ברכת רצ"ה/קיט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה קיט

סימן קיט
שנית על הענין הנ"ל.

ב"ה בריסק יום ד' ח"י תמוז תרל"ב לסדר כי צוררים הם בנכליהם:

שלום אשיב למאן דמפרק ומותיב כבוד ידיד ה' וידידי עוז הרב הה"ג חריף ובקי המפורסם לשם ולתפארת ידיו רב לו במלחמתה של תורה כ"ש מו"ה אברהם יענער נ"י ראב"ד דק' קראקא יע"א:

זה כמשלש חדשים הגיע עדי מכתב כ"ת שנית בדבר גט המעושה עם יקרת מדברותיו אשר הראה פנים לכל צד ומבקש מאתי להודיעהו חות דעתי האם יש מקום לצדד להכשירו. ויען כי לא הייתי כל זמן ההוא בקו הבריאות והשלימות עד שהוכרחתי לדרוש ברופאים ולשתות מימי התרופה לא יכולתי להשיב לכת"ה אף מפני הכבוד. עתה כאשר ת"ל שבתי במעט לאיתני אמרתי לבל לאחר עוד להגיד לכת"ה את אשר עם לבבי ואם לא אוכל להתהלך ברחבה לבאר כל הענינים על פני כולו יען כי עדן לא ככחי אז כחי עתה. ואבא היום להשיבהו כיד ה' הטובה עלי ואען ואומר דגט זה אין בו ממש והוא בטל ומבוטל מכמה טעמים כאשר אבאר בעזה"י:

א

א) כבר גליתי דעתי בתשובתי הקודמות דאף אם אמנם הוכחתי דדעת הרשב"א ז"ל דהיכא שנתנו לו ממון לגרש דמי לזבוני ואין מקום לפרש דבריו ז"ל כמ"ש הגאון מליסא ז"ל דדוקא בנ"ד שהאונס הי' רק שהי' מתחייב ליתן הקנס אלף דינר והוא שם לה להגירושין בדמים הללו רצה רבינו הרשב"א ז"ל לדון דהוי כתלוהו וזבין. מדמייתי ראי' לחילוקו בין קיבל דמים לניצול מהפסד ממון מהא דלא אמרינן בכל גט מעושה דחשיב כתלוהו וזבין ע"י שנפטר בהגירושין משו"כ דהתם לא שייך כלל הך סברא וביארתי טעמו ונימוקו ז"ל דאף דיוכל להיות דאשתו חביבה עליו ואין קצבה לשיווי אשה כזו לבעלה מ"מ כיון דאין זה ידוע לכל דאנחנו לא נדע זאת הדר הו"ל דברים שבלב דלא מהני רק כשיש אומדנא דמוכח וידוע ול"ד לאנסו למכור בפחות משויו שאנו רואין לעינינו שאין זה דמיהם מ"מ חלילה לסמוך גם על אילן הגדול הזה ולהקל נגד דעת גדולי המורים הקדמונים ז"ל שפרטתי בדברי הקודמים וכמעט כל האחרונים ז"ל עיין עליהם ומי זה אשר ירים ראש להקל נגדם ומהגם באיסור אשת איש החמורה ועל כיוצא בזה אמרו ז"ל לדעתי הרוצה כו' וטעם הדבר נראה לדעתם ז"ל דאם אמנם דזה פשוט וברור דכל שאין האומדנא מוכח וידוע הו"ל דברים שבלב ול"מ. וכמבואר בכ"מ מ"מ ס"ל דז"א רק היכא שהספק הוא שיש להסתפק או שאינו מבורר כל כך בכל אדם דזה אינו נקרא מוכח וידוע אבל היכי שהוא תלוי באיזה סיבה ועילה ובמה שהוא אדם לא חשיב בשביל זה דברים שבלב ועכ"פ מידי ספיקא או ספק הקרוב לודאי לא יצא ולכך ס"ל דבגט ל"מ מתן דמים להוציאו מכלל גט מעושה דאין קצבה ושיווי לדמי אשה דאולי אשתו חביבה עליו ואף דאין זה ידוע מ"מ אין לחשבו בשביל זה דברים שבלב דאצ"ל זה שאשתו חביבה עליו ביותר באמת זה אומדנא דמוכח וידוע ואף שזה עצמו לא. ידענו עוד אם היא חביבה עליו יותר מהממון זה הספק הוא בהאדם ולא בהאומדנא ואינו בכלל דברים שבלב ומידי ספק לא נפיק ואדרבה הו"ל קרוב לודאי שהרי אנו רואין שהי' צריכין לאנסו ול"ד למכר בשויו דזה הוי ספק בעיקר האומדנא ובכל אדם דאגב אונסא וזוזי כל דמי השיווי מצי למימר דגמר ומקני ול"ח ספק במכירה דהו"ל דברים שבלב ולא הוי דברים כלל משא"כ הכא בגט שהספק הוא אם זה אצלו השיווי. ובזה יתבאר הא דמחלק רבא בב"ב דף מ"ח שם בתלוהו וזבין בין שדה סתם לשדה זו דמה שפירש הרשב"ם ז"ל דבשדה סתם כיון שמדעתו בירר אינו חושש הוא דוחק די"ל דבחר הרע במיעוטו אבל מ"מ אינו רוצה למכור כלל וכמובן. רק דרבא ס"ל דבשדה אחת מצוינת י"ל דחביבה עליו ביותר ואף א"כ שאין זה ידוע לנו מ"מ אין לחשבו דברים שבלב כיון שהספק הוא בהאדם וכנ"ל משא"כ בשדה סתם דבזה אנו דנין בכל אדם. אולם אנן לדידן לא קיי"ל הכי דס"ל דגם בשדה זו לא שייך חביבות כל כך וי"ל דגמר ומקני אגב אונסא וזוזי ואין לך אדם שיאמר עליו בבירור והודעה לכל דלא גמר ומקני וכיון דאינו מוכח וידוע הו"ל דברים שבלב משא"כ בגט אשה דלזה שאשתו חביבה עליו כל הון בוז יבוז וכאשר נראה בחוש:

ואון לזה מצאתי וראיתי בש"ס דכתובות דף ע"ג בקדשה סתם וכנסה סתם דכתובה הוא דלא בעי' הא גט בעי' וקאמר רבא תנא ספוקי מספקא לי' ופירש"י ז"ל דמספקא לי' על סתם אדם אי חפץ באשה נדרנית או עם מומין אם לאו ואמאי לא הוי ודאי דכיון דרק מטעם אומדנא קאתינן עלה א"כ כיון דספיקא הוא הא אין ידוע לכל והו"ל דברים שבלב דודאי ל"ה דברים ולמה חשיב לי' ספיקא דרק משום איסורא אזלינן לחומרא א"ו כנ"ל דכיון דאין הספק רק בהאדם הזה אם הוא מהמקפידים בנדרים או מומין אם אין לחשבו בשביל זה דברים שבלב וכנ"ל והו"ל כספק דעלמא:

ובזה נסתר מ"ש הגאון בעל קצה"ח ז"ל לפרש טעמו של הרא"ש ז"ל שכתב בהך דמתנת שכ"מ שיש חששא דשמא יש לו נכסים במד"ה והו"ל רק מתנה במקצת דמוקמינן בחזקת המקבל. דה"ט דכיון דהא דחוזר במתנה בכולו כשעמד הוא משום אומדנא וכיון שאין האומדנא ברורה א"י לבטל מעשה המתנה ומש"ה פסק ג"כ בהך דהקדיש כל נכסיו דסלקא בתיקו אי דמי למתנה או דבהקדש גמר ומקני בכל אופן מהיום דכיון דספיקא הוא א"י לבטל מעשיו דכוונתו היא דכיון דיש ספק ואין האומדנא ברורה ל"מ האומדנא כלל דלא הוי מוכח וידוע לכל ותו הו"ל דברים שבלב. ולפי הנ"ל א"א לפרש כן דהך ספיקא דשמא יש לו נכסים במדינת הים לא הוי ספק בהאומדנא לחשבה בשביל זה דברים שבלב דאם אין לו נכסים הוא מוכח וידוע וכנ"ל היכי שהספק הוא על האדם וזה עוד גר יותר דהוי ספק דעלמא לגמרי וכמובן למבין ועיין בש"ס דב"ב דף צ"ב בהך דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בגברא דזבין להכי ולהכי עייש"ה בסוגיא ותבין אשר לפניך. גם בהך דהקדיש כל נכסיו לא אבין מה שיאטי' דאומדנא שאינו מוכח וידוע דהו"ל תו דברים שבלב לזה דזה הוא באמת מה דמבעי' לן אי גם בהקדש הוי אומדנא דמוכח טובא וידוע כמו במתנה או דשאני הקדש דמ"ל גמר ומקני וכיון דע"ז גופא אנו דנין שפיר הו"ל כשאר איבעיא דלא איפשטא דספיקא הוי וזה פשוט וברור:

וראיתי לכת"ה שכתב שבספרו צלותא דאברהם עמד והעיר על דברי הקצה"ח ז"ל הנ"ל ויען כי אין ספרו אתנו פה ולא אדע מדוע דן כנגדו לא אוכל לדין על דברי כת"ה וכתבתי רק הנראה לפע"ד:

ואני מוסיף להפליא על הגאון קצה"ח ז"ל דהרי באמת רבו החולקים על הרא"ש ז"ל בזה וס"ל בהך דהקדיש דחוזר דהמע"ה ומפרשי דהך דחיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י מיירי שיש הוכחה לזה מדבריו עיין במפורשים ז"ל ואילו הי' ספק השקול הוי בחזקת הנותן ועל המקבל להביא ראי' ולדעת הקצה"ח ז"ל דמדמי כ"ז לאומדנא שאינו מוכח וידוע הנה בזה לא נחלק אדם מעולם דכל שהאומדנ' לא הוי מוכח טובא וידוע לכל הו"ל דברים שבלב דלא הוי דברים כלל ומ"ט א"כ דהחולקים גדולי המורים ה"ה הרמב"ם והרמ"ה ועוד רבים מהקדמונים ז"ל אלא ודאי דהעיקר דגם הכא בהך דשמא יש לו נכסים וגם בהך דהקדיש אין לדון כלל ולומר דהוי דברים שבלב. בהך דהקדיש משום דזה עיקר האבעיא אי חשוב מוכח וידוע ובהך דשמא יש לו נכסים משום שאין הספק בגוף ועיקר האומדנא וכנ"ל ואך עיקר טעמא דהרא"ש ז"ל הוא דכיון שמעשה המתנה או ההקדש נעשה בפנינו ודאי והביטול ע"י האומדנ' שיוכל לחזור כשיעמוד ספק אין הספק מוציא מידי ודאי המעשה וכדינא דספק אם הי' תנאי אם אין דקיי"ל דהמכירה קיימת ועל המוכר לברר שהי' תנאי עיין במ"ל פט"ו מהל' טוען ונטען הי"א שהאריך הרבה בזה ובירר כל הדברים כשמלה עייש"ה:

אולם החולקים ז"ל ס"ל דל"ד הך דמתנת שכ"מ להך דספק תנאי דמתנת שכ"מ אינו קונה רק לאחר מיתה וכדאמרי' בפ' יש נוחלין דף קל"ז באומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאף דאם מכרו ראשון מה שעשה עשוי מ"מ בנתן במתנת שכ"מ לא מהני דאינו קונה רק לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך וכשאנו מסופקים אם יש בו דין מתנת שכ"מ או דגמר והקנה הספק הוא אם כן בגוף המתנה אם היא עתה או רק לאחר מיתה ושפיר יש לאוקמא בחזקת מרא קמא משא"כ בתנאי דמילתא אחריתא הוא מעשה המכירה ודאי נעשה מעכשיו ורק שאתה בא לבטלה ע"י ביטול התנאי כשהוא ספק אין אתה יכול מספיקא לבטל המעשה אשר כבר נעשית בודאי ולפמ"ש המהרי"ט ז"ל דמתנת שכ"מ אף דלא קנה רק לאחר מיתה מ"מ ליפוי כחה עשאוה כמהיום ולאחר מיתה והיינו דשעבודא חל מהיום וזכות לאח"מ ומיישב בזה הא דאמרי' בספ"ק דגיטין דאם איתא למקבל בשעת מתן מעות זכה יורשיו אף שמת בחיי הנותן ומ"מ בהך דאחריך לא מהני דקדמו אחריך בזכי' וגם בשעבוד שעבודו קודם שבא עוד מכח הראשון עיין בתשובותיו הנכבדים חלק חו"מ סי' ע"ד יומתק יותר סברת הרא"ש ז"ל ועיין ברא"ש ז"ל ספ"ק דגיטין שם דעכצ"ל לדעתי דס"ל כסברת המהרי"ט ז"ל ועיין בקדמונים ז"ל שם והבן:

ועלה על לבי להוסיף עוד דאף אם נחליט כדעת וסברת המהרי"ט ז"ל דמתנת שכ"מ חל במקצת היינו שעבודא מהיום מ"מ יש מקום לומר כדעת החולקים ז"ל דבספיקא בחזקת הנותן קאי ומשום דעיקר הא דמתנת שכ"מ די בדיבור וא"צ קנין הוא רק מתקנת חכז"ל שלא תטרוף דעתו כשיחשוב כי לא יתנו שמע לדבריו וא"כ אף דלענין השעבוד דחל מהיום החזרה כשיעמוד מחוליו הוי כעין תנאי מ"מ לא דמי לתנאי לענין שיחשב ספקו כספק בתנאי דבחזקת המקבל מוקמינן לה וכנ"ל דהתם בתנאי בין כך ובין כך המעשה נעשית ודאי ורק שבתנאי מתבטלת בביטולו ואף שמתבטלת למפרע מ"מ חלה מקודם ורק שמתבטלת וכעין מיחל חלין ובטלין הנאמר בש"ס משא"כ בהך דמתנת שכ"מ אם עמד לא חיילא כלל דכיון שאין רצונו ליתן באופן זה לא שייך תקנת חכז"ל ולא הוי א"כ רק דיבור בעלמא והבן זה. ולפי"ז בהך דמתנת שכ"מ אף אם הי' ספק בעיקר האומדנ' ל"ה אמרינן דלא חשיב ספק כלל דאף לצד הספק הזה שכוון כן בלבו מ"מ כיון שאינו מוכח וידוע לכל תו הו"ל דברים שבלב דודאי לא הוי דברים וכנ"ל דכיון שלא הי' רק דיבור בעלמא כשחשב כן בלבו שאם יהי' כן לא תהי' מתנה נהי דלא מהני לבטל מתורת אומדנא כיון שאינו ידוע מ"מ מצד אחר המתנה בטלה דל"ש בכה"ג עוד תקנת חכז"ל שתקנו שיהיו דבריו ככתובים ומסורים שלא נעשה רק שיוכל יותר ובנקל להתקיים רצון השכ"מ שלא תטרף דעתו ובאופן שרצונו א"כ הי' בהיפוך בטלה התקנה וחזר הדין דלא מהני דברים בעלמא בלי קנין המועיל וכיון שהדבר הזה אצלינו בספק הו"ל כשאר ספק דעלמא וז"ב בסברא לפי הנ"ל ודוק:

אולם אחר העיון כ"ז לא שייך רק במתנה אבל לא בהך דהקדיש דבהקדש אין אנו צריכין כלל לתקנת שכ"מ דבכ"מ קיי"ל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וזה מבואר:

וע"פ כל הדברים האלה והחזיון הזה ארווח לן דלא נצטרך לדחוק ולומר דלצד האבעי דבהקדיש גמר ומקני ס"ל דודאי גמר והקנה מעכשיו דבספיקא ס"ל להרמב"ם והרמ"ה ודעמם ז"ל דג"כ אם עמד חוזר ולפמ"ש רבים דבס"ס מוציאין ממון גם לדעת הרא"ש ז"ל ע"כ צריך לדחוק ולומר כן דאל"כ יקשה דאמאי פסק בהך אבעי' דל"א בהקדיש דא"י לחזור בו דנהי דס"ל דהיכא דהוה ספיקא בחזקת המקבל מוקמינן לי' מ"מ הרי הו"ל ס"ס דשמא הקדש דמי למתנה ואף א"נ לחלק ולומר דבהקדש י"ל דגמר ומקני מ"מ מידי ספיקא לא יצא גם לפ"ז ובס"ס יכול להוציא גם מיד מוחזק שהי' מוחזק מתחילתו וכ"ש מיד המקבל דנ"ד דחזקת מרא קמא מסייע להס"ס וכמובן והדוחק עוד יותר גדול לפ"ז לדעת הרא"ש ז"ל דנצטרך לומר דשני חלקי האבעיא המה מהיפך להיפך ומהקצה אל הקצה דלצד האבעיא דגם בהקדיש אם עמד חוזר ע"כ ס"ל דהוי אומדנא דמוכח ודאי שלא הקדיש רק אם ימות דאי הוי ספק א"י לחזור לדעתו ז"ל דבחזקת המקבל מוקמינן ולצד האיבעיא דבהקדש גמר ומקני ע"כ דמפרש ז"ל דס"ל דבודאי גמר והקנה בכל אנפי דאל"כ לדידן דהו"ל איבעיא דלא איפשטא הו"ל ס"ס דמוציאין ממון ואמאי פסק דבחזקת המקבל קאי וזה דוחק גדול באמת ומנ"ל להרא"ש ז"ל לדחוק ולפסוק הכי. ולפי מה שבררנו ניחא דשפיר י"ל דלצד האיבעיא דגמר ומקני בהקדש לאו היינו דגמר והקנה ודאי ורק די"ל כן דכיון דהספק הזה הוא בגוף האומדנא ובכל אדם ל"ח ספק כלל אם באמת לא גמר להקנות רק כשימות מ"מ כיון שאין זה ידוע לכל בהקדיש לפ"ז הוי דברים שבלב דל"ה דברים ובודאי א"י לחזור וגם מצד דבאופן זה בטלה לה תקנת חז"ל שלא היתה רק לקיום חפץ השכ"מ אין לדון לחשבו כספק וכנ"ל דבהקדש א"צ כלל לתקנת חז"ל דבלא"ה אמירה לגבוה הוי כמסיר' וכנ"ל ודוק כי קצרתי ויש לי הרהורי דברים בהך איבעיא דהפקיר מאי וליראת האריכות בעניינים אלו הרחבים בשגם לא הובאו עוד אצלי בכור ומצרף הבחינה שמתי לעטי מחסום ודי למבין:

והנה אם כי לדעתי יש בזה שכתבתי די לאסור האשה להנשא ולבטל הגט. למען סתום הפתח ההיתר לגמרי אמינא להוסיף עוד צדדי האיסור ולבנות חומה בצורה סביב ואען ואומר:

ב

ב) דאחר שבנדון שאלתינו מסר מודעא בפני עדים ורק שאח"כ ביטל המודעות כפי הסידור הנה כבר נודע דעת הפוסקים ז"ל דהיכי שהי' אנוס בביטול המודעא גם במכר לא מהני אולם טעמיהו באמת צריך להבין דלכאור' צדקו בזה החולקים ז"ל דלמה יגרע הביטול מהמודעא מתוך האונס מהמכיר' עצמה דאמרי' אגב אונסא וזוזי גמר ומקני ולמה לא נימא מה"ט ג"כ דגמר ומבטל. ובראשית ההשקפה עלה ע"ד לומר דס"ל להנך פוסקים דהא דאמרי' אגב אונסי וזוזי מקני הוא רק מצורף ההוכחה דאי לאו דלא איכפת לי' כ"כ הי' לו לגלות דעתו ולמסור מודעא. אבל היכי שמסר מודעא והי' אנוס לבטלה דכבר עשה כל טצדקי לא מהני והמודעא קיימת. אמנם אחר התבוננות מלבד דזה דחוק הנה לא שייך לומר כן רק אם מתוך האונס ביטל הכל עד סוף כל המודעות אבל היכי שביטל רק המודעא דהי' אפשר למסור מודעא על הביטול הזה הדר הו"ל לומר דדמי לגוף המכיר' וכמובן. ולא מצינו שיחלקו בזה. אשר ע"כ אמינא בביאור דעתם ז"ל דכבר בררתי דהך דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני אינו באמת דבר ברור ורק דכיון דיוכל להיות כן נגרע כח האומדנא שלא תחשב מוכח וידוע. אולם אחר העיון באמת לא דמי לאומדנא שאינו מוכח טובא וכגון בזבין ארעא והי' דעתו למיסק לא"י דהתם מכר סתם בלי שום תנאי ורק שיש אומדנא שמכר בשביל שהי' רצונו ליסע לא"י דבזה שפיר אמרינן דא"י לדון משום דברים שבלב כל כמה דאין מחשבתו מוכח וידוע. משא"כ הכא אדרבה אנו רואין לפנינו שהוא אנוס ואין מעשיו ודבריו כלום רק שאתה בא לומר דאולי אגב אונסא וזוזי גמר מ"מ להקנות הול"ל דאדרבה על זה לברר שהי' קנין ברצונו. ועכצ"ל דס"ל לר"ה ולדידן דקיי"ל כוותי' דכיון דמקבל כל דמי שוויו האונס בודאי לא חשיב אונס ורק דמ"מ בעינן שאמר רוצה אני דאל"ה עדיין הי' מקום לומר דלא גמר והקנה לזה האנס כטבע האינושי לשנוא לזה שכופהו. [ובזה יומתק החילוק דמחלקינן בין אונסא דנפשי' לאונסא דאחרינא] ואך מ"מ כשאמר רוצה אני זבוני' זבונא דזה הספק אינו נראה לעינינו ובעינן לכך דוקא שיהי' מוכח טובא והכא לא הוי אומדנא דמוכח די"ל דמ"מ אולי ע"י אונסא וזוזי גמר ומקני גם לזה האנס והבן זה. ומעתה שפיר ס"ל להנך פוסקים ז"ל דכל זה אינו רק כשלא מסר מודעא כלל אבל כשמסר מודעא וביטלה מתוך האונס ל"מ ומשום דכיון דמסר מודעה הרי גילה דעתו לפני העדים דזה הוא אצלו אונס גמור ואין א"כ במעשיו וגם בדבריו במה שביטל המודעא כלום. וא"כ אף דמ"מ יוכל להיות שגמר והקנה מ"מ כיון שאין זה ברור ל"מ נגד האונס שהוא לפנינו אחרי דגילה דעתו בפירש שזה חשוב אצלו אונס וכנ"ל ודו"ק. ומעתה בנידון השאלה שהי' האונס מתחלה ועד סוף והביטול הי' גם כן מתוך האונס לא מהני לדעת הפוסקי' ז"ל אלו אף אי נימא דמתן דמים משוה לי' גם גט לזבוני וכאשר בררתי טעמם ונימוקם. והנה לדעת הפוסקים החולקים דגם לענין ביטול המודעא מתוך האונס אמרי' גם כן דהוי זביני אמינא דס"ל דהך דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני הוי אומדנ' להיפך דודאי גמר והקנה ורק דמ"מ בעינן שיאמר רוצה אני דוקא ולא סגי כמו בשאר מכירה שמקנה לו ואומר לך וקני ומשום דאף דהוי אומדנא שגמר והקנה מ"מ לא הוי מוכח כל כך שנוכל להוציא על ידו המקח מחזקתו חזקת מרא קמא ורק דהיכי שאמר רוצה אני מהני. דעתה בעת שאומר רוצה אני שפיר אנו דנין ע"י האומדנ' שאמת הוא שרוצה דעתה עדיין אין אנו מוציאין על ידי זה מחזקתו דעדיין לא הקנה לו ואח"כ כשהקנה לו שפיר מהני דכבר הוחזק אצלינו שרוצה הוא וכדאמרי' בכל חזקה שכבר הוחזק דעדיפא טובא וכודאי גמור יחשב וכמבואר כל זה במפורשים ז"ל עיין עליהם. ואין לומר דגם בעת שאומר רוצה אני נדון גם כן נגד האומדנ' מחמת החזקה שאינו רוצה ולא יועיל אח"כ הקנין דז"א דכבר בררתי במק"א דאין לדון מחמת חזקה רק על העבר אבל לא מצינו בשום מקום חזקה על להבא וזה לדעתי עיקר הטעם לשמא מת לא חיישי' ולשמא ימות חיישי' דקאמר רבא בש"ס דגיטין דף כ"ח ולא כאשר פירשו מהאחרונים ז"ל הטעם משום דסוף אדם למות. לבד זה מצאתי וראיתי לרבותינו בעלי התוס' גיטין דף ל"ג דלכך לא חשוב בנזיר שאמרו לו אל תשתה התראת ספק דשמא ישאל על נזירותו דמוקמינן הנזיר אחזקתו שלא ישאל עליו. והרי זה מילתא חדתא ועד עתה לא מצאתי ראי' ודמיון לזה. אולם יראה לי ברור דגם לדעתם ז"ל זה אינו רק בהך דנדר שאם ישאל יעקר הנדר למפרע אבל לא כשאין אנו רוצין לדון מחמת החזקה רק על להבא לבד וזה ברור אצלי:

ועפ"י הדברים האלה אמינא לישב מה שנתקשיתי בחידושי לדעת הפוסקים אלו דלא מהני ביטול מודעא מתוך האונס וכנ"ל דאם כן בגט מעושה כדין נמי יוכל למסור מודעא ולא יועיל הביטול כיון שהוא ע"י כפי' ונפל פיתא בבירא. ובאמת כי בחידושי אמרתי דבמעושה כדין אמרינן דודאי גמר ומגרש משום מצוה לשמוע דברי חכמים. אולם עתה נחמתי וראיתי דא"א לומר כן דא"כ אמאי הצריכוהו שיאמר רוצה אני דוקא וכדקתני כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דכיון דאתה אומר דהוי ודאי רצון הוי כשאר גיטי דעלמא וכנ"ל וזה הערה גדולה. ולפי הנ"ל א"ש דגם להנך פוסקים ס"ל דיש לומר דמשכחת שיצטרך לומר רוצה אני ומ"מ יועיל גם כן לענין שיועיל ביטול המודעא מתוך האונס וכנ"ל היכי דהוי אומדנא אבל אינו מוכח ודאי כ"כ שנוכל לדון להוציא על ידו עתה מהחזק' וזה הענין בהך דגט מעושה כדין דניחא לי' משום מצוה לשמוע דברי חכמים. ורק בהך דתלוהו וזבין ס"ל להנך פוסקים דזה גופא שנאמר דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני חידוש היא דחידש לן ר"ה והבו דלא להוסיף ודי לנו שנאמר שזה באפשרי ונגרע עי"ז כח האומדנא שאין חפצו להקנות לזה שכופהו ואונסו שלא יחשב מוכח טובא וידוע לכל אבל לא שנוסיף לומר עוד דהוי אומדנא להיפך שבודאי גמר ומקני להאנס ואם כן שפיר יש חילוק בין לא מסר מודעא ובין מסר מודעא ובטלה מתוך האונס וכנ"ל ודוק:

ומעתה לפי הנ"ל גם לדעת הסוברים דבזיבוני מהני גם ביטול המודעא מתוך האונס מ"מ זה אינו רק כשאמר מקודם רוצה אני לבטל המודעות שמסרתי אבל כשאנסוהו לבטל המודעא ובטל' בלי אמירת רוצה אני דאנו דנין תיכף להוציא מחזקה. דאף שעדיין לא הקנה המקח ול"ש לדון מחמת חזקת מרא קמא מ"מ הרי אנו מוציאין המודעא מחזקת' לומר שנתבטלה עתה ל"מ לכ"ע דזה דאגב אונסא וזוזי גמר ועושה ל"ח אומדנא כ"כ להוציא ע"י מחזקה גם לדעת הפוסקים אלו ז"ל וכאשר בררנו:

שוב נתישבתי דא"צ לזה לכל האריכות הנ"ל ורק בקיצור דהרי חזינן בעליל בתלוהו וזבין דאף דאמרי' דאגב כו' גמר ומקני מ"מ לא דמי למכיר' דעלמא דדי באמירתו לך וקני לבד ומשום דזה אינו רק משום הוכחה דרצונו הוא להקנות לו דחזינן שאמר והקנה לו משא"כ כשהוא ע"י כפיה בטלה לה עכ"פ הוכחה זו ובעינן שיאמר בפירוש דיבור המורה על הרצון והמחשב' והיינו רוצה אני. וא"כ כמו כן לענין ביטול המודעא אין די במעש' הביטול לבד ורק דבעינן שיאמר בפי' שרוצ' הוא בכך וכנ"ל לענין המכירה עצמה וז"פ וברור.

ג

ולפ"ז אמינא בטח -

(ג) דבנדון שאלתינו כיון דהביטול מהמודעא הי' רק כפי הסידור הנהוג שאינו אומר מקודם רוצה אני לבטל המודעות לכ"ע המודעא קיימת כשהי' הביטול מתוך אונס אף אי נימא דמתן דמים משוה גט לזבוני וכנ"ל. והא דבאמת לא תקנו שיאמר קודם הביטול רוצה אני היינו דודאי לא עבדינן תקנתא לרמאים ולאנסים. אף אם הי' משכחת פתרא שהי' מועיל הגט באונס וכגון שנתנו לו מעות לדעת הרשב"א ז"ל דדמי לזבוני ורק דעיקר ענין ביטול המודעות שתקנו הוא משום דבגט א"צ שיכירו באונסו דגילוי מילתא בעלמא הוא ומשום דודאי יש לו אונס דאל"כ למה הוצרך ליתן גט ולמסור עליו מודעה ואף אם תאמר דלא הוי רק אונסא דנפשי' מהני המודעא ועיין כ"ז ברשב"ם ובמפורשים ז"ל. ולזה שפיר מהני ביטול המודעות דאונסא דנפשי' באמת לא חשיב כלל אונס לבטל דודאי גמר ומקני או מגרש ורק כשמסר מודעא וגילה דעתו בפי' שאינו רוצה הגט או המתנה בטיל והרי בטלה להמודעא ואף שהי' הביטול ג"כ מתוך האונס הזה לא איכפת לן כיון דלא הוי רק אונס דנפשי' בלא מודעא דאמרינן דלא חשיב אונס כלל ובודאי גמר ובטל וזה ברור והבן זה והרב' יש לי עוד לדבר בזה. אולם כבר יעדתי לבל להרבות באמרים ולכן פה תהי' שביתת קולמסי בזה:

ד

(ד) כבר כתבתי בתשובתי הקודמת דבנדון שלפנינו אחרי שהמעות שנתנה לו בעד הגירושין היא ממעותיה שאומרת שהרויחה בפועל כפיה וא"כ כיון דזה הוי פלוגתא דרבוותא אי זה שייך לבעל או לעצמה וכאשר ביאר כ"ז הגאון בעל מ"ל ז"ל פכ"א מהל' אישות ואף א"כ דאינו יכול להוציא מיד המוחזק מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' א"כ למה ולמאי יגמר לגרשה דגם אם לא יגמור ויגרשנה לא תוכל להוציא עוד מידו אח"כ ולכ"ע א"כ לא דמי לזבינא. וע"ז כ' כת"ה במכתבו השני שנשמט באגרתו הראשונה ושכח להודיעני כי קבלו קנין על נבררים והמה אמרו שאם יגרשנה תתן לו מלבד חפציו סך אלף כסף ומה יושיענו זה אחרי שהכל הי' מתוך האונס ואף דפשרה דינה כמכר מ"מ הרי לא פסקו ליתן לו מאומה אם לא יגרש ורק אם יגרש תתן לו כך וכך וא"כ הכל הוא לבוא עליו בעקיפין שיגרשנה וכיון שאם לא יגרשנה כפי הפסק מהבוררים לא יקח כל מאום אין זה פשרה שמחויב לקיים ושפיר יכול לתפוס ולהחזיק מה שקיבל בספיקא דרבוותא גם כשלא יגמור ויגרש ומה"ת יגמור א"כ לגרשה וכנ"ל וז"פ:

ובגוף הך דפשרה כמכר שחילקו האחרונים ז"ל בין פשרה לפשרה והגאון מו"ה עוזר ז"ל כ' דז"א רק לענין דבעינן שיכירו באונסו אבל לא לענין שאונס לא יבטל בלי מודעא. הארכתי בחידושי ויען כי אין זה נוגע לענין שלפנינו וכאמור קצרתי. ומ"ש כת"ה עוד ע"ז דלאו כ"ע דינא גמירי ולא ידע שיוכל לתפוס אם לא יגמור לגרשה ואף אי ספיקא הוא מ"מ הדר הו"ל דברים שבלב כיון שאינו מוכח וידוע לכל דאולי לא ידע דמועיל תפיסה וגמר א"כ לגרשה עכת"ד. אולם לדעתי גם אי יהיבנא לי' כדבריו מ"מ גם אם באמת לא ידע יוכל לומר דאילו הוי ידע שיוכל להחזיק מה שקיבל גם אם לא יגמור לגרשה לא הי' גומר ומגרש כלל והו"ל א"כ גט בטעות ואם כי זה ברור מצד הסברא אמינא להביא ראי' ברורה לזה מהא דקיי"ל דאם כפוהו ב"ד של ישראל שלא כדין הגט בטל ורק שפוסל לכהונה משום ריח הגט עיין גיטין דף פ"ח ובפוסקים ואמאי לא נימא דכיון דב"ד כפוהו מסתמא לא ידע שהוא שלא כדין וגמר לגרש משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואף אם תאמר דספיקא הוא מ"מ כיון שאינו ידוע תו הו"ל דברים שבלב אלא ודאי כמ"ש דכיון דלא גמר לגרשה רק משום דסבר שהוא כדין לא הוי גט דהו"ל גט בטעות דאילו הוי ידע לא הוי גומר ומגרש וכנ"ל. ואני מוסיף לומר דאף אם נאמר כמש"ל לדעת רוב הפוסקים ז"ל החולקים על הרשב"א ז"ל דהיכי שאין הספק בעיקר האומדנ' רק בהאדם אין לחשבו בשביל זה דברים שבלב דודאי לא הוי דברים ולא הוי רק כשאר ספק דעלמא מ"מ ע"כ צריך לבוא בהך דשלא כדין בב"ד של ישראל להך סברא דאי גמר לגרש משום דחשב שהוא כדין הו"ל גט בטעות וכנ"ל. דבש"ס דגיטין שם מבואר דהא דפוסל שלא כדין בישראל לכהונה הוא רק מטעם גזירה אטו כדין ומהאי טעמא בעכו"ם רק כדין פוסל דמיחלף בכדין דישראל אבל בעכו"ם שלא כדין אינו פוסל דשלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף ואטו שלא כדין בישראל אין ליגזור דהוא גופא גזירה הוא והו"ל גזירה לגזירה עיין בש"ס ובפרש"י ז"ל שם ואי נימא דאי לא הוי ידע וחשב שהוא כדין בישראל הוי גט דגמר וגירש אם כן נהי דאין לחשבו בשביל זה הספק דברים שבלב וכנ"ל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא עכ"פ ופסולה לכהונה מה"ת מספיקא אלא ודאי דגם אם טעה וגמר לגרשה הגט בטל דהו"ל גט בטעות וכנ"ל. [אמר המגיה עיין בל"מ פרק ב' מה' גרושין] וה"ה א"כ בנדון שלפנינו ודוק היטב בכל זה ולא נשאר איפוא רק מ"ש כת"ה עוד אחרי אשר הודיענו כי המעות השליש איש אחר ולא האשה דאם יבטל הגירושין ויבא לתפוס גם המעות המשליש יתבענו לד"ת וכמה קשה לדחוק כן ולומר שירא הי' שלא לגמור ולגרש ולערער על הגט אח"כ שלא יוכל לעכב המעות דשמא המעות הי' של האיש האחר ועוד לא החזירה לו האשה מה שהשליש עבורה וההפסד יהי' מגיע לאיש אשר השליש כי האשה לא תתרצה להשיב לו נגד הד"ת דעפ"י הדין הוא עשה כמצותה ומה הי' לו לעשות יותר או שנא' שיחוש שהאיש ההוא יטעון כן בשקר ויקבל בח' [או ישבע אחר שיש רגלים לדבר טובא] לשקר וכ"ז רחוק מאוד. ואחר כל אלה עדיין יש לומר דעכ"פ הוי ספק מגורשת דלדעת הסוברים שהמעות שייך לו להבעל לא קיבל מאומה דמשלו נתנו לו ואף דמ"מ לא הי' יכול להוציא ממנה לדידן דמספקא לן מ"מ לדעת הפוסקים אלו לא חשוב רק כניצל מהפסד ממון דכתב הרשב"א ז"ל דלא חשיב כמקבל מעות לחשבו כתלוהו וזבין וכאשר כבר כתבתי זאת בדברי הקודמין:

ה

(ה) יראה לי ברור דבנידן שאלתינו מצד אחר גם להרשב"א ז"ל לא חשיב ע"י המעות שקיבל

תלוהו וזבין דעיקר טעמו של הרשב"א ז"ל הוא כמ"ש דכיון דאין זה ברור שהדמים שקיבל הוא פחות משויו לא חשיב מוכח וידוע. ובנ"ד אמנם אמינא דחשיב ודאי פחות משויו דגם במכירה לא הוי זבוני ומשום דכיון דהעיקר דאינו יכול להוציא ממנה המעות שהרויחה הוא משום דדמי למציאה דבאינה ניזונית דעת הרמ"ה ודעמי' ז"ל דהוי לעצמה ואף שהרא"ש ז"ל חולק הו"ל פלוגתא דרבוותא שא"י להוציא מיד המוחזק וכמ"ש כ"ז במ"ל ז"ל אולם זה אינו רק לענין גוף המעות אבל מ"מ פשיטא דגם לדעת הרמ"ה ז"ל לא עדיף מנכסי מלוג שנפלו לה מעות בירושה דהפירות של הבעל ועיין בתוס' כתובות דף נ"ט שכתבו כן בפשיטות לענין העדפה ע"י הדחק לר"ע דס"ל דהוי להאשה עיין בדבריהם ובפוסקים ז"ל ומעתה בנ"ד שהאשה יש לה סך מרובה כאשר כתב כת"ה וכפי אשר הוגד לי כעשרים אלף אשר גם פירות קרקע יעלה בכל שנה לסך מסיום ובצירוף ט"ה מירושתה פשיטא דשוה יותר הרבה מהאלף כסף אשר נתנו לו והוי ח"כ ודאי פחות משויו דלכ"ע לא אמרי' דגמר ומקני וזה ברור לדעתי. מכל הלין טעמי אשר די בכל אחד בפ"ע לדעתי לבטל ולפסול הגט ומכ"ש בהצטרף כולם אין ספק אצלי דאינו גט כלל והרי הוא בטל ומבוטל והחיוב על חכמי הדור הקרובים להזהיר את האשה שלא תנשא ח"ו ע"י גט זה כי יהי' מעוות אשר לא יוכל לתקון ח"ו. והנלפע"ד אחר העיון היטב כתבתי וה' הטוב יצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות ידידו:

---

מלחמות אריה

---

---

---

שולי הגליון

---

---

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף