גבורת ארי/תענית/ל/ב

גבורת ארי תענית ל ב

דף ל' ע"ב

מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין לעיל בפרק קמא (דף י"ג) גבי תענית ציבור תניא כשאמרו אסור במלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר פירש רש"י מהכא משמע דבליל ט' באב מותר במלאכה ואין ביטול אלא ביום ואין מפרסמין הדבר למד רש"י מלאכה דתשעה באב משל תענית ציבור וק"ל הא וודאי לא דמי דאיסור מלאכה בתענית ציבור נפקא ליה לעיל מקרא ועצרה כעצרת שאסור במלאכ' ומכל מקום בלילה מותר דומיא דאסיפת זקנים דאינו אלא ביום אבל במקום שנהגו שלא לעשות וכן הא דתלמידי חכמים בטלים בכל מקום היינו טעמא שלא יסיחו דעתם מן האבילות אין לחלק בין יום ללילה דאבילות שוה ליל ת"ב ליומו לכל דבר. מכל מקום אין להקשות על פירש"י הנ"ל אי דלילה אינו כיום לענין מלאכה מהא דאקשי ראב"י לר"י דסבירא ליה י"ד דאסור בעשית מלאכה מהנץ החמה ואילך היכן מצינו יום שמקצתו מותר ומקצתו אסור פריך ור' אליעזר בן יעקב לימא איהו לנפשיה שאוסר בלילה ומתיר ביום ומשני בין לילה ליום מצינו שחלוק בתענית ציבור לר' אליעזר דאוכל כל הלילה הוה ליה למימר בתשעה באב לענין מלאכה גופיה דיש חילוק בין יום ללילה וזה עדיף דמלאכה יוכיח על מלאכה ולא דבר אחר יוכיח על מלאכה ועוד דההיא דתשעה באב כולי עלמא מודו וההיא דתענית ציבור פליגי רבנן על ר' אליעזר ואי משום דתשעה באב אינו אלא מנהג במלמא שלא לעשות מלאכה וקיל הא י"ד נמי אינו אלא מנהג בעלמא דהכי פירש"י התם מאימתי ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו שלא לעשות דאין זה קושיא דלטעמיך הוה ליה למימר תענית ציבור יוכיח דיום אסור במלאכה ולילה מותר אלא על כרחך היינו טעמא דלא אמרינן לה משום דאי מלאכה דתענית ציבור אסמכוהו אקרא דדברי קבלה הוי ליה כשל תורה ואין של תורה מוכיח על דרבנן אליבא דר' אליעזר בן יעקב דהא איתא התם אמר ר' יהודה לר' אליעזר בן יעקב הוא עצמו יוכיח שמקצתו אסור באכילה ומקצתו מותר ואהדר ליה ר' אליעזר בן יעקב אמינא לך מלאכה דרבנן ואת כו' חמץ דאורייתא דעד הכא שרי רחמנא ומהשתא ליכא למימר יוכיח ממלאכת תשעה באב נמי כיון דמדמי לתענית ציבור דדברי קבלה וחד טעמא הוא אין מזה יוכיח על מלאכת ארבעה עשר דלאו חד טעמא עם מלאכת ארבעה עשר דהא איסור מלאכה שלו מפני התענית ושל ארבעה עשר מפני הקרבת הפסח וכמו שכתבו המפרשים אבל הא ודאי קשה דלא דמי של תשעה באב לתענית ציבור ללמוד ממנו וכדפירשתי וכי תימא למאי דפי' הא דאמר ר' יוחנן בפרק ד' דפסחים (דף נ"ד) תשעה באב אינו כתענית ציבור ורצה לומר דלענין מלאכה איירי ופריך מאי קמשמע לן מקום שנהגו לעשות עושין וכו' מחמת זה מוקמינן ליה להא דר' יוחנן לענין אחר והשתא אכתי הוי ליה למימר דר' יוחנן לענין מלאכה קאמר ואיפכא דלחומרא קאמר ליה ובמקום שנהגו שלא לעשות אי נמי תלמידי חכמים דבטלים בכל מקום חמיר תשעה באב דאפילו בלילה אין עושין ואילו תענית ציבור ביום אין בלילה לא והא ליכא למימר אי לחומרא אמר ר' יוחנן דתשעה באב חמיר טפי אם כן איפכא הוה ליה למימר תענית ציבור אינו כט"ב דמשמע דאין חומר דתענית ציבור כחומר ט"ב יש לומר דתלו דלא תניא תשעה באב בתענית ציבור דתניא לה דיום אסור ולילה מותר וקמ"ל דתשעה באב אינו כן ואפילו לילה נמי אסור ועוד בלא זה אין הכרח דלהקל קאמר ליה מדלא אמר איפכא דהא רב פפא קאמר התם מאי אינו כתענית ציבור אינו כראשונות כו' ואסור והיינו לבין השמשות דבתשעה באב אסור ובתענית ציבור מותר הרי אף על פי דקאמר להחמיר אפילו הכי לא אמר איפכא לא קשיא מידי דאי ר' יוחנן קאמר אינו כתענית ציבור לאסור ליל ט' באב מאי קמשמע לן פשיטא דהא היינו טעמא דתלמידי חכמים ודמקום שנהגו שלא לעשות אינו אלא משום היסח הדעת מן האבילות ודאי אין לחלק בין יומו ללילו וכן נראה מדברי המפרש דליל ט"ב כיומו במקום שנהגו שלא לעשות:

תניא נמי הכי שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה אדם עצמו כתלמיד חכם כדי שיתענה משמע משום שהוא דמי לעינוי מה שאין עושה מלאכה ולית לן בה דלא מיחזי כיוהרא במה שאין עושה והכי נמי תניא לעיל בפרק קמא (דף י') גבי תענית של יחידים לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה רבן שמעון בן גמליאל אומר במה דברים אמורים בדבר של שבח אבל של צער עושה וזכור לטוב שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו:

וקשה לי דבפרק ד' דפסחים (דף נ"ה) ובפרק ב' דברכות (דף י"ו) רמינן הא מתניתין דמקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב אלמא רבן שמעון בן גמליאל לא חייש ליוהרא ורבנן חיישי ליוהרא והא איפכא שמעינן דתנן חתן אם רצה לקרות קריאת שמע בלילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ומשמע התם דקשיא ליה דר"ש אדר"ש דמשני דר"ש אדר"ש לא קשיא התם אנן סהדי כו' הא דר"ש אדר"ש בלאו הכי לא קשיא מידי דמלאכה של תשעה באב כיון דדמי לעינוי וצער לית ביה משום יוהרא אבל גבי קריאת שמע לא שייך להאי טעמא משום הכי חייש ליוהרא (ועיין לעיל (דף י"ב) מה שהאריך רבינו בזה):

ר"י מחייב בכפיית המטה קשה לי הא בריש בפרק ג' דמועד קטן (דף ט"ו) מפרש טעמא דכפיית המטה דאבל משום דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתם כפו מטתכם עליה והאי טעמא לא שייך גבי תשעה באב מיהו התם מבעיא ליה מנודה ומצורע מה הן בכפיית המיטה אף על גב דבהו נמי לא שייך הך טעמא דאבל ורש"י פירש ר' יוחנן מחייב בכפיית המיטה ולא יישן עליה משמע מפירושו דעיקר כפיית המטה דתשעה באב היינו רק שלא יישן על גבי המטה דרך הנאה וכבוד אלא יישן על גבה שיצטער בשכיבתו אף על גב דבאבל אם ישן על גבי הקרקע לא יצא ידי חובת כפיית המטה עד שיכפה מטתו דווקא והשתא י"ל דכיון דחייב להצטער לר"י בשכיבתו בתשעה באב וישן על גבי המטה משום צער צריך נמי לכפות מטתו לעשות היכר לדבר שלא ישכח ויישן עליה מיהו אי לאו חיוב כפיית המטה גבי אבל משום דמות דיוקני הוי סגי בתשעה באב בהיכרא אחרינא אבל כיון דבאבל צריך כפיית המטה ממש משום דמות דיוקני עביד ליה ר"י האי להיכירא כמו באבל והאי טעמא דמבעיא להו התם גבי מנודה ומצורע מהו בכפיית המטה דאעיקר מילתא מבעיא להו אי אסורין לישן ע"ג מטה משום צער וממילא משום היכרא צריכין כפיית המטה או מותרין לישן על גבה וממילא אין צריך כפיית המטה להיכירא והא דלא מבעיא להו אעיקר מילתא אי מותרין לישן על גבי המטה אי לא ואיידי דנקיט התם גבי אבל דחייב בכפיית המטה נקט לבעיין דמנודה ומצורע בכפיית המטה ומיהו אעיקר מילתא גופא מבעיא להו:

ובהכי ניחא לר"י מאי שנא דמחייב בכפיית המטה כמו אבל ומאי טעמא לא מחייב נמי בעטיפת הראש כמו באבל אלא ודאי תשעה באב לא דמי לאבל בקום ועשה מיהו כפיית המטה לר' יוחנן משום גררא דשב ואל תעשה הוא דאסור לישן בתשעה באב על גבי המטה לר' יהודה ומשום היכרא מצריך כפיית המטה מה שאין כן עטיפת הראש קום ועשה גמור הוא מודה ר' יהודה דאין צריך ובהכי ניחא הא דפליגי חכמים אדרבי יהודה ומחייבי בכפיית מטתו לבד ולא מטות שבבית ואמאי אי מדמה תשעה באב לאבל הא גבי אבל אמר התם דכופה כל המטות שבבית ואי לא דמי לאבל מטתו למה כופה. ולמאי דפירשתי ניחא דכפיית המטה דט"ב אינו אלא משום הכירא וסבירא להו דבמטתו בלבד די להכירא ורבי יהודה סבירא ליה כיוון דצריך לכפיית המטה כאבל לא תחלק ובאבל צריך לכפות כולן הכא נמי צריך לכפות שלא תחלק:

בשלמא יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום. שנתנו בו לוחות האחרונות קשה לי הא מתניתין תלה טעמא בלוחות ובנין בית המקדש ולא משום סליחה ומחילה דקאמר ביום חתונתו זו מתן תורה דהיינו נתינת הלוחות ועוד דמתניתין נמי תלה הטעם משום בנין בית המקדש ובגמרא שייריה ולא מדכר לה כלל ונראה לי דביום חתונתו וביום שמחת לבו דקאמר קרא לאו למימרא דנקט לתרווייהו לפרושי לטעמא דרישא קאתי דמהאי טעמא קאמרינן צאינה וראינה בנות ציון פירש שתצאו ותשמחו מפני שהוא חתונה ושמחת הלב דליתא דאין טעם השמחה אלא משום דהוי יום חתונה לחוד והא דקאמר נמי יום שמחת לבו לסימנא בעלמא נקטה איזה יום הוא יום חתונה שהוא שמחת לבו דהוא יום מתן תורה של לוחות אחרונות דאי מיום חתונתו לחוד הוי אמינא מתן תורה ממש שהוא ו' בסיוון לתנא קמא או ז' בסיוון לרבי יוסי שבו ניתנו עשרת הדברות לישראל כדאמר לעיל להכי קאמר לסימנא ביום שמחת לבו כלומר איזהו יום חתונתו יום שהוא שמחת לבו דהיינו יום הכפורים שהוא בנין בית המקדש והיינו טעמא נמי דקא מוסיף הגמרא מפני שהוא יום סליחה דאי מטעמא של מתן תורה דלוחות בלבד כל שכן שהיה ראוי לצאת ביום שניתן עשרת הדברות שהוא מתן תורה ממש אלא הך טעמא דיום הכיפורים מפני שהוא יום סליחה נמי דאית ביה תרתי ואף על גב דקרא לא תלה לה אלא מפני שהוא יום חתונתו לחוד לא חש לפרש מעלת יום סליחה דזיל קרי בי רב הוא ולא מפרש אלא לטעמא דחתונתו לחוד של לוחות שאינו מפורש בתורה בהדיא והא דלא קאמר הגמרא דביום שמחת לבו לא משום סימנא נקטיה אלא לפרושי טעמא דצאינה קאתי והא והא גורם מפני שהוא יום שמחתו נמי שהוא בנין בית המקדש משום דלא מסתבר להגמרא אפילו לעשותו סניף ליום טוב שהרי בנין בית המקדש ניגמר קודם לכן והוא אינו אלא אחד מז' ימי חנוכת הבית:

יום שניתנו בו לוחות אחרונות פירש רש"י שבשבעה עשר בתמוז ירד משה מן ההר תחילה ושיבר את הלוחות ובשמונה עשר עלה למרום ונשתהה שם שמונים יום ארבעים יום עמד בתפלה דכתיב ואתנפל לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה וארבעים יום עמד כבראשונה חשוב משבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים והוי להו שמונים יום שנים עשר שנשתיירו מתמוז דהוא חסר ושלשים דאב ותשעה ועשרים דאלול הרי שמונים יום וליל צום השלים כנגד לילו של שבעה עשר בתמוז דלא הוה בחושבניה דהא נפק ליה כבר בשעה שעלה השתא הוי להו שמונים שלימין לילה ויום ובוקר יום כפור ירד. שהוא עשרה בתשרי וקשה לי אטו אותן השמונים ימים שמשבעה עשר בתמוז עד יום הכפורים נשתהא בעליה אחת הא לאחר ארבעים יום לעליה האמצעית זו של תפלה ירד לפסול את הלוחות כדכתיב בפירוש בפרשה עקב בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לוחות אבנים ונמצא ירידה אמצעית היתה בתשעה ועשרים באב כשתחשוב תמוז חסר וליל תשעה ועשרים כנגד ליל שמונה עשר בתמוז דנפקיה ליה כבר קודם שעלה הרי שירד בתשעה ועשרים באב ולא עלה עד שלשים באב עם הלוחות שבידו כדכתיב בפרשת כי תשא ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני נמצא שעליה אחרונה זו לא הוה עד שלשים באב שהוא ערב ראש חודש אלול ולמאי דפירש"י דאלול היה חסר נמצא לא ירד עד אחד עשר בתשרי דהא לא נותר מאב אלא יום אחד וכ"ט דאלול שהיה חסר הרי שלשים ועשרה מתשרי וליל יום העשירי דתשרי להשלים נגד ליל שלשים דאב דנפיק ליה כבר קודם שעלה הרי שלא ירד עם הלוחות עד אחד עשר שהוא מוצאי יום הכפורים ואיך קאמר הגמרא דביוה"כ ניתנו:

וראיתי לקצת מפרשים שעליה זו של לוחות אחרונות הוה בראש חדש אלול ומצאתי כן בפירקי דרבי אליעזר פרק מ"ו בראש חדש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עולה ההר שלא יטעו עוד אחרי ע"ג והקדוש ברוך הוא נתעלה אותו היום באותו שופר שנאמר עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר ע"כ התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה אלא ששם אמר כשירד בשבעה עשר בתמוז עשה ארבעים יום במחנה עד ששרף את העגל והרג את כל אשר נשקו לעגל והתקין כל שבט ובראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה ולפי זה אין החשבון מכוון שעלה בראש חודש אלול כיון שירד בשבעה עשר בתמוז ושהה ארבעים יום במחנה אפילו אי לא תחשוב יום הירידה שהוא שבעה עשר באותן ארבעים יום ליום שלם משום דכבר יצא לילו קודם שירד אפילו הכי כלו בשמונה ועשרים באב י"א יום מתמוז משמונה עשר בו שלילו עמו עד תשעה ועשרים שהוא חסר ועוד שמונה ועשרים מאב כלו ארבעים דמחנה וצריך לומר שהיה ארבעים יום במחנה לאו דווקא אלא הכי קאמר שהה ארבעים יום ועסק באותן המ' יום הא דמפרש ואזיל שרף ודן והתקין כל שבט במקומו:

גם מה שאמר שבראש חודש אמר הקדוש ברוך הוא עלה אלי ההרה לאו דווקא הוא שהרי נאמר לו ועלית בבוקר על הר סיני וכן עשה הרי שלא עלה ביום ההוא אלא למחרתו ואי לא נאמר לו עלה אלי עד ראש חודש אלול והוא לא עלה עד למחרת ב' באלול לא כלו הארבעים יום ביום הכפורים. והאמר שם בן בתירא ארבעים יום עשה משה בהר כו' לאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשירי לחודש ביום הכפורים והנחילה לישראל לחק עולם שנאמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם אלא על כרחך הא דאמר בראש חודש אלול אמר ליה עלה עלי לא שהאמירה היתה בראש חודש אלול אלא בערב ראש חודש נאמר לו כן שיעלה בבוקר שהוא ראש חודש והאי בראש חודש אפשר לפרש פי' על יום ראש חודש אמר ליה שיעלה ומ"מ האמירה היתה בערב ראש חודש:

ומכל מקום מהא אין קושיא על הא דפי' רש"י דארבעים יום אמצעיים היה בהר ובפירקי דרבי אליעזר אמר שהיה במחנה דרש"י פירש כן על פי סדר עולם ושארי מדרשים מכל מקום למדנו מהא דפרקי דרבי אליעזר דעלייה זו האחרונה היתה בראש חודש אלול אבל בסדר עולם איתא שהיתה בתשעה ועשרים באב והכי תני התם עלה בשבעה בסיון וירד בשבעה עשר בתמוז ושבר הלוחות ובשבעה עשר עלה וביקש רחמים עליהם שנאמר ואתפלל לפני ה' ארבעים יום ובתשעה ועשרים באב נתרצה המקום וירד משה לפסול הלוחות ועלה עוד ארבעים יום עד עשירי בתשרי ונתרצה המקום וירד משה בעשירי בתשרי והלוחות בידו ולפי"ז עלייה ראשונה דלוחות ראשונים היו מ' יום שלמים ולילותיהן עמהן והכי נמי אמרינן להדיא בפרק קמא דיומא (דף ד') בשבעה בסיון עלה ארבעה ועשרים דסיון ושיתסר דתמוז אלו ארבעים יום דהוי בהר בשבסר בתמוז נחת ואתא ותברינהו ללוחות ועליה שניה דבקשת רחמי היו משמונה עשר דתמוז עד תשעה ועשרים דאב והכי נמי הוו ארבעים יום שלמים עם לילותיהן דהא תמוז לפי סדר החדשים הוא חסר הרי משמונה עשר בו שעלה עד ראש חודש אב י"א יום עם יום העלייה ושמונה ועשרים דאב הרי ארבעים יום וליל תשעה ועשרים תשלום כנגד ליל שמונה עשר בתמוז דנפקא ליה כבר כשעלה ונחת בתשעה ועשרים באב. מכל מקום ארבעים יום הב' (של כ"ט באב) עד יום הכפורים לפי סדר החדשי' דאלול חסר אין כאן ארבעים יום שלמין עם לילותיהן דהא אין כאן אלא תשעה ועשרים דאלול ותשעה דתשרי קודם יום הכפורים הרי שמונה ושלשים ומקצת יום שלשים דאב בלא לילו דנפקא ליה כבר קודם שעלה ומקצת יום של יום הכפורים קודם שירד ואם שבעליה זו אמרי' שתהיה נמי ארבעים יום שלמים עם לילותיהן כמו בעליית הקודמין צריך לומר דאלול דהא שתא עיברוהו הא קרא לפי תנא דסדר עולם פירשו התוספות בפרק מרובה (דף פ"ב) ולפי מדרש תנחומא דעלייה אחרונה היתה בראש חודש אלול וירד ביום הכפורים צריך לומר דעיברוה לאלול דאם כן אין כאן אלא תשעה ושלשים יום ומכל מקום אף על פי שעיברו לאלול ליכא אלא מקצת ארבעים בלא ליל ראשון דנפקא ליה מראש חודש אלול קודם שעלה ויום הכפורים שירד אין כאן אלא מקצת מיום ארבעים בלבד. ומכל מקום פירוש רש"י שעשה מהני ב' ארבעים יום דבקשת רחמים ולוחות אחרונות חשבון אחד בלי ירידה בינתיים הוא תמוה ואינו מכוון לכולי עלמא וכדפירשתי. יום שהותרו השבטים לבא זה בזה בפרק ח' דבבא בתרא (דף קכ"א) פירש רשב"ם שפסק אותו הדור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה וקשה לי שמחה מה זו עושה הא דבר זה אינו נוהג אלא לדור באי הארץ בלבד והרי אפילו בנותיהם שנולדו להם אחר ביאת הארץ אפילו בחיי אבותם הותר להם להנשא לשבט אחר והדור של באי הארץ נאסר להם כל ימיהם לעולם לבת יורשת להנשא לשבט אחר ואין זה איסור החוזר להיתר לעשות יום טוב על זה אלא למאן דאיתסר עומד באיסורו לעולם ולמאן דשרי מעולם לא איתסר ליה כלל ודבר זה לא נאסר כלל אם פסק אותו דור או אם לא פסק להיפך ושנעשה מיתת אביהם ליום טוב מה טיבה ועוד וכי דור של באי הארץ היה להם זמן קבוע למות כמו דור המדבר שהיה להם יום קבוע למות כדאמרי' בסמוך ודוחק לומר שהאחרון מבאי הארץ מת בט"ו באב:

ועוד קשה לי לפי' זה נראה כשמחים על איד אבותם לעשות יום טוב ביום שכלו. ולא דמי להא דכלו מתי מדבר דהתם היום טוב על ביטול הגזירה או על יחוד הדיבור למשה שחזר כאשר תמו מתי מדבר אבל על שתמו וירשו הם את הארץ לא עשו יום טוב דאף על פי שהרבה מצות תלויין בארץ ומפני זה נתאוה משה רבינו עליו השלום ליכנס לארץ כדאיתא בסוף פרק קמא דסוטה (דף י"ד) כל שכן היתר הסבת נחלה להנשא לאחד מן השבטים דאין כאן לא דררא דמצוה ולא הנאה יתירא דהא אפשר להנשא לאחד ממטה אבותם ואין ראוי לשמחה ויום טוב אבל הדבר היותר נראה שביום חמשה עשר באב נתחדש להם דרוש זה דדרוש שלא ינהוג דין זה אלא בדור הזה. וכהאי גוונא מצינו במדרש רות שא"ל בועז לרות אילו באתה קודם לא היו מקבלים אותך שעדיין לא נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית ושמע מינה דלאו כל פירושי התורה קיבלו מפי משה והכי נמי דכוותיה:

אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין. הכי גירסת ספרים דידן בשמעתין ובהא דכלו מתי מדבר גרסינן רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ובפרק ח' דבבא בתרא הגירסא להיפך וגירסא דהתם נראה לי עיקר דודאי הגמרא קבע דברי רבי יוחנן קודם לדרב נחמן שהיה אחריו וגם הכא הגירסא אמר רב יוסף אמר רב נחמן והתם הגירסא רב דימי בר יוסף אמר רב נחמן ונראה לי עיקר כגירס' דהתם דהא בסמוך אמר רב יוסף יום שפסקו מלכרות עצים למערכה אע"ג דאיכא למימר הא דידיה הא דרביה מכל מקום דרך הגמרא להקשות כן בהדיא ולשנויי הכי מיהו למאי דפי' רשב"ם התם דהני אמוראי לא פליגי אלא מר גמיר האי מרביה ומר האי אין זה ראיה כל כך:

יום שכלו מתי מדבר. פירש רש"י והרמב"ם שם בשנה אחרונה לא מתו ונשתיירו מאותם שהיו בני עשרים בשעת הגזירה ומן השמים ריחמו עליהם וויתרו לחמשה עשר אלף ופרוטרוט מהם שהיו ראויים למות בשנה זו ולא מתו דאלו קדמו למות ולא נותר מהם איש מ"ט ליום טוב זה והאי דכתיב ולא נותר מהם איש היינו מאותן שהיו ראויים למות קודם שנתבטלה מהם הגזירה כן כתבו התוספות שם. וקשה לי דאמרינן התם דאחיה השלוני ראה את עמרם יאיר ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו לארץ ופריך והא כתיב ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון ומאי קושיא דילמא הני תלת היו מאותן חמשה עשר אלף שהיו ראויין למות וויתרו להן ולא מתו מיהו לפירוש שני של התוספות שם דבתחילה נגזרה אפילו על בני עשרים בצמצום ולבסוף ריחם עליהם הקדוש ברוך הוא ולא מתו אלא אותן שהיו בשעת הגזירה לכל הפחות בני עשרים וחודש דחודש בשנה חשוב שנה ולא יום אחד כדאמרינן גבי פלגס שכל חודש שלם אינו כשר לא לשה ולא לאיל ונשארו בשנה אחרונה אותן שהיו בני עשרים בצמצום אתי שפיר הא דפריך מאחיה יאיר ומנשה שאינהו בשעת הגזירה היו הרבה מבני עשרים כיון דנולדו בימי יעקב ועמרם מיהו לרבי מאיר דסבירא ליה בפרק קמא דראש השנה (דף י') יום אחד בשנה חשיב שנה מאי איכא למימר ועוד קשה לי דאפילו לרבי אליעזר לא אתי שפיר דהא שם בפרק ח' דבבא בתרא מסיק דלא נגזרה גזירה לא על פחות מבן עשרים ולא יותר על בן ששים דכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ונגמר מעלה מעלה מערכין מה להלן יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים אף כאן כן וכו' וכיון דגמר לה מערכין והא בפרק ד' דערכין (דף י"ח) סבירא ליה לרבי אליעזר בכל שנים דערכין שנה חמישית ושנת עשרים ושנת ששים כלמטה עד שיהו יתרים על השנה חודש ויום אחד ונפקא ליה מגזירה שוה דנאמר כאן ומעלה ונאמר להלן מבן חודש ומעלה אלמא גבי ערכין לרבי אליעזר ומעלה הוא בתר חודש ויום אחד בשנה שלאחריו והכי נמי בבן עשרים דערכין הוי מבן עשרים חודש ויום אחד וכיון דהאי עשרים מערכין גמר מתחילה נמי לא נגזרה אלא על בן עשרים וחודש. ועוד קשה לי על פירוש רש"י ורשב"ם שפי' יום שכלו דעד ט"ו בחודש סובר שמא טעו בחשבון החודש עד שראו בליל חמשה עשר שנתמלא הלבנה וידעו שהחשבון מכוון וזה תמיה גדולה שמשה רבינו וכל ישראל נסתפקו שמא טעו בחשבון החודש ועוד טעות גדול כזה מט' באב עד ט"ו בו שהם ו' ימים ועוד קשה לי להא דפירש רש"י ורשב"ם דאמר כו' וכן הוא יו"ט על שנתיחד הדיבור למשה וזה תמה דארכביה אתרי ריכשי בתחילה תלה היו"ט על שפסקו מלמות ואח"כ תלה על הדיבור שנתייחד והא תרי טעמי נינהו ומאי דאמר מר בדלי"ת דקאמר דמשמע דבא ליישב הטעם הזה ואינו אלא טעם אחר בפני עצמו ולי נראה לפרש כפשוטה דודאי בכל אותן שנים מתו מהן בכל ימות השנה אלא בט' באב מתו יותר מכל השנה מפני שבכו בו בכיה של חנם גרמו בכיה להן ולדורות לכן פי' התוס' כאן שהיו מתים בכל יום אך רוב השנים היו לעולם בתשעה באב ובשנת הארבעים נמי מתו כל השנה ורובן באותו ט"ב ועדיין נשתיירו בהן איזה עוללות מאותן שהיו בשעת הגזירה בני כ' שמוכרחים עדיין למות ותמו בט"ו באב עד שלא נותר מהם אחד ואין ראוי ליו"ט כיון דאין כאן ויתור כלל והיו"ט מפני שבו ביום שכלו ואז נתייחד הדיבור למשה כבתחילה קודם הגזירה והיינו דקאמר דאמר מר דאינו אלא דהא דכלו הוא דגרם ליחוד הדבור וכ"ת לשמחה מה זו עושה הא כיון דסילוק הדיבור היה בעבורם ממילא ראוי לחזור לבתר דכלו יש לומר בתחילה לא ידעו מאי טעמא נסתלק הדיבור וחשו שבשעת הגזירה נסתלק וכשכלו וחזר בו ביום ידעו למפרע דהא דלא כלו גרם הסילוק ומעתה אין לחוש להבא לסילוק מש"ה שמחו ועשו יו"ט:

לא היה דיבור עם משה פירש רש"י ביחוד וחיבה ואע"ג דמיקמי הכי כתיבי קראי בהו וידבר ויש מפרשים לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גימגום והרשב"ם פירש שם שלא היה דיבור פה אל פה אף אם הוצרכו לדיבור כגון במעשה קרח שהיה אח"כ לא היה אלא על ידי מלאך או באורים ותומים ואני אומר חלילה לומר כן שנבואת משה היה באיזה פעם ע"י מלאך או ע"י אורים ותומים או בחזיון לילה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף