גבורת ארי/יומא/ט/א

גבורת ארי יומא ט א

דף ט' ע"א

מעשר ראשון ומעשר עני נמי לא המע"ה פי' אין צריך ליתן ללוי ולעני מהאי טעמא דהמע"ה אבל מ"מ צריך להפריש ולהוציא ממנו כל המעשרות כדי להוציא מיד טבל ומפריש מעשר ראשון ומעכב לעצמו ואין צריך ליתן ללוי ומוציא ממנו מעשר מן המעשר ונותן לכהן וכן פרש"י בפ"ט דסוטה (דף מ"ח) ופי' התוס' והא דלא אמרינן נמי בתרומת מעשר מפריש והוא שלו כיון דדבר מועט הוא שאינו אלא א' ממאה ועוד שדמיה מועטין שהוא צריך למוכרה בזול שאין לה אוכלים מרובין תיקנו רבנן שיתננו לכהנים ורש"י שם בפ"ט דסוטה פי' דה"ט דאינו מעכב ת"מ לעצמו כמו מעשר עני ומעשר ראשון משום המע"ה הואיל דאית ביה עון מיתה אחמרו עליה דלמא כי משהי לי' גביה אכיל ליה אבל מ"ר ומ"ע מותרין לזרים וק"ל למ"ד ביבמות (דף צ') דמעשר ראשון נמי אסור לזרים מאי איכא למימר הו"ל נמי ליתן ללוי דלמא אכיל לי' כדאמ' גבי ת"מ ואולי י"ל כיון דמ"מ קיל איסורו דאינו במיתה כתרומת מעשר אלא איסורא בעלמא לא גזרינן עליו דלמא אתי למיכל מיני':. מעשר ראשון המע"ה ק"ל הא במאי דמפריש מ"ר ומעכבו לעצמו ואינו נותנו ללוי נהי דמשום גזל הלוי ליכא דכלל גדול בתורה המע"ה בדבר שבממון מ"מ לרבנן דפליגי עלי' דר"א בן גמלא בפ"ג דגיטין (דף ל"א) וס"ל דאין רשות לבעה"ב להפריש תרומת מעשר מן מ"ר דהוא ללוי דהו"ל תורם שלא מדעת דאין תרומתו תרומה א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במאי שמפריש הבעה"ב הת"מ מן המ"ר ומעכב המ"ר לעצמו הא כיון דחשו לדמאי דלמא לא עישר הע"ה והו"ל טבל א"כ המ"ר של לוי הוא וכי מפריש הבעה"ב לת"מ מן המעשר הזה לא עשה ולא כלום דהו"ל תורם שלא מדעת ואכתי המ"ר בטיבלו קאי לאחר הפרשה כקודם הפרשה וא"כ אינו יוצא מידי חשש טבל מ"ר זה אא"כ נותנו ללוי והלוי יפריש עליו ת"מ אבל בהפרשת בעה"ב אינו יוצא כלל מידי טבל הטבול לת"מ וי"ל כיון דהא דאין רשות לבעה"ב לתרום ת"מ לרבנן דבר שבממון הוא דגרם לה כיון שזה ממונו של לוי הו"ל תורם שאינו שלו שלא ברשות בעליו והא כיון דבדבר שבממון קי"ל המע"ה הו"ל בעה"ב בעליו של מ"ר כאלו שלו הוא בודאי ולא מספק והשתא לא מיבעי בדמאי כיון דרוב ע"ה מעשרין הן דודאי בעה"ב הו"ל בעלים אלא אפי' בספק שקול של טבל שאין הרוב מסייע לחזקת בעה"ב ולא עוד אלא אפילו הרוב עומד נגד חזקת בעה"ב ומסייע הרוב ללוי אפילו הכי כיון דקימא לן כשמואל דאמר ברפ"ה דב"ב (דף צ"ב) אין הולכין בממון אחר הרוב וכיון דמ"מ מדינא המע"ה הו"ל לבעה"ב דין בעלים אפי' לקולא ומפריש ת"מ על מ"ר זה ותרומתו תרומה דה"ל תורם ברשות כיון דמדינא שלו הוא וכה"ג אמרינן בספ"ק דבכורות (דף י"ב) המפריש פדיון פטר חמור ומת ר"א אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן משום דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכתיב אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה טמאה כדמפרש בגמ' התם ותנן התם מת פטר חמור פי' אחר שהפריש עליו טלה ועדיין לא הגיע ליד כהן ר"א אומר יקבר הפטר חמור דעדיין הפ"ח אסור בהנאה מה"ת כקודם פדיון הואיל ולא הביא עדיין פדיון ליד כהן אין זה פדיון ואפ"ה אמר התם מודה ר"א בישראל שיש לו ספק פטר חמור בתוך ביתו שמפריש טלה עליו והוא שלו ואמאי הא כיון דמחמת ספק צריך להפריש טלה עליו לאפקועי לאיסורו והא לר"א כל כמה דלא מטי טלה ליד כהן עדיין פ"ח באיסורו קאי כדמעיקרא א"כ בספק פטר חמור אמאי סגי במפריש טלה והוא שלו כיון דלא מטא ליד כהן ודלמא פ"ח מעליא הוא ועדיין הוא באיסורו עומד אלא ודאי ה"ט כיון שבדבר שבממון קי"ל המע"ה הו"ל כודאי שאין כאן לכהן כלום וממילא אפילו להקל פקע איסורו בהפרשה לחוד אע"פ שלא הגיע ליד כהן וה"נ דכוותי':

מעשר עני המע"ה משמע דמ"ע נמי צריך להפריש בדמאי כמו מעשר ראשון אלא דאינו צריך ליתנו לעניים משום דהמע"ה והיינו דלא כהא דתנן בפ"ז דדמאי ר"א אומר אין אדם צריך לקרות שם למ"ע של דמאי וחכ"א ק"ש וא"צ להפריש ובפ"ג דמכות (דף ט"ז) רצה ר"י לאוקמי דפליגי דר"א סבר ודאי לא הפריש מ"ע אינו טובל לפיכך ספיקא א"צ להפריש ורבנן סברי ודאי טובל הלכך מספיקא צריך לקרות שם על הדמאי ואמר לו אביי א"ה אדמיפלגי בספיקו לפלגו בודאי אלא דכ"ע ודאי טובלו ובהא קמיפלגי מ"ס לא נחשדו ע"ה על מעשר עני של דמאי פרש"י דממונא הוא אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים ואיהו לגזל עניים לא חייש ואפרושי מפריש לי' לאפקועי טיבלא נהי דמ"ר לא מפריש דסבר אי מפרשינא לי' בעינא לאפרושי ת"מ מיני' שהוא במיתה ונותנה לכהן מ"ש נמי אי מפרשינא לי' בעינא אסוקי' ומיכל בירושלים וק"ל הא בפי"א דמס' נדרים (דף פ"ד) רצה ר"י לאוקמא הא פלוגתא דר"א ורבנן דמייתי בפ"ג דמכות כמו שם דפליגי בספיקו טובל וגרסינן התם א"ל אביי דכ"ע ספיקו טובל אלא ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מ"ע כיון דאלו מפקיר לנכסי' והוי עני ושקיל לי' לית לי' פסידא ורבנן נכסי' לא מפקיר אינש דמירתת דלמא זכי בהו איניש אחרינא הלכך נחשדו והשתא קשיא דאביי אדאביי דהתם מפרש טעמא דר"א דלא נחשדו משום דלית לי' פסידא הואיל ואין בו קדושה מיהו לגזל עניים לא חייש הע"ה כדפירש"י התם והכא מפרש דה"ט לא נחשדו משום דאי בעי מפקיר נכסי' ושקיל הא אי לאו האי טעמא דמפקיר לנכסי' הוי חייש לגזל עניים ואינו מפרישו דטעה וסבר כל זמן שאין מפרישו אין בו משום גזל עניים כדמוכח מפרש"י התם וה"נ קשה אליבא דרבנן דהתם מפרש דה"ט משום דטריחא לי' מלתא לא מפקיר אבל אגזל לא חייש והכא מפרש משום דמירתת לאפקורי לנכסי' הא לא"ה הוי מפקיר אלמא לטרחא לא חייש אלא דחייש לגזל אע"ג דגזל יש לו תקנה ע"י הפקר נכסיו משום דמרתת אינו מפקירן מיהו י"ל דר"א אדר"א לק"מ דהא דאמרינן בפ"ג דמכות ר"א סבר לא נחשדו ע"ה על מ"ע לאו דל"ל פסידא וש"מ דלא חייש לגזל עניים כדפירש"י התם אלא ה"ט דלא נחשדו משום דאית לי' תקנה למשקל לנפשי' ע"י הפקר נכסיו והוי עני וכדמפרש הגמ' בפי"א דנדרים מ"מ דרבנן אדרבנן ודאי קשה כדפי' ובע"כ צ"ל דהני תרי לישני דאביי פליגי אהדדי והוי חד לגבי אידך כמו איכא דאמרי ואל תתמה ע"ז דמייתי לה הגמרא בתרתי דוכתא כסתמא לחד לישנא לחוד ולא מייתי לה לתרווייהו במקום אחד ולימא איכא דאמרי אמר אביי אין זה קפידא דמצינו הרבה סוגיות מתתלפות כיוצא בזה בתרי דוכתי כסתמא והוי כמו א"ד וקצת מהם הזכיר הרז"ה בס' המאור בפ"ה דביצה גבי אין סומכין את הקדירה והרמב"ן בפ"ק דסוכה בס' המלחמות הוסיף עליהן גבי הא וב"ה ל"ל דר"י א"ר עשאה מן הסיסין וכו' וגם התוס' רפ"ק דבכורות (דף ג') גבי ר"ח אומר דבר שעושה אותו טריפה כתבו שהוא מן הסוגיות מתחלפות והני תרי לישני דרב פפא דאמר הלכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואין גובה מן הלקוחות אמר בפ"ק דקידושין וחדא שילהי מסכתא ב"ב דמתחלפות דהוי חד לגבי אידך כמו איכא דאמרי דמביא הרז"ה התם דמיא לגמרי להני דאביי מ"מ טובא ק"ל אהא דמפ' אביי בפי"א דנדרים לטעמא דר"א דלא נחשדו ע"ה על מ"ע משום דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' מה בכך הא אפי' אי הוי עני נמי לא חזי ליה כדאי' ר"פ הזרוע (דף קל"א) גבי מ"ע אפי' עני שבישראל מוציאין מידו ויליף לה מקרא לא תלקט לעני להזהיר לעני על שלו וגמר מ"ע בגז"ש לגר לגר מלקט ותנן בפ"ד דמס' פאה מי שליקט את הפאה ואמר הרי זה לפלוני עני ר"א אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומוקי לה עולא בשם ריב"ל בפ"ק דב"מ מחלוקת מעשיר לעני דר"א סבר מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי ליה ופרש"י מי שלקט את הפאה אדם בעלמא מי שאינו בעל השדה דאי בעל השדה לא אמר ר"א זכה דלית לי' מיגו דאי בעי זכי לנפשי' דאפי' הוא עני מוזהר שלא ילקט פאה משדה שלו והאיך אמר אביי הכא אדר"א גבי מ"ע דאי בעי מפקיר נכסי' והוי עני וחזי לי' הא אפי' הוי עני נמי לא חזי לי' דאף עני מוזהר ליתן מ"ע שלו לעני אחר וכ"ת הא י"ל הואיל ואי בעי מפקיר לנכסי' דקאמר אביי היינו קודם קריאת שם יפקיר כל נכסיו והכרי הזה של טבל נמי בכלל הפקר ויקרא עליו שם מ"ע קודם שיזכה בנכסיו וכיון דבשעת ק"ש לא הוי מ"ע שלו מותר לזכות בי' ולהזהיר עני על שלו היינו היכא דהי' שלו בשעת קריאת שם מ"ע הא ליתא דהא תנן בפ"ק דתרומות התורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה והא מעשרות ותרומות דין אחד להם וזה ברור ומוכרח מהרבה מקומות וכ"כ הרמב"ם בהדיא (בפ"א מהל"מ) כל שאמרו בהן לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה כך אם עישרו מעשרותיהם מעשר וכל שאין תרומתם תרומה כך אין מעשרותיהם מעשר וה"נ מבואר להדיא בפ"ט דבכורות (דף נ"ט) ומעשר קריא רחמנא תרומה דכתיב כי את כל מעשר בני ישראל אשר ירימו לד' תרומה ונ"ל מיני' למעשר ניטל באומד ובמחשבה דכל המעשרות חד דינא אית להו כדמוכח בפ"ק דר"ה לענין חדש וישן וה"נ לענין שאין מעשרין ממין על שאינו מינו וזה פשוט כ"כ עד שאין צורך להאריך בזה והשתא האיך אפשר לומר שיקרא שם מעשר עני בעודו הפקר עד שלא זכה בו הא אין ק"ש מ"ע חל על פיו ובעוד שהכרי הפקר אינו שלו אלא ע"כ האי אי בעי מפקיר לנכסי' דקאמר היינו לאחר ק"ש מ"ע עליו וכיון שהוא שלו בשעת ק"ש כי מפקיר לנכסי' והוי עני הא מ"מ אכתי לא חזי לי' דהא עני נמי מוזהר על שלו ועוד ק"ל אהאי טעמא דאביי דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי ליה הלכך מפריש הע"ה למ"ע הא מ"מ כיון דנחשד שלא להפריש מ"ר מפני הפסד תרומת מעשר שבה מאי מועיל ומאי אהני בהפרשת מ"ע משום דחזי לי' הא המעשר עני גופי' עדיין לא יצא מידי טבל שעדיין טבול למ"ר ות"מ שבתוכו ומה בצע בהפרשתו כיון דעדיין טבול לאחר הפרשה כקודם לו ואכתי באיסורו קאי כדמעיקרא והרי אמרינן בפ"ק דביצה (דף י"ד) ומייתי לה בכמה דוכתי גבי מ"ר שהקדימו בכרי דחייב בתרומה גדולה וה"נ האי מ"ע הואיל ומדינא מ"ר קדמו כמו התם דתרומה גדולה קודמת למ"ר אם הקדים מ"ע למ"ר בכרי חייב במ"ר דכל זמן שלא הפרישו עדיין עומד בטיבלו כמו התם ולא הועיל כלום בהפרשת מ"ע אם אינו מוציא מ"ר המחויב למ"ע זה ובירושלמי פ"ה דדמאי אמר כל הקודם את חבירו חבירו מתחייב בו פי' אתרומה גדולה ומ"ר ומ"ש או מ"ע קאי דת"ג קדמה למ"ר וכן מ"ר למ"ש ומ"ע ואם הקדים המאוחר להמוקדם לו צריך להוציא את המוקדם מתוך של מאוחר וכיון שכן מאי מהני בהפרשת מ"ע של ע"ה כיון שנחשד שאינו מוציא מעשר ראשון מטעם דפרש"י א"כ לא הוציא מ"ר מן המ"ע הזה ועדיין בטיבלו קאי ועומד וכיון שאינו מועיל כלום להוצאת מ"ע בלתי הוצאת מ"ר שלו ממילא אינו מוציא אפי' מ"ע גרידא כיון דאין מועיל כלל הפרשתו בלתי הפרשת תרומת מעשר וחבר הלוקח ממנו בע"כ צריך להוציא נמי מ"ע ואמאי אמר ר"א דא"צ לקרות שם למ"ע של דמאי וכ"ת דהיינו טעמא דא"צ לקרות שם למ"ע משום דאמרינן מסתמא קדמו ע"ה למ"ע קודם למ"ר בשבלים קודם מירוח והא אמרינן התם בפ"ק דביצה דמ"ר שהקדימו בשבלים פטור מת"ג ואיכא למימר ה"ה למ"ע שהקדימו למ"ר בשבלים דפטור ממ"ר ואע"ג דהתם קרא כתיב והרמותם וכו' מעשר מן המעשר ולא ת"ג ותרומת מעשר מן המעשר הא תנן בפ"ק דתרומות אין תורמין מן הלקט וכו' ולא ממ"ש והקשה הר"ש הא פשיטא דחולין גמורים הן ותירץ דאיצטריך היכא שהקדימו למ"ש בשבלים דפטור מת"ג כדאמרינן במ"ר אלמא אע"ג דלא מיעט קרא דולא ת"ג ממ"ש גמרינן נמי מיני' למ"ש דולא ת"ג ממ"ש וה"ה נמי בהקדים מ"ש למ"ר נמי אמרינן ולא מ"ר ממ"ש דמאי שנא מת"ג וא"כ ה"ה נמי דאמרינן ולא ת"ג ולא מ"ר ממ"ע בהקדימו בשבלים דמאי שנא כיון דילפינן חד מחברי' דא"כ י"ל דהאי ע"ה הפריש למ"ע שהקדימו למ"ר בשיבלים דפטור ממ"ר שבו דהא ודאי ליתא דא"כ ל"ל למימר אי בעי מפקיר לנכסי' הפקר נכסיו ל"ל כדי שיהא עני וחזי לי' ובע"כ גם הכרי הזה יהי' בכלל הפקר נכסיו וכדפי' לעיל ואם איתא שמפקירו קודם מירוח בעודו בשבלים הא פטור לגמרי מן המעשרות כדתנן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ואפי' הקדים איהו גופי' וזכה בהו פטור מן המעשרות וכדתניא בפ' הזרוע (דף קל"ד) המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו פי' הבעה"ב גופי' זכה בו מן ההפקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות ועוד אי ס"ד דה"ט דר"א דא"צ לקריאת שם על מ"ע של דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיו קודם מירוח והא הו"ל כל הכרי הזה נמי הפקר א"כ יהיה פטור מטעם זה מכל המעשרות כולן ואמאי אמר דאין צריך לק"ש למעשר עני לחוד ומשום דהוי עני וחזי לי' אפי' ק"ש לת"מ ומ"ש נמי אין צריך דהא הפקר פטור מכל המעשרות כולן ועוד לר"א א"כ בטלת תורת דמאי כל עיקר מהלוקח מע"ה מהאי טעמא גופי' דאי בעי מפקיר לנכסי' קודם שהוקבע למעשרות וחל עליו שם טבל בתבואה ע"י מירוח ובשאר כל פירות כל אחד ואחד לפי זמן הקבוע לו כדתנן בפ"ק דמעשרות א"ו דמיירי בלוקח דמאי מע"ה אחר שהוקבע כבר למעשרות וכגון בתבואה אחר המירוח דהשתא מהאי טעמא דאי בעי מפקיר לכרי לחוד ליכא למימר דפטור מן המעשרות דהא הפקר דלאחר המירוח אינו פוטרו אלא דבמ"ע איכא תקנתא לר"א להפקיע מליתן לעניים ע"י הפקר כל נכסיו והו"ל עני וחזי לי ומש"ה לחודי' א"צ לקריאת שם דדמאי אלא על מ"ע בלבד וכ"ת הא מ"מ אמאי לא נימא אי בעי מפקיר הע"ה לכרי זה קודם מירוח לר"א דאית לי' אי בעי מפקיר וא"כ נתבטל תורת דמאי לגמרי לדידי' וי"ל דמשכחת לה לתורת דמאי לר"א בלוקח מע"ה לאחר מירוח דהפקר דההיא שעתא אין פוטרו והא לא אמרינן מגו למפרע דאי בעי מפקיר את הכרי קודם מירוח דאין מגו אלא במאי שבידו לעשות השתא בההיא שעתא אבל מגו למפרע לא אמרינן כדפי' המפרשים בכמה מקומות בדיני מגו. ולפ"ז לר"א אליבא דה"ט לאביי בפי"א דנדרים לא משכחת לה לתורת דמאי אלא בלוקח מע"ה לאחר מירוח אבל קודם מירוח לא דכיון דבידו אכתי בההיא שעתא להפקיע מידי מעשרות ע"י הפקר אמרינן אי בעי מפקיר וכדפירשתי:

אלא מעשר שני נפרשו משמע דמ"ש אפי' הפרשה וקביעות מקום נמי א"צ גבי נחתום ולא למ"ר ומ"ע דסתם דמאי שאינו נחתום דנהי דא"צ ליתן ללוי ולעני הפרשה מיהו בעי להפקיע מידי איסור טבל כדפי' לעיל אבל גבי נחתומין הקילו במ"ש דאפי' הפרשה גרידא נמי אין צריך והיינו דפריך אלא מ"ש נפרשו ובע"כ היינו טעמא כיון דא"צ להעלותו לירושלים מפני הטורח כדמסיק ובע"כ יאכל כאן משום דסמכינן ארוב ע"ה מעשרין הן הפרשה ל"ל בהא נמי סמכינן ארוב דכיון דסופך לסמוך ארובא בע"כ לגבי מ"ש זה לאכלו חוץ לירושלים תחילתו נמי ארובא סמכינן ואפי' הפרשה אין צריך וק"ל א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לנחתומין להפריש תרומת מעשר של דמאי הא כיון דאינו מפריש אחריו מעשר שני לא תיקן כלום ולא פקע איסור טבל מיני' ועדיין עומד באיסורו כמו קודם הפרשת ת"מ מתוכו דהא בפ"ג דמכות (דף י"ז) תניא אמר ר"י יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורמו ממנו כל עיקר הורם ממנו ת"ג ולא הורם ממנו מעשר ראשון ולא מ"ש ואפי' מ"ע מנין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך ולהלן הוא אומר ואכלו בשעריך מה להלן מעשר עני אף כאן מ"ע ואמר רחמנא לא תוכל אלמא לא פקע איסור טבל מיני' אפי' הפריש ת"ג ומ"ר ועומד באיסור טבל כדמעיקרא עד הפרשת מ"ש וא"כ מאי מהני גבי נחתומין בהפרשת ת"מ לחוד בלתי הפרשת מ"ש שלאחריו ואי משום דויתרו לו חכמים להפריש מעשר שני מפני טורח הפרהדרין מ"מ מה בצע בהפרשת ת"מ בלבד ועוד הא גבי מ"ש הואיל וסופו לאכלו חוץ לירושלים אפי' תחילתן א"צ הפרשה דכסופו כן תחילתו ה"נ נימא כיון דסופו א"צ להפריש מ"ש תחילתו מ"ר נמי א"צ להפריש כיון דמ"מ אי אפשר לך כאן אלא אם כן תסמוך על רוב ע"ה מעשרין הן והא בלא הא לא סגי לאפוקי מידי איסור ולא פקע טיבלא מיניה וי"ל דלמאי דפסק הרמב"ם [בפ"י מהל' מ"א] דאין עון מיתה אלא בטבל שלא הורם ממנו ת"ג ות"מ לבד אבל בלא הורם ממנו מ"ש או מ"ע אינו אלא בלאו בלבד אע"פ שהתוס' בפ"י דיבמות (דף.) נראים כמסתפקים בזה א"ש דאע"ג דהנחתומין אין מפרישין למ"ש אפ"ה איכא תועלת בזה שמפרישין לת"מ דמפקיעין לכרי מעון מיתה אי לא ניתקן ואין כאן תו אלא לאו בעלמא דטבול למ"ש ותדע עוד דע"כ טבול למ"ש לחוד אינו אלא בלאו בעלמא ולא במיתה דאי אכתי קאי עלי' במיתה תקשה נהי דאקילו רבנן גבי נחתומין שלא להעלות מ"ש של דמאי לירושלים מפני הטורח כדמסיק מ"מ למה אקילו לאכלו בלי הפרשה כלל לעולם יפריש דהא בהפרשה ליכא טרחא ואע"ג דסוף סוף יאכל בגבולין מ"מ מהני הפרשה לנתקו מאיסור מיתה דטבל לאיסור לאו בלבד דאוכל מ"ש חוץ לחומה א"ו הטבול למ"ש אין בו איסור מיתה אלא לאו לחוד א"כ לא מהני ההפרשה מידי כיון דסוף סוף יהי' נאכל חוץ לחומה שהוא איסור לאו הפרשה זו ל"ל דהא השתא כשהוא טבול למ"ש נמי אין בו אלא איסור לאו ואפוכי מטרתא ל"ל מ"מ כל זה יש לדחות דאפ"ת דהטבול למ"ש לחוד נמי יש בו איסור מיתה אפ"ה לא הזקיקוהו להפריש מ"ש לנתוקי מאיסור מיתה החמור לאיסור לאו הקל דכיון דקרא עליו שם מעשר שני אי אכלו חוץ לחומה מיתחזי כי חוכא ואיטלולא שקורא עליו שם מ"ש ואכלו חוץ לחומה ועוד הרואה יאמר מותר לאכול מ"ש חוץ לחומה ואתי לידי תקלה שיבואו לאכול מ"ש גמור חוץ לחומה והא דמפריש ת"מ אע"ג דבזה לא תיקן כלום ועדיין איסור מיתה משום טבל עומד עליו כדמעיקרא אפ"ה לא רצו חכמים להקל עליהם יותר משאר כל אדם אלא במו"ש לחוד ומפני הטורח ולא שיהא קולא גוררת קולא אחרת ודי בהא קולא של מ"ש שיש בו משום טורח ועוד דאפ"ה יש בזה תיקון קצת להקל באיסור טבל דנהי דהכרי כולו אינו מתוקן מאיסור טבל הואיל ולא ק"ש מ"ש עליו מ"מ עשרה ממאה שנוטל למ"ר להפריש א' מהם לת"מ מתוקנין דהא ממ"ר עצמו אין צריך להפריש עליו מעשר שני:

לא אטרחינהו רבנן הקשו בתו"י הא אמרינן בהזהב (דף נ"ז) הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל וה"ה למ"ש ונהי דלא אטרחינהו לחללו מיהו בשוה פרוטה ותירצו דלא נ"ל לרבנן לתקוני שלא לעשות כן בדבר אחר ולכאורה דברי תימה הן בעיני מה ראו חכמים להפקיע מ"ש מן הנחתומין לגמרי שיש בו דררא דאיסורא כיון שיש תקנה ע"י חילול על שוה פרוטה ואי משום חששא שלא יעשו כן בד"א הא אפי' אם יעשו כן בד"א אין בו משום דררא דאיסורא כ"כ כיון דמ"מ בדיעבד מחולל מיהו כיוצא בזה מצינו בספ"ג דבכורות (דף כ"ה) דתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר"י בן משולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש ופריך והא פרה אע"ג דקדשי בדק הבית היא אפ"ה אסורה בגיזה ועבודה מדרבנן ומשני שאני פרה דלא שכיחא ולחללה וליפקא לחולין וליגזזה והדר ליקדשה דמיה יקרים וליעבד לה כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ומסיק אימור דאמר שמואל שחיללו דיעבד לכתחלה מי אמר אלמא דחו רבנן איסור גיזה דדבריהם בקדשי בדק הבית מפני תקנת הפרה אע"ג דאית לה תקנתא כדשמואל לחללה על ש"פ אפ"ה לא עשו לה תקנה זו לכתחלה ודחו איסור גיזה של דבריהם כדי שלא לחלל לכתחלה על ש"פ ה"נ דחו לאיסור מ"ש של דמאי דדבריהם מן הנחתומין מפני טורח דפרהדרין הללו אע"ג דיש תקנה להפקיע איסור מ"ש ע"י חילול בדיעבד כדשמואל לא עשו לתקנה זו כדי שלא לחלל לכתחלה על ש"פ שלא יעשו בד"א וטעמא דהכא ודהתם דביטלו איסורו של מ"ש מן הנחתומין וכן התם איסור גיזה מן קדשי ב"ה דפרה מפני לכתחלה דפדיון על ש"פ אע"ג דבדיעבד שפיר דמי כדי שלא לעשות כן לכתחלה בד"א דבהא דבטלו מ"ש מהנחתומין לגמרי נמי איכא למיגזר שלא לעשות כן בשאר דמאי דלאו של נחתומין וגבי גיזה נמי שלא יבא להתיר גיזה בקדשים אחרים דלאו פרה ונ"ל דה"ט דכיון דאי אפשר שלא לבטל א' מהנה או איסור מ"ש של דמאי מן הנחתומין מפני טורח פרהדרין וכן איסור גיזה מן קדשי ב"ה דרבנן מפני תקנת פרה אדומה או איסור חילול על ש"פ דהוא נמי איסור דרבנן לחלל לכתחלה וכיון דהם אמרו והם אמרו והכל הוא מדבריהם בטלו מ"ש אע"ג דאיכא נמי למגזר אטו מ"ש אחר דלאו של נחתומין אפ"ה לא שכיח תקלת מ"ש כ"כ דאינו נוהג אלא במיני תבואה פירות וירקות בלבד ובתקלת גיזה דקדשים ליכא למיחש אלא לתקלת בעלי חיים דבני גיזה נינהו אבל לא בקדשים דלאו בעלי חיים נינהו ולא שכיח כל כך אבל תקלת פדיון על ש"פ שכיח הרבה בין בקדשים ב"ח בין דלאו ב"ח בין במעשר שני ונטע רבעי לפיכך [בטלו] גזירת תקלה דלא שכיח כ"כ מפני גזירת תקלה דשכיח הרבה וכה"ג אמרינן בפ"ו דעירובין (דף פ"ז) גבי קרפף יתר משתי סאתים דבטל לאיסור טלטול מתוכו לים מפני תקלת היתר טלטול לתוכו ואמרינן ומ"ש תוכו שכיח ומתוכו לים לא שכיח והיינו כה"ג דפרשתי לעיל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף