אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/יומא/סז

יום חמישי ז תמוז - מסכת יומא דף סז

איסור מחמר בהבאת לשון של זהורית

כיצד הותר לאיש המשלח לשאת לשון של זהורית

תנן (סז.) מה היה עושה, חולק לשון של זהורית, חציו קשור בסלע וחציו קשור בין שני קרניו ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד. והקשו התוספות ישנים (ד"ה חולק) למה ידחה הבאת הלשון חוץ לתחום, וכי הוי זה כמו דחיית השעיר בשבת ובטומאה. והיינו שהוקשה לתוספות ישנים כיצד הותר לאיש המשלח את השעיר לשאת לשון של זהורית עמו בדרכו לעזאזל והרי אע"פ שהותר לו לשאת את השעיר על כתפו ולצאת בעצמו חוץ לתחום, היינו במה שנוגע לגוף השעיר, אך מה"ת שאף על לשון של זהורית מחלל שביתה דיום כיפור.

ויישבו התו"י שני יישובים: א' שאכן לא היו מביאים את הלשון של זהורית ביום הכיפורים אלא מאתמול. ב' שהיה מביא את הלשון של זהורית על ראש השעיר דהוה מחמר כלאחר יד, וכעין המבואר בפסחים (סו.) בפסח שחל בשבת שמי ששכח להביא סכינו מבעוד יום, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו, ואמרו שם בגמרא (סו:) שהוא דבר שיש לו היתר מן התורה ודבר שבות עומד לפניו שמותר לעקרו כלאחר יד במקום מצוה.

איסור מחמר ביום הכיפורים

והנה מדברי התוס' ישנים מבואר שפשיטא להו שאיסור מחמר שייך ביום כיפור כבשבת אלא שבאו ליישב מעשהו באופן שאין חשש מחמר, או שעושה כן מערב שבת או שמניחו בראש השעיר באופן שיהיה מחמר כלאחר יד. אמנם דבר זה הפשוט לכאורה לתוספות ישנים, הסתפק בו רבינו השאגת אריה. וכן כתב (ריש סימן עב): אכתי נשאר לנו לברר דבר אחד, והוא אם אנו מצווין על לאו דמחמר, ועל שביתת עבד ובהמה ביום הכפורים כבשבת או לא. דהני וודאי אינן בכלל לאו דמלאכה אפילו בשבת, שהרי לאו דמחמר פירט לן קרא גבי שבת לאו בפני עצמו דכתיב "לא תעשה מלאכה אתה ובהמתך" כו'. ואין ללמוד יום הכיפורים משבת דהא יום הכיפורים קיל משבת לענין עונש, ואין למידין קל מחמור להחמיר עליו.

אמנם יש לדעת שכל הנדון הוא רק לגבי עיקר האיסור מדאורייתא, אך גם אם ננקוט שאכן אין איסור מחמר ביום הכיפורים, היינו רק מדאורייתא אך מדרבנן בודאי אף ביום הכיפורים יש איסור מחמר. והיינו שעיקר ספקו של השאג"א מתבסס על דעת הראשונים שביום טוב אין איסור מחמר, כמ"ש הבית יוסף (או"ח סימן תצה) בשם הכלבו, ובב"ח שם. וכן נקט הרמב"ן (השגות לסהמ"צ לרמב"ם שורש יד) בפשיטות, ולשיטות אלו יש לדון האם יום כיפור החמור מיו"ט דינו לענין זה כשבת. אך לגבי איסור דרבנן הרי גם ביו"ט יש איסור מחמר מדרבנן וכ"ש ביום הכיפורים.

והשאגת אריה מוסיף שאין להביא ראיה לנדון זה מדברי המשנה במגילה (ז:) אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת, ומשמע שאך חילוק זה יש ביניהם ואילו לגבי שאר הדברים דינם שווה. כיון שהמשנה לא דיברה אלא לענין מלאכה גמורה שעושה בגופו וחייב עליה כרת ביום כיפור וסקילה בשבת, וכדברי המשנה "אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בכרת", ואם כן מבואר שלא דיברה המשנה על מחמר וכיו"ב שאפילו בשבת אינו חייב עליו סקילה. וראיה לדבר המבואר בגמרא בשבת (קיד:) לגבי קניבת ירק האסורה בשבת ומותרת ביום כיפור, ולא קתני לה במשנה זו ד"אין בין", והטעם כנ"ל שהמשנה לא דיברה אלא במלאכות ממש. ואם כן גם אין להוכיח ממה שלא הזכירה המשנה מחמר, שמחמר ביום הכיפורים פטור. ויעויין שם בסוף דבריו שמוכיח ומסיק שאכן איסור מחמר נוהג אף ביום כיפור. והיינו כסברת התוספות ישנים בסוגייתנו.

הוכחת התורת חסד מהירושלמי שמוליך שעיר חולה ע"ג חמור

בשו"ת תורת חסד (או"ח סימן לג אות יא) כתב להוכיח שיש איסור מחמר אף ביום כיפור מסוגיית הירושלמי המקבילה לסוגייתנו. דהנה לעיל (סו:) מובא בגמרא ששאלו את רבי אליעזר אם חלה השעיר המשתלח מהו שירכיבהו על כתפו, ודחה שאלתם ואמר יכול הוא להרכיב אני ואתם, וביארה הגמרא שעשה כן מפני שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. ודעת חכמים התבארה בראש העמוד בדברי הברייתא הלומדת מהכתוב "עתי" ואפילו בשבת, וביארה הגמרא למאי הלכתא, אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו.

והנה מו"מ זה בין השואלים לרבי אליעזר מובא גם בירושלמי (פ"ו ה"ג) ושם מסיקה הגמרא ומביאה גם את דעתם של חכמים שאם חלה השעיר המשתלח מרכיבו על החמור. וכיון שכך השיבו חכמים הרי שרבי אליעזר שדחאם בדברים ולא השיב, היינו גם בהתייחס לפתרון זה שמרכיבו על החמור. ולכאורה צ"ב מה שאלו לר"א האם מותר להרכיבו על החמור וכן מדוע לא רצה ר"א להשיב להם, אם נאמר שכל איסור מחמר ביום הכיפורים אינו אלא מדרבנן, וכי לא ידעו ששילוח השעיר מתיר לעבור על איסורים דרבנן בהוצאתו, והרי כל הילוכו הוא חוץ לתחום והותר לעשות כן לצורך שילוחו ואם כן הוא הדין מחמר. אלא על כרחך שאיסור מחמר ביום הכיפורים עיקרו מדאורייתא כמו בשבת, ולכן הסתפקו האם הותר לעבור על איסור זה.

התורת חסד מציע שאולי אכן ספקם היה דווקא ביום כיפור שחל להיות בשבת ולכך לא נקטו בפשטות שיכולים לחמר בהוצאתו כיון שבשבת בודאי איסור מחמר הוא מדאורייתא. אלא שדוחה התורת חסד שלא משמע כן בגמרא שהרי שבת לא נזכרה כלל בדבריהם ומאן דכר שמה.

עוד מוסיף התורת חסד ומוכיח כן, שיש איסור מחמר מדאורייתא ביום הכיפורים, מדברי התוספות ישנים שהזכרנו, וכמו שנתבאר. ולכך הוא מסיק כמסקנת השאגת אריה: הרי מבואר שמדברי הירושלמי ומדברי התוספות ישנים מוכח דמחמר ביום הכיפורים אסור מדאורייתא, והכי נקטינן.

מחלוקת הראשונים במחמר בבהמה שאינה שלו

ובתורת חסד שם בסוף התשובה, רצה ללמוד מדברי התוספות ישנים נקודה נוספת בנדון מחמר בבהמה שאינה שלו, דבר שנחלקו לגביו רבותינו הראשונים. דעת הר"ן (ע"ז טו.) שבשונה מחיוב שביתת בהמתו הנוגע רק לבעלים ביחס לבהמתו שלו, איסור מחמר נאמר לכל אדם גם אם מחמר בבהמת חבירו. אמנם דעת רבינו אפרים (הובאה בהגהות אשרי, וכ"ה במחצית השקל סימן רמו סק"ח) שאין איסור מחמר שייך אלא בבהמה שלו.

ולהלכה פסק המשנה ברורה (סימן רסו סק"ח) שאיסור מחמר שייך אפילו בבהמת אחרים, ובשער הציון (אות י) הביא דעה זו בשם הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן, הריטב"א והריב"ש, והביא מהנשמת אדם שכתב שאין לצרף דעת הלחם משנה שהביא האליה רבה (היינו דעת רבינו אפרים הנ"ל) אפילו לסניף.

ולכאורה, טוען התורת חסד, ממה שכתבו התוספות ישנים שיש לדון לגבי שעיר המשתלח משום איסור מחמר, מבואר שאף דעתם כדעת הר"ן ושאר הראשונים שאיסור מחמר נוהג אף בבהמת חברו. אלא שדוחה זאת ואומר שכיון ששעיר המשתלח נקנה מכספי ציבור הרי היה המשלח שותף בבעלות השעיר ובכהאי גוונא בודאי גם לדעת רבינו אפרים יש איסור מחמר.

האם המשלח היה שותף בבעלות השעיר

ובמשנה במסכת שבועות (פ"א מ"ז) נחלקו רבי שמעון וחכמים האם כפרת שעיר המשתלח עולה גם לכהנים או רק לישראל. שדעת חכמים ששעיר המשתלח עולה אף לכפרת הכהנים ואילו דעת רבי שמעון שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל ווידוי של פר מכפר על הכהנים. ומעתה, לדעת רבי שמעון הסובר שאין לכהנים חלק בכפרת השעיר המשתלח, נמצא שאין הכהנים שותפים בשעיר וכיון שמבואר במשנה (לעיל סו.) ש"עשו הכהנים גדולים קבע ולא היו מניחין את ישראל הוליכו", נמצא שעל דרך כלל היה מוליכו כהן, ושוב יש להוכיח מדברי התוספות ישנים שיש דין מחמר אף בבהמת חברו, כיון שכהן זה מחמר בבהמת ישראל שאינו שותף בה.

אלא שדוחה התורת חסד, שיש לומר שהתוספות ישנים באו ליישב הקושיא אליבא דחכמים, שלדעתם בכל אופן יהיה המשלח, אף אם הוא כהן, שותף בבעלות השעיר. ועוד, שאף לדעת רבי שמעון הרי מבואר במשנה שאף שכך היה קבע, מכל מקום אמר רבי יוסי מעשה והוליכו ערסלא מציפורי וישראל היה, ואם כן כיון שפעמים ישראל הוליכו הוצרכו התוספות ישנים על כל פנים לבאר באותם שנים כיצד נטלו הלשון של זהורית ולא חששו לאיסור מחמר בבהמת עצמו.

דעת המנחת חינוך שכיון שהשעיר הוי הקדש חשיב בהמה שאינה שלו

אמנם בשו"ת הר צבי (ח"א או"ח סימן קמו) העיר שלא כן משמע מדברי המנחת חינוך בסוף מוסך השבת, שכתב שם וז"ל: ועיין בתוספות ישנים יומא סז שכתב דמוליכין את השעיר המשתלח עם הלשון של זהורית, הטעם דהוי כלאחר יד כדאמרינן בפסחים, ובלא זה לפמ"ש הא השעיר הוי הקדש ואין מוזהר על מחמר בבהמה שאינה שלו, עכ"ל.

הרי מבואר להדיא בדברי המנחת חינוך שאכן למד מדברי התוספות ישנים כדעת רוב הראשונים שאיסור מחמר הוא אף בבהמה שאינה שלו, ועל כך השיב המנחת חינוך שאם נאמר שאין איסור מחמר בבהמה שאינה שלו מיושבת קושיית התוספות ישנים.

ובאמת מתוך דברי המנחת חינוך עולה היישוב לטענת התורת חסד, שכיון שמתכפר בו ונקנה מכספי ציבור הרי הוא שותף בבעלותו והוא בכלל איסור מחמר, וכנגד זה נקט המנחת חינוך שכיון ד"הוי הקדש" אין מוזהר על מחמר בבהמה שאינו שלו. ולכאורה ביאור הסברא שאף שקרבן ציבור חשיב שייך לכל הציבור, אך אינו בכלל "בהמתך" לענין מחמר, שהיא מלאכה הנעשית בין בעלים לבהמתו.