גבורת ארי/יומא/סז/א

גבורת ארי יומא סז א

דף ס"ז ע"א

מירושלים ועד צוק תשעים ריס שבעה ומחצה לכל מיל אינו יודע מה מלמדינו במה דנקט כמה ריס לכל מיל ולא הול"ל אלא מירושלים ועד צוק י"ב מיל לחוד וחשבון הריסין ל"ל דמזכיר להו הכא כלל:

חוץ מאחרונה שאין מגיע עמו לצוק ומתני' ר"מ היא כדאמר בגמרא וק"ל למה לא עשו י"א סוכות וגם האחרונה יגיע עמו לצוק וכדאמ' בגמ' לכל תנאים עשו מנין הסוכות כמנין המילין ואף האחרונה הגיע עמו לצוק ועוד דהא קתני סיפא בא וישב לו תחת סוכה אחרונה עד שתחשך ופירש"י אע"פ שהיוצא חוץ לתחום אפי' ברשות אין לו אלא אלפים אמה ממקום שיצא שם ברשות לזה התירו מפני שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד במדבר משתחשך וזה תימה למה התירו לו לצאת חוץ לתחום אפי' אי תחומין דרבנן כיון דאפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה א' שלא תהא רחוקה מן הצוק יותר ממיל ויבא וישב שם ול"צ לצאת חוץ לתחום:

חולק לשון של זהורית במס' שקלים פ' התרומה מוכח דהאי לשון של זהורית דהכא אין זה לשון של זהורית שהיו קושרים במקדש בראש שעיר המשתלח לעיל בפ"ד דקתני פרה ולשון של זהורית שבראש שעיר המשתלח באין מתרומת הלשכה כבש שעיר ולשון שבין קרניו באין משירי הלשכה כן פירשו בתוספות ישינים ואני אומר דליתא דשעיר המשתלח לא היה לו אלא לשון א' ואותו לשון שהיה קושר בראשו היינו דהכא שהיה חולקו וגירסא משובשת נזדמנה לבעלי תוס' וה"ג בסדר המשנה שם בספרים דידן פרה ושעיר המשתלח ולשון של זהורית היו באין מתרומת הלשכה והאי לשון של זהורית אלשון של פרה קאי ובסיפא גרסינן כבש פרה וכבש שעיר המשתלח ולשון שבין קרניו ואמת המים וכל צרכי העיר באין משירי הלשכה וה"ט דלשון של פרה בא מן התרומה עצמה מפני שהוא צורך פרה ופרה בא מתרומת הלשכה וכל צרכי קרבן שריא רחמנא אבל לשון של שעיר אינו לצורך קרבן אלא לידע אם ילבין מש"ה אינו בא מן התרומה עצמה אלא מן השירים ולסברת התוס' אין טעם לחלק בין לשון שקושרים בראשו לזה שחולק ומה טעם שזה בא מן התרומה עצמה וזה בא מן השירים ותדע דאותו לשון עצמו שהיה קושר בראשו אותו היה חולק דהא לעיל פ"ד (דף מ"א) דתנן קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח ואמ' עלה בגמ' אמר ר"י ב' לשונות שמעתי א' של פרה וא' של שעיר המשתלח א' צריכה שיעור וא' אין צריכה שיעור ולא ידענו הי מינייהו משמע ודאי דהא א' של שעיר המשתלח היינו אותו שקושר בראשו דמיירי מיניה במתניתין דהא ר"י אמתניתין קאי ואמר עלה ר"י נחזי אנן של שעיר המשתלח דבעי חלוקה בעי שיעור פרה דלא בעי חלוקה לא בעי שיעור הרי מוכח בהדיא דאותו לשון עצמו שקשר בראשו אותו עצמו היה חולק ואין כאן אלא לשון אחד:

בא וישב לו תחת סוכה אחרונה בסמוך פי' בשם רש"י משום שהוא מעונה וחלש ועוד שירא לעמוד יחידי במדבר התירו לו לצאת חוץ לתחום וק"ל הא מתניתן ר"מ היא כדאמר בגמ' מדחשיב עשר סוכות וי"ב מיל והא מסקינן בפ"ג דעירובין (דף ל"ה) דס"ל לר"מ תחומין דאורייתא ואיך התירו לעבור על איסור תורה מה"ט שהוא חלש או ירא הואיל ואין כאן פיקוח נפש ועוד הא אפשר בתקנתא לעשות י"א סוכות ולא יצטרך לחזור חוץ לתחום ולעבור על דבר תורה ודוחק לומר דהאי תנא ס"ל כר"מ בחדא בהא דעשר סוכות וי"ב מיל ופליג עליה בהא דתחומין וס"ל דאינו אלא דרבנן דכל כה"ג דרך הגמ' להקשות ולתרץ ועוד בלאו הכי קיימא לן סתם משנה רבי מאיר והכי פריך התם וסבר רבי מאיר ספיקא לחומרא והתנן הטמא שירד לטבול כו' ולא מוקי האי סתמא דלא כר"מ שוב ראיתי בתוס' ישינים שכתבו דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבוע עוד מתחילת היום אם חוזר אין כאן איסור מה"ת ורבנן נמי לא גזרו כה"ג ולי נראה אם באנו להקל מאיסור תורה ולעמוד על איסור דרבנן הא דהתירו למשלח לחזור עד סוכה אחרונה חוץ לתחום י"ל אפי' למ"ד תחומין דאורייתא אינו אלא בשבת דחמיר דבסקילה אבל יוה"כ דקיל דאינו אלא בכרת ואין בו מיתת ב"ד אין בו איסור תחומין מה"ת דהא כל עצמו של איסור תחומין למ"ד דאורייתא לא למדנו בסוף פ"ק דעירובין אלא מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי והא גבי שבת נאמר דחמיר אבל ביוה"כ אין לנו שאין למידין קל מחמור להחמיר עליו והא לרפרם אין איסור הוצאה ליוה"כ אע"ג דהוצאה בשבת מל"ט מלאכות היא וחייבין על זדונה סקילה כשאר מלאכות אפ"ה אין איסור הוצאה ליוה"כ הואיל והוצאה מלאכה גרועה היא כדפי' התם ואפי' למסקנא דליתא לרפרם ויש אי' הוצאה ליוה"כ היינו משום דמ"מ מלאכה היא והוי בכלל איסור מלאכה שנאמר אצל יוה"כ אבל תחומין אפי' למ"ד דאורייתא לאו מלאכה הוא דהא אין בה לא סקילה וכרת במזיד ולא חטאת בשוגג אלא לאו גרידא גבי שבת דגלי גלי אבל ביוה"כ אין לנו דאין למידין קל מחמור להחמיר עליו ועכשיו אין אנו צריכים להקל למשלח מאיסור תורה מטעמא שלא היתה קבוע שם שביתתו תחילת היום דמנלן לחלק בזה ולא מצינו שום רמז לחילוק זה אבל מה דפי' הדברים נכונים בטעמם בעצמן. ומ"מ עדיין אין דעתי נוחה דאע"ג דאין כאן אלא איסור דרבנן מ"ט התירוה הא אפשר בתקנתא לעשות עוד סוכה וכמו שכתבתי לעיל עוד ראיתי בתוספות ישנים שכתבו אהא דפירש"י ואין לומר שיושיבו אחרים אצלו ולא יעמוד יחידי כי אין נכון לראות כולם אי הלבין החוט אם לא ואפשר דמש"ה לא עשו סוכה י"א רחוק מיל מן הצוק כיון דאנשי סוכה י"א מותרין לילך עד הצוק שמא ילכו לראות אם הלבין ואע"ג דהשתא נמי אפשר לאנשי סוכה אחרונה לילך עד הצוק ע"י עירוב הא קיי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה ולראות שם מעשה משלח אינו מצוה וכדאמ' לקמן בפ"ז (דף ס"ח) גבי הרואה כה"ג כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים לא מפני שאינו רשאי כו' ואמר בגמ' דאין כאן משום מעבירין על המצות דברוב עם הדרת מלך דלאו מעביר הוא מאחר שאינו עסוק בה כדפי' רש"י התם ועוד הכא יכול לראות נמי מרחוק כדתנן עומד מרחוק ורואה את מעשיו הלכך א"א לערב ולפ"ז צ"ל דר"מ דסתם משנה זו כמותו פליג בהא נמי אתנאי דגמרא דאין חוששין להא דילכו לראות דאפי' לר' יהודה לא היה מסוכה אחרונה לצוק יותר ממיל ש"מ דלא חיישי שמא ילכו לראות אם ילבין ועדיין אין כ"ז ניחא לי:

וכולן ע"י עירוב ונ"ל דבהא פליגי משום דקיי"ל רפ"ח דעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה ר"י חשיב הא דמלוין את המשלח דבר מצוה מש"ה קאמר דהיו ע"י עירוב ור"י ור"מ לא חשבי להו דבר מצוה ואין מערבין:

מעולם לא נצרך אדם לכך אבל אם היה צריך לכך היו מאכילין אותו ואפי' לא היה מסוכן דוחה שעיר כמו שבת וטומאה א"נ מיירי שמסוכן כגון שאחזו בולמוס ומתוך שהיה יודע שאם ירעב ביותר יאחזנו בולמוס ימצא לאכול לא היה רעב כ"כ כ"פ תוספות ישינים אלא שיש שם ט"ס וכוונתם כמו שפי' ועל תי' א' ק"ל דודאי א"א לומר ששילוח השעיר דוחה עינוי אפי' במקום שאין בו פיקוח נפש דהאמ' לקמן בפ"ח (דף פ"א) לא יאמר עונש במלאכה דגמר מעינוי שאינו נוהג בשבתות ויו"ט ענוש עליה מלאכה שנוהג בשבתות וי"ט אינו דין שיהא ענוש עליה ופריך מה לעינוי שכן לא הותר מכללה תאמר במלאכה שהותר מכללה פי' אצל גבוה ואם איתא הא עינוי נמי הותר מכללה אצל המשלח השעיר ודוחק לחלק בין הותרה הרבה להותרה מעט או בין הותרה מכללא בודאי לעולם להותרה פעם א' ע"י איזה מקרה דאם המשלח אינו רעב או שאכל מעט אין מאכילין אותו עוד מדקאמר מה לעינוי שכן לא הותרה מכללה סתמא משמע שלא הותרה לגמרי בשום ענין לעולם וגם אין לחלק ולומר מלאכה הותרה לגבוה היתר גמור ומצוה לעשותה שהרי כל עבודת הקרבנות מצווים לעשות בו ביום אבל עינוי דחויה היא ולא הותרה שהרי אם אינו רעב כל כך אסור לו לאכול שגם זה דוחק הלכך מחוורתא כתי' שני של התוס':

התקינו שיהא קושר אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו וזה הלשון קשרו בתחילה מיד אחר הגרלה בראשו כדתנן לעיל בפ"ד (דף מ"א) והיה קשור בראשו עד שעת שילוחו וכשמגיע לצוק חילקו כתקנה אחרונה וק"ל כיון ששילוחו מן העזרה עד לצוק והלשון בין קרניו הו"ל מחמר כו' [דיבור זה מבואר בספר טורי אבן על מסכת ר"ה (דף ל"א) עיין שם]:

וחד אמר אסורין ק"ל למ"ד אסורים אמאי לא תני לה בסוף פ"ב דקדושין (דף נ"ו) דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם כו' אינה מקודשת וטעמא משום דאיסורי הנאה נינהו ולדידיה לחשוב נמי לאברי שעיר המשתלח בהדי דהני דאם קידש בהן אינה מקודשת וי"ל משום דהקשו התוס' שם דאמאי לא חשיב חמץ בפסח ותי' דס"ל כר' יוסי הגלילי דאית ליה בפרק כל שעה חמץ בפסח מותר בהנאה והשתא י"ל אליבא דמ"ד אסורין בהנאה תנא ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר איכא למימר שייר חמץ בפסח דאיהו מוקי למתניתין דלא כר' יוסי הגלילי אלא חמץ בפסח אסור בהנאה ושיורא הוא ומ"מ למ"ד אסורין בהנאה לא נתברר אי אבריו הוו מן הנשרפין או מן הנקברים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף