמר דעדיין יש להסתפק אם הוי בכלל נשיאת עון עכ"פ לפי תירוץ שני של הכ"מ ועל זה אמר די"ל דכיון שיכול לחזור ולומר שקר הגדתי לך. ועיין בתשובת הר"ן סי' מ"ז שוב אינו בכלל לא יגיד דאף לאחר שיגיד עדיין יוכל לומר מבודה הייתי והא דאמרו דאמר לה לדידה ולא אמר לבי"ד היינו דעכ"פ אינו כפירת ממון דיוכל לומר דלא הייתי חוזר. ואני השבתי על זה ראה דבריך טובים ונכוחים אבל יש לעיין דזה דוקא במקום שצריך תורת עדות אז כיון שלא אמר בבי"ד יכול לחזור ואמר מבודה הייתי אבל בעדות אשה כיון דבאמר לה לדידה ולא אמר לבי"ד סגי בזה והיא מותרת להנשא ואינה צריכה לעדותו כלל, שוב היאך אפשר לומר מבודה הייתי דהא הו"ל כנגמר עדותם דהרי התורה דרכיה דרכי נועם והיא תנשא לשוק ויהיו בניה ממזרים. אמנם באמת מדברי הר"ן לא נראה כן אבל נזכרתי שבשו"ת הר"ן סי' ל"ד כתב בעצמו כן ומטעם שכתבתי ובשב שמעתתא שמעתא ו' פרק י"ג ופרק י"ד האריך בזה וביאר דכל שהאשה באתה לבי"ד והתירוה להנשא שוב אין עד יכול לחזור בו והוי כאילו הוא העיד בבי"ד וא"כ שוב נחשב עדותו לענין שאם היתה באה לבי"ד לא היה יכול לחזור בו וממילא נחשב כפירתו כפירת ממון:

מה שהאריך אם עד אחד מצווה להעיד הנה כבר הארכתי בזה על דברת היראים ואפס קצהו נדפס בחיבורי יד שאול סי' רכ"ח ועיין בשיטה מקובצת ב"ק דף נ"ו שכתב בשם תלמידי רבינו פרץ דבעד אחד בנסכא דר' אבא מחוייב להעיד ויש לי בזה מקום עיון בשו"ת מיימוני לספר משפטים סי' ס"א ואף שדבריו סתומים שם וסותרין זה את זה ועיין בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא חלק חו"מ סי' כ"ז ובתשובה הארכתי בזה ואין כאן מקומו:

והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות. מדייק הכ"מ דבדיני נפשות אפילו בלא תבעוהו חייב וכתב הטעם משום דחייבין העדים לנקום ממנו כמ"ש הרא"ש פ"ק דמכות שכל הרואה דבר ערוה חייב להעיד וכ"כ הכ"מ בהלכה ב'. הנה הסמך מדברי הרא"ש אמנם תמהני מדוע לא זכר שם דברי הש"ס סנהדרין דף ע"ח בפני הבי"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך וגדולה מזו מצינו בחולין דף קל"ט דבעוף שהרג את הנפש מחוייב לאתויי לבי"ד לקיים ביה ובערת הרע מקרבך ופירש"י מצוה על כל הפוגע בחייבי מיתה להביאם לבי"ד כדי לבער רשעים מישראל ובתשובה אחרת הבאתי דברי הרב המגיד התמוהין בזה ואין כאן מקומו ועכ"פ הדין דין אמת דבד"נ מחוייבין העדים להעיד מעצמם:

ב

עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע. בראשית ההשקפה אמרתי דרבינו כוון כוונה עמוקה ואזיל לשיטתו דבפרק י"א מגזילה הלכה י"ז כתב ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינו לפי כבודו ועיין בטור שו"ע חו"מ סי' רס"ג סעיף ג' ולפ"ז גם כאן אחר שהוא רק משום כבודו של ת"ח בדעתו הדבר תלוי אם ירצה ימנע מזה ואם ירצה יבא ויעיד ולכך כתב רבינו ויש לו להמנע דהיינו רשות וכן נראה מהש"ס שבועות דף ל' דר' שישא אמר אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה הר"ז לא יטול והרי מדמה הש"ס להך דלא יטול ושם ברשותו תלוי לשיטת הרמב"ם אמנם מפשטות לשון הש"ס דאמר לא ליזול וגם לשון רבינו ויש לו להמנע משמע דמחוייב להמנע ואסור לו לילך ולפענ"ד הטעם דכל שעושה לכבוד המקום יכול להחמיר על עצמו אבל כאן במה שילך לפני בי"ד דזוטר מיניה יבזה כבוד התורה לפני אדם שחייב בכבודו וגם הבי"ד יצטרכו לעמוד לפניו והדיינים צריכין לישב ע"כ אסרו לו לילך כן נראה לפענ"ד.

ובהלכה ג' כתב רבינו כהן גדול אינו חייב להעיד משמע דאם רצה להעיד מעיד ולפמ"ש הרמב"ם לשיטתו דיכול להחמיר על עצמו ומזה ראיה דגם בת"ח יכול להחמיר על עצמו דהרי הכהן גדול היה גדול מאחיו בחכמה וצ"ל הא דלא משני כהן גדול מעיד היינו דיכול להעיד דלשון משמע ליה דמחויב להעיד ודו"ק:

ג

אלא עדות שהוא למלך ישראל. עיין כ"מ מ"ש בזה אבל יפה השיב הלח"מ עליו בזה. והנה בענין כהן גדול ומלך יש שיטות רבות ואמרתי לבארם הנה המעיין בדברי רבינו כאן ובפ"ב דסנהדרין הלכה ד' ה' ובפ"ג דמלכים הלכה ז' ימצא דשיטתו הוא דמה דאין מושיבין מלך בסנהדרין הוא משום דלא תענה על רב דאסור לחלוק על דבריו ולמרות את דברו וכן כתב רש"י בסנהדרין דף י"ח ע"ב ולפ"ז צריך ביאור דאמאי לא חילק רבינו בין דיני ממונות לדיני נפשות דבד"נ דמתחילין מן הצד מותר להושיב וגם איך משכחת לה דדן ודנין במלכי בית דוד והלח"מ נרגש מזה בפ"ג דסנהדרין הלכה ה' ונדחק בזה.

אבל לפענ"ד דרבינו מפרש דאין מושיבין מלך בסנהדרין היינו שיהיה מכלל המנין של סנהדרין משום דבדיני ממונות לא יוכל לדון משום לא תענה על רב ולכן אינו יכול להיות ממנין הסנהדרין אבל אם הוא ת"ח יכול מלך בית דוד לדון בדיני ממונות אמנם התוס' יש להם שיטה אחרת בזה כמ"ש הלח"מ אבל לא ביאר שיטתם. והנה בדף י"ט ד"ה אבל כתבו וא"ת וכי איך יכול לדון והא אמרינן לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין וכתבו דהכא מיירי דוקא לדון דיני ממונות דלא אכפת לן אם לא יכול לענות אחריו.

והנה ש"ב החריף מוה' אברהם הנ"ל הקשה דא"כ מה פריך בדף י"ח הא אין מושיבין מלך בסנהדרין והא שם מיירי בדיני ממונות כמ"ש התוס' ד"ה מעיד דבאיסורא אפילו מלך מעיד דאין חכמה וכו' ועיין לח"מ כאן וא"כ שפיר מושיבין מלך בסנהדרין לשיטת התוס' והשבתי דבאמת צריך להבין דברי התוס' דניהו דבד"מ מתחילין מן הגדול ולא אכפת לן אם עונין אחריו מ"מ אכתי יש לחוש משום כבוד המלך שמא ירצו להכריע נגדו ויהיה בזיון למלך. אמנם באמת הדבר נכון דשם דקאי לענין מלכי בית דוד שהם נכנעין אל הדת אין להן בזיון אם יכריעו נגדם בטענות וראיות וכך דרכה של תורה ולכך מותר להושיבם בסנהדרין בד"מ ולפ"ז בדף ח' דקאי במלכי ישראל כמ"ש התוס' ד"ה והא לכך אין מושיבין מלך בסנהדרין אף בד"מ דיש לחוש לבזיון המלך ולא ירצו להכריע נגדו ויצא משפט מעוקל.

והנה הכ"מ האריך למה מלכי בית דוד דנין אותן וכתב כיון דבבית דוד הזכיר הכתוב דינו לבקר משפט א"כ אף שאירע תקלה לא יכלו לגזור ולחלוק על הכתוב אבל במלכי ישראל שלא כתיב בקרא היו יכולים לגזור והלח"מ תמה מה בכך שכתוב במקרא מ"מ אם אירע תקלה היה לחכמים לתקן. הנה מזה ראיה למ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור וכן מצאתי בחמרא וחיי מהכנה"ג בסנהדרין שם שהביא בחמר חוורין עתיק בשם תוספי הרא"ש שכתב ככל דברי הכ"מ והביא מב"מ דף ע' מהא דאמרו הא כתיב לנכרי תשיך. ומה שהקשה הלח"מ דנימא דלכך מלכי ישראל לא דן דליכא קרא לק"מ דאי לאו שאירע תקלה לא היינו גוזרין אף במלכי ישראל אף דלא כתיב רק בית דוד וזה פשוט.

והנה הלח"מ תירץ דבאמת מלכי ישראל ומלכי בית דוד שוין רק דכל שלא אירע תקלה אלא במלכי ישראל לכך נשארו מלכי ב"ד אדינייהו עיי"ש וזה דחוק. ולפענ"ד ע"פ דרכו דכיון דמעשה שהיה לא היה במלכות ב"ד לא גזרו עליהם כדאמרו ביבמות דף קט"ז ע"ב בירדן ובספינה דהוי מעשה גזרו רבנן בשאר נהרות דלא הוי מעשה לא גזרו רבנן ועיין בשבת ס' ובט"ז או"ח סי' ק"פ ובמדרש פרשת שופטים הנה כפי הנראה מדבריו גם מלכי בית דוד אין דנין ורבים נתקשו בזה שהוא נגד הש"ס אבל באמת המדרש רבה מקורו מהירושלמי ורש"י מייחסו תמיד לאגדת ארץ ישראל פ"ב מסנהדרין ה"ג ג"כ ס"ל כן ועיין בפני משה שם והלכה כבבלי:

הולך לבי"ד הגדול. עיין בלח"מ שכתב הטעם משום דאין דנין את המלך אלא בבי"ד של ע"א דלא גרע מכהן גדול ובגליון הלח"מ ציינתי דדבריו תמוהין דדוקא בדיני נפשות צריך בי"ד הגדול עיין בסנהדרין ט"ז י"ח ובפ"ה מכלי המקדש הלכה ח' וכאן מיירי רק בדיני ממונות כמ"ש הלח"מ בעצמו ועיין במל"מ הלכה ג' וצ"ע:

והנה בשנת תרכ"ג ז' טבת היה אצלי אחד ממלמדים ושמו ר' משה והראה לי דברי רש"י בדף י"ח במ"ש בד"ה לא תענה והקשה דמה ענין מלך למופלא שבסנהדרין ועל כן רצה לפרש דהמלך לא יהיה מן הצד דמופלא שבסנהדרין יהיה מן הצד וא"כ לא יהיו רואים זכות אחרי שהמלך יגיד דעתו ובזה רצה לחדש דאם המלך הוא מופלא שבסנהדרין והוא יאמר באחרונה שוב גם מלך יכול לדון ובזה תירץ קושית התוס' בדף י"ט ד"ה אבל דמשכחת לה שהמלך ידון בכה"ג שהמלך מופלא שבסנהדרין ואמר שמזה ראיה להמהרש"ל בסנהדרין דף ל"ו גבי לא תענה על רב עיי"ש דלא כמהרש"א. ואני אומר דכל דבריו אינם כלום דברמב"ם פ"ב מסנהדרין ה"ד מבואר דגם על מלך קאי הך דלא תענה על רב שאסור להמרות דבריו ורב מקרי כל שהוא גדול ומלך נקרא ג"כ רב. איברא דמה דמשמע מדברי רש"י והרמב"ם שיש איסור לענות על רב הוא תמוה דהרי במלך שחמור מת"ח ואין כבודו מחול אמרו בסנהדרין דף מ"ט דלדבר מצוה א"צ לשמוע דבריו וא"כ כל שיודעין שאינו אומר כדין א"צ לשמוע דבריו ומחוורתא כמ"ש הנימוק"י סוף פ"ד דסנהדרין שאין איסור רק שחשו שמא לא ירצו לחלוק על הגדול ולכך רק בדיני נפשות חשו ולא בדיני ממונות וע"כ גם דברי המהרש"א נראין כן כמו שרמז להנימוק"י.

ובאמת שבפירוש דברי רש"י שם יותר מסתבר דברי מהרש"א מדברי המהרש"ל שהוליד חדשות אבל גם דברי המהרש"א דחוקים מאד וגם שרש"י באמת סבר שיש איסור לענות. ומ"ש הנ"ל דאם המלך הוא מופלא שבסנהדרין יכול להיות שיתחילו מן הצד. הנה לפענ"ד באמת שאני מופלא שבסנהדרין שיכול למחול על כבודו וכמו דאמרו ברבי שלרוב ענוותו כל מנינו מן הצד היה אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול אסור שיתחילו מן הצד ואף דלדבר מצוה יכול למחול זה כשהיה מצוה ברורה אבל כאן שאינו ברור שאולי יאמר כדין פשיטא דלא מזלזלין במלכות וזה ברור ועיין בחידושי תורת חיים בסנהדרין ל"ו שם:

ד

מכלל החקירות יתר על השבע וכו'. זהו שיטת רבינו דחקירה מגוף המעשה גם הוא מכלל החקירות ובראשית ההשקפה רציתי לומר דדוקא בדיני נפשות הוא דבעי חקירות אלו נוסף על השבע חקירות אבל לא בדיני ממונות לענין אם הוכחשו בהם וראיתי שהרי הרב אומר כן ופרט כאן ע"ז ושבת והורג נפש ויוה"כ ולא כתב פרט בד"מ אבל באמת מבואר ברבינו פ"ג ה"ג דאם אחד אומר חביות של יין הלוהו והשני אמר של שמן היתה עדותו בטלה שהרי הוכחשו בדרישה וגדולה מזו כתב הלח"מ דעיקר מקורו של רבינו יצא לו מהך עובדא דחייב ר"א לשלומי. אמנם מה שלא ביאר רבינו רק בד"נ הוא פשוט דהא בד"מ א"צ לחקור כלל כדי שלא תנעול דלת רק שאם נחקרו והוכחשו עדותן בטילה וא"כ כאן נקט רבינו גוף הענין שמחוייב לחקור וזה לא שייך רק בד"נ וזה ברור.

אמנם סברת רבינו לא נתבאר היטב והלח"מ כאן כתב דזה הוה מגוף המעשה ולפענ"ד להוסיף ביאור דכל שיוכל להיות נפק"מ בעדותן לענין גוף החיוב על דרך משל בע"ז יש מיני עבודות שאינו חייב בהן כגון שפרע למרקוליס או נעבדים שאינם נקראים נעבדים כגון אדם וכדומה וכן בשבת הרבה מלאכות ושיעורים שאינו חייב בהם וכן ביוה"כ אם אכל מאכלים המזיקים אינו חייב או שאינו כשיעור וכן בהורג את הנפש אם הרגו בדבר שאין בו שיעור הריגה פטור וכן בדיני ממונות לענין חיוב שמן או יין שיש נפק"מ אם מחוייב ביתר השווי שבין יין ושמן זה נקרא הכחשה בגוף המעשה ועדיין לא נגמר הגדתם וזה לפענ"ד החילוק במה שבמנה שחור או לבן לא נקרא הכחשה בדרישה והקשה ש"ב תלמידי החריף מוה' אברהם נ"י דלשיטת הרמב"ם דהכחשה בגוף המעשה היאך היה נקרא הכחשה בחקירה מה הבדל יש בין מאכל שאכל ביוה"כ מה היה לבין מנה שחור ולבן. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם במאכל שאכל אין כוונת הרמב"ם שיש חילוק בהכחשה אם אכל פת או תבשיל וכדומה רק ששואלין איזה מאכל אכל לענין איכות המאכל שנתחייב עליו ביוה"כ ולכך במנה שחור ולבן אין נפק"מ לענין החיוב דתרווייהו במנה קא מסהדי וא"כ הוי ליה בדיקות כל שאינם יכולים להיות נזמים בהם.

ומה שהקשה עוד תלמידי הנ"ל דלמה כשאמר דמי שמן או דמי יין משלם הפחות שבדמים והרי שם ג"כ היא הכחשה בגוף המעשה וא"כ ג"כ נפק"מ לענין החיוב ואיכא הכחשה בחקירות לפענ"ד נראה דהדבר נכון דהנה דמי יין ושמן הוא ע"כ בהודאה וכמ"ש רש"י בדף ל"א ולפ"ז נראה לי ברור דבהודאה לא שייך הכחשה בחקירות והטעם דהא הודאה בעד אינו מתורת עדות ואפילו אם ידענו ששקר היה אומר מועיל הודאתו וא"כ מה נפק"מ אם הוכחשו בחקירות הרי לא נחלקו על המעשה והמעשה יכול להיות שקר רק שהם מחולקים על מה הוא מחייב עצמו וא"כ הרי יש בכלל מאתים מנה וזה ברור.

אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו במכות דף ז' ר' טרפון ור' עקיבא היו אומרים אילו היינו בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם לשיטת החולקים על הרמב"ם דלא מצינו רק שבע חקירות והכחשה בגוף לא מקרי חקירה א"כ אדטרחי בגמרא למצוא שאלות אטריפה הוה או שלם הוה דהא באמת תימה דהא אזלינן בתר רוב ואינן לא חקירות ולא בדיקות ועיין בתוס' שנדחקו שם וגם הקשו בע"ז ושבת מאי איכא למימר טפי היה להם לומר ששואלין אותו במה הרגו או בסייף או בארירן שבזה ג"כ אם היה שקר היו מכחישין זה את זה ובשלמא לשיטת רבינו ניחא דכולם היו שואלים את זה והוא בכלל החקירות ולא היה רבותא דר"ט ור"ע אבל לשיטת החולקים עליו קשה. ולדידהו צריך למדחק כיון שאמרו לא נהרג אדם מעולם משמע דלא משכחת כלל שיהרג ועל שאלות אלו יכול להיות שיתכוונו שניהם לדבר אחד וגם דהרי ר' שמעון בן גמליאל אמר אף הם מרבין שופכי דמים בישראל ופירש"י שלא ייראו מבי"ד וא"כ על כרחך שהיו שואלין אותם בדבר שא"א לעדים לדעת דאל"כ לא שייך אף הם מרבים שופכי דמים דהא אם אמת יהיה הדבר שפיר יתייראו מבי"ד דהא העדים יכוונו עדותם כמו שראו.

ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו בע"ז וחילול שבת מאי איכא למימר. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יהיו יכולים לשאול אותם בחקירות באיזה מעשה רק דעל שפיכות דמים דאמר ר' שמעון בן גמליאל אף הם מרבין שופכי דמים אצרכינן לאשכוחי דבר שא"א לעדים לדעת כלל אבל בע"ז ומחלל שבת שפיר סגי במה ששאלו היאך עשה המעשה ומה דאמרו בבועל את הערוה אם ראו כמכחול בשפופרת הוא ג"כ חקירה בגוף המעשה דהרי יש נפק"מ לענין אם הוא חייב מיתה וכמ"ש לעיל וזה דאמרו רבנן היכי דייני כשמואל וזה תימה דזה אינו ענין להמשנה. ולפמ"ש אתי שפיר דהש"ס קמ"ל מה דהם חידשו להוסיף בחקירות כמכחול בשפופרת משום דמצד הדין היה סגי משיראה כדרך המנאפים והיה כבר שיעור חיוב המעשה והם הוסיפו לשאול בדבר שא"א לידע ודו"ק היטב כי הוא חריף ועמוק.

הנה הטור כתב בחו"מ סי' ו' אע"פ שא"צ דרישה וחקירה אם הכחישו זה את זה בדרישה וחקירה עדותן בטילה וכו' כיצד אחד אמר בניסן לוה הימנו והשני אמר לא כי אלא באייר או שאמר אחד במקום פלוני והשני אמר לא כי אלא במקום פלוני עדותן בטילה וכן אם אחד אמר חבית של יין הלוה לו ואחד אמר חבית של שמן עדותן בטילה. והב"י הבין שס"ל כשיטת רש"י אבל לכאורה נראה שס"ל כהרמב"ם שגם זה מעיקר החקירות וכ"כ הב"ח והמהר"י בירב ז"ל בתשובה הובא בכנה"ג בהגהת הטור אות ט'. וכשאני לעצמי נראה לפענ"ד דברי הב"י נכונים דמלבד דמלשון הטור משמע דכלל אותם ביחד וסיים על החקירות עדותן בטילה ואח"כ וכן וכו' עדותן בטילה וגם לא סיים בזה שהרי הוכחשו בדרישה כמ"ש הרמב"ם בזה על כרחך דאין טעמא בשביל דהוה מכלל החקירות רק כמ"ש רש"י דאין כאן עדות שהכחישו זא"ז.

אמנם בלא"ה לפמ"ש מהר"י אדרבי ז"ל בסי' א' דלכך דקדק הרמב"ם וכתב שהשני אומר של שמן היתה להורות דדוקא בעינן שיאמר היתה דמשמע דקאי דעל זה שהעד הראשון אמר של יין אומר זה של שמן היתה ולכך מקרי הכחשה בחקירות כמ"ש בחקירות הזמן והמקום לא כי ולפ"ז הטור שהשמיט זאת ולענין חקירות כתב לא כי ע"כ לא מטעם הכחשה אתי עלה אלא משום דאין כאן עדות ולכך שפיר כתב הב"י דצריך שבועה משום דכיון דאין כאן הכחשה צריך שבועה נגד העד. ובא וראה שהב"י נתכוין לזה שהרי כשהעתיק בשו"ע בסעיף ב' לשון הרמב"ם העתיקו בשלימות ולא כתב שצריך שבועה ועי' סמ"ע ס"ק ט' ועל כרחך משום דהרמב"ם חשבו מכלל החקירות ולכך הוי הכחשה כמו שנראה מלשון היתה ולכך לא צריך שבועה ובאמת בש"ס ליתא תיבת היתה והרמב"ם הוסיף כאן מה שאין דרכו בכל מקום לשנות לשון הגמרא ומזה ראיה ברורה לדברי מהר"י אדרבי וכ"כ הט"ז בסי' ל'.

וראיתי בבעל התרומות שער ס"ו ח"ב אות ה' בגדולי תרומה הביא דברי מהר"י אדרבי הנ"ל ודחה דבריו דא"כ גם בחקירות הזמן והמקום היה לרבינו לכתוב לשון היתה ולמה כתב לשון לא כי לפענ"ד דהרמב"ם דקדק בנועם לשונו ובצחות הגיונו כדרכו דהנה לפמ"ש בביאור כוונת הרמב"ם ההבדל לבין חקירת המקום והזמן לבין חקירה בגוף המעשה הוא שבעצם ואיכות החיוב זה הוי חקירה בגוף המעשה משא"כ בזמן ובמקום אינו באיכות המעשה והחיוב. ומעתה המבין בלשון עבר ידע כי בזמן ובמקום שייך להכחיש בלשון לא כי ולא לשון היתה שהרי בגוף המעשה אינם מחולקים איך היה רק על הזמן והמקום הם נחלקים מתי ואנה היה אבל כשנחלקו באיכות המעשה והחיוב שייך לשון היתה שזה אומר כך היה הויות המעשה וזה אומר כך היה הויות המעשה וזה ברור. גם קושייתו השניה יש ליישב ולא נפניתי כעת.

והנה בהא דמבואר באהע"ז סי' י"ז סעיף ט' דעד אומר מת ועד אומר נהרג אף שמכחישין זה את זה הואיל ושניהם מודים שאינו קיים הרי זו תנשא והחלקת מחוקק האריך בזה וכתב דלשיטת הרמב"ם דזה מכלל החקירות מהראוי שיהיה עדותן בטילה והבית שמואל כתב בס"ק כ"ה דכיון דכאן די בעד אחד והרי יש כאן עכ"פ ע"א שמת ולא דמי לדיני ממונות דבעי שנים והדבר תמוה דהא גם בד"מ לענין שבועה סגי בע"א ואפ"ה גם לענין שבועה פסולים ונשאלתי בזה מתלמידי ש"ב מוה' אברהם נ"י והראיתי לו שכבר קדמו הגאון בנודע ביהודה מהדורא קמא חלק אהע"ז סי' מ"ו מ"ז ולפענ"ד דהנה כבר נודע מ"ש הריב"ם בתוס' ב"ב דף ל"ד גבי נסכא דר' אבא דעד אחד הרי הוא כשנים כל זמן שלא מכחישו עיי"ש והנני יוסיף דאף שמכחישו רק שאינו מכחישו מכל וכל התורה האמינה לעד הראשון כשנים ותבלין יש בדבר דהרי הטעם דע"א בהכחשה מהימן השני הוא מצד הסברא דכיון שזה עומד ומכחישו ואינו מתיירא שמא יבאו עדים רבים וכחשו בפניו יענו על כרחך שאמת בדבריו אבל היכי שמודה בגוף המעשה רק שמכחישו בפרטי הדברים בזה אפשר שהראשון נאמן ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ט ס"ק י"ד שכמה כרכורים כרכר להביא ראיה שע"א בהכחשה השני נאמן ולא כרמ"א ולבוש עיי"ש ובמ"ש בגליון עכ"פ בכה"ג הראשון נאמן ולפ"ז כאן דבודאי ע"א נאמן כשנים כיון ששניהם אומרים שמת בודאי הראשון נאמן כל שאינו מכחישו לגמרי:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.