אילת השחר/קידושין/ב/א
בפרוטה ושו"פ. באבנ"מ סי' כ"ז סק"א ביאר בשיטת הריטב"א דשיעור פרוטה אינו חצי שעורה כסף ואם פחות מחצי שעורה שוה יותר תהי' מקודשת. ובחזו"א לקמן דף י"א ב' הקשה מה שייך ששוה יותר דאיזה דברים הם הקובעים מה זה שוה יותר, לכן ביאר דלכו"ע זה שיעור חצי שעורה, אלא דכונת הריטב"א דכסף אינו משוער במטבע הכי פחותה אלא ממון של כסף וזהו אחד מקצ"ב של דינר, ושיעור פרוטה הוא או שיעור חכמים דפחות מזה לא חשיב או שזה בכלל שיעורין דהללמ"ס, ואי הי' כסף דוקא הי' צריך שיתן לה דינר ויקנה לה א' מקצ"ב שבו. והיינו דכסף הוי מתכת כסף חצי שעורה במטבע היוצא במדינה, ויש לה דין כסף אע"ג דצריך דבר היוצא בהוצאה ובתור פרוטה לבד אינה יוצאה, וכן מצינו דלגבי מע"ש מהני לחלל על פרוטה ממטבע גדולה דזה נקרא כסף היוצא בהוצאה.
והקשה שם דבזמן שיוצא דינר כסף למה השיעור הוא חצי שעורה כסף כיון דזה ע"כ לא שוה א' מקצ"ב בדינר טבוע, דדינר טבוע הא הוא ביוקר מנסכא, ותירץ דצ"ל דשיעור פרוטה נשתער במשקל כסף. ועדיין צ"ע דלפי"ז נמצא דצ"ו שעורין מתכת כסף טבוע הי' שוה יותר מקצ"ב פרוטות וברמב"ם בפיה"מ מבואר להדיא דהי' צ"ו שעורים בדינר, ואיך זה יכול להיות דישוה רק קצ"ב פרוטות כיון דמה שזה טבוע גורם שיהי' יותר ביוקר, וע"כ או שהי' שוה יותר מקצ"ב פרוטות או שלא הי' מתכת צ"ו שעורים בדינר, ואיך נחשיב לפי חשבון חצי שעורה כסף לחשבון צ"ו בדינר.
תוד"ה בפרוטה ובשוה פרוטה. התוס' וכל הראשונים טרחו מנ"ל דשו"כ ככסף, והרשב"א כ' דמסברא ידעינן דבקנינים מהני כיון דניחא להו בהכי ודאי דשו"כ מהני, ורק בעבד עברי דיוצא בגרעון כסף בע"כ דאדון, צריך קרא לרבות שוה כסף, וכן בנזיקין כיון דיש דין מיטב, הוי ס"ד דיכול לדרוש דוקא כסף.
ובאבנ"מ (סי' כ"ו ס"ק ג') הקשה על מש"כ הרשב"א שני טעמים, דהיינו על מה דצריך ישיב בע"ע הוא משום דס"ד כיון שיוצא בע"כ בעי רק כסף, ובנזיקין כיון דבעי מיטב, ס"ד דשו"כ אינן ככסף, ולמה לא סגי להו בטעם הראשון, כיון דמשתלם בע"כ דניזק לכן ס"ד דלא יועיל שו"כ.
ואפשר לבאר דהנה צ"ב מה הטעם דהיכא דמסכים פשוט דמהני שו"כ ככסף, דהא אם בלי הסכמתו אינו כסף מה תועיל ההסכמה לעשותו כסף. לכן י"ל דהנה רוב פעמים הקנין בכסף הוא משום דעי"ז גומר ומקנה, והנה אם עבור שו"כ אינו גומר ומקנה, איך יועיל גזה"כ לומר דגומר ומקנה, וע"כ דזה סברא פשוטה דכמו דגומר ומקנה בעד כסף, ה"נ גומר ומקנה בעד שו"כ, לכן אין לנו לומר דהתורה הקפידה דוקא שיקבל כסף, כיון דשו"כ עושה אותו גומר ומקנה כמו הכסף, וזהו באופנים שהדבר נעשה בהסכמתו, אבל בגרעון כסף דאינו עושה שעי"ז גומר ומקנה, דהא אינו מסכים כלל, וע"כ דזה סתם גזה"כ דכסף עושה פדיון, ולזה יש צד לומר דרק בכסף נתחדש האי דינא דיוצא לחרות ולא בשו"כ. אבל בנזיקין דמה דצריך לשלם אינו גזה"כ בלי סברא אלא משום דבזה יש לו ממונו שהפסידו, אז לולא חידוש התורה דבעי מיטב [שהתורה הגבילה דלא יוכל לתת לו כל דבר אעפ"י שעי"ז יהיה לו תשלום עבור הפסדו] א"כ למה לא יועיל שו"כ, דגם בזה הא השלים לו הפסדו, לכן הוצרך הרשב"א לומר כיון דבעי מיטב הרי דלא סגי סתם במה שיש לו ממון הפסדו, וצריך דוקא הכי טוב ה"נ היה יכול להתפרש גזה"כ כמו דבקרקע מיטב ה"נ במטלטלין המטלטל הכי טוב.
ומ"מ סברת הרשב"א צ"ע דאם כל מה שגומר ומקנה זה דינו ככסף ומהני מסברא, א"כ למה לא מהני לקדש ולרוב ראשונים לא מהני ג"כ למכור במלוה, וזה ע"כ אע"ג דגומר דעתו להקנות בשביל להפטר מהמלוה, והטעם משום דצריך כסף בעין ומלוה לא הוי כסף בעין אע"ג דגומר ומקנה.
והנה למ"ד מלוה ופרוטה דעתה אמלוה לכן אינה מקודשת, ולמה הא כיון דדעתה להתקדש מחמת המלוה הרי גמרה ומקני' נפשה ולמה לא מהני, ע"כ שיש גזה"כ מיוחד דצריך כסף ולכן לא מהני מלוה, א"כ ה"נ איך מסברא נדע דמהני כל דבר שבשביל זה גומר ומקנה דלמא הקפידה תורה דוקא כסף ולא שו"כ.
ואפשר לבאר דברי הרשב"א דהנה כיון דס"ל דבדבר שמסכימין אין סברא לחלק בין כסף לשוה כסף, הרי דמצד המילה כסף אין לדייק דהכונה למעט שוה כסף, דהא לגבי קידושין ושאר קנינים דחלות דינם הוא רק בהסכמת המקבל הכסף אז אין לחלק בין כסף לשו"כ ולא אמרינן דמצד המילה יש להבין קפידא וגזה"כ דוקא כסף ולא שו"כ, אלא דכיון דכסף חשוב בעיני האנשים יותר אנו צריכין לומר מסברא דהיכא דרצונו שתועיל לקנות בעל כרחם של הבעלים, אז נהי דחידשה תורה דאע"פ שאינו רוצה לשחררו מ"מ מהני לקנות בעל כרחם, אבל אם יש עוד סיבה שאינו רוצה לשחרר בעד דבר שלא טוב כ"כ לא הוי ידעינן דמהני, אבל לגבי ליפטר ממה שחייב לשלם הא חזינן דמהני בכל חוב פרעון אפילו בעל כרחו של המלוה ולא הוצרכנו ע"ז שום פסוק.
והיינו דכ"ז שלא מצינו גזה"כ דלא מהני פרעון בע"כ ליפטר אמרינן מסברא דמהני בעל כרחו להפטר, וא"כ לא צריכין להשמיענו דל"צ שיהי' דוקא דבר הכי חשוב בעיני האנשים, דהא לא צריך הסכמת המלוה כלל כדי להפטר מהחוב.
וה"נ בנזיקין בלי שהיינו מוצאים דהתורה נתנה כח מיוחד להניזק לדרוש תשלום עידית, הי' צריך להיות מסברא כמו בכל חיוב תשלומין, דכ"ז דלא חידשה תורה זכות מיוחד למי שחייבין לו יכולין לסלקו ולהפטר ממנו נגד רצונו, ורק אחרי שמצינו שנזיקין הם אחרת מכל חיוב תשלומין, דאע"ג דמהני לשלם בעל כרחו מ"מ יש זכות מיוחד להניזק לתבוע סוג טוב, לכן הי' סברא דגם בשו"כ שזה פחות טוב בעיני האנשים לא יוכל לסלק להניזק, וצריך קרא לרבות דשו"כ מהני בע"כ של הניזק.
וצ"ל לפי"ז דלמ"ד דבע"ח מדאורייתא דינו בעידית כמבואר בגיטין דף מ"ט ע"ב, ע"כ מה דמהני פרעון לבעל חוב בשוה כסף הוא רק אחרי שגילתה תורה בנזיקין דשוה כסף ככסף.
בא"ד. וא"ת ומנא לן דשו"כ ככסף וכו'. ובאבני נזר (אהע"ז ח"ב סי' שפ"ז) דן אם שו"כ ככסף מחמת דע"י שו"כ אפשר להשיג כסף או דזה גופא כסף, והוכיח מדחזינן לקמן דף ח' דבפדיון הבן מהני לדידי שוי לי ה' סלעים, הרי דאין זה מחמת שעי"ז יהי' לו כסף דהא לא ישיג עבור מה שקיבל ה' סלעים, ומחמת זה חידש דלכן צריך לגזה"כ בפדיון הבן, דשו"כ הוי כסף מצד עצמו, דלולא זאת הוי ידעינן בלי פסוק דהוי ככסף, רק מחמת שבזה יהי' לו כסף, אלא דזה הוי כאין גופו ממון, וזה לא מהני בפדיון הבן, והא דלא מהני דנתמעט מכלל ופרט וכלל דמהני רק דומיא דהפרט, וא"כ ע"כ מהתם דמה דומה לפרט דהיינו שוה כסף דזה מקרי גופו ממון, לכן ילפינן דהוי זה עצמו כסף, אבל בקידושין דמהני גם מה שאין גופו ממון ממילא ידעינן דשו"כ מהני כיון דיוכל להיות לו מזה כסף, ובזה רוצה לפשוט מה שהר"ן נסתפק אם יועיל בקידושי אשה פחות מפרוטה ע"י שתאמר לדידי שוה לי פרוטה, דרק בפדיון הבן דשו"כ הוי ממש כסף יועיל נמי לדידי שוה לי, אבל בקידושין מהני רק מחמת דמזה היא תשיג כסף, ולכן לא יועיל לומר לדידי שוה לי כיון דמזה לא יהיה לה פרוטה.
והדברים צ"ע דהא רקוד לפני מהני בקידושין אם אינה לשכירות אלא לבסוף כמבואר לקמן דף ס"ג ע"א, וזה ע"כ רק משום דשו"כ מהני, ואיך תשיג מזה כסף, וכן כל ההנאות שמקודשת בהם, ואיך זה כסף הא לא יהי' לה מזה כסף, ואם משום דעי"ז תחסוך ממון שהיתה מוציאה, א"כ גם ר' כהנא חסך מה שהי' נותן אם לא ישיג זול יותר.
ועצם הסברא צ"ע דלכאורה שייך לומר אף דגלי קרא בכמה דוכתי דשו"כ מהני ככסף אכתי לא ידעינן בקידושין בלי לימוד, אבל אי יש גזה"כ דשו"כ הוי ממש בעצמותו כסף לכאורה לא שייך כלל לומר דרק בפדיון הבן הוי זה כסף, דאם זה ממש כסף, איך יתחלק דלגבי קצת דברים הוי זה כסף עצמו, ולגבי קצת דברים זה לא כסף, ושוב צריך להבין למה בקידושין לא יועיל לדידי שוי לי, ואולי כונתו דבפדיון הבן נתנה תורה לשו"כ דין כסף מצד עצמו לא משום דהתורה חידשה דהוא כסף ממש, אלא דמה שהצריכה תורה כסף הי' הכונה גם שו"כ, ובשאר דברים מהני רק מחמת דאפשר להשיג מזה כסף. וצע"ק דלפי"ז מה דממעטינן קרקעות עבדים ושטרות דאין פודין בהן היינו ממה שנתחדש כאן דיש לשו"כ דין כסף מחמת עצמו, זה רק בדבר המטלטל וגופו ממון, ונפק"מ דלא יוכל בקרקע לומר דלדידי שוה לי ה' סלעים, אבל מנלן דנתמעט דא"א בכלל לפדות בקרקעות עבדים ושטרות מחמת דין שיש בכל התורה דשוה כסף מהני מפני שאפשר להשיג מזה כסף, דבזה הא לא מיירי קרא כלל, אלא דל"ק כיון דאין גופו ממון לכן לא מהני.
והנה יש לדון בשו"כ, א', מה נקרא שו"כ אם רק דבר דיכול להשיג מזה כסף, או דסגי מחמת דהמקבל מוכן ליתן בעד זה כסף, והב' למה יש דין שו"כ ככסף, אם סתם הוי דינו ככסף, או משום שיכולין להשיג מזה כסף, ובאבנ"ז דן רק על מה דדינו ככסף אבל מה נקרא שו"כ ע"ז לא דן, וגם על זה יש להוכיח דמה דמוכן ליתן עבור זה כסף זה נקרא שו"כ, דאל"כ איך הי' מהני שחוק לפני רקוד לפני למ"ד אין לשכירות אלא בסוף הא היא לא תקבל עבור זה כסף.
ובעצם הדבר גם אם נימא דשוה כסף חידשה תורה בפדיון הבן דהוי ממש כסף ולא משום דישיג מזה כסף, מ"מ איך כלול בזה דיועיל דבר שאינו שוה ה' סלעים להחשיב זה ה' סלעים, דנהי דהוי כסף מ"מ הא אינו כסף ה' סלעים, ואם נאמר דכיון דאינו תלוי במה שיכול להשיג לכן אפשר ליתן לו דין יותר משיוויו, א"כ למה זה דוקא אם אומר לדידי שוה לי וכגון ר' כהנא דצריך זה, נימא סתם כיון דאינו תלוי בשיווי אז יכול להחשיב זה כל סכום שבעולם.
וע"כ דענין שוה כסף הוא מפני ששוה לו ומוכן לקחת זה בתור שיווי זה, והיינו כמה שצריך להיות שוה, ע"ז לא מהני מה דנאמר דין ששו"כ ככסף, דזה רק מהני ליתן לו דין כסף, אבל כמה שישוה זה כבר דין שאינו תלוי אם יש לו שם כסף, אלא דזה דין בכמה שהדבר חשוב בעיניו שמוכן ליתן עבור זה, ובאמת יש לו אז רק דין שו"כ עליו, אלא דשו"כ הוא לפי מה ששוה לדידי' דהוא הי' מוכן לתת עבור זה.
נמצא דין שו"כ נתרבה דהוי יותר מדין כסף, דלגבי דין כסף לא מהני לי' במה דשוה לדידי' דין כסף, משא"כ בדין שו"כ נתרבה דגם אם זה רק שוה לדידי' סגי להיות לי' דין שו"כ.
בא"ד. וגבי עבד עברי איצטריך נמי קרא דלא מצי יליף מנזיקין דהוה אמינא עבד דומיא דנזיקין ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב לכך איצטריך תרווייהו. ולכאורה גם אחרי שכתבה תורה בע"ע נלמוד מנזיקין דאם רוצה לקנות עצמו דבעי דוקא מיטב, וע"כ צ"ל דכיון דכתוב בע"ע דשו"כ ככסף ואין לנו צורך ללמוד כלום מנזיקין אז לא ילפינן מנזיקין.
והנה יש להסתפק מה דבנזיקין יש דין מיטב משום דאם לא מיטב לא נתרבה מכסף, דכסף מרבה רק קרקע מיטב, או דזה לא משום דחסר בדין שו"כ ככסף אלא דין אחר שנאמר דבקרקע בעי מיטב.
והנה מדמהני בנזיקין לשלם לא ממיטב כשהניזק מסכים, הרי דמצד דין שו"כ גם קרקע שאינה מיטב מהני, דאילו זה הי' חסר בדין כסף הא להתוס' גם כשמסכים לא מהני, וכיון שכך למה לא יועיל בעבד עברי קרקע שאינו מיטב, דהא מצד הלכה של כסף גם קרקע שאינו מיטב נכללת בזה, ומה שיש דין בנזיקין מיטב הא כיון דאין לנו הכרח ללמוד משם לא ילפינן.
אלא דלא קשה דבנזיקין כיון שמסכים לקחת לא מיטב לא שייך שלא יועיל, דהא אפילו אם מוחל לגמרי ג"כ מהני ואין שום סברא שלא יועיל כשמסכים לקחת קרקע שאינה מיטב, אבל כשאינו מסכים יהי' החסרון באמת משום דקרקע לא מיטב לא נכללת בהחידוש דשו"כ ככסף [ומ"מ צע"ק דנמצא דכשיש לו מיטב אז קרקע גרועה לא מקרי כסף, וכשאין לו כגון לר' ישמעאל דאין לו כעידית דניזק אז זה מיקרי ככסף, וכי הכסף תלוי במה שיש לו או אין לו, וע"כ דזה סתם גזה"כ דבעי מיטב ולא משום דבלי מיטב לא נקרא כסף וצע"ק].
ולהנ"ל יש לישב מה דתמה במהרש"א דהא משמע דהי' אפשר לומר דמסברא נדע דשו"כ ככסף אלא דהוכיחו מהא דצריך פסוק בע"ע ובנזיקין דשו"כ ככסף הרי דלא ידענן מסברא לכן הוצרכו לומר דילפינן מעבד עברי או מנזקין, ולמה לא נשאר דבאמת ידעינן מסברא דשו"כ ככסף והא דצריך קרא בנזיקין משום דמצינו דצריך מיטב, וכן בע"ע דגרם לעצמו לימכר, אבל בקידושין וערכין באמת ידעינן מסברא.
ולהאמור יש לומר דאם נאמר דמסברא ידעינן דשו"כ ככסף איך הייתי מחדש מסברת עצמי דהיכא דגרם למכור נקנוס דלא יהי' שו"כ ככסף, וכן בנזיקין דחידשה תורה מיטב לכן לא יהי' שו"כ ככסף, כיון דמסברא שו"כ כסף אז דין מיטב אינו מצד דשו"כ לא ככסף אלא גזה"כ, אבל איך נחדש מסברא דלא יועיל שו"כ בשאר דברים, דהא מה דצריך מיטב דוקא אינו משום דמה לא מיטב אינו כסף.
לכן ע"כ צ"ל דמן הסברא לא ידענו שו"כ ככסף רק מחידוש התורה, אז הייתי שפיר מחלק דבנזיקין בלי מיטב לא הוי שו"כ ככסף, ה"נ בשאר דברים שו"כ אינו ככסף, וכן בעבד עברי נקנסי' דלא יתחדש החידוש דשו"כ ככסף כיון דגרם שימכר.
בא"ד. לפי שגם הוא גרם לו לימכר על שנשא ונתן בפירות שביעית. צע"ק דהא גם בנזיקין הוא גרם ע"י שהזיק, ולא מסתבר לומר משום דכיון דחייב גם באונס כעין אבידה לכן הקילה בו תורה אפי' כשהזיק במזיד דסגי לשלם בשוה כסף. והנה מה דיש סברא דלא יועיל שו"כ הוא או מצד הדין או מצד קנס, וחלוק נזיקין מקנין עבד, דבנזיקין כל מה ששייך לדון אי מהני שו"כ הוא רק כשאין הניזק מסכים, דאילו כשהוא מסכים הא אפילו אם מוחל לגמרי מועיל ואיך שייך שלא יוכל לפרוע בשו"כ, וע"כ הנידון יהי' כשאין מסכים הניזק לכן נוכל לומר דבנזיקין נתחדש דשו"כ מהני היינו דשם צריך להתחיל מזכותו של הניזק לתבוע שרוצה רק כסף, וגילתה תורה דזכות הניזק אינו גורם שיוקנס לשלם דוקא כסף, אבל עבד עברי הנמכר לעכו"ם אם הי' דין דלא מהני שו"כ, לא הי' מהני אפילו אם האדון יסכים, דהא התוס' דנו אי שו"כ ככסף בקידושין אע"ג דהאשה הא מסכימה. ובאמת הרבה ראשונים כתבו דמחמת זה פשוט דשו"כ מהני ולא צריך ע"ז לימוד, אבל התוס' הא ס"ל דגם בקידושין דמסכימה לא הוי ידעינן בלי פסוק דאפשר לעשות קנין בשוה כסף, א"כ ה"נ בעבד עברי הנידון דבלי הפסוק הי' יכול להיות דלא מהני כלל לקנות עצמו בשו"כ, ואין הגורם לזה זכותו של האדון שיתחדש דין כזה, לכן ממה דלא נתנו זכות להניזק לתבוע דבר מיוחד אין ראי' לעבד עברי, משום דיש רק ללמוד מנזיקין דכמו שאין זכות להניזק לתבוע דוקא חפץ מיוחד ה"נ לא נתנה לו תורה זכות לתבוע דוקא כסף, אבל אין מזה לדון בעבד עברי דהנידון שלא יועיל שו"כ לעשות קנין הוצאה, לא מחמת זכות של האדון, וע"ז אפשר דמשום דגרם לו לימכר שיקנס דלא יצא רק בכסף ממש.
 |
ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א |