אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/תענית/ל

יום ראשון ח טבת תשפ"ב - מסכת תענית דף ל

חיוב תלמוד תורה בתשעה באב

איסור תלמוד תורה בתשעה באב

בברייתא המובאת בגמרא במסכת תענית (ל.) איתא: תנו רבנן, כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב. אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ואסור לקרות בתורה, בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה, בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא במקום שאינו רגיל לקרות, ושונה במקום שאינו רגיל לשנות. וקורא בקינות [- איכה], באיוב ובדברים הרעים שבירמיה.... משום שנאמר (תהילים יט ט) "פקודי ה' ישרים משמחי לב". רבי יהודה אומר, אף אינו קורא במקום שאינו רגיל לקרות ואינו שונה במקום שאינו רגיל לשנות, אבל קורא הוא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו...

וכן פסק הרמב"ם (תעניות פ"ה הי"א) להלכה: ואסור לקרות בתורה או בנביאים או בכתובים, ובמשנה ובהלכות ובתלמוד ובהגדות, ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו.

וכן העתיק השולחן ערוך (או"ח סימן תקנד ס"א) בשינוי לשון קצת: תשעה באב אסור ברחיצה... ואסור לקרות בתורה, נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובגמרא בהלכות ובאגדות, משום שנאמר "פקודי ה' ישרים משמחי לב"... אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה. ואם יש ביניהם פסוקי נחמה, צריך לדלגם.

ספק הלומדים אם יש חיוב תלמוד תורה בתשעה באב בדברים הרעים

ונסתפקו הלומדים בגדר איסור תלמוד תורה בתשעה באב, ובגדר היתר לימוד דברים הרעים, האם גדרו שכביכול ביטלו חובת תלמוד תורה ביום זה, או שבודאי שמחוייב כל אדם לעסוק בתורה כבכל יום, אלא שמכל מקום אסור לימוד תורה המביא לידי שמחה. והנפקא מינה העולה מספק זה, האם ישנו חיוב ללמוד בדברים הרעים כדי לצאת בכך ידי חובת תלמוד תורה, או שאין חיוב בזה כיון שכבר ביטלו חובת תלמוד תורה בתשעה באב, אלא שאם רוצה ללמוד - יכול ללמוד בדברים אלו שלא בתורת חיוב.

והנה בגמרא במסכת מועד קטן (טו.) איתא: אבל אסור בדברי תורה. והקשה הריטב"א מהמבואר בגמרא בברכות (יא.): אמר רב אבא בר זבדא אמר רב, אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה חוץ מן התפילין. ואם אכן אבל אסור בדברי תורה, אם כן אינו חייב גם במצות תלמוד תורה, ומדוע לא הזכירה זאת הגמרא בברכות.

ויישב הריטב"א בשני אופנים: א' שאין למדין מן הכללות אע"פ שאמרו בהן חוץ. ב' כיון שקורא קריאת שמע שחרית וערבית, מקיים בזה חיוב תלמוד תורה, כמבואר בגמרא במנחות (צט:) שאפילו לא קרא אלא קריאת שמע שחרית וערבית, כבר קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח), "ונמצא שאינו פטור ממנה".

הוכחת הגרשז"א מדברי הריטב"א לענין אבל שאין חיוב ללמוד בתשעה באב

ובפשטות היה אפשר לתלות את ב' יישובי הריטב"א בשני הצדדים בספק הנזכר. כי לפי היישוב הראשון, אכן מלבד תפילין פטור האבל גם ממצות תלמוד תורה, אלא שאין ללמוד ממה שאמר רב 'חוץ מן התפילין' שהאבל מחוייב בשאר המצוות. משא"כ לפי היישוב השני, מפורש יוצא מפי הריטב"א שאינו פטור ממצות תלמוד תורה, אלא שיוצא ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית.

לדברי הריטב"א האלו ציין הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך (הליכות שלמה - בין המצרים פט"ו דבר הלכה אות יב), וכתב: ומשמע מזה דהא דבאבלות - וכן בתשעה באב - מותר בדברים הרעים, הוא רק היתר, אבל לא מפני שחייבין בתלמוד תורה. וכ"כ במנחת שלמה (סוכה כה:).

ולכאורה כל דבריו אינם אלא לפי יישובו הראשון של הריטב"א שאכן יכולה היתה הגמרא להוסיף שאבל פטור גם ממצות תלמוד תורה, משא"כ לפי פירושו השני של הריטב"א שמקיים מצות תלמוד תורה בקריאת שמע, הרי מבואר לכאורה שאכן חייב הוא בתלמוד תורה.

אמנם בהערה לספר יסודי הלכות (אבלות, עמוד קפו, הו"ד בהליכות שלמה שם ארחות הלכה הערה 34) הוסיף הגרשז"א וביאר דבריו, שאמנם עיקר ההוכחה היא מהתירוץ הראשון, אבל גם לתירוץ השני של הריטב"א משמע שעל כל פנים אחרי שקרא קריאת שמע נפטר מחיוב תלמוד תורה, ושוב אינו חייב בקריאת הדברים הרעים משום תלמוד תורה, ואין קריאתם אלא דבר הרשות בלבד.

דעת הערוך לנר שמקיים חובתו בלימוד הדברים הרעים

מאידך, בערוך לנר (סוכה כה:) הביא קושיית הריטב"א ויישוביו, והוסיף: ולענ"ד יש לומר עוד, שהרי אינו אסור רק בדברי תורה המשמחים לב, אבל דיני אבילות ודברים רעים מותר ללמוד, ואם כן בזה יכול לקיים מצות למוד תורה, שהרי גם הלמוד הזה נחשב דברי תורה, עכ"ל. הרי לנו שביאר הערוך לנר כפשוטו כצד זה שאף אבל חייב במצות תלמוד תורה, ויכול שפיר לקיימה בלימוד דברים הרעים. וכך כתבו השדי חמד (אסיפת דינים, בין המצרים, סימן ב אות י) ובשו"ת דברי יציב (ח"ב סימן רמ), וכן הביאו להלכה בשם מרן הגרי"ש אלישיב (קרא עלי מועד פ"ח סק"ד).

ובאמת יש להעיר לפי מה שנתבאר ביישוב הריטב"א השני, מדוע לא יישב הריטב"א בפשטות כדברי הערוך לנר, שכיון שמותר לו לעסוק בדברים הרעים ממילא מקיים חובתו בדברים אלו, ומדוע הוצרך לחדש שיוצא ידי חובתו בקריאת שמע, ואילו קריאת הדברים הרעים היא רשות בעלמא, ויל"ע.

מהלך נאה אם כי מחודש בדעת הריטב"א, מצאנו בספר עבודת דוד (סוכה שם), וזאת על פי דבריו המפורסמים של רבינו אברהם מן ההר (נדרים מח.), שלא שייך לומר מצוות לאו ליהנות ניתנו לגבי מצות תלמוד תורה, כי אי אפשר לומר כן אלא במצוה שהיא תלויה במעשה, אבל במצות לימוד שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת - עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. ומשו"ה אבל אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, מפני שהם משמחים לבו על כרחו. הלכך לא שייך לומר במצות תלמוד תורה 'לאו ליהנות ניתנו' - שעיקר מצותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו.

ולפי זה רצה לבאר, שמתוך כך מיאן הריטב"א לפרש שמה שמותר לקרוא בדברים הרעים, סגי בכך כדי להגדירו מחוייב במצות תלמוד תורה - מאחר ודברים הרעים אין מתקיים בהם 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', שהרי מחמת כן הותרו לאבל ובתשעה באב, ואינו מקיים את עיקר מצות תלמוד תורה שהיא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו.

יישוב רש"י ששאני מצות תלמוד תורה שיש בה שמחה

ועוד אמרו בגמרא במועד קטן (כא.): ת"ר ואלו דברים שאבל אסור בהן... ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים וכו'. ופירש רש"י: והא דאמר (סוכה כה.) אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין. התם שאר מצות בעלמא, אבל הני אית בהו שמחה, עכ"ד. אבל לא פירש לנו כוונתו, מה בכך שבמצות תלמוד תורה יש שמחה, סוף סוף אם האבל פטור ממנה מדוע אינה שנויה כמצוה שאין האבל חייב בה כדרך ששנויה מצות תפילין.

והנה גם הרמב"ן בתורת האדם (ענין האבלות ד"ה בדברי תורה) הביא קושיית רש"י ויישובו, ושם הביא הקושיא בנוסח אחר וז"ל: כתב רבינו שלמה ז"ל היאך אסור בדברי תורה, והלא אמרו אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין. ועל כך יישב: התם כגון קיום שאר מצות דעלמא, אבל בדברי תורה דאית בהו שמחה כשהוא לומד ומשום הכי אסור, עכ"ל. ומתוך העמדת הקושיא באופן זה, נראה שכוונת יישוב רש"י היא, שבאמת ודאי אבל חייב במצות תלמוד תורה כפי שמשמע מכך שלא נמנתה מצות תלמוד תורה עם מצות תפילין, כמצוה שאין האבל חייב בה. אלא שאף שהוא חייב במצוה זו מכל מקום הוא אסור בה, אך אין איסור זה מפקיע את עיקר החיוב כיון שהוא מחמת טעם צדדי - שיש בלימוד זה שמחה.

ולפי יישוב זה, אפילו אם לו יצוייר שלא היה שום דבר שניתן ללמוד באבלות ובתשעה באב, אף לא דברים הרעים - כי בכל לימוד היה משום שמחה האסורה באבלות, עדיין לא היינו מגדירים את מצבו של האבל או המתענה כ'פטור ממצות תלמוד תורה', אלא כ'חייב במצוה ואנוס בקיומה מחמת דבר אחר'.

והרמב"ן שם הוסיף והביא גם כיישוב הריטב"א: עוד יש לומר, דכיון דמיחייב למיקרי קרית שמע שחרית וערבית, ויוצא בה ידי חובתו ומקיים 'והגית בו', לא פסיקא ליה. ובפשטות נראה שדברי הרמב"ן מכוונים ותואמים לדברי הריטב"א, אמנם יש לעמוד על כך שהריטב"א הדגיש בדבריו "ונמצא שאינו פטור ממנה", והיינו שבאמת האבל מחוייב בתלמוד תורה אלא שיוצא ידי חובתו בקריאת שמע, ואילו הריטב"א כתב "לא פסיקא ליה", והיינו שלא יכול היה רב לכלול ולומר 'חוץ מתלמוד תורה', כיון שאף אבל מקיים באופנים מסויימים מצוה זו. ובאמת דבר זה צ"ב, כי ממה נפשך, אם מקיים הוא בכך את חובתו בתלמוד תורה, אם כן אי אפשר לומר 'חוץ מתלמוד תורה' כי הרי האבל חייב בתלמוד תורה, ולא רק בגלל ש'לא פסיקא ליה'. ואם אינו חייב בתלמוד תורה, אם כן קריאת שמע אין בה משום קיום חובתו, ומדוע לא יכולה היתה הגמרא לומר 'אבל חייב בכל המצוות... חוץ מתלמוד תורה', שהרי הוא פטור מלימוד אף שמקיימו בקריאת שמע.

היתר החכם צבי לאדם שמתה אשתו במועד והיה רגיל לגרוס משניות בעל פה

ובשו"ת חכם צבי (סימן ק) כתב על מעשה שאירע באדם שמתה אשתו במועד, ובא לשאול אם מותר לו לגרוס משניות שהוא רגיל לגורסן בכל יום בעל פה. והורה לו החכם צבי שהרשות בידו לחזור על גירסת המשניות שלו. ואחד מטעמי ההיתר היה, שעד כאן לא אסרו לאבל בדברי תורה אלא בשאר ימות השנה, שאם אינו עוסק בדברים המשמחים, עדיין יכול הוא לעסוק בדברים הרעים שבירמיה ובאיוב וקינות והלכות אבלות וכיו"ב. אבל ברגל שודאי אינו נכון להתעסק בדברים האמורים, אינו נכון לישב בטל מדברי תורה מכל וכל.

ולכאורה מדברי החכם צבי הללו מבוארת דעתו שישנו חיוב גמור ללמוד תורה בדברים הרעים, שלא ביטלו חכמים מצות תלמוד תורה מאבל, אלא שאמרו שלא יעסוק בדברים משמחים אלא בדברים הרעים.

ראיות רבי יהודה עייאש ש'מותר' היינו מותר ורשות אך אינו חייב

מאידך, רבי יהודה עייאש בספרו שבט יהודה (יו"ד סימן שפד סק"ד) כתב שמה שכתב השו"ע 'אבל מותר לקרות באיוב ובקינות' וכו', משמע שמותר ורשות קאמר, אבל אם אינו רוצה ללמוד כלל אפילו בדברים הרעים - רשאי. שאין לומר שכיון שהוא מותר, חזר הדבר להיות חובה, ואינו רשאי להיות יושב ובטל דכתיב 'והגית בו יומם ולילה'. זה אינו, שהרי אמרו שהוא פטור מתלמוד תורה ומשמע שפטור לגמרי, ואם הוא חייב לקרות בדברים הרעים אינו 'פטור'.

ועוד טעם הוסיף, שהרי הטור הביא שיש הסוברים שאבל אסור לקרות אף בדברים הרעים, ואם כן, לדעתם הרי ודאי שפטור לגמרי מתלמוד תורה. וכדרך שלשיטתם הוה פטור גמור מתלמוד תורה, הוא הדין לדעת החולקים שלא נחלקו בגדר חיוב ה'תלמוד תורה' שלו, אלא רק בפרט זה אם מותר בקריאת הדברים הרעים או לא, אבל כולי עלמא מודו שאינו חייב בתלמוד תורה. וכן הוכיח ממה שהוצרך הרמב"ן ליישב קושיית רש"י כיון שפוטר עצמו בקריאת שמע, ומדוע לא יישב בפשטות שחייב ללמוד בדברים הרעים [וכדרך שיישב הערוך לנר], אלא ע"כ שפטור מתלמוד תורה.

וכ"כ רבי יצחק טייב בספרו ערך השלחן (סימן תקנד סק"א) שאם אינו רוצה ללמוד כלל רשאי, ולא אמרינן כיון דמותר אינו רשאי לבטל דברי תורה. ובקונטרס אחרון שלו המכונה 'תיקון ערך השלחן' הוסיף שאין כן דעת מהר"ץ סימן ק', וכוונתו לדברי החכם צבי הנזכרים.

מחלוקת הגאונים ושבולי הלקט אם מברכים ברכות התורה בתשעה באב

והנה בשבולי הלקט (הלכות שמחות סימן כו) כתב בשם תשובת הגאונים, שבכל יום שאסורים בדברי תורה, כגון תשעה באב, וכן האבל, אסור לברך ברכות התורה בכלל המאה ברכות. ומבואר להדיא מדבריו שאבל אינו מחוייב בתלמוד תורה כלל, אף לא בדברים הרעים.

ובמקום אחר (סימן רסט) העיר על סברת הגאונים, וכתב שדבריהם צריכים עיון, שהרי אע"פ שאסורים בדברי תורה מכל מקום רשאים ללמוד בדברים הרעים והקינות, ולכן הסיק שיש להם לברך ברכות התורה.

ואחר כל זה, אפשר אולי היה לתלות דבר זה בשינוי הנוסח בין פסק הרמב"ם לפסק השו"ע המובאים בתחילת הדברים. כי הרמב"ם כתב: ואסור לקרות... ואינו קורא אלא באיוב, ואילו השו"ע שינה וכתב: ואסור לקרות... אבל קורא הוא באיוב. ניתן לומר, שלדעת הרמב"ם אינו חייב לקרוא, ואין זה אלא היתר לקרות, ולכן כתב על דרך השלילה ש'אינו קורא אלא באיוב'. ואילו לדעת השו"ע, כיון שמותר בקריאת דברים הרעים, ממילא חזר הדין שהוא חייב בקריאה זו משום מצות תלמוד תורה, ולכן שינה וכתב 'אבל קורא הוא באיוב', כי בדברים הרעים חייב הוא לקרוא.