ברכת שמואל/פרשת בלק
|
< הקודם · הבא > |
פרשת בלק[עריכה]
וירא בלק בן צפור וגו'.
ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא וגו'.
הנה בביאור פסוקי הפרשה זו יש הרבה ספיקות ולא נעורר רק קצתם והאחרים נסמוך על המעיין ויבינם המעיין על מכונם בהמשך דברינו, והוא דיש להקשות חדא במ"ש כי רב הוא אינו מדוקדק כלל, כי עיקר יראתו של בלק היה מה שעשה ישראל לסיחון ועוג מלכי האמורי. וביותר יש לתמוה על דברי הזוהר (זח"ג קפ"ה ע"א) דפירש כי רב הוא ולו משפט הבכורה, כד"א בני בכורי ישראל וכו' (שמות ד). קשה מה ענין בכורה לכאן. גם צריך להבין טעם השינוי במאמר בלק לבלעם מה שאמר לכה ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני. ולמה לא אמר הכתוב ג"כ כאן כי רב הוא. גם למה שינה בלעם בלשונו לגנוב דעת עליון ואמר לשון קבה לי, והלא בלק אמר בלשון ארה לי. גם למה מזכיר לשון ארה לשם יעקב וזעם לשם ישראל. אמנם הכל יובן בהמשך א', רק נבאר מתחילה איזה מאמרי רז"ל השייכים לענין זה, ונבוא מענין לענין באותו ענין לביאור הפרשה, והוא דאיתא בגמרא דחלק (סנהדרין קה:) ע"פ ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה. וז"ל הגמרא: א"ר יוחנן מברכתו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו, בקש שלא יהיה להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל, לא תהי' מלכותן נמשכת - כנחלים נטיו וכו', לא יהי' להם מלך בן מלך - יזל מים מדליו, לא תהי' מלכותן שולטת באומות - וירם מאגג מלכו, לא תהא איומה מלכותן - ותנשא מלכותו. א"ר אבא בר כהנא תנא וכולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך. קללה ולא קללות עכ"ל. והנה יש לדקדק היכן מרומז זה בתיבת קללה דקאי דווקא אבתי כנסיות ובתי מדרשות, והר"ב מהרש"א ז"ל בחידושי האגדות כתב: לפי שברכת מה טובו אהליך יעקב היא ראשונה, ובלעם הי' רוצה שלא יהי' להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, וא"כ היא קללה ראשונה, ולכן נקרא קללה לשון יחיד משא"כ קללה שניה כשתצרף להראשונה נקראי' קללות ע"ש. והוא דוחק לפי דעתי. אמנם נ"ל לפרש דע"כ הוא מוכח דפי' קללה קאי אבתי כנסיות בשני דרכים, הא' ע"פ גמרא דברכות (ה.) דיסורין של אהבה מיקרי כל שאין בהם ביטול תפילה וביטול תלמוד תורה, וזהו מקרי כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וא"כ לפי זה אתי שפיר ויהפוך ה' את הקללה לברכה, קללה ולא קללות על כרחך קאי אבתי כנסיות ואבתי מדרשות, והטעם כי אהבך ה' אלהיך ומקרי יסורין של אהבה כל שאין בו ביטול תפילה וביטול תלמוד תורה. משא"כ אי הוי זה קללה ממש שלא יהיה בתי כנסיות ובתי מדרשות לא הוי מקרי יסורים של אהבה, וא"כ קשה למה נאמר כי אהבך אלא ע"כ דקאי אבתי כנסיות וכו'. ודו"ק:
או יאמר ע"פ דאיתא במדרש ילקוט פרשה זו, דדרשו רז"ל כל כוונת הברכות של בלעם על בתי כנסיות ובתי מדרשות, כנחלים נטיו - מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות וכו', אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדים לתוכן כשהן טמאים וטובלין ועולין טהורים, כך בתי כנסיות ובתי מדרשות נכנסי' לתוכן כשהם מלאים עוונות ויוצאים מלאים מצות ע"ש. אמנם בגמרא דחלק דדרשו הני קראי על כמה ענייני'. א"כ לפי דעת המדרש ילקוט הנ"ל נראה דמהפיכת הקללה לברכה שהי' בדעתו לקללה בענין אחד, משא"כ לדעת הגמרא הנ"ל הי' בדעתו לקלל כמה קללות, וכמו שנתבאר לעיל ביקש שלא יהי' מלך בן מלך וכו', ובקש שלא יהי' להם פירות וכו', ונהפכו כולם מתחילה מקללה לברכה, וחזרו אח"כ לקללה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, וא"כ אתי שפיר והכי קאמר דבאמת בלעם כיוון לכל הפירושים, וא"כ לזה אמר ויהפוך ה' אלהיך את הקללה לברכה. קללה ולא קללות דהיינו הקללה של בתי כנסיות ובתי מדרשות ולא שאר קללות, כי כל הקללות הן נכללין בבתי כנסיות ובתי מדרשות, (וזש"ה ולא אבה ה' וגו'. ושמא תאמר כי קללת בלעם לא עשו שום פעולה, לזה אמר כי בעו"ה עשו פרי, והא ראייה כי לא הפך ה' לך אלא קללה לברכה משא"כ שאר הקללות חזרו למקומן):
ואגב זה יבואר משרז"ל בברכות (ח.) אמרי ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה. דווקא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ. כיון דאמרי לי' מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהנו להו, כדאמר ריב"ל לבניו קדימו וחשיכו לביה כנישתא כדי שתורכו חיי עכ"ל הגמרא. ויש להבין היאך יתורץ הקושיא, הא כתיב על האדמה. והנה לפי פשוטו נלע"ד ע"פ מ"ש בזוהר דנטל הקב"ה מעפר בית המקדש וזרע בחוצה לארץ, וכל בתי כנסיות ובתי מדרשות יש בו ארבע אמות מעפר בית המקדש. וא"כ מיושב קושי' הנ"ל דכל בתי כנסיות הוא ממש על האדמה כיון שיש בתוכו עפר ארץ ישראל, ואפשר שזהו כוונת הכתוב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך. כי אז הוא כאלו רגלינו עומדות בשעריך ירושלים וק"ל. ובאופן אחר נראה לומר ע"פ מ"ש במדרש ילקוט פ' עקב: כימי השמים על הארץ לעולם הבא, אשר נשבע וגו' לתת לכם אין כתיב כאן אלא להם, מכאן למידין לתחיית המתים מן התורה. ולכאורה אינו מובן, אמנם איתא בפ"ד דגמרא דמגילה (כט.): עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבח"ל שיהיו קבועים בארץ וכו'. והנה ע"פ מדרש ילקוט הנ"ל הבטיח הקב"ה אותנו שיאריך ימינו על האדמה אפילו שלא נתן לנו עתה אלא שיתן לנו ולאבותינו לעתיד לבא, אפילו על האדמה הנ"ל יאריך ימינו כשנקיים המצוה ובתי כנסיות יהיו ג"כ לעתיד בארצינו, ומקרי עכשיו על האדמה ממש אשר נשבע לתת להם לעתיד, וא"כ מבואר הגמרא הנ"ל דא"ל לר' יוחנן איכא סבי בבבל. תמה ואמר למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה כתיב. דהיינו לעתיד כשיהיו בארץ ישראל יקויים למען ירבו ימיכם, כשיתן להם א"י, וכמ"ש בילקוט מכאן לתחיית המתים. אבל עכשיו בח"ל עדיין לא מקרי על האדמה, וא"כ תמה היכי איכא סבי בבבל. כיון דאמרו ליה דמקדמי ומחשכי לביה כנישתא, אמר היינו דאהנו להו. כי זהו ממש על האדמה כיון דמקיימו המצוה זו באין כל הבתי כנסיות לעתיד לבא בא"י, ושפיר קרינן ביה על האדמה ודו"ק:
ומעתה נבוא אל ביאור הפרשה, ולבאר הדקדוקים שהערנו לעיל עם זה שאמרנו בשם הזוהר כי רב הוא. לו משפט הבכורה, כד"א בני בכורי ישראל. והוא דמואב ראה את כל אשר עשה ישראל לאמורי שהוא מן שבעה אומות שנתן הקב"ה לישראל בעוה"ז, משא"כ ג' אומות קיני וקניזי וקדמוני שהן עמון ומואב ואדום שיתן לע"ל לישראל. והיו המואבים סבורי' שגם עתה יכבשו את הג' אומות, ובפרט שראה מה שעשה לאמורי ובתוכם היו ארץ עמון ומואב שטיהרו בסיחון, והיו מתייראים שיכבשו גם את כל מואב ושארי האומות כי רב הוא, שישראל הוא בכור, וכדין קיבלו הברכות ולא בעוקבה ומרמה כשם יעקב כי אם כדין ונקרא בשם ישראל, והנה בברכות יצחק שבירך ליעקב אמר יעבדוך עמים וגו' הוי גביר וגו' מברכיך ברוך ואורריך ארור. וזש"ה ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא. שהוא הרב והבכור ע"פ פירוש הזוהר. וז"ש ויקץ מואב מפני בני ישראל דייקא, ולכן ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו' כל ארץ מואב את כל סביבותינו, ולכן מחמת הספק הזה שלח אל בלעם לעמוד על דעתו אם יעקב הוא הרב וקיבל הברכות כדין, וא"כ לא יוכל לארר את ישראל, כי בברכת יצחק ליעקב כתיב אורריך ארור. ודרשו רז"ל דקאי אבלעם (ועיין בתרגום יונתן) ולכן שלח בלק לבלעם הנה עם יצא ממצרים הנה כסה. כיבש לאמורי שהיו עין הארץ, ועכשיו הוא ממולי ג"כ להכריתינו, ועתה לכה נא ארה לי. ולא אמר הלשון כי רב הוא שמא יבין בלעם כפירוש הזוהר שהוא הבכור וא"כ לא יכול לקללו, ולכן אמר רב ועצום הוא ממני, כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו'. ואפילו נגד העם הזה, כי ס"ל דלקח הבכורה שלא כדין ולא תחול עליו ברכת אביו במה שאמר אורריך ארור ומברכיך ברוך, וא"כ אתה יכול לקלל אותם. והנה בלעם לרוב תשוקתו ושנאתו שינה בלשונו ולא אמר שהוא עצום אלא סתם לכה קבה לי ולא אמר לשון ארה לגנוב דעת עליון, כי י"ל קבה אינו בכלל הברכה, והשיב לו הקב"ה לא תאור את העם כי ברוך הוא, ויקויים בך אורריך ארור וכו'. כי כדין קבלו הברכות, ולכן אמר הכתוב שאמר בלק לכה ארה לי יעקב דייקא, אבל שם ישראל וודאי לא תוכל לאררו כי שם יעקב הוא מורה על שנטל שלא כדין הבכורה והברכות מעשו, משא"כ שם ישראל הוא מורה שנטל כדין הבכורה והברכות, וא"כ לא תוכל לארר את ישראל כי אם זעם בעלמא כדי שתוכל לגרשו, וכדאיתא בתרגום מה אקוב ליעקב לא קבה אל, שהסכים הקב"ה על הברכות ואמר בני בכורי ישראל, ומה אתרכיה בשם ישראל לא תרכי ה' ודו"ק:
ולבא לביאור שאר פסוקי הפרשה, והוא דיש לדקדק בפסוקים האלו במ"ש וישא משלו ויאמר מן ארם ינחיני בלק ומהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה לי ישראל. מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה' כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורינו הן עם לבדד וכו'. דיש להבין חדא למה הזכיר שם יעקב ושם ישראל. ועוד קשה למה נקט שם א"ל ושם יהו"ד, הי' לו לקצר ולכלול מה אקב ואזעום לא זעם ה', גם הנתינת טעם במ"ש כי מראש צורים אראנו וגו' אינו מובן. גם הפסוק הן עם לבדד ישכון וגו' אינו מדוקדק לכאורה תיבות לבדד היל"ל בדד ישכון, אמנם ליישב כל זה נקדים הקדמה נפלאה מה שמצאתי בספר האמונה והבטחון להרמב"ן, וכבר זכרנו הקדמה זו בחיבור זה כמה פעמים, והוא מפתח גדול לבאור כמה מקראי קדש ומאמרי רז"ל, והוא דכתב הרב ז"ל בפרק י"ג וז"ל: לפי שהי' גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתידי' האמהות שרה רבקה רחל לאה להנשא להאבות, והאותיות של האמהות הן י"ג גימטריא אח"ד. ואותיות של האבות הם י"ב דהיינו אברם יצחק יעקב, ולכן הוסיף הקב"ה אות ה' לאברהם, וכדי שיהי' מספרם של שמות האבות גם כן י"ג כמנין אח"ד כמו מספר האותיות של האמהות. נמצא מספר שם האבות והאמהות הן כ"ו מספר שם הוי"ה. ואח"כ קרא הקב"ה ליעקב בשם ישראל, ושם יעקב הוא טפל ושם ישראל הוא עיקר, וא"כ ניתוסף עוד חמשה אותיות ויהיה מספר הכל ל"א אותיות מספר א"ל. ואיתא בזוהר כשישראל הן בגלות ובשפלות נקראי' בשם יעקב וכשהן בא"י ובשלותן נקראי' בשם ישראל. וא"כ לפי זה יובנו הכתובי' הנ"ל בדקדוק נכון, והוא דבלק אמר לבלעם לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל. והוא דהי' מסופק באיזה שם שהם נקראים עכשיו, אי בשם יעקב והן אינם עושין רצונו של מקום או בשם ישראל והן עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא, ולכן שלח בלק לבלעם שיקללם או בשם יעקב או בשם ישראל. והשיב לו בלעם דבממה נפשך אין אני אוכל לשלוט בהם, מה אקוב לא קבה אל. אם נקראים ישראל א"כ אז מספרם ל"א אותיות נגד שם א"ל, ואם כן לא קבה אל. לא מניח לקוב אותם. ואם נקראים בשם יעקב אם כן אז הוא מספרם כ"ו שם הוי"ה, וא"כ ומה אזעום לא זעם שם יהו"ד שהוא הוי"ה, אינו מניח לזעום עליהם, ומפרש ואזיל מאיזה טעם שלא יוכל לקללם, ואמר כי מראש צורים אראנו אלו האבות שהן א'ברהם י'צחק י'עקב (וי'שראל) [ר"ת איי"י כמנין א"ל] ומגבעות אשורנו אלו האמהות ש'רה ר'בקה ר'חל ל'אה והן יחד מספר כ"ו מספר שם הוי"ה, ומסיים הן עם לבדד ישכון. והוא דאיתא בבחיי וז"ל: כי מלת בדד כוללת בדד וכולל לבדד, לרמוז על ישראל שהן אחד, שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד. והן דבוקים בה' אלהינו ה' אחד. ובהקב"ה כתיב ה' בדד ינחינו וגו'. ובישראל כתיב וישכון ישראל בדד עין יעקב. ולכן הלמ"ד היא תלויה כאלו כתיב הן עם בדד, והן עם ששייכים ומדובקים לבדד, וא"כ יהי' המשך הפסוקים בתכלית הדקדוק, כי מאחר שמראש צורים אראנו אלו האבות שהן מספר י"ג גימטריא אח"ד, ומגבעות אשורנו אלו האמהות שהם ג"כ במספר אח"ד, ולכן אמר הן עם לבדד מלשון אחד וקרינן הן עם בדד מלשון אחד, והוא כולל כל התורה כי תורה אחת היא מאל אחד, וכמ"ש הבחיי ז"ל עיין שם ודו"ק:
אמנם עדיין חל עלינו ליישב מה שהערנו דלמה מזכיר לשון ארה בשם יעקב, וזעם אצל ישראל, ואגב זה ניישב ג"כ מ"ש הכתוב מי מנה עפר יעקב ומספר רובע ישראל. דיש לדקדק ג"כ שם דלאיזה צורך מזכיר השני שמות הללו יעקב וישראל, גם י"ל בפסוק מה טובו אהליך יעקב ואצל ישראל משכן. והנלע"ד דהכל יבואר בהמשך דברינו בקנה אחד, ואגב יבואר מדרש תמוה באיכה וז"ל: כל רעיה בגדו בה (איכה א, ב). אלו מיכאל וגבריאל, אמר ה' מי חביב ביותר, אמרו ישראל ואח"כ מקדש עכ"ל. והוא צריך ביאור דמהיכי תיתי לומר דהמקדש יהיה חביב יותר מן ישראל. אמנם יובן הכל בהקדים מדרש ילקוט בישעיה: כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'. בבניינה העמידה לי רשעים: אחז, מנשה, אמון וכו', אבל בחורבנה העמידה לי צדיקים: דניאל וחבריו, עזרא ומרדכי. ועפ"ז נ"ל לפרש המ"ר פ' בראשית וז"ל: והארץ היתה תוהו ובוהו, אלו מעשיהם של רשעים. ויאמר אלקים יהי אור, אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ הקב"ה יותר, כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב. הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ יותר. ולכאורה הוא תמוה ונתקשו בו כל המפרשים ראשונים ואחרונים מהיכי תיתי יעלה על הדעת לומר דהקב"ה יחפוץ במעשיהם של רשעים יותר ממעשיהם של צדיקים. ולדרכינו יובן הכל והוא דהלא כתבנו דבשעת בנין הבית היו הדורות רשעים משא"כ בחורבנה היו צדיקים, והנה אמרו רז"ל דהב"ה הי' תאב בבנין המקדש קודם בריאת העולם. וא"כ לעולם יש טובה ורעה, דאם בית המקדש בנוי אזי הדורות הם רשעים. ואם הוא חרב אזי הם צדיקים. ואם כן אין אנו יודעין באיזה משני דברים הנ"ל חפץ יותר, אם במעשה הרשעים כדי שיהיה הבית המקדש בנוי, או יש לומר דחפץ הקב"ה יותר במעשיהם של צדיקים אף כשהבית המקדש הוא חרב, ולכן צריך להביא ראייה מן המקרא, מאחר דאמר קרא וירא אלהי' את האור כי טוב. שמע מינה דבמעשיהן של צדיקים חפץ הוא יותר אף שבית המקדש הוא חרב, ונ"ל דלכן נרמז תיכף בפסוק החורבן בית המקדש, כמו שדרשו רז"ל והנה תוהו זה בבל וכו'. כי מאחר דהקב"ה הוא חפץ יותר במעשיהן של צדיקים יותר מבנין המקדש. וא"כ לפי זה המדרש איכה הוא ג"כ מבואר על נכון, והכי קאמר כל רעיה בגדו בה זה מיכאל וגבריאל שרצו בחורבן בית המקדש, אמר הקב"ה מי חביב לכם ביותר ישראל או מקדש, אמרו ישראל. והוא דישראל הן צדיקים בחורבנן משא"כ כשבית המקדש הוא בבניינו שעמדו רשעים, ע"כ רוצי' מיכאל וגבריאל לחורבן ב"ה, ולמדו מבריאת העולם וכאמור. ועתה נבא לביאור פסוקים הנ"ל, והוא דכבר כתבנו לעיל בשם הזוהר כשישראל עושים רצונו של מקום נקראים בשם ישראל וכשאין עושין רצונו של מקום אזי נקראים בשם יעקב, כך הוא הגי' במפרשים ובמ"ר. משא"כ לדעת הזוהר דהביא דכשהן בגלות בעמא אוחרא נקראי' יעקב וכשהן בא"י נקראי' ישראל, דוגמא כשהצדיקים בעולם נקרא הקב"ה בשם הרחמים בהוי"ה, משא"כ כשהן רשעים אזי נקרא הקב"ה בשם אלהים דין ע"ש. וא"כ יאמר הכתוב מה טובו אהליך כשהוא בנוי ונקרא אהל זהו טוב, אבל שם יעקב הוא לגריעותא כי כשנקראים בשם יעקב הם רשעים, וכמו שנתבאר לעיל כשהבית מקדש קיים העמידה לו רשעים, משכנותיך ישראל ר"ל כשנתמשכן המקדש ונחרב הב"ה אז היו נקראים בשם ישראל והעמידו צדיקים, ועל כן אמר בלעם לבלק אתה אמרת שאני אקלל לישראל כשהם בשם יעקב וגם אזעום כשהם נקראים בשם ישראל, מה אקוב ליעקב בשם אלהים, ומה אזעום לישראל בשם ה' מדת הרחמים, כי כשהן בגלות הן נקראים בשם ישראל ואז הם צדיקים, וכשהם נקראים יעקב אזי הב"ה מכפר עליהם ואין אני אוכל לקללם בממה נפשך, או כשנקראי' בשם יעקב נקראי' צדיקים לדעת הזוהר ודו"ק:
והנה להבין מ"ש בלעם: נאם הגבר שמע אמרי אל וגו' והיה אדום ירשה ומחץ פאתי מואב והאביד שריד מעיר וירא את הקיני וגו'. והוא תמוה כי לכאורה אין להם שייכות להדדי, כי מה לו שהזכיר בכאן מפאת אדום ומואב וישמעאל, וביותר קשה כי מה שהזכיר בכאן השבח באמרו וירא את הקיני כמ"ש רש"י קשה פשיטא דמה ענין זה לכאן. ולהבין הפסוקי' הנ"ל צריכין אנו ג"כ לפרש הפרשה שלפניו, לא איש אל ויכזב וגו'. ההוא אמר ולא יעשה וגו'. הנה ברך לקחתי וגו' לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. והוא דיש לדקדק בפסוקי' האלו דלכאורה כפל בלשונות במלות שונות, באמרו לא איש אל ויכזב, ואח"כ אמר ההוא אמר ולא יעשה. גם י"ל דלמה מזכיר בכאן שני השמות לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. והי' לו לקצר ולומר לא הביט און ועמל בישראל או ביעקב. גם דברי רש"י שפירש ולא ראה עמל לשון עבירה, שהקב"ה אינו מדקדק אחריהם, קשה באמת למה אינו מדקדק עמהם וכי משוא פנים יש בדבר. גם מ"ש ה' אלקיו עמו אינו מובן, והנה חוץ לדרכינו לפי הפשט נ"ל ע"פ מ"ש רז"ל במ"ר לא איש אל ויכזב לטובה, ההוא אמר ולא יעשה לרעה. ואפשר שזהו כוונת הכתוב לא איש ויכזב כשהוא לטובה. וכשהוא לרעה ההוא אמר ולא יעשה. ומפרש ואזיל למה כן כי הנה ברך לקחתי ולא אשיבנה שהוא לטובה, אמנם לרעה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, אלא הקב"ה מהפכה מרעה לטובה, ולא ראה עמל בישראל, והקב"ה אינו מדקדק עמהם, וכביכול עמו אנכי בצרה, ולזה אמר כי ה' אלהיו עמו, וראיי' ותרועת מלך בו דייקא, והוא דבלעם הי' רוצה לומר כלם. וכדאיתא בתוספות פ"ק דברכות (ז.), אלא דהקב"ה עשה מלאך בפיו והיפך האותיות כל"ם לאותיות מל"ך, ולכן אמר ותרועת מלך בו, והקב"ה היה מהפך הקללה לברכה. (עיין לעיל ריש פ' בראשית מ"ש שם).
ולדרכינו יבואר באופן אחר, בהקדים תחילה מדרש ילקוט פ' שמות וז"ל: לך ואספת זקני ישראל. לא במקום אחד ולא בשני מקומות חילק המקום כבוד לזקנים, בכל מקום אתה מוצא שהקב"ה חלק כבוד לזקנים, אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. רשב"י אומר מנין שלעתיד לבא חולק הקב"ה כבוד לזקנים, שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו'. נגד מלכיו ונגד נביאיו לא נאמר אלא נגד זקיניו כבוד, והלא דברים ק"ו ומה הקב"ה עתיד לחלוק כבוד לזקינים עאכ"ו בשר ודם שצריך שיחלוק כבוד לזקינים עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה ואינו מובן, דלמה לא יליף האי ק"ו מהעוה"ז שהקב"ה חילק כבוד לזקנים במצרים וכו', אמנם הכל יובן בהקדמה אחת דאיתא בזוהר בראשית, דשאל פילוסוף אחד לר"א הא דאמריתון ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, עוד בישראל אינו קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם. א"כ לימא ג"כ דכתיב גבי קב"ה כי בכל חכמי הגוים מאין כמוך. הא בחכמי ישראל איתא כמוך, והשיב ר"א שפיר קאמרת דכל מה שהקב"ה עושה אף הצדיקי' יכולין לעשות כן, מה הקב"ה מחייה מתים וכו', ולא עוד שהקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה, שנאמר מושל צדיק ביראת אלקי'. עיין שם באורך. א"כ מכח דיוקא ולא קם דנרמז מעלת בלעם שהי' יודע דעת עליון יש לטעות ח"ו ולומר ב' רשויות יש בישראל ח"ו כמו הקב"ה, ובאמת קאי אהצדיקים, וא"כ בזה יובנו הכתובי' כי אמר בלעם בעצמו אל תחשוב לומר דישנו ב' רשויות כשאלת האי מין הנ"ל, לכן אמר לא איש אל וגו'. ר"ל שלא יש בישראל איש שהוא אל אלא הקב"ה הוא לבדו, ולכ"א ההוא אמר ולא יעשה ולכן ברך לקחתי ולא אשיבנה, ושמא תאמר הא מדיוקא מהפסוק ולא קם נביא וגו' משמע דבישראל אינו קם אבל באומות קם כמו כן ג"כ נימא ח"ו כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך הא בישראל יש כמוך וכקושי' האי מין, לזה אמר כי הדיוק הזה קאי אהצדיקי' שבין ישראל אע"ג שהקב"ה הוא גוזר גזירה על ישראל כשחוטאי' הצדיק בא ומבטל, ולכן אמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ממש, כי הצדיק הוא ממש ה' אלהיו והקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלה, ולכן לרעה ההוא אמר ולא יעשה. וק"ל:
ובזה יובנו ג"כ הפסוקי' הנ"ל רק נקדים המדרש דבשעת מתן תורה חזר הקב"ה על אדום ומואב וישמעאל שיקבלו התורה, ולא רצו מואב לקבל משום דכתיב לא תנאף, ואדום לא הי' רוצה לקבל התורה משום דכתיב לא תרצח, וכתיב גבי' ועל חרבך תחיה. וישמעאל לא רצה לקבל משום דכתיב לא תגנוב והם גנבוהו ליוסף. וידוע מ"ש רז"ל דהעמיד הקב"ה נביאי' לאומות העולם כדי שלא יאמרו אלו היו לנו נביאי' כמו ישראל היינו ג"כ מקיימים המצות והתורה, וא"כ א"ש ואמר בלעם נאם שומע אמרי אל וגו'. והוא יודע דעת עליון, ע"כ ומחץ פאתי מואב. והיה אדום ירשה לישראל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר. וכתב התרגום יונתן זו קושטנדינ"א רבתא שמושל בה ישמעאל ויכבשם לעתיד לבא מלך המשיח וידונו לע"ל על שלא קבלו התורה. ומעתה ג"כ מיושב מה שהקשינו דלמה ליה להזכיר כאן מעלת יתרו, אכן למ"ש א"ש והוא דאחר שהתנבא על מפלת אדום ומואב וישמעאל על שלא קבלו התורה, חזר אל הקיני שהוא יתרו כששמע שנתן הקב"ה התורה לישראל, בא ונתגייר וקיבל עליו התורה והמצות, ולכן שבחו ואמר איתן מושביך וגו' על שקבלת התורה ולא עשית כמו שלשת האומות כנ"ל. וא"כ מבואר ג"כ המדרש ילקוט הנ"ל, והוא דכבר אמרנו דהצדיקים בעוה"ז דומין הן כמו הקב"ה, ואדרבה הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה, וא"ש בשלמא בעוה"ז מראה החלוקת כבוד שהצדיקים חשובי' כמותו כביכול, משום חשש ע"ז כדי להוציא מטענות המינים הנ"ל, אכן לע"ל כתיב וחפרה הלבנה ותתבטל הע"ז, ויהי' ה' אחד ושמו אחד, ואעפ"כ יחלוק הקב"ה כבוד לזקינים א"כ שפיר קאמר קל וחומר ומה הקב"ה חולק כבוד לזקנים ק"ו בשר ודם שצריך לחלוק כבוד לזקנים ודו"ק:
אמנם ליישב למה מזכיר שם יעקב וישראל כמש"ה לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. נקדים תחילה מאמר התמוה מאוד והובא בזוהר ריש פרשת אחרי מות וז"ל: ר' חזקיה פתח ואמר לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו וגו' כי בראותו ילדיו יקדישו שמי. מאן אינון ילדיו אלא אינון חנניא מישאל ועזריה דאפילו גרמייהו לגו אתון נורא יקידתא לקדשא שמי', לא עתה יבוש יעקב מאי בעי הכא יעקב והא כתיב ויהי בהם מבני יהודא דניאל חנני' מישאל עזרי'. בני יהודא אקרון ובגין כך לא עתה יבוש יהודא מיבעי ליה. אלא הכי תנינן בההוא שעתא דאכפיתו למנפל בנורא כל א' ארים קליה ואמר נגד כל אינון אנפין דמלכין ואפרכיא. חנניא אמר ה' לי לא אירא גו', מישאל אמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' כי אתך אני וגו'. בההוא שעתא כולהו שמעו שמיה דיעקב תווהו וחייכו בליצנותא. עמד עזריא ופתח שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ביה שעתא כנש קב"ה את פמליא דיליה, אמר לון במאן מלה מאינון מלין דאמרו אלין תלתא צדיקיא אשיזיב לון. פתחו כולן ואמרו וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ. ביה שעתא אמר הקב"ה כורסיא דילי בההוא מלה די דכולהו חייכין בה אשזיב להון, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, כמה דקאים יעקב לגבי אברהם בנורא יקום השתא לגבי מלין אלין, הה"ד כה אמר ה' לבית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב מההוא כיסופא דליצנותא עכל"ה. והוא תמוה דמה הי' ענין הליצנות, וגם למה באותה שעה כששמעו שהזכיר משאל השם יעקב פתחו בליצנותא ולא מקודם לכן או אח"כ ושארי דקדוקים יתבארו בע"ה בתוך דברינו. והנלע"ד לפרש המאמר הלז עם הפסוקים הנ"ל בהקדמה אחת, דאיתא בעשרה מאמרות מאמר חקור דין פי"א ופי"ד מענין עבירה לשמה דהפליגו חז"ל בה עד שדרשו לומר דגדולה היא עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה. והאריך שם בענין זה, ומדבריו למדנו דיעקב שנשא שתי אחיות היה עבירה לשמה, לתקן חטא של גילוי עריות מה שחטא אדה"ר שבא על חוה ביום בערב שבת וגרם לבריאת המזיקים, והוכרח יעקב לתקן והוציא שני טיפין של קדושה וכו'. והעושה עבירה לשמה הוא פטור מטעם דהוא כמו שמירה בבעלים, כי כביכול השכינה עמו והשכינה מסכמת לזה, כנראה מן בריאת המזיקין שבראם הקב"ה, דלכאורה הי' עבירה בבריאתן שמזיקים את העולם, אמנם כוונת הקב"ה ומחשבתו היתה לטובה, ועשה עבירה לשמה כדי שיפחד בני אדם מפניהם, על דרך והאלהים עשה שיראו מלפניו, ויקיימו התורה והמצות, וע"כ העושה עבירה לשמה הוא פטור כי זהו ממש פשיעה בבעלים, וכאלו הקב"ה הי' עמו במעשה, ועיין שם בכמה דוכתיה וכ"כ גבי דוד וישראל שעשו עבירה כדי להראות תשובה לרבים וליחיד והוי כמו עבירה לשמה. וא"כ עכשיו מבוארים הכתובים הנ"ל ואמר לא הביט און ביעקב אבינו במעשה ב' אחיות, ולא ראה עמל בישראל במעשה העגל, כי לא נחשב להם לחטא, וקשה למה, לזה אמר כי ה' אלהיו עמו עם יעקב ועם ישראל, כי הקב"ה עשה ג"כ עבירה לשמה, ובה תראה ותרועת מלך בו ר"ל כאלו עשה שותפות עמהם, וא"כ הוי כמו שאלה בבעלים כדין השותפים שאמרו שמור לי ואשמור לך, והן פטורים וק"ל:
ומעתה הזוהר הנ"ל הוא מבואר, והוא דיעקב עשה עבירה לשמה וחשיב לי' הקב"ה לטובה והיה מטתו שלימה, ועי"ז אמרו בניו קודם מותו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד. וראה שמטתו היא שלימה ולא היה שום פסול במטתו, וע"י שהיתה מטתו שלימה לכן ניצל אברהם מכבשן האש וכן חנניא מישאל ועזריה, כדאיתא במדרש חזית שבתחילה אמר יחזקאל ודניאל להם שאינן צריכין לקדש שם שמים, חבי כמעט רגע לפי שלא היה בצלם נ"נ בליטה אלא אנדרטיא בעלמא, והן סמכו על הקב"ה שיצילם וא"כ הוי גבייהו ג"כ כמו מצוה שלא לשמה, אבל אח"כ כששאל יחזקאל ואמר בשם ה' שלא יצילם, אמרו להוי ידיע בין יציל או לא יציל לא נפלח וכו'. ע"כ וא"כ האומות ששמעו מתחילה מחנניא ה' לי לא אירא, וסמך עצמו שיציל אותם, א"כ הוי מצוה שלא לשמה, ולכן באותו הפעם לא פתחו בליצנותא כי ס"ל שמא באמת מצוה שלא לשמה הוא טוב, דאזלינן בתר המעשה, ואף דהמחשבה אינו לטובה מ"מ לפי הנראה דהמעשה הוא לטובה. אמנם אח"כ ראו שמישאל אמר ועתה אל תירא עבדי יעקב וכו'. דמשמע עבירה לשמה עדיפא, תווהו ופתחו כולם בליצנותא, דמשמע מזה דדברי מישאל סתרי אהדדי, דלפי דברי חנניה משמע דמצוה שלא לשמה הוא עדיף וכמש"ל, אכן השתא דשמעו שלא הוצרכו לקדש השם ולעשות מצוה שלא לשמה, דאי ס"ד מצוה שלא לשמה הוא מדרכי המקום דבתר מעשה אזלינן ולא בתר המחשבה, וא"כ חייכי בליצנותא על יעקב היאך פדה את אברהם והלא אצלו עבירה היתה, ואיך היה מטתו שלימה, דאין לומר דמחשבתו היה לטובה, דהא השתא קיימינן דאזלינן בתר המעשה ולא בתר המחשבה, וא"כ כשאזלינן בתר המעשה אז לא הוי מטתו של יעקב שלימה, וא"כ איך ניצל אברהם בזכותו. והנה הקב"ה הראה להם שגדולה היא עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ואף לסברתם יגין יעקב על חנניא מישאל ועזריא להצילם אף שיעשו מצוה שלא לשמה בזכות יעקב, ולכן אמר ואתה אל תירא עבדי יעקב כי אתך אני ממש במלאכתיך בבריאת המזיקין דילפינן מדרכי המקום, וא"כ אין חטא ביד יעקב במה שנשא ב' אחיות לכפר על עון ג"ע של חטא אדה"ר ולכן פתח עזרי' ואמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. להורות שמטתו היתה שלימה, ואמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד, ואם כן לפי זה כיון דמוכח דמטתו היתה שלימה שפיר הוי ניצול אברהם בזכות יעקב, וכן בניו ינצלו בזכותו בכל דור ודור כי בראותו ילדיו יקדשו שמי וינצלו בזכותך, ואף דקצתם נהרגו על קדושת ה' והן נעשין תמורה כמו בלופינוס קיסר כמ"ש רז"ל, ולכן לא יבוש יעקב מההיא כיסופא ויבוא בזכותו הגואל ב"ב אכי"ר: