גשמי ברכה/רות/א

גשמי ברכה רות א

א

ויהי בימי שפוט השופטים. במדרש, רבי יוחנן פתח, שמעה עמי ואדברה (תהלים נ) מכאן שאין מעידין אלא ב ש ו מ ע, ע״כ, ואין כל באור לזה, ונס לפלא הוא, מה שייכות ענין זה לפתיחת מגילה זו:

ונראה דיש יחש לענין זה עם הדרשה שבסמוך במדרש, ויהי בימי שפוט השופטים, דור ששופט את שופטיו, כלומר, שמבקרים ודנים את דרכי השופטים שלהם. ומדייק זה מכל ענין הלשון ויהי בימי שפוט השופטים, כי אם הכונה פשוטה, בעת שהשופטים דנו את העם, הלא אין שייך להגביל בזה זמן ידוע ודור ידוע, כי הלא בכל זמן ובכל דור קבועים דיינים ושופטים, ולא שייך כלל ויהי בימי... דאחר כל זה לא נדע בדיוק מתי נהיה הדבר הזה (הספור הבא), באיזה זמן מוגבל ובאיזה דור ידוע, ולכן מסיב הלשון בימי שפוט השופטים לדרש, כמבואר, דור ששופט את שופטיו, שהיו בני הדור ההוא מבקרים ודנים את דרכי השופטים שלהם. והבאור הוא, כי כל כך היה הדור ההוא מקולקל ונשחת במדות ובמוסר עד שגם השופטים לא היו מנוקים מעון, ולכן, כמובן, לא היו יכולים השופטים להוכיח לזולתם, מפני שהתוכחה שבה אליהם, וכמ״ש במסכת ערכין (טז:), אמר רבי טרפון, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיקבל תוכחה (מוסר דברים), אם אומר לו (המוכיח) עול קיסם מבין שיניך (משל לחציצה בדרכי החיים המוסריים כמו שהקיסם (עץ דק) חוצץ בין השינים) משיב לו זה, טול קורה מבין עיניך (כלומר, שעון שלך כנגד שלי הוא כקורה כנגד קיסם, ועיניך אין רואין אותו), ועל כן בטלה התוכחה גם מראשי העם ומהשופטים, כיון שאין שומע להם. וכפי הנראה היה מכשול כללי זה מצוין ובודד בדור ידוע להם, ועל כן ציינו אותו כתקופה ידועה:

והנה ידוע, דדבור מורה על לשון קשה, וכמו שכתוב (פ' מקץ) דבר אדוני הארץ אתנו קשות, ובמסכת מכות (יא.) אמרו כל לשון "דבור" לשון קשה הוא. וגם מצינו לשון עדות ממובן מוסר והתראה, כמו העד העיד בנו האיש (פ' מקץ) רד העד בעם, אתה העדות בנו (פ׳ יתרו), והועד בבעליו (פ׳ משפטים), העד העידותי באבותיכם (ירמיה יא), ועוד הרבה:

וזהו שאמר המדרש שהבאנו, רבי יוחנן פתח, שמעה עמי ואדברה, דברים קשים, דברי מוסר ותוכחה, מכאן שאין מעידין (אין מוכיחין) אלא בשומע, כשהשומע מקבל הדברים, ולכן נאמר שמעה עמי ואדברה, כשתשמע ותקבל, אז אדבר לך דברי מוסר ואוכיח אותך, אבל באין שומע, אך למותר מה שמפזרים דברים, וכמ״ש במסכת יבמות (סה:), כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, כי באין שומע נשארו הדברים מחוללים, והם הלא דברי קודש:

ובשייכות עיקר הקדמה זו, מפתיחת רבי יוחנן לענין הפרשה, י״ל, דבאה להקדים מה שאפשר להתפלא, איך הניחו לו לאלימלך השופטים שבעירו לצאת מארץ ישראל לחו״ל, כמבואר בפרשה, ואשר על זה נענש במיתה, כמבואר בבבא בתרא (צא.), ולמה לא הוכיחו אותו ולא הניאוהו מזה, על זה באה הדרשה להקדים סבת הדבר, שהיה הדור ההוא דור ששופט את שופטיו ולא היו השופטים יכולים להוכיח ולמחות בעושי עול, כי שומע לא היה להם, ועל כן עשה אלימלך מה שעשה על דעת עצמו באין מוחה.

וילך איש וגו׳. המשך לשון הפסוק, וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו. — לכאורה היה צריך לומר וילך איש מבית לחם יהודה הוא ואשתו ושני בניו לגור בשדי מואב, ולא להפסיק בהמלים "לגור בשדי מואב" בין הלשון "מבית לחם יהודה" להלשון "הוא ואשתו".

אך נראה על פי מ״ש במסכת סנהדרין (קח:) בענין נח ובואו אל התיבה, כי בכניסה אל התיבה כתיב שצוה לו הקב״ה, ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך (בראשית ו יח) וביציאה כתיב (שם ח טז) צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך, אמר רבי יוחנן, מכאן שבכניסה נאסר בתשמיש המטה [וביציאה הותר], כלומר, בכניסה בינו ובין ואשתך בשם ובניך, וזה לאות התרחקות בינו לבינה, וביציאה נסמכו, לאות התקרבות:

והנה לפי הידוע במסכת תענית (יא.) דבשנת רעבון אסור בתשמיש המטה, אם כן, לפי דיוק הגמרא בענין קירוב הלשון אתה ואשתך דזה מורה על התקרבות, אם כן איך כתיב כאן הוא ואשתו, דמשמע על הקירוב, מה שאסור בשנות רעבון, והוה ליה למימר הוא ושני בניו ואשתו, וכמו בנח בכניסה. ואם נימא שאמנם עשה שלא כדין, קשה, שהרי אמרו, שהיה גדול הדור (ב״ב צא.), ולא יתכן שעבר על דין מפורש, וגם כי חקרו בגמרא שם על סיבת עונשו ולא זכרו מזה:

ולכן נראה, דלכן הפסיק הכתוב בהמלים "לגור בשדי מואב" בין הלשון "מבית לחם יהודה" להלשון "הוא ואשתו", להורות, דכיון שבאו לשדי מואב, ששם לא שלט הרעב, הותר בתשמיש המטה, ועל כן כתיב בסמיכות לגור בשדי מואב הוא ואשתו. אבל אם היה כתוב וילך איש הוא ואשתו מבית לחם יהודה, היה במשמע, שעודם בבית לחם יהודה, מקום הרעב, היו מקורבים כאיש ואשתו, וזה לא יתכן, כמבואר:

ב

ושם שני בניו. לפי מה שאמרו במסכת מנחות (קד:) דמעוט רבים שנים, אם כן, כאן המספר "שני״ מיותר, וכן בפסוק הקודם, ושני בניו, ואפילו אם נימא דשם דרך הספור כן, אבל כאן בודאי מיותר, דאחרי דחשיב שני שמותיהם, מחלון וכליון, נראה ששנים הם:

ובאמת מצינו בכמה מקומות בגמרא ובברייתות, שבכל מקום דכתיב בתורה המספר שני, שתי, שנים, שתים, מוציאים לדרשה. והטעם כמו שכתבנו, דאחרי דמעוט רבים שנים, אם כן זה המספר מיותר, ולכן בכל מקום לשון כזה דריש על השתוותם של אלה השנים:

כה דריש במס' יומא (סב.) על הפסוק שני שעירי עזים (פ' אחרי) - שיהיו שוים בקומה ובמראה ובדמים, וכן (שם) על הלשון שתי צפרי מצורע (פ׳ מצורע), ובתורת כהנים (פ׳ אמור), לחם תנופה שתים, שתהיינה שוות, ובקדושין (סח:) כי תהיינה לאיש שתי נשים (פ׳ תצא) שתהיינה מעם אחד, והרבה כהנה, וכל זה דריש מן יתור מלת המספר במקום שהנושאים שנים, ועפ״י הכלל, דמעוט רבים שנים:

ועל דרך זה פרשתי דרשת הגמרא במסכת עבודה זרה (יא.) על הפסוק בריש פרשת תולדות, שני גוים בבטנך, ודרשו, אלו רבי ואנטונינוס שלא פסקה מעל שלחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ציור להפלגת עשרם, כי מיני צנון אלה חיים, שעודם באבם, במשך כל ימי השגה לא ישיגו כי אם עשירים מופלגים שלהם גני קייץ גם בחורף). ולא נתבאר, מה ראו חז״ל לדרוש כן. אך הוא הדבר, דכיון דמעוט רבים שנים. אם כן המלה "שני" מיותרת, וכבר נתבאר, דהמלה "שני" מורה על השתוות אלה השנים, ואחרי שאי אפשר להשוות את יעקב ועשו בכל דבר וענין, לכן מוציא ענין ההשתוות לדורות, בשני שרים, רבי ואנטונינוס, שבאו זה מיעקב וזה מעשו, והיו שוים בעניני חייהם ביחש העשירות וכדמפרש:

וכן במ״ר (פ׳ ויצא), וללבן שתי בנות, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, זו העמידה נשיאים וזו העמידה נשיאים, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, וכו'. ולא נדע מה ראה המדרש לדרוש כזה בסמיכות על הפסוק וללבן שתי בנות. אך הוא הדבר, דמדייק, דאחרי דמעוט רבים שתים, אם כן המספר "שתי" מיותר, ודי היה לומר וללבן בנות שם האחת וגו', ולפי הכלל דהמספר במקום יתורו בא להורות על השתוות המספר ביניהן, ואם כן יתחייב שרחל ולאה היו שוות בערכן הגופני, ואחרי כי זה אי אפשר לומר, שהרי הכתוב מעיד על פרודן בגוף, שזו עיניה רכות וזו יפת תואר, לכן מוציאה הדרשה ענין ההשתוות ביניהן לדורות, כמו שאמרו, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים, זו העמידה נשיאים וזו העמידה נשיאים וכו', ובזה תתבלט השתוותן:

וכן יתבאר יפה במסכת חולין (ס:), כתוב אחד אומר (פ' בראשית) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, אלמא שניהם גדולים, והדר כתוב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. ולא נתבאר מה קשה לו, דהלא בפשיטות הדבר, ששניהם גדולים, אך האחד קטן מחבירו, הא למה זה דומה, אם נאמר שעיר פאריז קטנה מלונדון, אבל האם נוציא מזה גדלות עיר פאריז לומר שאיננה גדולה?

אך טעם דיוק הגמרא מדכתיב שני המאורות הגדולים, ואחרי דמעוט רבים שנים, אם כן המספר "שני" מיותר, ובכל מקום בבוא מספר מיותר זה דרשינן על השתוותם, ואם כן היו אלה שני המאורות הגדולים שוות בגדלותם, אם כן לא יתכן שוב לומר את המאור הגדול ואת המאור הקטן, כיון דשוים הם, וזה היה קשה להגמרא:

ונשוב לענין הפסוק שלפנינו, על יתור הלשון "שני" בפסוק ושם שני בניו. הנה בתורת כהנים (ריש פ' אחרי) דרשו הלשון אחרי מות שני בני אהרן, מה תלמוד לומר שני (כמו שכתבנו למעלה, שמיותר הוא), להורות שכשם שעבירתם שוה כך מיתתם שוה. וזה גם כן כמו שכתבנו בהוראת המספר שני:

וכאן אמרו באגדות, ששני הבנים אלו מחלון וכליון, היו שוים בעצה ללכת ממקומם, מבית לחם יהודה, ועל זה בא להורות המספר "שני" כפי שבארנו למדי:

אפרתים. במדרש, מהו אפרתים, רבי יהושע בן לוי אומר, פלטיאנים, ורבי יהודה ב״ר נחמיה אומר, אבגניסתים. הנה שניהם מורים, כי השם אפרתים הוא תואר לנכבד וחשוב. ויתכן, דדרשו את שם אפרתים בפזור אותיותיו לשם פרתמים, בקירוב, שהוא תואר לשרים ואצילים, כמו באסתר (א) הפרתמים ושרי המדינות, ולאחרונה עבר השם גם לראשי שרי יהודה כנראה מדניאל (א ג) מבני ישראל ומזרע המלוכה ומן הפרתמים. — ודרשות אגדיות על פי פזור אותיות, להקדים ולאחר, הוא חזון נפרץ באגדות, כמו בעירובין (נד:) על הפסוק במשלי ומודע לבינה תקרא דרשו כמו ומועד לבינה, ובפסחים (פז.) דרשו הפסוק בשופטים (ה) צדקת פרזונו כמו פזרונו, ובמ״ר איכה דרשו הלשון בין המצרים (א ג) כמו צהרים, והשם תלפיות (שה״ש ח) דרשו תל יפות, ובפרשת עקב, מרשית השנה (חסר א׳), ודרשו מתשרי השנה, שמונין השנה מתשרי ולא מניסן, והרבה כהנה.

ואלה החכמים במדרש כאן מחולקים רק בערך מעלת הכבוד, רבי יהושע בן לוי אומר, פלטיני, והא שם התואר ליוצא ונכנס לפלטרין של מלך, כי השם פלטיני ענינו היכל אדיר ויפה, וכמו בב״ר (ריש פ' בראשית), מלך בשר ודם בונה פלטרין, ובסנהדרין (כ.) בדיני המלך, מת לו מת אינו יוצא מפלטרין שלו, ועוד בכמה מקומות. ורבי יהודה ב״ר נחמיה אומר לפרש שם אפרתים - אבגניסתים, והיא מלה יונית, והוראתה מיוחסים ואנשי מעלה. ולא נתבאר על איזה סמך דריש זה. ואולי הוא, משום דבשמואל א' (א א) כתיב ויהי איש אחד מן הרמתים צופים וגו' אפרתי, ומפרש, מן הרמתים צופים, שהיה מן האנשים היושבים ברמה שהיו צופים, כלומר נביאים, כמו צופה נתתיך לבית ישראל (יחזקאל ג), והקמתי עליכם צופים (ירמיה ו), כי היושב ברמה נקרא רמתי, כמו היושב בירושלם נקרא ירושלמי, וברבים רמתים:

וכסמך ראיה לדעתו של רבי יהושע בן לוי, דאפרתי מובנו פלטיני, בן פלטין, מהוראת היכל וארמון, נראה להביא ממסכת כתובות (קג.), דמשמשו של רבי היה נקרא אפרתי, וידוע, דרבי היה חי חיי שררות עושר וכבוד (עיין ברכות נז: שהנהגת ביתו היתה מכוונת להנהגת אנטונינוס המלך), וביתו היה מין פלטין, ועל כי משמשו זה היה בן בית פלטין זה, היה מכונה אפרתי, שהוא שם נרדף עם בן פלטין, וכדרשתו של רבי יהושע בן לוי:

ואמנם לבד דרשות החכמים במ״ר, אפשר לפרש השם אפרתים שבפסוק שלפנינו על שם העיר אפרת, כמבואר בכמה מקומות במקרא, לבוא אפרתה (פ' וישלח), האפרתי אתה (שופטים יב), שמענוה באפרתה (תהלים קלב) ובסוף מגילה זו (ד יא) ועשה חיל באפרתה. ויש סמוכים לזה, שתואר אפרתים הוא על שם העיר, שכן העיר הזאת נקראת גם בית לחם, בפרשת וישלח, בדרך אפרתה היא בית לחם, וכן במיכה (ה) ואתה בית לחם אפרתה, ואחרי שיצאו כאן מבית לחם יהודה, תאר אותם הכתוב על שם עירם בשמה השני, אפרתים. ויתכן, כי במכוון נקראת עיר זו בשם כפול בית לחם אפרתה כדי להבדילה משם עוד עיר בית לחם אשר בגבול זבולן, כמבואר ביהושע (יט טו):

ולכאורה היה אפשר לפרש כאן תכונת התואר אפרתים על שם שבט אפרים, כפי דמשמע מספר שופטים (יב ה) והיה כי יאמרו פליטי אפרים וגו', ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה, אם מבני אפרים אתה:

אבל על פירוש זה קשה ממה שכתוב באלקנה (שמואל א' א) בן תחו בן צוף אפרתי, ושם לא יתכן לפרש על שם השבט, יען כי אלקנה לא היה כלל משבט זה, רק משבט לוי, כמבואר בדברי הימים א' (ו) שהיה מבני אסף בן קרח, והוא משבט לוי, כמבואר בריש פרשת קרח:

ג

ותשאר היא ושני בניה. במדרש, אמר רבי חנינא בריה דרבי אבהו, נעשית כשירי מנחות, ע"כ. הבאור בזה על פי המבואר במשנה חולין (נד.) בעניני טריפות בבהמה, ניטל הטחול כשרה, ואמרו על זה בגמרא (נה.) לא שנו אלא ניטל, אבל ניקב טרפה, ושם (ע״ב) פרשו, דהא דטרפה בניקב הוא רק בניקב בצד העב, אבל אם בצד הדק כשרה, ובצד העב נמי אין טרפה רק אם לא נשתייר כעובי דינר זהב שאינו מנוקב, אבל אם נשתייר כעובי דינר זהב כשרה, ע"כ, וכתוב על זה בשולחן ערוך (יו״ד סימן מג ס"ד) בזה הלשון, עובי דינר זהב זה לא ידענו שעורו, ומכל מקום נראה שהוא פחות מחצי עוביו, עכ״ל. ועל זה כתב הט״ז בס״ק ז׳ בזה הלשון, הטעם שהוא פחות מחצי עוביו, משום דבגמרא אמרו ואי א ש ת י י ר כעובי דינר, וכל שיור הוא פחות מחציו, עכ"ל:

ומבואר מזה, דעל חציו וכל שכן על יותר מחציו לא יונח הלשון, שיור, ולפי זה קשה הלשון ותשאר היא ושני בניה, איך שייך שיור (ותשאר) במקום אשר כנגד אחד המת (אלימלך) קיימים אחריו שלשה בחיים, היא ושני בניה, וזה קשה להדורש:

ותירץ, דנעשית כשירי מנחות, והבאור הוא, דכפי המבואר בפרשה ויקרא בסדר הקרבת מנחה שמקריבין ממנה רק קומץ, וכולה נאכלת לכהנים, וכתיב שם (ב ב וג) והביאה אל בני אהרן וקמץ משם מלא קמצו והקטיר את אזכרתה וגו׳ והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. והנה אחרי שמקריבין ממנה רק קומץ אחר וכמעט כולה נאכלת, איך זה שייך הלשון ו ה נ ו ת ר ת ממנה, אחרי שכמעט כולה נותרת, ולשון נותרת, כמו שיור, יונח רק על פחות ממחצית:

אך הטעם הוא, מפני שעיקר המנחה ויסודה הוא הקומץ הנקרב, לכן כל המנחה, אף על פי שהיא רבה בכמות, אך באיכות ובחשיבות בטלה היא לגבי הקומץ הנקרב למזבח:

ומבואר מזה, דכמות פשוטה, אף על פי שהיא רבה, בטלה היא לגבי איכות חשוב אף על פי שהוא מעט, ולכן שייך גם בכמות זה לשון שיור, וכן הוא בחיי משפחה, כיון שראש המשפחה וגדול הבית מת, אז הנשארים אחריו, אף על פי שהם מרובים בכמות בטלים הם לגביו כטפל נגד העיקר, שהיא עיקר הבית, ולכן שייך הלשון ותשאר היא ושני בניה, דכולם בטלים הם לגבי ראש המשפחה. וזהו באור הלשון נעשית כשירי מנחות, שגם שם כמות גדולה ופשוטה בטלה לגבי איכות מעט וחשוב:

ד

וישאו להם נשים מואביות. יש לפרש המשך ענין זה להפסוק הקודם, וימת אלימלך, שכל זמן שהיה הוא חי לא היה מניחם לקחת נשים מואביות, כי באותו הזמן לא נתחדשה עוד ההלכה מואבי ולא מואבית, ונתחדשה זה אך בימי בועז, ומכיון שמת, ונשארה היא לבדה, לא יכלה לעצור בעד חפצם זה, ואז נשאו להם נשים מואביות, ועיין עוד השייך לענין זה בבאור פסוק הבא:

ה

ותשאר האשה משני ילדיה. למעלה בפסוק ג׳ כתיב ותשאר היא ושני ב נ י ה. וכאן מכנה אותם הכתוב בשם י ל ד י ה, וקרוב לודאי, כי בא השנוי במכוון, ויותר מזה לבד השנוי התמוה כשהוא לעצמו, עור יותר תמוה הדבר, כי הלא אז בעת מות אלימלך היו מעוטים בשנים מאשר עתה בעת שמתו, כמפורש בפסוק הקודם וישבו שם כעשר שנים, ועל אנשים כבירים בימים הלא לא יונח לשון "ילד", כי אם "בן", ובכל זאת שינה הכתוב וקרא אותם אז בילדותם בנים, ועתה לאחר עשר שנים ויותר קרא אותם ילדים, והוא פלא. ומצינו שם ילד בזה העוסק במעשה ילדות, כמו, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה (זכריה ח). ואיך שהוא, הפלא על השינוי משם בנים לשם ילדים בזמן מאוחר הוא פלא מוחלט:

ונראה לומר בזה על פי המבואר במדרשים ריש פרשה קרח, על הפסוק ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, כי זה שלא ייחס הכתוב למעלה אחר לוי — בן יעקב, הוא משום דיעקב אבינו ביקש רחמים שלא יתייחש בן כושל זה, קרח, אחריו. וזה מרומז במ״ש בדבריו על שמעון ולוי, בסודם אל תבא נפשי ובקהלם אל תחד כבודי, ואמרו שם במדרש, בסודם אל תבא נפשי, זה מעשה זמרי, דכתיב ביה, זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב, ובקהלם אל תחד כבודי רמז להלשון ויקהלו על משה דכתיב בקרח, שלא יתייחש שמו עליו, כמו שכתבנו:

ומבואר מזה, דאבות מקפידים שבנים כושלים לא יתייחשו אחריהם, ולא יקראו להם בשם בנים. וטעם הדבר פשוט, משום דשרש שם "בן" הוא "בנה", מלשון בנין, ואמרו בתנחומא (פ' בראשית) על הפסוק ויולד בן, למה נקרא שמו (של זכר) בן, לפי שהוא בונה את העולם. והנה בודאי רצון אב ואם שבניהם יבנו את העולם בהיתר ולא באיסור, ביושר ולא בעולה, אבל מכיון שעוברים על רצונם זה ועושים ההיפך, לא ניחא להו לקרוא את שמם עליהם, וזה להם לצער ומפח נפש:

והנה בפסוק הקודם מסופר שבני נעמי נשאו להם נשים מואביות, והנשואין היו באיסור לאו לא יבא ממוני ומואבי בקהל ה', והחידוש עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית נתחדש בזמן מאוחר בנשואי בועז את רות, ובארנו שם בפסוק הנזכר, כי דבר זה היה לנעמי למורת רוח, אך לא יכלה למחות, עיי״ש, ולכן למעלה בפסוק, שנזכרים טרם נשאו להם נשים מואביות נתיחסו אחריה כבנים, אבל לאחר שעברו על רצונה ונשאו, לא רצתה לייחס אותם אחריה כבנים, ומכונים רק ילדיה כאשר בטבע:

ו

כי שמעה וגו'. כי פקד ה׳ את עמו לתת להם לחם, במדרש, מאין שמעה, שמעה מרוכלין המחזירין בעיירות, וזה צריך באור. וכתבתי בתורה תמימה על פי המבואר בבבא בתרא (כב.) דאף על פי שבני מדינה אחת יכולין למחות בבני מדינה אחרת להביא סחורה למדינתם, אבל ברוכלין אין יכולין למחות, ופרשו הטעם, דסחורות רוכלין הם על הרוב תכשיטי נשים ותמרוקיהן לתקנת הנשים, לחבבן על בעליהן. ומסתבר, דבשנות רעבון שאסור בתשמיש המטה (תענית יא.) אין צורך באלה, וממילא אין רוכלין עוברין, וגם יכולין למחות בהם, ועתה כשראתה רוכלין מחזירין, הבינה, כי עבר הרעב. והלשון כי שמעה הוא מלשון בינה, וכמו והם לא ידעו כי שומע יוסף (פ' מקץ) שפירושו כי מבין יוסף את דבריהם, על ידי המליץ, וכן לא ישמעו איש שפת רעהו (פ' נח), דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (מלכים ב' יח), ועוד כהנה:

ז

ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה. במדרש לקח טוב דריש, ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה, שהיו עוסקות בדיני גרים לשוב אל דת היהודים, ע״כ. והוא פלא, מניין לו זה:

ויתכן, דמדייק שני דיוקים בפסוק, הראשון, דהלשון ותלכנה בדרך כולו מיותר, דדי היה לכתוב ותצא מן המקים ושתי כלותיה לשוב אל ארץ יהודה, וממילא מבואר שהלכו בדרך, דלא יתכן אחרת. ושוב מדייק, דהלא כיון דיסוד כונת שובם היה לשוב אל עירם בית לחם מן המקום שיצאו, היה להכתוב לומר בקצור לשוב אל בית לחם, והלשון אל ארץ יהודה איננו מוכרח כלל לכאן, ובאמת להלן בבואם אל מחוז חפצם כתיב (פסוק כב) והמה באו בית לחם:

ולכן דריש על דרך רמז ואסמכתא, כי הלשון ותלכנה בדרך הוא על דרך הלשון בפרשת יתרו והודעתי להם את הדרך ילכו בה, דהיינו דיני דת ודין, והלשון אל ארץ יהודה דריש על פי הידוע, דישראל מכונה בשם ארץ, והוא על פי הפסוק במלאכי (ג) כי תהיו לי אתם (עם ישראל) ארץ חפץ (והכונה, כי כמו הארץ הוא יסוד העולם, כך תהיו לי אתם יסוד באומות) וכה יוצאת דרשה אגדית לשוב אל ארץ יהודה, לשוב אל עם ישראל, אל אמונתו ואל דתו:

ח

אשה לבית אמה. ראה להלן בפסוק אבקש לך מנוח (ג א):

ט

ומצאנה מנוחה וגו׳. ראה להלן בפסוק אבקש לך מנוח (ג א):

יג

אל בנותי כי מר לי מכם וגו'. לא נתבאר אל מה יכון (מתמר) [מאמר] זה, והוא אינו דבוק כלל ואין לו יחש לענין. ואולי הכונה על פי מה שאמרו במסכת שבת (לב.) שטנא בתרי אומי לא שליט, ואמרה, כי בכלל אינה רוצה שיתחתנו עמה והיו לדת אחד, כי יצאה בי יד ה׳ וחוששת אני שאתייסר גם בעתיד, ואם נהיה לעם אחד אפשר כי השטן יגע בגללי גם בכן, ולא כן אם אנחנו שתי אומות אין השטן שולט בכן:

יט

ותאמרנה הזאת נעמי. פתח הכתוב בשם סתמי, ותהום כל העיר, שכולל אנשים ונשים, וסיים בלשון ותאמרנה, שזה לשון רבים לנשים, וכן להלאה, ותאמר אליהן, אל תקראנה, קראנה, הכל בלשון נקבה.

ויתכן, דבכלל על דבר בואה במצב מעונה ואומלל כזה המה (של) [כל] העיר, אנשים ונשים, אך השנוי בפניה הכירו מיד הנשים, כי בזה כח תכונתן, ותאמרנה הן הזאת נעמי, ולכן פנתה נעמי בתשובתה גם כן אל הנשים:

כ

קראנה לי מרא. באה המלה מרא בחתימת אל״ף תחת ה', ולא נדע למה. אבל מצאתי ברבינו בחיי פרשת בהעלתך (במדבר יב ב) כתב בזה הלשון, כל תיבה שצריכה להכתב (בסופה) בה״א ונכתבה באל״ף, הכונה להפליג הדבר שבאותו ענין, כמו והיה לכם לזרא, תחת לזרה (שם), להפליג הזרות והגיעול, וכן קראנה לי מרא, תחת מרה, להפליג ערך המרירות, ובדניאל (יא מד) ויצא בחמא גדולה, תחת בחמה, להפליג ערך החמה והכעס:

והנה לא פירש מניין לו כלל זה, ומה טעם בדבר, אם לא דנימא, דמבטא האל״ף יותר חזק ממבטא הה״א, כי הברת הה״א היא יותר קלה מכל האותיות, מפני שבהברתה אין צריך לנגוע בכל אברי ההברה, וכמ״ש בבר״ר על הפסוק אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ודרשו ברמז, בה׳ בראם, כל כך בנקל ברא הקב״ה את העולם כקלות הברת הה״א:

כב

ותשב נעמי וגו׳. לכאורה כל פסוק זה מיותר, אחרי פסוק י״ט ויהי כבואנה בית לחם, ואולי רוצה הכתוב לומר, דכלפי לשון הכתוב (פסוק יט) ותלכנה שתיהן, שבדרך היו כמו שוות בערכן וביחושן כמו שבארנו למעלה (פסוק ב) דהלשון שתיהן מורה על ההשתוות שביניהן, הנה עתה בשובן למקומן היתה נעמי עיקר כאזרחית המקום מכבר, ורות טפלה לה. וזהו ותשב נעמי ורות עמה, ולכן לא כתיב ותשבנה שתיהן כמו בהליכה, ותלכנה שתיהן:

---

---

שולי הגליון

---

---

· הבא >מעבר לתחילת הדף