גליוני הש"ס/קידושין/ב/א
מ"ש הכא כו'. נ"ב עיין שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ס"ז ומש"ש וז"ל דאילו תנא לישנא דקדושי הוי מצי למיתני האיש מקדש ושמעי' שפיר מינה דאינה מתקדשת אלא לדעתה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהקדש ואשה אינה נאסרת בהקדש אלא מפני שקנאה האיש מדעתה והויא שלו וקניינו ואיסורו באין כאחד אבל השתא דתני ל' קניי' אי הוי תני האיש קונה הוי שמעי' מינה דאשה מתקדשת שלא לדעתה שהרי כל קניות כך הם שאדם קונה מה שאינו שלו ועל כרחו של הדבר הנקנה עכ"ל ולכאורה אין דבריו מובנים דה"נ ל' האיש מקדש הרי אדם מקדיש דבר על כרחו של הדבר הנקדש וכ' כוונתו דל' האיש מקדש היינו שהוא מקדישה הרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וא"כ ההכרח שתהי' תחלה שלו ואיך נעשית שלו מזה הרי לא דיבר תנא דתני רק האיש מקדש היינו שהוא מקדישה וא"כ העשותה שלו נשאר כפי הסברא החיצונה דא"א לו לקנותה על כרחה ובוודאי דע"י שהיא מקנה עצמה לו מדעתה נעשית שלו וא"כ לא הי' כאן לשון מביאנו לטעות דאשה נקנית לבעלה על כרחה משא"כ ל' האיש קונה המורה היותה לעניין הקניין כמו חפץ שפיר מורה היותה נקנית על כרחה כמו חפץ הנקנה שהוא נקנה על כרחו ודו"ק ומ"ש התשב"ץ וקניינו ואיסורו באין כאחד היינו דהוקשה לו דאם אנו אומרים דצריכה להיות שלו זולת ההקדש ואז יכול להקדישה א"כ הרי הי' ראוי להיות ב' דברים בקידושין קניי' והקדש והי' ראוי שיאמר לה תחלה הרי את קנוי' לי ואח"כ הרי את מקודשת לי וע"כ כ' שב' הדברים באין כאחד ויחד עם העשותה שלו ע"י קנאו אותה מדעתה הוא יכול להקדישה ודו"ק היטיב ולולי דברי התשב"ץ הי' אפשר לומר דלישנא דקידושין שהוא מקדישה מיד [וכדאמרי' דאסר לה אכ"ע כהקדש] היינו מפני שהיא מפקרת עצמה וכר"ן נדרים ל' א' וא"כ מיד יכול להקדישה כגמ' נדרים ל"ה ב' הי' לפניו ככר של הפקר כו' ע"ש דמקדישו מיד דהואיל ויכול לקנותו לעצמו יכול להקדישו ג"כ מיד וע"כ שפיר גם כאן קונאה ומקדישה כאחד דאין זה צריך לזה ולא זה לזה וכל אחד יכול להיות בפ"ע עניין ההקדש שבה ועניין הקניי' שבה אחרי שהפקיר' עצמה וע"כ שפיר יכולים להיות שניהם כאחד ודו"ק היטב והי' מזה ראי' באמת לר"ן הנ"ל דהאשה מפקרת עצמה דאל"כ אלא שמקנה עצמה א"כ בהיותה של עצמה הרי אינו יכול להקדישה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ודבר אמצעי בין היותה של עצמה להקנאה לו הרי אין כאן כיון שאין מפקרת עצמה וא"כ ההכרח שתקנה עצמה לו תחלה ואח"כ יוכל להקדישה וז"א דא"כ ראוי שיהיו ב' דברים בקידושין זאח"ז קניי' והקדש וע"כ דמפקרת עצמה וכנ"ל ואולם מתשב"ץ הנ"ל נ' דאפי' היא מקנה עצמה לו נמי שייך לומר דקנייתו אותה והקדישו אותה באין כאחד אף דההקדש הוא רק ע"י הקניי' וא"א היותו בלתי הקניי' ואין זה תימה דיותר מזה הוא הך דגטה וידה באין כאחד דשניהם צריכים זה לזה וכמובן וכבר רמזתי לזה בקצרה ג"כ בגליון נדרים י' א':
רש"י ד"ה בכסף ובשטר כ' ביאה בא עליה ואמר לה התקדשי לי בביאה זו. נ"ב עיין שו"ת חוט השני סי' נ"א ד"ה ועי"ל:
תוד"ה בפרוטה כ' תימא דלא ה"ל למיתני אלא בש"פ. נ"ב עיין מהרי"ק שורש פ"ד הקשה כן מסברא דנפשי' וע"ש מה שתי' בזה:
שם כתבו וא"ת ומנ"ל דש"כ ככסף כו'. נ"ב עיין רש"י ב"מ קי"ח א' במשנה ד"ה אין שומעין לו דמשמע דש"כ ככסף הוא סברא פשוטה ונוהגת בכל מקום:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |