ברכת רצ"ה/קכד
|
< הקודם · הבא > |
ע"ד הג"פ שגירש המגרש יעקב בן יוסף ישראל דמתקרי יאסל את אשתו ואח"כ באיזה שבועות הוציא לעז שמסר מודעא וביטל הגט בפני שני עדים והנה העד האחד נגבה עדותו בב"ד והשני לא נגבה עדותו יען כי רצה סך חמשה רובל בעד עדותו באמרו שזה יהי' עבור נסיעתו הנה. ויען חשבנו כי לא יעלה הוצאות רק מעט לא קבלנו עדותו מחשש פסול נוטל שכר להעיד בשגם לא הי' מי שיתן לו המעות אשר בקש רק בעד ההוצאות כפי הנישום ערך א' רובל ולא נשמע ממנו רק דרך כלל שבא המגרש ואמר לו ולהעד השני דברים נגד הגט ויותר לא הי' רצונו להגיד ולהעיד בב"ד עד שינתן לו המעות אשר בקש אולם העד השני העיד כזה שבא להב"ר לשאול מה את המגרש וראה כי התחילו לכתוב הגט והי' כבר נכתב איזה שיטות ג' או ד' ואמר לו המגרש צא עמי לחוץ ואשיב לך והי' הוא והעד השני הנ"ל ואמר להם בזה"ל הגט שכותבין בטל ומבוטל [בלשון עמינו דער גט איז בטל ומבוטל] כי אין אני עושה זאת רק בעבור שאוכל לקבל המעות. וכפי הנשמע הושלש כל מעות הנדה של הזוג אצל שליש שבאם יהי' מניעה מצדו ינתן כל המעות לידה ואם כי לא נתברר זה בעדים ניכרים הדברים שכן הי' וכן שמענו מצד האשה וכן נאמר לנו שקודם הנתינה כאשר לא רצה המגרש לבטל שנית המודעות בדברי הבל כי א"צ לבטל המודעות שנית וכי ידע זאת שהי' הרבה פעמים אצל כתיבות ונתינות גיטין והלך לו המסדר הזכיר' אותו האשה מההשלש' ותוקפ' ולא שמע ורק אח"כ באו אנשי ביתו ודברו אליו וביטל שנית המודעות כנהוג ונתן הגט ע"כ תוכן השאל':
והנה השאל' הזאת סובב הולך על שני הענינים ע"ד הביטול שאמר שהגט הוא בטל ומבוטל באמצע הכתיב' ועל האונס הממון שהי' מושלש שינתן הכל להאש' עם המודעא שאמר להעדים שעושה הכל מפני האונס הנ"ל ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי בעזה"י אשר מאתו אשאל' עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו:
הנה כבר נודע מחלוקת הפוסקים הקדמונים ז"ל אי מהני ביטול לגט עצמו דדעת הרמב"ם ז"ל ודעימי' דיוכל לבטל גופו של גט ורבים מהקדמונים ז"ל חולקים בדבר דלגט עצמו כיון שכבר נכתב ל"מ ביטול כלל דהרי"ז כאומר על ס"ת שנכתב לשמה שהוא מבטל שיהי' שלא לשמה עיין בדבריהם ז"ל ומחלוקתן תלויה בשינוי הגרסאות בש"ס דגיטין דף ל"ב אהא דאמר ר"נ חוזר ומגרש בו דיש גורסין ניהו דבטלי' מתורת שליח גיטא גופא מי קא בטיל דהיינו דאינו יכול לבטל הגט בעצמו כלל והגירסא השניה היא ניהו כו' מתורת גט מי בטליה ועיין בתוס' שם ובקידושין דף נ"ט ועיין בבעל התרומה שגורס לפי הגירסא השניה גיטא גופא מי מבטל או קביטל [כצ"ל דכפי הכתוב לפנינו אין לדבריו הבנה] והוא הוא שמוסב על הבעל שלא ביטל רק השליחות ולא גוף הגט אבל באמת אם הי' אומר בפירוש שמבטל גוף הגט או היכי שא"א לפרש דבריו על השליחות כגון שתופס גט בידו ואמר גט זה בטל הגט גופא נתבטל וא"י לגרש בו לעולם וזהו דעת הרמב"ם ודעימיה ז"ל ועיין בפוסקים ז"ל שביארו טעמם דאף דפשיטא דאין אדם יכול לבטל מעשה שכבר נעשה מ"מ בגט כיון שעדיין חסר הנתינ' ל"ח גמר המעש' ומהני ביטול ועיין בתוס' גיטין דף פ"ח שכתבו בהך דדלמא אמלוכי אמליך שפירש"י ז"ל דנתבטל הגט שהקשו דהרי אנן קיי"ל דחוזר ומגרש בו ותירצו בשם הר"ר עזרא הנביא דדוקא כשכבר נגמר הכתיב' א"י לבטל הגט אבל כשלא נגמר עדיין הכתיבה בטל וא"י לגרש בו עוד ועיין ברמב"ן ז"ל גיטין דף י"ח שכתב ג"כ כנ"ל והוסיף דבבטלו אחר הכתיבה ורק שלא נחתם ג"כ מהני הביטול להגט וטעם החילוק לדעתם דס"ל דכתיבת הגט הוא מעשה בפ"ע וחשוב נגמר המעשה ולכך דוקא כשנגמר א"י לבטלו אבל כשלא נגמר ג"כ מעשה הכתיב' מהני ביטולו ולפי מה שביאר הרמב"ן ז"ל בעינן לענין שלא יהי' מועיל ביטול גוף הגט שיהיה נגמר כל מעשה גוף הגט היינו הכתיבה וגם חתימות העדים. וביאור דבריו ז"ל לדעתי דאף דאנן קיי"ל כר"א דע"מ כרתי וכשר א"כ בלי עדי חתימה מ"מ כיון דבעינן עדים בגט דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ כל זמן דליכא עדים לא נגמר מעשה הגט ורק כשחתמו העדים ויכול למסרו לה בינו לבין עצמה שפיר חשוב נגמר מעשה הגט דאין חסרון עוד במעשה הגט ורק שלא נמסר. ולפ"ז כ"ז לדעת רוב הפוסקים ז"ל דגם לר"א מ"מ גם ע"ח כרתי ועיין בטוש"ע סי' קל"ג דגם הרמב"ן ז"ל בעצמו הוא נמנה בין להקת הפוסקים הקדמונים ז"ל אלו. אבל לדעת החולקים וס"ל דלר"א ולדידן דקיי"ל כוותיה ל"מ עדי חתימה בלי ע"מ וע"מ מהני בלי ע"ח א"כ חתימות העדים לא מעלה ולא מוריד בגמר מעשה הגט. ואי נימא דאחר הכתיבה כשלא חתמו העדים מהני ביטול להגט דל"ח נגמר המעשה הגט גם אחר חתימת העדים הו"ל לומר כן. ומעתה אם נחליט כסברת הרמב"ן ז"ל הנ"ל דחסרון עדים משוי לי' כאילו לא נגמר הכתיבה מוכח ע"כ מדברי ר"ת ז"ל גיטין דף י"ח שמבואר דדעתו ז"ל דל"מ ביטול לגוף הגט דס"ל דגם קודם גמר א"י לבטל דאיהו ז"ל ס"ל דע"מ דוקא בעינן וכמבואר בפוסקים. וצ"ל לפי"ז דהעוד י"ל שכתבו התוס' בגיטין דף ל"ב אהך פירושו של ר"ת ז"ל דשמא פייס וביטל הגט דכיון שלא נחתם ל"ח גמר מעשה אינו לשיטת ר"ת ז"ל בעצמו אלא דברי התוס' לדעתם שס"ל כפירוש ר"ת ז"ל בהך דשמא פייס ובל"ז המעיין בפוסקים ז"ל יראה דגם זה דמהני ביטול לגט עצמו כשבטלו קודם גמר הכתיבה לאו ד"ה היא. ובאמת מצד הסברא לולא שאמרוהו גדולי המורים הקדמונים ז"ל הייתי אומר דאחר דלא מצינו בש"ס רק דאתי דיבור ומבטל דיבור כל מה שנכתב ונעשה א"י לבטל ומאין הרגלים לחלק בין מעשה לגמר מעשה ומעתה בנדון שאלתינו שאמר באמצע הכתיבה שהגט בטל ומבוטל ל"מ לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימיה דמהני ביטול לגט עצמו בכל גוונא או לדעת הסוברים דכל שלא נגמר כתיבתו בודאי מהני הביטול להגט דהגט בטל אלא אף א"נ דלא מהני ביטול כלל לגט עצמו מ"מ ז"א רק לענין מה שכבר נכתב אם אח"כ צוה מחדש או ביטל דבריו אבל בנ"ד שהביטול מודעות ומה שדבר דבר הגורם פסול או ביטול הי' בשעת הנתינה א"כ הרי מ"מ ביטל שליחות הסופר והעדים ונגמר הכתיב' והחתימ' בפסול ועיין תוס' גיטין דף י"ח שם ובטלו הגירושין ואף שפסל עידי המודעה והביטול מ"מ לא מהני על מה שנעשה מקודם קודם שביטל את ביטולו שנא' דהרי ליכא עדים שפסלה. דבאמת הקשה הרשב"א דמה מועיל מה שפסלם מ"מ לענין איסורא דמ"מ אם יעידו העדים כבר העידו ותירץ דכיון שהוא פוסל עדיו וא"י לקלקלה בב"ד אף הוא גומר בלבו ומבטל כל המודעות שקדמו שאינו מצוי לקלקלה ביד"ש וכיון שרק מטעם ביטול המודעות קאתינן ורק שע"י שפוסל העדים אמדינן שבכל לבו מבטל הביטולים והמודעות ל"מ רק מכאן ולהבא אבל לא למפרע על מה שנעשה מקודם בפסול וכמובן:
ובגוף ענין פיסול עדי המודעה הוספתי בחידושי תבלין דדברי הרשב"א ז"ל בתירוצו באמת אינם מספיקים דעיקר השאל' היא באמת דאיסור א"א אינו משום הבעל כמו דבר שבממון רק הוא נוגע לנו ואין נ"מ אם נותן לה הבעל רשות וכיון דאנן מהמנינן להו להעדים שמסר מודעא והגט בטל אנן לא שבקינן לה להנשא דמה לנו במה שפסל הבעל את העדים וא"כ הקלקול הוא בב"ד ולא רק ביד ש ואין ראיה מזה כשפוסל העדים שגמר בודאי וביטל כל המודעות והביטולים שמקודם ורק מטעם אחר נאות מאד דהנה בש"ס דב"ב דף מ"ז בהא דקאמר ר"ה התם תלוה וזבין זביניה זבינא ופריך מהך דבנכרים פסול דנימא אגב אונסא גמר ומגרש כתב הרשב"ם ז"ל דגט דמי לזבינא דכיון ששונאתו ואין רצונה לעמוד אצלו לא מפסיד מידי. ודבריו לכאור' צריכין ביאור דא"כ גם במעושה שלא כדין נמי נימא הכי והש"ס לא פריך רק ממעושה בדין ורק שהוא ע"י עכו"ם דלאו בני עישוי נינהו אבל משלא כדין לא פריך מידי דע"ז ל"ש תירוץ הש"ס כדר"מ דד"ת בנכרים כשר ורק דרבנן פסלוהו כדי שלא תהא כו' ומפקרת עצמה מבעלה דבשלא כדין מבואר בש"ס דגיטין דף פ"ח דלכ"ע הגט בטל מה"ת ועיין בתוס' והקדמונים ז"ל ועכצ"ל דבשלא כדין ל"ש זה דאין רצונה לעמוד אצלו בלא"ה דיכוף אותה או כמ"ש במק"א לדעתו ז"ל דבאמת בשביל זה לבד דלא איכפת לי' אין לומר דגמר לגרשה דכיון דאין לו מאומה בעד הגירושין למה ימהר לגרשה ורק דס"ל כדעת המפורשים ז"ל שהביאו הקדמונים דמה שנפטר משאר וכסות הו"ל כזוזי אלא דס"ל דמשום הפטור הזה לבד אין לדמותו למכר דדמי למכירה בפחות משוי' דאין קצבה לשיווי אשה לבעלה ורק דכיון דבלא"ה לא תעמוד אצלו כל שיש לו בעד הגירושין חשוב דמי שיווי והרי נפטר משאר כסות וזה לא שייך בשלא כדין דאם לא תרצה לעמוד אצלו בלא"ה אין זה שאר וכסות ואם תעמוד אצלו אין קצבה לדמי אשה ובזה יתיישב ג"כ בשלא כדין היכי שאין הדין לכוף על הגט ומ"מ אין כופין אותה להיות אצלו כגון במאוס עלי דמ"מ כיון שהוא פטור בכה"ג משאר וכסות ל"ד למכר וכנ"ל:
והנה ענין מסירת מודעא הוא שמגלה דעתו בפני עדים דלא גמר ומקני או מגרש וא"כ יראה ברור דכ"ז שלא נתחדש דבר שמחמתו נאמר יותר שבשבילו גמר ועשה בין שעת המסירת מודעה לעת המעשה דאז שפיר יש גילוי להעדים. אמנם היכי שנתחדש אחר המסירת מודעא ענין שמחמתו יש לדון שעתה יותר גמר ועשה ל"מ המ"מ לבטל שאינו גלוי עוד להעדים שלא גמר בדעתו דאף שהגיד להם מקודם מ"מ הרי עתה נשתנה הענין וז"ב אצלי. ומעתה כשאתה פוסל העידי מודעא שפיר הוי גיטא ומשום דכיון דלגבי עצמו יכול לפסול העדים א"כ אף דלענין איסורא לא מהני זה דאנן אעדים סמכינן וכנ"ל מ"מ יגרע לו עתה יותר מבתחלה דכיון דלגבי עצמו נאמן והוי גט לדבריו א"י לכופה להיות עמו ומ"מ כיון דאנן על העדים סמכינן והיא א"כ אגודה ביה חייב לזונה וכדקיי"ל במגורשת וא"מ דבעלה חייב במזונותיה וא"כ שפיר אמרינן דגמר ומגרש ואף שמסר מודעא וגילה דעתו דלא יגמור ומגרש מ"מ כיון דנשתנה עתה מכפי שהיה דאז שלא פסל העדים עוד ל"ה נלקה בשתים ועתה ילקה בכפלים שלא תעמוד אצלו ומ"מ יתחייב בשאר וכסות וכנ"ל ליכא גילוי עתה להעדים ואינו מועיל א"כ המסירת מודעא וכנ"ל ודו"ק. ועפ"י הדברים האלה האיר ד' את עיני לבאר דברי הש"ס ב"ב דף מ"ם דקאמרינן אהא דאמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן בי' באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי כו' ואי דזביני והאמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני לעולם דזביני מודה רבא היכי דאנוס וכמעשה דפרדיסא כו'. והנה כל העובר ישתומם דמ"ט דרבא דלא כתבינן מודעא דאף דתלוה וזבין הוי זבינא דאגב אונסא גמר ומקני מ"מ למה לא יועיל מודעא דכיון דמסר מודעא המכר בטל דגלוי להעדים שלא גמר והקנה ואף א"נ דרבא חולק וס"ל דכיון דגמר ומקני גם מודעא ל"מ א"כ למה יודה במעשה דפרדיסא דמה לי אונס זה או אונס דתלוה וזבין דשם אונס חד הוא. ועיין ברשב"ם וברמב"ן ז"ל שנדחקו הרבה בזה לחומר הנושא ומ"מ אין הדבר מתקבל על לב המעיין המשכיל על דבר להבינו לאשורו. ולפי הנ"ל א"ש ויתבארו הדברים כמין חומר דטעמא דרבא משום דס"ל דבתלוה וזבין הך דגמר ומקני הוא רק בעת הכפייה דאז אגב אונסא גמר ומקני אבל מקודם אף שיודע שזה בא עליו בעקיפין ויכפוהו מ"מ אז לא גמר ומקני כיון שעדיין לא בא הכפייה בפועל ולכך ל"מ המודעא שמסר מקודם דאף שהעדים יודעים שזה בא עליו בעקיפין ויכפוהו מ"מ ל"ח גלוי להעדים דנשתנה מכמו שהי' דבעת הכפיי' בפועל יותר גמר להקנות וע"ז משני דמודה רבא במעשה דפרדיסא שבזה האונס הוא בשעת מסירת המודעא כמו בשעת המכיר' ולא נשתנה הענין בין זמן המסירת מודעא לעת המכיר' ושפיר חשוב גלוי להעדים והבן זה:
אמנם גם לפי"ז ל"מ מה שפוסל העדים רק מכאן ולהבא אבל לא על מה שנעשה מקודם שפסלם וכנ"ד שנכתב ונגמר הגט אחר הביטול וכנ"ל ולא נשאר איפוא לצדד להקל רק דעת סה"ת ונמשך אחריו הסמ"ג ז"ל דאף לרבי דס"ל בטלו מבוטל מ"מ ז"א רק שליח הנתינה אבל הסופר והעדים א"י לבטל אלא בפניהם ועיין בב"ש ז"ל סי' קל"ד שהביא דבריהם כנראה להלכה עיי"ש. ולמען ברר הדברים ראיתי להעתיק דברי סה"ת ז"ל שכ' אחר שהביא שני הגירסאות בש"ס דגיטין דף ל"ב שהבאתי למעלה והנ"מ שביניהם אי מהני ביטול להגט עצמו וזה"ל. והשתא לפי גירסא אחרונה שיכול לבטל הגט א"כ לדידן מה מועיל ביטול מודעא בשעת נתינה דלמא ביטל גוף הגט כו' וגם ביטול מודעא אינו מועיל דהא ר' יהודה ורב ששת עשו גט אחר לאחר ביטול הגט כו' ולא עשו ביטול מודע' וצריך לפרש דמצינן למימר בשאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום א"י לבטלם שלא בפניהם כי אם על פיהם כיון שצוה להם לעשות מעשה וכן משמע בפרק השולח כו' ואי קודם שנגמר הגט ביטל בפניהם אז אינו מועיל ביטול מודע' ולכך ר"י ור"ש אצרכוה גיטא אחרינא שהבעל ביטל את הגט לעדים עצמן קודם שנגמר הגט אבל לאחר שנגמר הגט שנכתב ונחתם א"י לבטל הגט עצמו שלא בפניהם לגירסא דגט גופא מי קא בטיל [הך שלא בפניהם הוא טעות דמוכח דלגירסא זו אחר שנגמר א"י לבטל כלל וכמבואר] כו'. והנה בראשית העיון דבריו ז"ל אינם מובנים דמה קשיא לי' אהא דמועיל ביטול מודעי בשעת נתינה רק לגירסא זו דיכול לבטל גוף הגט דגם לגירסא השני' ניהו דא"י לבטל גוף הגט מ"מ שליחות הסופר והעדים פשיטא דיכול לבטל וא"כ דלמא ביטל שליחותם דמהני הביטול לכ"ע וגם גוף הדבר שהעלה שא"י לבטל שלא בפני הסופר והעדים כיון שצוה להם לעשות מעשה אינו מובן דגם לשליח הולכה צוה לעשות מעשה הנתינ' שהיא עוד מעשה גדול מכתיבה וחתימה ואפ"ה גם שלא בפניו קיי"ל כרבי דבטלו מבוטל וכבר נתחבטו בטעמו וחילוקו של סה"ת ז"ל האחרונים ז"ל ולא מצאו מענה. ועלה על לבי לומר דהנה כבר נודע דעת התוס' והקדמונים ז"ל דלא בעינן באמת שליחות בכתיב'. וציווי הבעל דבעינן הוא משום דאל"ה ל"ה לשמה אלא חשוב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא וכדאמרינן בריש זבחים עיין לעיל גיטין דף כ"ב. ומעתה י"ל דזהו טעמו של סה"ת דא"י לבטלם רק בפניהם דאל"כ כיון שהם לא ידעו וכתבו עפ"י ציווי הבעל שפיר כתבו לשמה וכיון דל"ב שליחות שפיר כשר ועיין ב"ש ז"ל סי' קכ"ג שכתב דסתמא הגט אינו פסול רק מדרבנן ולפ"ז יש לפרש כן דברי סה"ת ז"ל אף אם נתעקש לומר דגם בכה"ג אף שהסופר והעדים לא ידעו מהביטול מ"מ כיון שבעצם נתבטל שליחותם הו"ל סתמא דמ"מ כיון דמה"ת הוי גיטא הם אמרו והם אמרו דל"מ הביטול שלא בפניהם דדוקא בביטול שליחות הנתינה דבטל הגט מה"ת ס"ל לרבי דבטלו מבוטל דבזה א"א רק ע"י הפקעת קידושין משא"כ בשליחות הכתיב' דאינו רק מדרבנן. אמנם אין אנו צריכין לזה וכאשר בררתי ולפ"ז כשביטל הגט עצמו היינו גוף הגט שפיר מהני גם שלא בפני הסופר והעדים וכמובן:
ומעתה אמינא לפרש דברי סה"ת ז"נ כך דמתחלה הקשה לדעת הסוברים דיכול לבטל הגט גופא דמה מועיל ביטול מודעי בשעת נתינה דלמא ביטל הגט ובזה נשאר בקושיא. ואח"כ כתב וצריך לפרש דלא יקשה דגם א"נ דא"י לבטל הגט גופא מ"מ הא יש לחוש דביטל מקודם שנכתב או נגמר דאז הא ביטל שליחות הסופר והעדים. וע"ז כתב דזה לא קשה דא"י לבטל שליחותם לפסול הגט שלא בפניהם משא"כ לענין ביטול גוף הגט אי מהני לא שייך זה. ואני מוסיף לבאר דלא דמי למה שכתבו התוס' לקמן בגיטין דף ס"ו בהך דמילי לא ממסרי לשליח דאף דלר"מ ס"ל דגם מצאו באשפה כשר מ"מ היכי שאמר שיאמרו לסופר לכתוב ל"מ משום דמילי לא ממסרי לשליח פסול דכיון שצוה לכתוב צריך לעשות צוויו שרצה בשליחות דוקא. ועיין בדבריהם ז"ל דשאני התם שעדיין עומד בדיבורו ובשליחותו ורק דאנן אמרינן דל"מ שליחות כזה משום דהו"ל מילי משא"כ הכא דביטל השליחות מעצמו ואין ראי' שרצונו עתה שלא יכתבו בלי שליחות. עוד אמינא דז"א רק לר"מ דס"ל מצאו באשפה כשר דל"ב כלל ציווי הבעל וא"כ מזה שצוה לכתוב יש ראי' דקפיד שלא יכתבו רק בשליחותו דאל"כ למה צוה לכתוב הרי גם במצאו באשפה כשר משא"כ הכא לדידן דע"כ הי' צריך לצוות לכתוב דאל"כ הו"ל שלא לשמה אין ראי' א"כ שהקפיד בשליחות. וגדולה מזו כתב בתשו' פ"י לענין עשו שליחותן דמחלקינן בין גט סתם לגט זה דבזמנינו שאומר כפי הסידור הגט אין ראי' דזה דוקא קאמר ואם שיש לגמגם בזה בכה"ג דהכא פשוט וברור לדעתי שאי"ל שרצה רק בשליחות דוקא כיון שמהדין הי' צריך לצוות לכתוב משום לשמה וכנ"ל. [ולפ"ז צ"ל לדעת סה"ת דא"נ דא"י לבטל גוף הגט אין לחלק בין בטלו אחר שנגמר ובין קודם שנגמר דאל"כ גם לפ"ז יקשה דלמא ביטל הגט גופא קודם שנגמר]:
ומעתה בנדון שלפנינו שאמר באמצע הכתיבה לפני עדים גט זה בטל ומבוטל הוא הנה א"נ דל"מ ביטול לגט גופא אף בשלא נגמר ואין לדון א"כ רק מטעם ביטול השליחות של הסופר והעדים ל"מ ביטולו לפי הנ"ל כיון שלא אמר וביטל לפניהם. אולם א"נ דמהני ביטול לגופו של גט יש לדון ולחלק דאם נאמר דבאמת אם נגמר הגט אינו מועיל הביטול וכגירסא דגיטא גופא מי בטל ורק דקודם שנגמר ל"ח מעשה ואתי דיבור ומבטלו פשיטא דבנ"ד בטיל גיטא דלבעלי גירסא זו ס"ל דגט זה בטל הוא משמעותו ביטול גוף הגט ולא ביטול השליחות דמה"ט נאדו מגירסתו של הרמב"ם ודעימי' ז"ל עיין בחידושי הרשב"א ז"ל גיטין שם שכתב על הרמב"ם ז"ל וזה"ל ואינו נראה כו' דשמעתין כולה בביטולו של גט עצמו מיירי בטל הוא כו' והאי ודאי גופו של גט הוא מבטל עיי"ש [וצריך לומר לדעתם ז"ל דלאו דס"ל דגט זה בטל וכדומה אין במשמעותו ביטול השליחות כלל ורק ביטול גופו של גט דא"כ יקשה לדעתם ז"ל דלמה נתבטלו הגירושין כלל דגט גופא א"י לבטל והשליחות לא ביטל כלל וכלל ואין לומר דכיון דחזינן דרצונו הי' בביטול וכיון דהביטול לגוף הגט אינו מועיל אמרינן דמ"מ בטל השליחות דזה אינו רק אומדנא וג"ד והרי אנן קי"ל דג"ד בגיטא לאו מלתא היא עד שיבטל בפירוש ורק דס"ל דגט זה בטל עיקר משמעותו ביטול גופו של גט ורק ע"צ הרחוק יש לפרשו על ביטול השליחות וא"כ אם היה מועיל ביטול לגופו של גט וכדעת הרמב"ם ז"ל הי' לנו למיזל בתר עיקר משמעות הביטול דהיינו הגט עצמו ול"ה יכול לחזור ולגרש בו ורק דכיון דאינו מועיל הביטול לגוף הגט שפיר אמרינן דמ"מ נתבטל השליחות מטעם האומדנא והג"ד דכיון שאין הג"ד סותר לגמרי מה שאמר בפיו דע"צ הדוחק יש מקום לפרש דבריו על ביטול השליחות שפיר מועיל הג"ד ועיין בש"ס דשבועות דף נ"ו גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם עש"ה ובפוסקים ז"ל ודו"ק] וא"כ היכי דמועיל הביטול לגופו של גט כגון קודם שנגמר כתיבתו וכדעת הפוסקים ז"ל אלו אזלינן בתר דיבורו שאמר גט זה בטל דמשמעותו העיקרי הוא ביטול הגט וא"כ פשיטא בנ"ד דהגט בטל דלזה ל"ב שיהי' הביטול בפני הסופר ועידי הגט דוקא וכאמור דזה ל"ש רק בביטול שליחותם וכנ"ל. אולם לדעת הרמב"ם ודעימי' ז"ל דגם אחר שנגמר יכול לבטל גוף הגט ואפ"ה בגט זה בטל הוא חוזר ומגרש בו דאמרינן דלא בטלו רק לשלוחותיה דשליח יש לדון בנ"ד ולומר. דל"מ הביטול ומשום דכיון דעכצ"ל לדעתם ז"ל דמשמעות של גט זה בטל הוא רק ביטול השליחות דאל"כ אף א"נ דמשמע הכי ומשמע הכי יקשה דאמאי חוזר ומגרש בו דמ"מ מידי ספיקא לא יצא דשמא לביטול גוף הגט נתכוין וא"י לגרש בו לעולם וכיון שכן בנ"ד ל"מ הביטול דביטול שליחות הסופר והעדים ל"מ שלא בפניהם וכנ"ל לדעת סה"ת ז"ל. אולם אחר העיון ז"א דבאמת גם לדעת הרמב"ם ודעימיה ז"ל קשה לומר דס"ל דגט זה בטל אין משמעותו רק ביטול השליחות דאיך יפלגו מן הקצה אל הקצה וגם אין הדעת נותן לומר כן ורק דגם לדעתם ז"ל גט זה בטל שני הביטולים במשמע ורק דס"ל דיש הוכחה שלא הי' כוונת דבריו רק לבטל השליחות דמכה"ת יבטל הגט שלא יהיה יכול לחזור ולגרש בו יותר יש לומר שביטל רק שליחותי' דשליח ויהי' הברירה בידו לעשות אח"כ כחפצו ורצונו דכל דאיכא למימר הכי וא"ל הכי יש לנו לילך בתר הוכחה ודעת נוטה עיין ש"ס לעיל שם בהך דבטל הוא שני לשונות במשמע גבי גט אמרינן דליבטל משמע ובטל גיטא ודאי ואף להקל עייש"ה וזה ל"ש בנ"ד דגם בביטול שליחות הסופר והעדים בטיל גיטא לגמרי וליכא הוכחה דכוונתו לביטול שליחותם ולא לביטול הגט בעצמו. ואדרבה יש לומר יותר דלביטול גוף הגט נתכוין דלהשליחות ל"מ הביטול לפ"ז דצריך לבטל בפניהם ולפ"ז אף א"נ דלדעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל גט זה בטל משמעתו העיקרי היא ביטול השליחות מ"מ כיון דפשיטא דיש לפרשו מ"מ על ביטול הגט שפיר י"ל דכיון דחזינן דרצונו לבטל אי ל"מ מתורת ביטול השליחות מהני מתורת ביטול הגט מתורת אומדנא וג"ד דכיון שאינו סותר לגמרי מה שאמר בפירוש בפיו ג"ד מלתא היא וכמש"ל במאמר המוסגר לדעת החולקים הרשב"א ודעימי' ז"ל וז"ב ודו"ק בכ"ז:
עוד עלה על דעתי לפרש דברי סה"ת ז"ל וטעמו ע"ד אחר דהנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב הקשה דלמ"ל מודעא דאונס כלל הא קיי"ל דאם קודם שהגיע לידה אמר גט זה בטל הוא הר"ז בטל. ותירץ וז"ל שהאומר גט שאני כותב בטל הוא למה יבטל אם נאמר ביטל שליחות של הסופר והעדים והרי כשחזר ואמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחין דקיי"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור כו' ואם נאמר בטל הגט עצמו שיהא כחרס והלא לאחר הכתיב' נמי א"י לבטל הגט עצמו כו' עכצ"ל בקיצור. והנה דבריו צריכין ביאור דלכאור' גם א"נ דיכול לבטל הגט עצמו מ"מ למה לא נימא ג"כ כמו גבי ביטול השליחות דכשחזר ואמר כתבו גט לאשתי אתי דיבור ומבטל דיבור. והנראה בכוונתו דל"א אתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון רק כשהאחרון הוא בפירוש להיפוך מהראשון וזה ל"ש רק בביטול שליחותם דכשאמר להם אח"כ כתבו ועשאם שלוחים זהו היפוך מהביטול שאמר מתחלה דבתחל' אמר שמבטלם מלהיות שלוחים ועתה אומר שיהיו שלוחים משא"כ בביטל הגט גופא אין הדיבור האחרון היפוך מהראשון שיכולים להיות שלוחים ורק שיתבטל הגט וזה חילוק יפה לדעתי:
ובזה אמינא ליישב מה שנתקשיתי בראשית ההשקפה בדבריו ז"ל אלו דהרי איהו ז"ל בכבודו ובעצמו ס"ל דקודם שנגמר הגט ואף כשנכתב ולא נחתם יכול לבטל גוף הגט וכמו שהבאתי למעל' דבריו ז"ל בחידושיו לגיטין דף י"ח וא"כ כשאמר עוד מקודם הכתיב' גט זה בטל אם כוונתו לביטול הגט עצמו למה לא יועיל הרי נתבטל תיכף בשעת כתיבה ומהכ"ת נימא שכוונתו הי' שיתבטל אחר שיהי' כתוב וחתום וזה דבר שראוי לעורר באמת. ולפי הנ"ל אתי שפיר דכיון שאמר לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו גט לאשתו אם תאמר שמעיקרא כשאמר וביטל גוף הגט הי' דעתו שיתבטל תיכף בעת הכתיב' א"כ הדיבור האחרון הוא היפוך הראשון שאמר כתבו וחתמו גט וזה אינו גט רק חספא בעלמא ואתי א"כ הדיבור האחרון ומבטל הדיבור הראשון וע"כ אין לחוש רק שביטל גוף הגט אחר הכתיבה והחתימ' שאין הדיבור האחרון היפך הביטול שבשעת הכתיב' והחתימה הי' גט ממש וזה ל"מ לדעתו ז"ל. וזהו שדקדק הרמב"ן ז"ל וכתב במתק לשונו ואם נאמר שביטל הגט עצמו "שיהא כחרס" הבליע בנעימה כל מ"ש והבן זה. ולפ"ז יש לפרש דברי סה"ת ז"ל ע"ד זה דקשיא לי' דמה מועיל הביטול מודעי דשעת הנתינ' לדעת הסוברים דיכול לבטל גוף הגט דשמא ביטל מקודם גוף הגט ובשלמא א"נ דא"י לבטל גוף הגט עכ"פ אחר שכבר נכתב ונחתם ניחא דאף דיכול לכ"ע לבטל שליחות הסופר והעדים מ"מ לזה אין לחוש דכשחזר ואמר כתבו גט אתי דיבור ומבטל דיבור ואין חשש רק כשכוונתו לבטל הגט אחר שיהי' כתוב וחתום וכנ"ל לדעת הרמב"ן ז"ל וזה ל"מ לגירסא ושיטה זו אבל א"נ דמהני ביטול לגוף הגט גם אחר שנכתב ונחתם יקשה דשמא ביטל מקודם גוף הגט שיתבטל אחר הכתיבה והחתימ' דבזה ל"ש אתי דיבור כו' כיון שאינו היפוך מהראשון וכנ"ל וע"ז כתב דצריך לפרש דא"י לבטל שלא בפני הסופר והעדים והיינו אף גוף הגט א"י לבטל שלא בפניהם ושפיר מועיל ביטול המודעי בשעת הנתינה [ולפ"ז מ"ש לבסוף אבל לאחר שנגמר הגט א"י לבטל הגט שלא בפניהם הך שלא בפניהם הוא דוקא ורק דצ"ל לגירסא דגיטא גופא מי קמבטל וכמובן].
וטעם הדבר אמינא לפ"ז לפמ"ש התוס' בסוגיין דגיטין שם דהיכי שביטל בפני ע"א גם רבי מודה דאינו מבוטל ומשום דבזה איכא טפי חשש ממזרות וא"כ יש לומר גם בביטל שלא בפני הסופר והעדים רק בפני שנים אחרים דעיקר כוונתו שלא יודע הדבר להסופר והעדים דמה"ט לא ביטל בפניהם איכא חשש ממזרות טפי וגם לדידן דקיי"ל כרבי בטלו אינו מבוטל וכנ"ל בביטל לפני ע"א. ובזה מיושב הך דזילו אטמורי דאמרי' בש"ס לקמן שם דלרבי כי מטמרי מאי הוי והיינו דיכול לבטל בפני אחרים והרי לדעת סה"ת א"י לבטל אלא בפניהם. ולפי הנ"ל א"ש דהתם כיון דלא הקפיד שיוודע להם ורק שהם החביאו עצמן שפיר יכול לבטל בפני אחרים כן עלה על לבי. אולם לפ"ז צ"ל דמיירי שאין מניחין אותו לילך בשעת הכתיבה והחתימ' דאל"כ הי' קשה גם לדעת הסוברים דל"מ ביטול לגט עצמו דנחוש שביטל קודם שנגמר שליחותם דליכא דיבור אח"כ וזה דוחק דכ"ז הו"ל לפרש ולא לסתום. ואשר ע"כ נראה עיקר כמ"ש בראשונ' דהך דל"מ ביטול שלא בפניהם רק אביטול שליחותם קאי וא"נ דמהני הביטול לגט עצמו ל"ה מועיל הביטול מודעי וכנ"ל:
אמנם אחר רואי להפוסקים ז"ל שמנו לסה"ת ז"ל בין להקת הסוברים דמהני ביטול לגט גופו עיינתי עוד הפעם בסה"ת ומצאתי לו שכ' בסוף אחר הדברים האלה שהבאתי למעלה וזה"ל משמע שיכול לבטל גט גופי' ובזה מועיל ביטול מודעי וכן אם עשה שליח להולכ' יכול לבטלו שלא בפני השליח י"א דהלכה כר"נ דאמר הלכה כרבי בשתיהן דבטלו מבוטל וכמו כן סגי בביטול מודעי לכך ביטול מודעי סגי בשעת נתינה דאי מבטלו לאחר שנגמר הגט או קודם שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום ובטל אינו מועיל ביטולו כי אם לעדים עצמם ולסופר ואם הם עצמם ביטל קודם שהתחילו לכתוב או קודם שגמרוהו בזה לא חציף שילך לעשותו אחר ששמע ביטולו לכן ביטול מודעי בשעת נתינה סגי וכשר הדבר עכ"ל.
והנה בראשית העיון דבריו אינם מובנים לפי הנ"ל בפירוש דבריו וגם מצד עצמם וביחוד הך דוכן אם עשה שליח להולכה ששילב בתוך דבריו ז"ל כמובן למעיין. וכאשר שמתי אל לבי לעיין היטב בעיון נמרץ ובעיון חודרת מצאתי וראיתי כי כל דבריו ה' נכונים וישרים למוצאי דעת באין נפתל ואין צריך להגיה רק איזה אותיות אשר באו בטעות באין מבין הדברים לאשורם. והוא דמתחל' הקשה דאי מהני ביטול לגט גופי' מה מועיל ביטול המודעות בשעת נתינה וכתב דא"נ דל"מ ביטול לגט גופא צריך לפרש דל"מ ביטול להסופר והעדים היינו ביטול שליחותם רק בפניהם ומטעם הנ"ל משא"כ בביטול גוף הגט ל"ש זה והדק"ל וכנ"ל. אולם אח"כ כתב ליישב זה והאיר עינינו בדבר חדש דהיכי שביטל הגט ואח"כ חזר וביטל בטולו מהני וכשר לגרש בו דאתי דיבור הביטול האחרון וביטל הביטול הראשון ול"א דכיון שנתבטל נעשה כחרס דכיון שביטול האחרון מבטל הראשון חוזר להכשירו. וזה ביאור דבריו לפ"ז שכ' דעתו ה' דמשמע שיכול לבטל הגט גופי' ורק דלזה מועיל ביטול מודעי דהיינו המודעי והביטול וכ' דגם בשליח להולכה שביטלו דמהני בין בפניו בין שלא בפניו סגי ג"כ דביטל הביטול ואין צריך לעשותו שליח מחדש. אולם זה לא שייך רק לענין ביטול הגט אבל כשביטל מקודם או באמצע שליחות הסופר והעדים והם לא ידעו וגמרו וחתמו אחר הבי טול אף שאח"כ ביטל את הביטול ל"מ דמ"מ נגמר כתיבתו ונחתם בפסול בלי שליחות הבעל ואיך יועיל לזה הביטול שביטל ביטולו אח"כ ורק דלזה אין לחוש כיון שלא ביטל בפניהם דאף שנתבטל שליחותם מ"מ נכתב ונחתם לשמה ושליחות ממש ל"ב וכנ"ל וזה שכתב וכנ"ל לכך ביטול מודעי סגי בשעת נתינה אי מבטלו לאחר שנגמר הגט וכנ"ל דאתי דיבור ביטול האחרון ומבטל הביטול הראשון וקודם שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום וביטל דל"ש לומר כן דמ"מ הרי נגמר בפסול אינו מועיל ביטולו כ"א לעדים עצמן ולסופר ולביטול שליחותם בפניהם אין לחוש דלא חציף כו' ולכן ביטול מודעי בשעת נתינה סגי [וצ"ל דהא דכתב היכי שבטל מקודם שאמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום הטעם דאינו מועיל ביטולו משום דהי' שלא בפניהם לרווחא כ"כ ולתקן החשש שביטל שליחותם אחר הצווי קודם שגמרוהו דבביטל מקודם שצוה להם בל"ז אמרינן דאח"כ כשאמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחים דאתי דיבור כו' וכמש"ל בשם הרמב"ן ז"ל. או יש לומר דלא ס"ל בזה כסברת הרמב"ן ז"ל וכאשר יבואר בדברינו להלן דלאו ד"ה היא והבן] אמנם צ"ל דלרב ששת דס"ל אינו חוזר ומגרש גם ביטול להביטול אינו מועיל דסתמא קאמר אינו חוזר ומגרש ומשמע דל"מ ביטול מודעי וביטול. ובזה ניחא הך דר"י ור"ש דעשו גט אחר אחר הביטול דהם ס"ל הכי וכמ"ש הסה"ת לעיל מזה עייש"ה ודו"ק היטב בכ"ז כי בזה יבואו כל דברי סה"ת ז"ל על מכונם בעזה"י ות"ל עלה בידינו ליישב דברי חכמים וחידותם.
והנה בש"ס דב"ב דף מ"ם דאמרינן אהא דאמרי נהרדעי דמודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן בי' באונסא דפלניא לאו מודעא היא אי דגיטא ומתנתא גילוי מלתא בעלמא היא פירשו הרשב"ם והקדמונים ז"ל דכיון שמודיע להעדים שהוא אנוס אף שהם אינם מכירים באונסו נאמן בעצמו לומר שהוא אנוס דגילוי מלתא היא דאם אינו אנוס למ"ל ליתן גט ולמסור עליו מודעא. ולכאורה קשה דמה ראיה מזה שהוא נותן גט דלמא אית ליה אונסא דנפשיה שנותנים לו מעות בעד הגירושין והוא צריך ודחוק למעות ואין זה אונס לבטל הגט ומדוע נאמין לו א"כ שהוא אנוס גמור וכבר הרגישו בזה המפורשים ז"ל.
ואמרתי בחידושי דדעתם ז"ל דאף שאומר אנוס אני בגט זה מ"מ ל"ח ביטול לגט דכיון שאינו אומר בפירוש שמבטלו ל"ח רק ג"ד דלאו מלתא היא ואי לאו שנאמן לומר אנוס אני היה הגט כשר וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במסקנת דבריו בב"ב שם אבל מ"מ שפיר נאמן בדיבורו שהוא אנוס ולאו משום זה לבד שהיה יכול שלא ליתן לה גט ורק דאי לאו דהוא אנוס גמור כדבריו למה לי' למסור מודעא שהוא אנוס הרי יכול לבטל בפירוש בפני העדים כן אמרתי בחידושי. ועתה עלה על לבי להוסיף ולומר עוד דאף לפ"מ שהבאתי למעלה בשם הרמב"ן ז"ל דאם אמר גט שאכתוב לאשתי בטל הוא ל"מ דלגט עצמו א"י לבטל ואי ביטל שליחות הסופר והעדים כיון שאמר להם כתבו וחתמו גט לאשתי חזר ועשאן שלוחים דאתי דיבור כו' עמש"ל לבאר דבריו ז"ל בטוב טעם ודעת מ"מ א"ש הכא והתבונן דהנה בש"ס דנדרים דף כ"ג בהך דיעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל דאמרינן דאי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיים לי' לנדריה כתב הר"ן ז"ל דל"ד למאי דאמרינן לעיל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' דאלמא דאין תנאו בטל שכשהוא נודר ע"ד הראשונה הוא עושה כו' דאיכא למימר שאעפ"י שהוא יודע שאין בנדרו ממש נודר לזרז חבירו. מדבריו אלו ז"ל למדנו דהיכי שיש סיבה שבשבילו עושה אח"כ אף אם אין בו ממש ל"א דביטל דבריו הראשונים. ומעתה אמינא כ"כ בהך שביטל שליחותם של הסופר והעדים מקודם דל"ש לומר דכיון שאמר להם כתובו אתי דיבור האחרון ומבטל הראשון רק כשעושה ואומר אח"כ מרצונו אבל היכי שהוא אנוס אף אונס דנפשי' שאינו מבטל הגט מ"מ כיון שיש טעם וסיבה שבשבילו אמר להם כתובו ל"א שביטל הביטול הראשון וכנ"ל בהך דנדר לזרז חבירו. ומעתה בהך דמודעא כיון דנאמן שהוא אנוס מ"מ דאל"כ למ"ל ליתן גט שפיר נאמן שהוא אנוס אונס גמור המבטל הגט ולא אונסא דנפשיה דאי בעי הי' יכול לבטל שליחותם מהגט ג"כ דכיון דע"כ הוא אנוס קצת לא שייך לומר דאתי דיבור האחרון ומבטל הביטול דכיון שיש סיבה לדבריו שפיר אמרי' דע"ד הראשונ' הוא עושה וכנ"ל ודו"ק:
ועיין בפוסקים ז"ל דדעת קצת המפרשים הקדמונים ז"ל ומכללן הר"ן ז"ל דבמסירת מודעא על הגט ל"ב אונס כלל ולכך אף שנתברר בירור גמור דל"ה שום אונס בטלו הגירושין ומשום דהו"ל כאמר וביטל מקודם דבטיל גיטא. ולכאורה יקשה דהרי הר"ן ז"ל בעצמו ס"ל דל"מ ביטול לגוף הגט ולביטול שליחות הסופר והעדים הו"ל לומר דכיון שאמר להם כתובו אתי דיבור ומבטל דיבור וכנ"ל בשם הרמב"ן ז"ל.
ולפי הנ"ל ניחא דיש לומר לדעתם ז"ל דדוקא בנדר שהוא דבר הנוגע לעצמו דבנדר לחבירו ל"מ תנאי כלל דע"ד חבירו הוא נודר אמרינן דכיון דזכור לתנאיה ונדר עקרי' לתנאיה דאל"כ למה נדר לבטלה משא"כ בגט אמרינן דבודאי יש לו איזה סיבה ליתן גט ולכך בטלו מקודם ול"ב שיאמר אונס כלל דמסתמא הוא לסיבה ידועה לו וכיון שכן ל"ש לומר דאתי דיבור כו' וכנ"ל באונסא דנפשיה וממילא אין נ"מ אם אמר להעדים שקר שהוא אנוס דמ"מ הוי ביטול ואתי דיבור כו' ל"ש בזה וכנ"ל. אולם הרמב"ן ס"ל דאנן מעצמינו לא תלינן שיש סיבה המכריח ורק כשהוא אומר כן מהימנן לי' וא"כ אי לאו מודעא דאונס אמרינן דאתי דיבור כו' ודוק. אולם א"נ כדעת סה"ת ז"ל דל"מ ביטול שליחות הסופר והעדים שלא בפניהם הקושיא במקומה עומדת דלמה לא יצטרך במודעא דגיטא שיכירו באונסו דשמא יש לו אונסא דנפשיה ומחמת זה נותן גט ואין לנו ראיה דקושטא קאמר במה שאומר שהוא אנוס גמור וגם מזה שיכול לבטל אין ראיה דא"י לבטל שלא בפניהם ובשלמא לדעת הסוברים דמהני ביטול לגופו של גט אף אחר שכבר נכתב ונחתם או גם א"נ דמ"מ מהני הביטול כל זמן שלא נגמר ניחא דיכול לבטל גוף הגט דזה ל"ב שיהיה בפני הסופר ועדי הגט דוקא וכנ"ל. אמנם אי נימא דל"מ ביטול לגופו של גט גם קודם שנגמר הדק"ל דאמאי יהי' נאמן שהוא אנוס דלמא ל"ל רק אונס דנפשיה שאינו מבטל הגט כיון דאין בידו לבטל דלגוף הגט ל"מ ביטול והשליחות א"י לבטל שלא בפניהם לדעת סה"ת ז"ל:
ויש מקום אתי בראש לומר לפ"מ דאיתא בש"ס דנדרים דף ע"ה בהך דר"א דהאומר לאשתו כל נדרים שתדירי מכאן כו' הרי אלו מופרים מופר ואבעי' לן לר"א מיחל חיילין ובטלי או לא חלין כלל ומסקינן דלא חיילין כלל ובנדרי עצמו שביטל מקודם גם לפי הה"א לא חלין כלל עייש"ה. ומבואר א"כ דכל שמבטל דבר מקודם אין הענין אשר ביטל חל כלל. ומעתה יש לומר דגם א"נ דגם קודם שנגמר הגט א"י לבטל גוף הגט מ"מ זה אינו רק כשביטל אחר שנכתב זה המקצת דגם זה חשוב מעשה במקצת ולא אתי דיבור בלבד ומבטל מעשה אבל היכי שבטלו מקודם ל"ש למימר כן כיון שלא חלה כלל המעש' וכנ"ל, אולם יקשה לפ"ז כל דיני התנאים דאמרינן דתנאי שלא נעשה ככל משפטיו לא אלים לבטל המעש' דלא אתי דיבור התנאי ומבטל מעשה אף במקצת והיכי שמבטל המעש' לגמרי גם תנאי גמור בכל משפטיו אינו מועיל ואמאי כיון דאחד ממשפטי התנאים שיהי' תנאי קודם למעש' ולדעת כמעט כל הקדמונים מלבד הרמב"ם ז"ל ז"א ממשפטי התנאים כלל שיאמר התנאי קודם שיעשה המעש' בפועל דבזה פשיטא דל"מ התנאי ומשפט הזה הוא רק שיאמר גם בדיבור התנאי קודם א"כ אין חלות להמעש' כלל באופן זה ואיך שייך לפ"ז לומר לא אתי דיבור ומבטל מעשה הרי לא חל כלל. ואף אם נדחוק לומר דתנאי מלתא אחריתא דהמעש' חלה ורק שמתבטלת וגם בתנאי דאם נוכל לומר כן לפמ"ש דגם באם חלה המעש' במקצת עתה בקיום התנאי על לאח"ז מ"מ עדיין יקשה בתנאי דלשעבר דג"כ בעינן משפטי התנאים כמבואר בפוסקים ז"ל ועיין במל"מ פ"ו מהלכות אישות דהתם הביטול בא מקודם ואין התחל' לחלות המעש' דלא חלה כלל ול"ש לפ"ז א"כ לומר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ועכצ"ל דאף דאמרינן בביטול שמקודם דלא חל הדבר המתבטל כלל מ"מ לאו היינו שאין התחלה לחלותו ורק שהחלות והביטול באים כאחד ונ"מ בנדרים דאי אתפיס אחרינא בנדרי' שאמר ואני ל"ה תפיסותא והיכי א"כ דהוי מעשה שפיר אמרינן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ הדק"ל דא"נ דל"מ ביטול לגוף הגט גם קודם שנגמר דגם זה חשוב מעשה א"כ גם שביטל מקודם ל"מ ואמאי א"כ א"צ במודעא דגיטא שידעו באונסו ועכצ"ל דמטעם שיכול לבטל שליחות הסופר קאתינן עלה ומוכח לפ"ז שיכול לבטל שליחותם שלא בפניהם ודלא כדעת סה"ת ז"ל. אמנם לדעת הסוברים דאף באונסא דנפשיה אי מסר מודעא מהני לבטל אתי שפיר בלא"ה ואין מכאן ראי' אף לפ"ז נגד סה"ת ז"ל וכמובן ולהלן נדבר עוד בזה ברצות ד':
אחרי כל הדברים האלה והחזיון הזה נחזור לנדון שאלתינו:
הנה לפי שבררתי דעתי ודברי סה"ת ז"ל אף שאמר באמצע הכתיב' לפני עדים גט זה בטל ומבוטל אין לחוש דאי מחשש ביטול שליחות הסופר והעדים אינו יכול לבטל רק בפניהם [ואף שקהיתי בזה לדעת הסוברים דל"ש ביטול כלל לגופו של גט אף קודם שנגמר וכנ"ל הנה הם בטלים במיעוטם נגד דעת גדולי המורים רוב בנין ורוב מנין] וגם משום ביטול הגט עצמו אין לחוש דכיון שביטל אח"כ המודעות וכל דבר שיוכל לגרום ביטול או פסול להגט ביטול זה מבטל הביטול הראשון מהגט וכנ"ל למסקנת סה"ת ז"ל וכאשר בררנו:
וכאשר אל ההורים אשא עיני רבותינו ומאורינו ז"ל מה המה ז"ל אומרים בזה. הנה בראשית ההשקפה עלה על לבי לכאור' דמדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי למעלה ראש יראה דלא ס"ל בזה כדעת סה"ת ז"ל דא"י לבטל שליחות הסופר והעדים שלא בפניהם מדהוצרך לומר דאם נאמר דביטל שליחות הסופר והעדים הרי חזר ועשאן שלוחים. דלדעת סה"ת ז"ל בלא"ה ל"מ דא"י לבטל שליחותם אלא בפניהם. אולם כאשר עיינתי בדבריו ז"ל ראיתי שכתב אח"כ ע"ז וז"ל וכ"ש דגבי כתיבה דגט לא בעינן שליחות ממש כדמוכח כו' וא"נ דלא ס"ל כדעת סה"ת ז"ל אין לדבריו ז"ל אלו הבנה דמה בכך דל"ב שליחות ממש מ"מ הא בעינן ציוויו משום לשמה. אלא ודאי דדעתו כדעת סה"ת ז"ל דכיון דל"ב שליחות רק משום לשמה ל"מ שיבטלם שלא בפניהם דמ"מ כיון שהם לא ידעי כותבין שפיר לשמה וכנ"ל. וזה שכתב מתחל' דאף אם תאמר דבעינן שליחות ממש מ"מ הרי חזר ועשאן שלוחים וכ"ש דל"ש ביטול שליחותם לפי האמת דל"ב שליחות ממש ורק משום לשמה דל"מ הביטול לשליחותם אלא בפניהם וכנ"ל לסה"ת ז"ל [ובאמת דגם לפי הנ"ל אכתי אנו צריכין להך טעמא דאתי דיבור כו' דאל"כ הי' מועיל הביטול לגט עצמו שיתבטל בשעת הכתיבה דמהני גם לדעתו ז"ל וכמו שבררתי למעלה ורק דוהך דוכ"ש דנ"ב שליחות ממש על ביטול השליחות מוסב וכמובן] והודות לאל מצאתי לו לסה"ת ז"ל חבר בזה רבינו הרמב"ן ז"ל.
אולם עכ"ז אחרי דעיקר הטעם דל"מ ביטול שליחותם של הסופר והעדים שלא בפניהם הוא רק משום דל"ב שליחות בכתיבה וכנ"ל הנה עדיין עומד לנגדינו דעת הר"י ז"ל בתוס' דף כ"ג שם דבעינן שליחות ממש ועיין בפוסקים האחרונים ז"ל שכמעט כולם החליטו דגם דעת הרמב"ם ז"ל היא דל"ב שליחות בכתיבה וכדעת התוס' ורוב הקדמונים ז"ל וגם הרמ"ה ז"ל בשיטתייהו קאי עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה ולפ"ז א"כ הר"י ז"ל יחיד הוא בזה. והיה מקום א"כ להקל במקום עיגון ודחק גדול מפאת זה אולם מצד ביטול הגט עצמו דמהני בזה לדעת כמעט כל הקדמונים ז"ל כיון שהי' קודם שנגמר יש לדון להחמיר בנ"ד דאף שבררתי לדעת סה"ת ז"ל דלביטול זה של הגט עצמו מהני ביטול מודעי וביטול ובנ"ד הרי ביטל קודם הנתינה כל המודעות וכל דיבור שגורם ביטול ופסול להגט מ"מ לא מצאתי לו חבר בסברא זו ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות גירושין שכתב אחר שכתב דמי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא הר"ז בטל וזה"ל א"כ מהו תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת כו' הרי הם בטלים ואח"כ כו' ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה. מדבריו אלו ז"ל נראה בעליל דלא ס"ל בזה כסברת הסה"ת ז"ל דאל"כ היה טוב יותר שיעשו ביטול המודעות והביטול קודם הנתינה וכנ"ל לסה"ת ז"ל.
ואחרי שהרמב"ם ז"ל חולק להדיא בזה על סה"ת ז"ל ובשאר הקדמונים ז"ל לא נמצא דבר מזה מי ירום ראש להקל ולסמוך על זה ביחוד שגם מצד הסברא יש לדון בגוף סברא זו דמהני ביטול להביטול מהגט גם אחר שחלה ביטולו דכיון דכבר חל הביטול ונעשה כחרס י"ל דזה חשוב כמעשה שכבר נגמר ביטולו ולא אתי דיבור הביטול מודעי והביטולים ומבטל מעשה וקשה להקל איפוא מפאת זה וביחוד בהצטרף עוד דעת הר"י ז"ל דבעינן שליחות ממש בכתיבה דלדעתו אף אם כה נאמר דמהני הביטול לביטול הגט עצמו יש לחוש מצד ביטול השליחות דלזה ל"מ הביטול שאח"כ כיון שנכתב ונחתם בפסול וכנ"ל. ויש לי עוד בכ"ז הרהורי דברים הרבה אולם ליראת האריכות בשגם לא הובאו עוד אצלי בכור ומצרף הבחינה אשים מחסום לעטי ופה תהיה שביתת קולמסי בזה.
עתה נפן לדבר ע"ד אונס מההשלשה שהיה מוכרח משום זה לגרשה שאם ל"ה נותן גט היו נותנים לה כל המעות הנדה שלו ושלה והנה בקיבל עליו קנם ממון אם לא יגרש דעת רבים מהפוסקים ז"ל דל"ח אונס לבטל הגט והמעיין בדבריהם יראה דשני טעמים נאמרו בזה הא' דבשעה שקיבל ע"ע הקנס לא הי' אונס. והב' כתב הרמ"א בשם המהרי"ק ז"ל דל"ח אונס דהרי יכול לשלם הקנס ושלא לגרש ויש נ"מ בין שני הטעמים אלו היכי שנשבע לגרש דלטעם הא' אין לבטל הגט משום זה דבשעה שנשבע הי' בלי אונס והכרח ולהטעם השני אמנם שפיר חשוב אנוס דאין לו בית מנוס עתה שלא לגרש. עוד נראה דנ"מ היכי שמסר המודעא ורק שביטל מודעי בשעת הגירושין דהיכי דהוא אנוס ל"מ. ומעתה בכה"ג שקבל ע"ע קנסות יראה דלטעם הא' שמתחלה הי' ברצון בזה בטיל גיטא דצריך להבין דמה בכך שתחלתו הי' ברצון מ"מ עתה הוא אנוס ומוכרח לגרש. וצ"ל דכיון דחזינן מ"מ שהיה ברצונו לגרשה דמי הכריחו לקבל ע"ע קנסות ל"ח שנשתנה דעתו ועושה עתה רק מהכרח הקנס וכמו דל"ח בשליח להולכה שביטל את השליח וכמבואר וא"כ כשמסר אח"כ מודעא דאדרבא חזינן שנשתנה דעתו ול"ה רוצה לגרש שפיר אמרינן דנשאר בדעתו האחרונה וביטול המודעות הי' רק מחמת אונס הקנס והו"ל אנוס בכל בהגירושין ובביטול המודעא ובטיל גיטא. אולם לטעם הב' דכיון דבידו ליתן הקנס ל"ח אונס כלל פשיטא דהוי גט:
והנה כבר הבאתי למעלה דעת רוב המפרשים הקדמונים ז"ל דאף דבמודעא דגט ל"ב שיכירו באונסו מ"מ היכי שהגיד ופירש האונס ונתברר שהוא שקר ל"מ המודעא ומשום דעיקר הטעם דל"ב הכרת האונס הוא רק משום שנאמן באונסו משא"כ בנתברר לפנינו שאינו אונס. ולפ"ז היכי שמסר מודעא ואמר שהוא עושה רק מחמת אונס הקנס גם כשלא בטלה י"ל לכאורה ולפי הטעם הב' דהמהרי"ק ז"ל דהוי גט ומשום דכיון דזה ל"ח אונס ל"מ המודעא וכנ"ל:
אולם אחר העיון עדיין יש לדון בזה דצריך להבין באמת טעמו של המהרי"ק ז"ל דהרי אנן קיי"ל דאונס ממון חשוב אונס ולא אמרינן דיכול הוא ליתן הדמים וצ"ל לדעת המהרי"ק ז"ל דהא דאמרינן דאונס ממון חשוב אונס הוא רק היכי שרוצים ליקח ממנו כשלא יגרש ממון שלא כדין אבל כשהוא התחייב עצמו ברצונו ליתן קנס כך וכך אם לא יגרש אין זה אונם ממון דאין זה רק אונסא דנפשיה שלא יקחו ממנו ממון באלמות ובחזקה ורק שלא יפטור ממה שהתחייב א"ע ברצונו ואונסא דנפשיה ל"ח אונס לבטל הגט ורק דדעתו ז"ל דמ"מ ז"א רק היכי שהקנס היא דבר שאפשר לקיימו אבל היכי שא"י לסבול כלל וכגון שנתחייב ראשו למלך ואמרו לו תן גט לאשתך ונשתדל להצילך חשוב אונס אף שאינו אנוס על הגט ורק שלא יפטור כן ע"כ צריך לפרש דבריו ז"ל. ומעתה כשמסר מודעא הנה נודע דעת רבים מהפוסקים ז"ל דאף דמודעא שלא מחמת אונס לאו מודעא היא מ"מ היכי שהוא אנוס באונסא דנפשיה מודעתו מודעא עיין בדבריהם ז"ל. וא"כ הכא כיון דהעיקר מטעם דל"ה רק אונסא דנפשיה קאתינן עלה ז"א רק כשלא מסר מודעא אבל במסר מודעא שפיר ל"ה גיטא וכנ"ל לדעת הפוסקים ז"ל אלו ודו"ק.
ובגוף הדבר שהעלו הפוסקים ז"ל דמהני מודעא לבטל גם באונסא דנפשיה יש לי מקום עיון דהנה עיקר הדבר דאונסא דנפשיה ל"ח אונס אף דלכאורה גם באונסא דנפשיה אינו מקנה בלב שלם. מקורו בש"ס דב"ב דף מ"ז והכי איתא התם אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זבינא מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאנוס ל"ה מזבין ואפ"ה זביניה זביני ודלמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני דבאונסא דנפשיה גמר ומקני עיין בפי' רשב"ם ז"ל שם כו' אלא סברא היא אגב אונסא גמר ומקני. והנה אנן קיי"ל כרב הונא דתלוה וזבין הוי זבינא אבל מ"מ תלוה ויהיב ל"ה מתנה דרק אגב אונסא וזוזי גמר ומקני. ומעתה קשה על הא דהחליטו כל הפוסקים ז"ל דאונסא דנפשיה ל"מ לבטל גם בגט ומתנה דמנ"ל הא דכיון דגם באונסא דנפשיה אנו צריכין להך סברא דגמר ומקני א"כ יש לומר דז"א רק במכר דאיכא זוזי אבל היכי דליכא זוזי כגון גט ומתנה גם אונסא דנפשיה מבטל דלא אמרינן דגמר ומקני רק בדאיכא זוזי וכדאמרינן לר"ה באונסא דאחרינא דדוקא היכי דאיכא זוזי גמר ומקני כן הוא גם באונסא דנפשיה דאחר דבש"ס שם לא מצינו רק דאף א"נ דתלוה וזבין ל"ה זביני דגם באונסא וזוזי לא גמר ומקני מ"מ במכר באונסא דנפשיה לכ"ע גמר ומקני וא"כ שפיר י"ל דגם זה הוא רק במכירה דאיכא זוזי אבל מ"מ מאין הרגלים לומר כן גם בגט ומתנה דליכא זוזי. ובאמת במתנה קשה למצוא אונס דנפשיה שיהיה בכלל תלוה ויהיב דגם בנתחייב עצמו בקנס ממון ליתן מתנה דעי"ז חשוב אונסא דנפשיה ליתן וכנ"ל דמי למכר דכיון דעי"ז נפטר מחיובו הו"ל כזוזי. אמנם בגט שפיר משכחת לה לפי מה שהעלו דבגט מתן דמים לא מעלה ולא מוריד דאין קצבה לשווי אשה לבעלה והו"ל כתלוה וזבין בפחות משויה דל"ה זבינא וא"כ בנפטר ע"י הגט מחיוב קנס ממון י"ל דאף דהוה אונסא דנפשיה לא גמר ומגרש כיון דליכא זוזי כל השיווי דאין לזה קצבה משא"כ במתנה דהאונס דנפשיה הוא רק לפי חיוב הקנס ואין אונס בכל המתנה רק כשהקנס הוא כ"כ כמו המתנה או עוד יותר והו"ל כמכר בשויה:
אולם נראה להביא ראיה ברורה דבאונסא דנפשיה גם היכי דליכא זוזי גמר ומקני מהא דקיי"ל דאין אונאה לקרקעות ולדעת רוב הפוסקים ז"ל אף ביותר מפלגא דהנה בהך דשאין הדעת טועה כתבו המפורשים ז"ל דהיינו יותר מכפלים עיין ש"מ ב"ב דף ע"ח וא"כ א"נ דגם אונסא דנפשיה מבטל היכי דליכא זוזי יקשה דבנתאנה מוכר ניהו דגזירת הכתוב היא דאין אונאה ולא ביטול מקח כלל לקרקעות מ"מ מטעם אחר הו"ל למימר דמכרו בטל דכיון דע"כ ידע באונאה בכה"ג דאין הדעת טועה וע"כ שמכר וזלזל כ"כ שהיה דחוק הרבה למעות וא"כ הו"ל אונסא דנפשיה וגם לא קיבל הדמים כל דמי שוויו דלא גמר ומקני דדמי למתנה. ואני מוסיף לומר דאף לדעת הסוברים דהעיקר כהירושלמי דהך דאין אונאה לקרקעות מיירי עד פלגא מ"מ עדיין יקשה לפ"ז. ומשום דלדעתי ברור דדוקא היכי דאם נאמר שלא נתאנה נצטרך לתלות במחילה ומתנה יהיב ליה בעינן דוקא שאין הדעת טועה כלל שא"א לומר כלל שנתאנה והיינו יותר מכפליים דכיון דמתנה לא שכיחא דלא יהיב אינש מתנה לנוכראה כל שאפשר לתלות בטעות ואונאה אף ע"צ הרחוק תלינן שלא נצטרך לומר דמתנה הוא דיהיב ליה. אבל לענין שנתלה שמכר מחמת דוחקו כל היכי שיש אונאה מרובה דלא שכיח שיתאנה כ"כ תלינן יותר שידע ולא נתאנה ורק שמחמת דוחקו זלזל במכרו משנאמר דנתאנה כ"כ ואף בפחות מפלגא וז"ב אצלי. וכיון שכן גם לפי דעתם ז"ל מוכח דאונסא דנפשיה ל"מ גם היכי דליכא זוזי דאל"כ כיון דמחמת דחקו הי' מוכרח למכור דהו"ל אונסא דנפשיה והדמים לא קיבל בשלימות המקח בטל וכנ"ל. ולכאור' אמרתי לדחות ולומר דהך דאין אונאה לקרקעות מיירי בנתאנה לוקח. אולם א"א לומר כן דאי בנתאנה לוקח א"כ ביותר מפלגא גם במטלטלין ל"ה ביטול מקח דכיון דהו"ל שאין הדעת טועה מתנה יהיב ליה וע"כ דמיירי בנתאנה מוכר דבזה במטלטלין י"ל דלא מחל ורק שבשביל דוחקו זלזל עתה בנכסיו ומימר אמר שיתבענו אח"כ דדוקא גבי לוקח שידע באונאה שפיר מחלק הט"ז ז"ל דדוקא בכדי אונאה אף בידע אמרינן דלא מחל דמימר אמר כו' משא"כ בביטול מקח דאי לאו דמחיל למה קנה המקח לבטלו אבל במוכר שפיר י"ל כן גם היכי דהוי ביטול מקח והא דמכר לו משום שהיה צריך אז למעות ואמר שיתבענו אח"כ ויבטל המקח דמוכר לעולם חוזר ורק בקרקעות ל"ש לומר הכי דאין אונאה לקרקעות וכיון דע"כ בנתאנה מוכר מיירי מוכח א"כ דאונסא דנפשיה ל"מ לבטל גם בכה"ג וכנ"ל:
ועדיין יש לעורר לפמ"ש במק"א דאף דהא דאין אונאה לקרקעות גזה"כ הוא וכמ"ש התוס' והקדמונים ז"ל מ"מ יש בקרקעות עוד טעם נוסף מצד הסברא דדרך אדם להוסיף הרבה בשיווי הקרקע. והבאתי ראיות לזה מדברי הקדמונים ז"ל וביארתי בזה דברי הש"ס ב"מ דף ק"ח גבי דדב"מ בזבין במאתן ושוה מאה דסבור מיני' מצי א"ל לתקוני שדרתיך וכו' א"ל כו' הכי אמרי נהרדעי משמיה דר"נ אין אונאה לקרקעות והיינו דבאמת הא דאין דין אונאה בקרקעות משנה מפורשת היא ורק דאם הי' רק מצד גזה"כ לבד לא הי' נותן לו המצרן רק מה ששוה דאיהו דאפסיד אנפשיה ולכך הביא הך דר"נ דאמר אין אונאה לקרקעות והיינו גם מצד דדרך בני אדם לקנות קרקעות ביותר מהשיווי ואינו א"כ ישר וטוב שיפסיד הלוקח והארכתי בזה ואכ"מ הביאור. ומעתה שפיר י"ל דמיירי בנתאנה לוקח ומ"מ אי לאו דאין דין אונאה לקרקעות הי' משכחת לה שיהי' יותר מכפליים ואפ"ה לא נאמר דמתנה הוא דיהיב ליה ומשום דכיון דדרך ליתן בעד קרקע יותר משוויו עד כפלים וכנ"ל מהך דזבין במאתן ושוה מאה א"כ י"ל שחשב רק שהוא יותר שוה מפלגא ובזה נתאנה ונתן המעות היתירים משום שדרך ליתן בעד קרקע יותר משויו ולא נתאנה א"כ בכשאין הדעת טועה וכמובן. אמנם עכ"ז אמינא להביא ראיה לזה דהנה לכאור' קשה על הירושלמי דיותר מפלגא יש ביטול מקח בקרקעות דלמה לי קרא דאין דין אונאה בקרקעות הרי מצד הסברא אין אונאה וכנ"ל לר"נ ובשלמא א"נ דאף יותר מפלגא אין בו אונאה ניחא דזה אינו רק מגזה"כ דפשיטא שלא יתן אדם יותר משיווי הקרקע כ"כ ולא מצינו זה רק שוה מנה במאתים לא יותר. אולם להירושלמי יקשה דלמה לי גזה"כ דעד פלגא מהסברא ידעינן וכנ"ל. [והנה זה אין להקשות ולומר דכיון דדרך ב"א ליתן בעד קרקע יותר מהשווי א"כ אמאי ביותר מעט מפלגא יהי' ביטול מקח ולמה לא נימא דכיון שעד כפלים דרך להוסיף א"כ נחשב אונאת הפלגא מזה דז"א די"ל דדמי לאונאת שתות דמחזיר הכל אף דפחות משתות דרך למחול עיין חו"מ סי' רכ"ז ובסמ"ע שם] וצ"ל ע"כ דצריך קרא היכי דנתאנה מוכר עד פלגא דז"א מצד הסברא דזה ל"ש רק בלוקח דדרך ליקח נחלת שדה להעלות בדמים אבל לא במוכר וכמובן. וכיון שכן הדק"ל דא"נ דהיכי דליכא זוזי גם באונסא דנפשיה לא גמר ומקני א"כ באונאה מרובה עד פלגא דקשה ולא שכיח שיתאנה כ"כ ויותר יש לתלות דידע ורק שמכר מחמת דוחקו ליבטל המקח מפאת האונס דכיון שמכר כ"כ פחות מהשיווי דמי למתנה וכנ"ל אלא ודאי דבאונסא דנפשיה גם בדליכא זוזי גמר ומקני:
והנה ענין מודעא במכירה ביארתי כפי אשר התבוננתי בדברי הקדמונים ז"ל דבאמת הך דאגב אונסא גמר ומקני אינו דבר ברור דודאי גמר ומקני ורק דכיון דיוכל להיות כן נגרע כח האומדנא דלא יחשב מוכח טובא וידוע לכל והדר הו"ל דברים שבלב דל"ה דברים והארכתי בזה להתאים סוגית הש"ס דב"ב כאן עם הסוגיא דדברים שבלב בקידושין דף נ' וא"כ כ"ז כשלא מסר מודעא אבל במסר מודעא דיצא מכלל דברים שבלב דגלוי הוא להעדים שפיר בטלה המכירה. ומעתה אם נאמר דגם באונסא דנפשיה בגט היכי שמסר מודעא בטיל גיטא וכנ"ל לדעת הפוסקים ז"ל אלו ע"כ צ"ל דגם באונסא דנפשיה ל"ה הך דגמר ומקני דבר ברור וכנ"ל וא"כ אחר שבררנו דלענין
הך דגמר ומקני באונסא דנפשיה מכירה ומתנה שווים המה א"כ גם במכר באונס דנפשיה לפ"ז מהני מודעא לבטל וא"כ אמאי כללא כיילי נהרדעי דבמודעא דמכירה בעינן שיכירו באונסו הרי בלא"ה הא מסתמא איכא בזביני אונס דנפשיה וכדאמרינן בש"ס הכא כל דמזבין כו' וכיון שמסר מודעא בטל המכר לדעתם ז"ל. ולא אשכחנא איפוא פתרא להעמיד דבריהם ז"ל אלו. זולתי אם נאמר כדעת הסוברים דהמודעא עצמה הוי ביטול ודלא כמסקנת הרמב"ן ז"ל בב"ב שהבאתי דל"ה רק ג"ד ולאו מלתא היא וכדעת הפוסקים ז"ל דלאחר שנגמר הגט שנכתב ונחתם ל"מ ביטול וא"כ אי לאו האונס דנפשיה שפיר הוי גיטא דלמאי ניחוש אי לביטול השליחות של הסופר והעדים אף א"נ דיכול לבטל שליחותם שלא בפניהם או לביטול הגט בשעת הכתיבה הא כשחזר ואמר כתבו גט חזר ועשאן שלוחין. וגם דאחר שאמר כתבו גט חזר מהביטול דלפי דבריו הראשונים אינו גט ורק חספא בעלמא ואתי דיבור וכו' ולביטול הגט אחר שנגמר אין לחוש דא"י לבטלו כלל וכנ"ל בביאור דברי הרמב"ן ז"ל ורק דכיון דהוי אונס דנפשיה ל"ש זה וכמש"ל והבאתי ראיה מש"ס דנדרים דף כ"ג דכל שיש סיבה לדבריו האחרונים אמרינן שפיר דע"ד הראשונ' הוא עושה ובטיל א"כ הגט עמש"ל ותבין את אשר לפניך:
ובגוף הדבר אי קנס שנאות ברצונו לקנוס עצמו כך וכך אם לא יגרש חשוב אונס לבטל הגט. הנה המעיין בב"י ז"ל סי' קל"ד יראה דהרשב"א ז"ל חולק וס"ל דחשוב גט מעושה בכה"ג וכשאני לעצמי לכאור' עלה על לבי לחלק דדוקא היכי שקיבל עליו והתחייב עצמו כך וכך אם לא יגרש י"ל דחשוב אונס אבל היכי שהתחייב עצמו בקנין כך וכך ואח"כ אמרו לו שאם יגרש יפטור ל"ח אונס שאין לוקחים ממנו ורק שלא יפטור. אולם באמת יש לגמגם בזה טובא דאם נאמר דבכה"ג שאינו רק שלא יפטור ל"ח אונס דהו"ל כאונסא דנפשיה גם באופן הראשון ל"ח אונס לבטל הגט כיון דמ"מ הוא התחייב עצמו מקודם ע"ת זה וכשמגרש ל"ח רק כפוטר עצמו ועכצ"ל לדעת הפוסקים ז"ל אלו דס"ל דדוקא היכי שלא יהי' אונס מאחרינא כלל כגון שנותנים לו מעות בעד הגירושין והוא דחוק וצריך לזוזי הו"ל אונס שאינו מבטל דכיון שאין שום אונס מאחר גם עתה גמר ומקני אבל בקנס כיון שמ"מ בשביל שלא יגרש יאנסוהו לשלם הו"ל אונס ולא גמר ומגרש ואין חילוק א"כ בין עשה הקנס סתם ובין עשה ע"ד חכמי ספרד וכנ"ל:
ומעתה אמינא לחלק להיפוך והתבונן דהנה באמת א"נ דאם אין רצונו לגרש ועושה ומגרש מחמת הקנס ל"ה גט א"כ כשיבא לדין לא יתחייב בהקנס דהו"ל אנוס דמה לו לעשות דכיון שאינו רוצה א"י לגרש וא"א שליט ברוחו לכוף רצונו וא"כ כשמגרש מ"מ ע"כ שרוצה גם עתה בהגירושין. אולם כ"ז כשהתחייב א"ע קנס אם לא יגרש דבזה כשהוא אנוס פטור מהקנס דאונס רחמנא פטריה אבל כשהתחייב עצמו סתם ורק שאח"כ קנו מהאחר שאם יגרש יהי' מחול לו דבזה גם אם יהי' אנוס שלא יוכל לגרש יצטרך ע"כ ליתן הקנס דזה הוי אונס רחמנא חייבי' דל"א דאנו רוצים לחייב את זה שיהי' מחול לו ושפיר א"כ הו"ל אנוס ע"י הקנס דאם לא יגרש יצטרך ע"כ לשלם ודו"ק:
ולפ"ז בנשבע לגרש ל"ה גט מעושה דאם באמת אין רצונו לגרש הו"ל אנוס ופטור משבועתו וכשגרש' א"כ ע"כ שרוצה בהגירושין וע"כ צ"ל כמ"ש הפוסקים ומכללן הריטב"א ז"ל דמ"ש הר"ר פרץ ז"ל דצריך שיתירו לו שבועתו רק לכתחלה אמר כן לא שיפסול הגט שיחשב עי"ז גט מעושה וראייתם ברורה מהך דקונם פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך וגירשה בגיטין דף מ"ז. ולדינא האמת יורה דרכו דגם כשקיבל עליו קנס ממון אם לא יגרש או נשבע לגרש היכי שנתן אח"כ הגט אין לחוש כלל וכלל דכיון שקיבל מתחלה ע"ע הכל מרצונו הטוב וע"כ שהי' ברצונו לגרשה מהכ"ת לומר ולחוש שנשתנה דעתו ואינו מגרש רק מחמת אונס הקנס או השבועה. ולא אבין איך עלה על דעת קצת האחרונים ז"ל לחוש בכה"ג לגט מעושה דאף אם הי' חשש שנשתנה רצונו מאשר הי' בתחלה מ"מ כיון דעכ"פ רק חששא היא הרי הו"ל דברים שבלב דל"ה מוכח וידוע לכל וקיי"ל דדברים שבלב ל"ה דברים וא"כ אף לצד הספק הזה הוי גט מעושה וכאשר בררתי למעל' לענין מודעא ואונס עמש"ל וז"פ וברור. ומדברי הרשב"א ז"ל בתשובותיו אין ראיה שחולק בזה דבעובדא דידיה הי' המעשה שאח"כ נתחרט ומיאן בדבר והיו מתרין בי מצד הקנס עד שהלך לגזבר להתפשר ולא קבל. ובזה ודאי י"ל דהוי גט מעושה דהרי חזינן שנשתנה דעתו ורצונו אח"כ ואף א"כ שגירש אמרינן שרק מחמת יראת הקנס גירש והו"ל גט מעושה:
ודברי הרשב"א ז"ל הנ"ל יען דאתי לידן אמינא לבארם כיד ד' הטובה עלי וז"ל בתשובתו הנ"ל נראה לי שגט זה מעושה ופסול כל שיודעין באונסו אעפ"י שלא מסר מודעא שאין מסירת מודעא אלא היכי דשקל זוזי דסתמא דמלתא אגב אונסא וזוזי גמר ומקני כו' ותלוה וגירש אינם גירושין דהא ליכא זוזי ואם נפשך לומר דתלוה וזבין הוא זה דכיון שקיבל ע"ע מדעתו קנס כו' ובנתינת הגט הרוויח ממון זה הוי כמקבל ממון דעלמא לא הוא שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מהפסד ממון וגרוע טובא מהפקעת שאר וכסות כו' עכ"ל. והנה לכאור' כפי הנרא' מדבריו ז"ל היכי שתלוהו ואנסוהו לגרש ונתנו לו ממון להדי' בעד הגירושין דמי לתלוה וזבין והוי גט. וזה נגד דעת כל הפוסקים הקדמונים ז"ל דכתבו להדיא דמתן דמים לא מעלה ולא מוריד בגט להוציא מכלל גט מעושה:
אולם אחר ההתבוננות הר"ז נכון דל"ד דדוקא בתלוה וגירש שאנסוהו ממש ורק שנותנים לו מעות ל"מ ומשום דאין קצבה לשיווי אשה לבעלה וכל ממון הוי לי' א"כ פחות משויה דגם בזביני ל"ה זביני כשאינו נותן לו האנס כל דמי השיווי בשלימות וכמבואר. משא"כ בנדון דהרשב"א ז"ל שאין כאן אונס אחר רק שיהיה צריך לשלם הקנס אלף דינר שהתחייב עצמו וכיון שמחמת קנס זה הוא מגרש הנה הוא שם לה להגירושין באלף דינר וכיון שזה מרוויח ע"י הגירושין שפיר י"ל דהוי כתלוה וזבין בדמי שויו דהוי זביני והבן זה כי נכון הוא:
אולם מ"ש רבינו לסתור זה שאין זה מקבל ממון רק ניצול מהפסד ממון לא יכולתי להלום דמה לי שמקבל ממון או שנפטר מחיובו. וגם דאם כה נאמר א"כ גם בזביני היכי שהי' מגיע לו להאנס מזה ממון ותלוה למכור לו בחובו נימא דל"ה זביני דפטור חיוב ל"ח זוזי וזה דבר חדש. ולא אשתמיט לשום אחד מהקדמונים ז"ל שיאמר לחלק כך. ולכאורה עלה על לבי לומר דבאמת היכי שנפטר מחיוב שנתחייב לזה גם לדעת הרשב"א ז"ל חשוב כזוזי ורק דסברתי היא דכיון דהוי אנוס בקיום התנאי דכיון דיהי' גט מעושה א"י לגרשה לא נתחייב א"כ מהדין לשלם הקנס ורק שזה הגזבר לא שמע לזה ורצה ממנו הקנס מ"מ ל"ח כזוזי שלא קיבל ממון וגם לא נפטר מחיוב המוטל עליו שבל"ז היה פטור ומה שניצול מאונסו של זה ל"ח רק ניצול מהפסד וזה ל"ח כזוזי. אמנם מלבד דעכצ"ל לפ"ז דס"ל דגם אם לא הי' אומר שאין רוצה בהגירושין ל"ה גט דחיישינן שמגרש מתוך אונס דאל"כ ורק דנימא דכשלא אמר אח"כ שאין דעתו רצויה לגרש היה הגט כשר דל"ח שנשתנה דעתו וגם אם היה כן הו"ל דברים שבלב וכנ"ל ורק דמשום שגילה ואמר אח"כ בפירוש שאין ברצונו לגרשה הוי לי' גט מעושה א"כ מהדין נתחייב בהקנס כיון שעשה טצדקי לבטל הגט דאם לא היה מגלה דעתו בפירוש היה הגט גט מעליא ושפיר א"כ דמי לתלוה וזבין דמה שנפטר מחיוב שנתחייב לפ"ז הוי כזוזי מה שאינו נראה לי וכנ"ל:
הנה מהא דמדמי לה להפקעת שאר וכסות נראה בעליל דס"ל דגם כשנפטר מחיוב גמור ל"ח כזוזי. וזהו דבר שלא שערום רבותינו הקדמונים ז"ל לחלק בהכי וכנ"ל. וגם ראייתו של הרשב"א ז"ל מהא דהפקעת שאר וכסות לא משוי גט לזביני אינו מובן דהתם משום דאין קצבה לשיווי אשה לבעלה קאתינן עלה ועוד זה גרע טובא ממתן דמים דזה מחיובי כל בעל לאשתו ואין אדם מגרש אשתו בשביל זה וכמבואר כ"ז בדברי הקדמונים ז"ל. ובזה אמינא ליישב ולהמתיק דברי הרמ"א בשם המהרי"ק ז"ל שהבאתי למעלה שכתב דקיבל על עצמו קנס ממון ל"ח אונס דיכול ליתן הקנס ולא לגרש והקשיתי דא"כ בכל אונס ממון נימא הכי עמש"ל ליישב דבריו לחומר הנושא. ולפי הנ"ל יש ליישב דבריו ברווחא דבאמת היכי שלא גילה דעתו אח"כ ורק שגירש סתם בל"ז אין לחוש לגט מעושה דמהכ"ת נחוש שנשתנה דעתו וגם לצד הספק הזה הא הו"ל דברים שבלב וכנ"ל ורק עיקר מה שיש לדון הוא רק כשגילה דעתו אח"כ שמחמת הקנס יהי' מוכרח לגרשה. אמנם בזה דעתו ז"ל דכיון שנפטר ע"י הגירושין מחיוב הממון שנתחייב עפ"י הדין כיון שהוא גרם מעצמו שלא יוכל ליתן הגט הו"ל כזביני דמה שנפטר מחיוב ממון הו"ל כזוזי ואמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני ודלא כחילוקו של הרשב"א ז"ל דיחידאה הוא בסברא זו וכנ"ל וע"ז כתב והוסיף דיכול ליתן הקנס והיינו דהיכי דהקנס הוא סך רב שקשה לסבול ל"א הכי ומשום דכיון שקשה לישא הפסד רב כזה ל"ש לומר שוב דמדלא נתן הקנס ולא גירש הוא שם לה להגירושין בממון זה ושפיר א"כ דמי למתן דמים דל"מ להשוות גט למכר דאין קצבה לשיווי אשה לבעלה והבן זה:
ועפי"ז עלה על דעתי לומר בביאור דברי הר"פ ז"ל דבנשבע לגרש צריך שיתירו לו דחשש דשמא גילה דעתו שעושה מחמת השבוע' דחזינן שנשתנה דעתו. אולם לפ"ז צריך לומר דלאו דוקא נקט נשבע לגרש דמשמע גירושין המועילים ורק שנשבע ליתן לה גט דאינו עובר גם אם לא יועיל להתירה דאל"כ ל"מ לפ"מ שאנו נוהגין שאומר בשעת הגט שרוצה הוא ומבטל כל המודעות וכל הגורם פסול להגט דאין לחוש. ומשום דכיון דבלי ג"ד הי' הגט כשר וכנ"ל א"כ הוא בעצמו גרם שלא יועיל הגט ועובר על שבועתו וא"כ שפיר אמרינן דניחא ליה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא אף שלא אמר רוצה אני דל"מ כשהוא אנוס גם בכה"ג וכמבואר בש"ס דב"ב דף מ"ז שם וכאשר ביארתי בחידושי הטעם דבזה ג"כ אינו ברור ודאי דניחא לי' ורק דמשוי לי' שלא יחשב מוכח ובעינן א"כ שיאמר בפירוש רוצה אני שלא יוכלו דברים שבלב לבטל מה שאמר בפי' מ"מ י"ל דכיון דעבר על שבועתו אם בלבו אינו רוצה לא יתקן כלום במה שיגרשנה כיון שאינם מועילים ובודאי דניחם ורוצה בכל לב לגרשה דאל"כ למה נותן גט למגן והבן כי קצרתי:
אחרי ביאור כל הדברים האלה נחזור לנדון השאלה שלפנינו הנה אף שבררתי דהיכי שקבל ע"ע קנס ממון אם לא יגרש וגרשה ל"ח לגט מעושה ודלא כדעת קצת האחרונים ז"ל ומשום דל"ח שנשתנה דעתו וגם אי חששא היא מ"מ הו"ל דברים שבלב וכנ"ל מ"מ בנ"ד הא גילה דעתו שמחמת זה מגרש דחזינן א"כ שנשתנה רצונו:
גם א"נ כמש"ל דמכל הקדמונים ז"ל נראה בעליל דגם כשנפטר מחיוב שהי' מגיע ממנו מהדין חשוב כזוזי והרשב"א ז"ל יחידאה היא בחילוק זה וכיון דבנ"ד חייב הקנס מן הדין שרק עי"ז שגילה דעתו א"י לגרש א"כ י"ל דהו"ל כתלוה וזבין דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני וכנ"ל מ"מ כבר כתבתי דזה לא שייך רק היכי שהקנס אינו סך רב שיכול לסבול אבל כשהוא ממון הרבה שקשה לו לסבול ל"ש זה ומשום דבכה"ג לא שייך לומר דהרי שם לה להגירושין בסך הקנס דאף אם שוה לו אשתו הרבה מה לו לעשות אחרי שא"י לסבול הפסד רב כזה ודמי א"כ למוכר בפחות משויה וכמובן. ובנ"ד הא התחייב בקנס שיתנו לה כל ממונו ואין לך הפסד שא"י לסבול יותר מזה שישאר גברא ערטילאי. ולא נשאר א"כ לצדד להקל רק א"נ דכיון שקיבל ע"ע מתחל' מרצונו ל"ח עתה רק כאונסא דנפשיה דאינו מבטל. וכאשר יראה מדעת קצת פוסקים. אולם הרי מדברי הרשב"א ז"ל מבואר להדיא דלא ס"ל הכי וגם מדברי רבים מהפוסקים ז"ל המדברים בזה יראה דלא ס"ל כן מדלא אתי עלה מטעם זה עיין עליהם ועמש"ל בטעם הדבר לדעתם מדוע חלוק זה מאונסא דנפשיה. ועיין מ"ש בראשונה בביאור דברי הרמ"א בשם המהרי"ק ז"ל:
ומלבד כ"ז הנה הבאתי למעל' דעת הסוברים דכל מודעא ביטול היא להגט או להשליחות מהסופר והעדים ודלא כהרמב"ן ז"ל בב"ב דף מ"ם שם דלענין ביטול זה ל"ח רק ג"ד. ולדעתם א"כ בנ"ד שאמר כן שעושה מחמת הקנס ממון בשעת כתיב' אף אם לא היה אומר בפירוש דהגט בטל נפלנו ברבוותא וכמו שבררתי למעל' בפסקא הראשונ' באריכות הפוך בה וכו' וקשה א"כ להתיר גם מפאת זה והנראה לפענ"ד כתבתי. בענין העדאת העדים שלא נגנבה כראוי רק עדותו של האחד לא רציתי להטפל כי אם אמנם העד השני לא רצה להגיד עדותו על נכון עד שינתן לו הסך חמשה רו"כ אשר בקש כי הוא איש פשוט מאד ולא שמע לקולינו. עכ"ז מבין ריסי דבריו לקטנו כי הוא כמו העד הראשון גם בק"ק קאמיניץ התנצל עצמו כי ל"ה כוונתו לקבל שום שכר בעד עדותו ורק עבור הוצאות ושכר בטלה שלשה ימים אשר חשב ועלה בידו לסך הנ"ל. ואך שלא היה יכול לפר שיחתו היטב בפנינו וצעק על הבעל אשר ע"י הפסיד הוצאות וגם נתבטל ממלאכתו ונתפשרו ונתן לו שלשה רובל וכבר ידענו מקודם עדותו כפי אשר לקטנו מבין אמרותיו כי הוא כעדותו של האחר וכאמור. פה בריסק יום א' ו' כסלו תרל"ב לפ"ק לסדר ושמרני בדרך וגו' אשר אנכי הולך:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |