גבורת ארי/יומא/סז/ב

גבורת ארי יומא סז ב

דף ס"ז ע"ב

לרבות נוב וגבעון ק"ל לר"ש דאמר בפ' י"ד דזבחים (דף קי"ד) אף ציבור לא הקריבו באוהל מועד שבגלגל שהוא בשעת היתר הבמות אלא פסחים וחובות הקבוע להם זמן ומשמע התם דאף חובות הקבוע להם זמן לא קרבו אלא עולות ושלמים אבל חטאות כמו שעירי הרגלים לא קרבו גבי הא דאמ' תתרגם מתניתך בעולת חובה דאיכא עולת נדבה וה"ה דבאוה"מ שבגלגל לא קרבו ביוה"כ לא פר כ"ג ולא ב' שעירים שהן חטאות וה"ה נמי בנוב וגבעון ולא קרבו כל הני דהו"ל במות ציבור בשעת היתר הבמות כדאמ' התם וכ"כ שם התוס' והשתא לר"ש חד מדבר לרבות נוב וגבעון ל"ל דהא ע"כ שעיר של שם לא קרב שם ממילא שעיר המשתלח נמי לא היה וכדתנן פ"ג דמנחות ב' שעירי יוה"כ מעכבין זה את זה ונפקא ליה בגמ' מדכתיב חוקה דהא ליכא למימר דה"מ דמעכבין זה את זה היכא דמחויב להביא שניהם כגון בשעת איסור הבמות אבל בשעת היתר הבמות דאי אפשר להקריב של שם מביא של עזאזל לחוד ומתודה עליו ומשלחו דהא ודאי ליתא דהא לעיל (דף ס"ג) דמרבי מלה' ששעיר המשתלח פסול במחוסר זמן ופריך ל"ל קרא הא אין הגורל קובע אלא בדבר הראוי לשם ודחיק טובא עד דרבא מוקי כגון שהיה לו חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביוה"כ ובע"כ לאו ככ"ע אתיא דלמ"ד שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו וכיון דלאו ככ"ע מוקי למה דחיק לאוקמי במחוסר זמן מחמת אותו ואת בנו והא האי קרא לא מיירי אלא ממחוסר זמן דשבעה ימים של לידה הו"ל לאוקמי במחוסר זמן של לידה ובשעת היתר הבמות דאין אלא א' בלחוד וא"צ להביא ב' להגריל דהא ודאי לא דמי למאי דקאמר התם אמאי דס"ל לחנן המצרי שם אפי' דם שעיר בכוס מביא חבירו ומזווג לו דמייתי ב' ומגריל אלמא אע"פ שאין כאן אלא לשל עזאזל לחוד אפ"ה מייתי ב' ומגריל דשאני התם כיון דהוא זמן הבאה לשניהם אפי' במת א' מהם צריך להביא ב' ולהגריל דכתחילתו כן סופו אבל כשאין זמן הבאה של שם לגמרי אם איתא שמביא השני מאי הגרלה שייך ביה הא בודאי מביאו בלי הגרלה ומתודה עליו ומשלחו וכיון שכן הו"ל לאוקמי דקרא לזמן היתר הבמות אתי לרבויא דאינו בא מחוסר זמן אלא ודאי ש"מ דבשעת היתר הבמות כיון דשל שם לא קרב של עזאזל נמי לא והשתא קרא ג' לרבות נוב וגבעון לשילוח שעיר לר"ש לא אפשר דהא אין כאן שעיר וא"צ אלא תרתי במדבר שילה ובית עולמים ומדבר ג' לר"ש למאי אתי מיהו י"ל לר"ש להתיר הנאה אתי אע"ג דרבא מפיק לה בסמוך מסברא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ר"ש לית ליה האי סברא דבפ"ב דקדושין (דף נ"ז) אמרינן כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה ופריך ואיפוך אנא ושני ר"י משום רשב"י לא מצינו ב"ח שאסורין ורבא שני לא אמרה תורה שלח לתקלה אלמא לר"ש לית ליה האי סברא מיהו אפי' לרבא דאית ליה האי סברא אפ"ה איכא למימר דהכא צריך קרא יתירא להתיר הנאה ומסברא לחוד לא אתיא וכמ"ש בסמוך:

נוב וגבעון שילה ובית עולמים ואע"ג דג' מדבר כתיבי והני ד' נינהו נוב וגבעון תרווייהו כחדא חשיבי דשעת היתר הבמות היו אבל שילה ובית עולמים אע"ג דבתרווייהו אסורים הבמות צריך תרי קראי דשילה לא היה משכן ממש אלא בנין אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן כדאמ' בפ' י"ד דזבחים ובבית עולמים לא היו בו יריעות כלל אלא הכתלים עם הגג היו של בנין ולא דמי כלל למשכן והא דצריך הכא ב' קראי לשילה וב"ע לרבות ולעיל בפ"ד (דף מ"ד) גבי כל אדם לא יהיה באוהל מועד מרבי לשילה וב"ע מחד קרא ולא מזכיר לנוב וגבעון כלל כבר פי' שם ומ"מ משמע דאין כאן אלא ג' קראי ומאן דמפיק לה להא דרשא ליכא קרא יתירא להתיר בהנאה וק"ל הא בסוף פ"ב דקדושין נ"ל לתנא דבי ר"י דמשולחת דמצורע מותרת בהנאה מושלח על פני השדה מותרת כשדה ופריך האי שדה מבעי ליה לכדתני' שדה שלא יעמוד ביפו ויזרקנו לים כו' ומשני א"כ נכתוב שדה מאי השדה ש"מ תרתי וה"נ מדכתב מדבר המדבר ש"מ תרתי להתיר בהנא' ולרבות נוב וגבעון ומדלא מסיק הגמ' הכא ואידך א"כ נכתוב קרא מדבר מאי המדבר ש"מ תרתי אלמא דהכא לכ"ע לא דרשי מדבר המדבר ומ"ש מהתם וי"ל דהתם שייך טפי למדרש א"כ נכתוב שדה מאי השדה מלמדרש מדבר המדבר דלאו לישנא מתקנתא הוא עוד י"ל דממדבר המדבר דריש ותרתי ש"מ תדע דאי ס"ד להתיר הנאה לחודיה דריש באידך תרתי מדבר מאי דריש ובע"כ לרבויא שאר מקומות מקודשים חוץ מאוה"מ אתי והא להא ג' קראי צריכי חד לנוב וגבעון וחד לשילה וחד לבית עולמים מיהו י"ל לדידיה ל"צ לנוב וגבעון דס"ל כר"ש דאין שעירי יוה"כ קריבים שם וכמ"ש לעיל ומכאן ק"ל אהא דפ"ב דסוטה (דף ט"ו) דתניא התם בקרקע המשכן לרבות קרקע שילה נוב וגבעון ובית עולמים ופירש"י דלא גרסינן שילה דשילה משכן הוה ול"צ לרבויא דהוא עיקר הכתוב והא הכא ע"כ חד קרא לשילה אתי דאילו נוב וגבעון מחד קרא אתו דהא שוין הן וכדפירשתי מ"מ ק"ל איך דריש ג' דרשות מהני ג' מדבר והא חד מבעי ליה לגופיה כדאמר יכול בישוב ת"ל במדבר ושמא חדא נפקא ליה ממדבר המדבר:

רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה משמע לכאורה לרבא ל"צ קרא כלל להתיר הנאה דמסברא נ"ל הא והני מדבר לנוב ואינך אתיין מיהו בפ"ח דחולין (דף קט"ו) אהא דנפקא ליה לר"א לבשר בחלב שאסור מדכתיב לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופריך שילוח הקן ליתסר ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה ופי' התוס' דהכא שרינן שילוח הקן מסברא לחוד ואילו גבי משולחת בעי קרא לרבויא להתירא דהתם כיון דכתיב לא תאכלו לאסור האחת הוה אמינא דאידך נמי אסורה משום דאיתקש צפורים אהדדי ולא הוי שרינן מה"ט דתקלה לחוד בלא יתורא דקרא ולא דמי לכל שתיעבתי לך דלא כתיב בהדיא אשילוח הקן ומהאי סברא איכא לאוקמי אמילי אחריני וה"נ איכא למימר כה"ג דאי לאו קרא הוה אמינא דגזירה יותר מסתבר דלאיסור הנאה אתי מלמדרש לאינך דרשי:

לא אמרה תורה שלח לתקלה ק"ל מאי תקלה שייך הכא הא תנן לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברים איברים ומהכא נפקא ליה לראב"י בפ"ק דחולין (דף י"א) דאזלינן בתר רובא דניחוש שמא שעיר המשתלח טרפה היא וכ"ת דבדקינן ליה והתנן לא היה מגיע וכו' וכיון שכן היה אפשר ללקט האיברים לקוברן או לשורפן לאחר יוה"כ כמו שעושין לכל איסורי הנאה כדתנן בסוף מס' תמורה דבשלמא גבי שילוח הקן ומשולחת דמצורע בסוף פ"ב דקדושין ניחא דמשולחים לעלמא בחיים ואיכא תקלה אבל האי מת הוא ליכא תקלה דהא אפשר לשורפו או לקוברו וי"ל דפעמים לא מת השעיר ע"י דחיפתו מההר ואיכא למיחש לתקלה כדאמ' בירושלמי דפרקין כל הימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר וכו' משמת היה בורח למדבר והשירייקין פי' ישמעאלים אוכלין אותו:

שמכפר על מעשה עוזא ועזאל כלומר על גילוי עריות וק"ל מאי אריא גילוי עריות הא שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה קלין וחמורים עשה ול"ת כריתות ומיתות ב"ד כדתנן בפ"ק דשבועות:

סליק שני שעירי - פרק ששי

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף