ברכת רצ"ה/קו
|
< הקודם · הבא > |
לחכם אחד.
באות ב' תמה כ"ת על הרשב"א ז"ל שכ' בתה"א בית ד' שער ד' דלכתחל' אסור לבשל בקדירת איסור שאינו בן יומו ואח"כ הוכיח דה"ה לקדר' שבישל בה בשר שאסור לבשל אח"כ חלב אף אחר שעבר יומו אף דהתירא בלע מהך דקדירות בפסח והרא"ה ז"ל חילק עליו בזה דהרי בהדיא קאמרינן בש"ס שלהי ע"ז הטעם דגזרינן שאב"י אטו ב"י וא"כ בודאי דאין לחלק ולדעתי דבריהם ז"ל נכונים וברורים. דכבר נתקשו בזה רבותינו בעלי התוס' דמדוע אסרו הקדר' והתירו התבשיל ותירצו דהטעם הוא מפני שהקדר' הי' בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא הי' בו איסור מעולם. וצריך לכאור' להבין דבריהם ז"ל דכיון דמטעם גזיר' אטו ב"י קאתינן עלה הנה גזירה זו שייך גם לענין הדבר המתבשל דיבאו להתיר גם דבר המבושל בב"י, אמנם ביאור דבריהם הוא דלא אסרו חכז"ל מטעם הגזיר' ההוא דבר המותר ורק שאמרו שישאר גם אחר כן באיסורו שהי' מקודם ואשר ע"כ התבשיל מותר כיון שלא הי' אסור מתחלה ולא נבלע בו איסור מעולם וז"פ וברור ולפי"ז שפיר יש מקום לחלק בין איסורא בלע להתירא בלע לענין הקדרה. אולם הרשב"א ז"ל לא ניחא לי' בחילוק זה דאף שלא הי' על כלי הבשר שם איסור מעולם מ"מ הי' אסור ביומו לבשל בו חלב ואמרו רז"ל וגזרו שישאר הכלי גם אח"כ כמו שהי' בתחל' וזה מבואר להדיא בדבריו ז"ל שכ' ז"ל דה"ה לקדרה שבישל בה בשר כו' ואעפ"י שכשבלע' היתרא בלעה כו' דכל שבלע מהשבח כו' רואין אנו אותו כאילו עומד בשבחו עיין בדבריו ז"ל:
וע"ד קושייתו השני' שהרי הרשב"א ז"ל בעצמו כ' לענין נ"ט בר נ"ט דבחמץ ל"ח התירא בלע ומאי ראי' א"כ לענין הך דאב"י מקדרות בפסח לבב"ח. לדעתי לק"מ דעיקר טעמו של הרשב"א ז"ל משום דחמץ שמו עליו דתלא רק בזמן שבפסח הוא כגוף הנביל' ולכאור' מה בכך מ"מ הא עיקר הטעם דנ"ט בר נ"ט מותר בבב"ח הוא משום שא"י לחול ע"ז שם איסור א"כ גם בחמץ איך יחול איסור חמץ. אמנם כוונתו הוא דל"ד לבשר בחלב שעתה אין שם איסור כלל עוד משא"כ בחמץ גם עתה יש לדון שהיא חמץ שיאסר בפסח שזמן ממילא קאתי וקודם שנחלש ע"י נ"ט בר נ"ט שם איסור עליו ומעתה זה לא שייך רק התם שמקודם הי' שם איסור שיאסר בפסח משא"כ בהך דהכא דאף בעת היותו ב"י לא חל עליו שם איסור בחמץ דבפסח יהי' אינו בן יומו וע"ז אנו דנין וזה ברור אצלי:[א]
וע"ד חידוד אמרתי הא דהביא הרשב"א ז"ל ראי' דגוף הברייתא ולא הביא בפשיטות דברי הש"ס דגזיר' שאב"י כו' דמהש"ס אין ראי' רק לענין לכתחל' והיינו דמטעם הגזיר' אסרו לכתחל' בכלי שאב"י היכא דליכא הפסד כגון בכ"מ דאפשר בהכשר ומה"ט התבשיל מותר דהוי דיעבד ולא נבוא כלל לחלק כנ"ל בשם התוס' דהקדר' הי' בה איסור תחלה ולפ"ז בכלי חרס מותר להשתמש אחר מעל"ע דהו"ל דיעבד כיון דא"א להכשירו ויאסר לגמרי וע"ז הביא הרשב"א ז"ל ראי' מהברייתא דכלי שדרכו להגעיל יגעיל דאם לא נאמר לחלק כנ"ל דלכן התבשיל מותר משום שהי' היתר מתחל' א"כ מאי נ"מ בההגעל' דהרי חוזר ונבלע הכלי וע"כ דכיון דמגעיל אחר מעל"ע הבליע' שאח"כ אינו אוסר כיון שלא הי' אסיר מתחל' וא"כ השתא דאתינן להכי שפיר אין לאסור התבשיל דשפיר אמינא דמטעם הגזיר' אסרי' גם בדיעבד היכי שהי' אסור מתחל' וכגון בכ"ח דהו"ל כדיעבד כיון שטעון שבירה והתבשיל מ"מ מותר דלא גזרו רק שישאר עומד באיסורו ולא לאסור המותר מתחל' והבן זה:
ובדברי הרשב"א ז"ל אשר הביא כ"ת באות ד' בענין נותן טעם לפגם באב"י דפגם זה שאמרו לא שפוגם לגמרי דקדרה שאב"י אינה פוגמת אלא מעט ואף דנטל"פ דנביל' היינו שאינה ראוי' לגר היינו להתירה לגמרי אבל איסור תערובות שהולכין בו אחר נ"ט כל שנטל"פ כל שהוא מותר שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם ומסיק דהיכי דליכא ממשו של איסור אלא טעמו שרי אף שהאיסור יותר בכמותו עכ"ד בקיצור לא לשונו ממש. יש לנו דברים דהנה כבר הקשו הקדמונים ז"ל ומכללן הרשב"א ז"ל בעצמו [כעת איני זוכר מקומו] דלמה הוצרך קרא לטע"כ הא ילפינן מהטמאים לאסור רוטבם וצירם כו' ותירצו דבאמת אי איתא להטעם בעינא אסור מקרא דהטמאים כו' ועיקר ענין טעכ"ע היכי שנתערב ברוב היתר דמחלקינן בין מב"מ למבשא"מ דזה אין ללמוד מקרא דהטמאים לאסור רוטבם וצירם דאף שהציר והרוטב היא כגוף האיסור הרי גם גוף החתיכה בטל ברוב רק דאתה בא לאסור דנהי דהממש בטל מ"מ בשא"מ נרגש הטעם ולזה צריך לימוד דהטעם בעצמו הוא אסור עכת"ד וכיון שכן בטעם שאינו פגום לגמרי עד שיהי' אינו ראוי לגר למה לא יאסור היכי שהאיסור רבה הרי הטעם הוא גם ממשו של איסור דהטמאים לאסור צירם כו' וכיון שאין כאן רוב היתר למה נתירו היכי שאינו פגום רק פגם מיעוט דנהי דל"ח נ"ט כיון שפוגם מ"מ הרי יש כאן ממשות הטעם דהטמאים לאסור צירם ורוטבם כו' ומ"ל ממשות האיסור שנמחה ומ"ל ממשות הטעם דהיינו רוטבו וצירו וזה דבר שראוי להעיר עליו באמת:
ואשר נ"ל בביאור דבריהם הרשב"א ז"ל לפי מה שבררת בחידושי ענין נ"ט בר נ"ט דאמרי' דקלוש טעמו ומחלקינן בין היכא שהנ"ט הוא מכלי לאוכל ובין היכי שהוא מאוכל לאוכל דדוקא מכלי לאוכל דהיינו דגים שעלו או נתבשלו בקדרה של בשר מותר לאכלם בכותח אבל לא כשבלעו מחתיכת בשר עיין כ"ז בש"ס ופוסקים ובארתי דהפליט' מהכלי אינו שפולטת הבלע דהיינו הציר והרוטב שבלעה ורק שנפלט ע"י הבישול והעירוי הטעם מהבליע'. וזה נקרא קלוש טעמו שהטעם הראשון היוצא מהמאכל הוא רוטבו וצירו משא"כ הנ"ט השני מהכלי הוא רק טעמו לבד שאין הרוטב הנבלע יוצא ונפלט רק הטעם ממנו וזה דעת קצת פוסקים ז"ל ובסכין שחתך צנון אינו מקרא נ"ט בר נ"ט שע"י דוחקא דסכינא וחריפות הצנון פלט הסכין גוף הטעם שבו דהיינו שפולט הבליע' דהיינו הרוטב שבלע ולא הטעם לבד ממנו [ויש לעיין לפ"ז לדעת פוסקים אלו דאין מהני הגעלה לסכין שמחתך בו צנון ואכ"מ הביאור] וכ"כ האוכל פולט לכ"ע הבלע שבלע כמו שהי' דהיינו גוף הרוטב ובזה אמרתי לבאר עיקר טעם החילוק בין נ"ט בר נ"ט דהתירא דהיינו דגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלן בכותח ובין נ"ט בר נ"ט דאיסורא דאפילו כמה פעמים נ"ט בר נ"ט אסור. אשר נבוכו בו רבים וביחוד הי' לפניהם דברי הקדמונים ז"ל שכתבו דעל טעם קלוש כזה א"י לחול שם איסור מחדש אבל מ"מ אינו יוצא מידי איסור כחלום בלא פתרון. ועיין כ"ז בדברי האחרונים ז"ל שהאריכו הרבה ולא יצאו ידי חובת ביאור כראוי והביאו ג"כ דברי אחד קדוש מהראשונים ז"ל שנתקשה ג"כ בזה וכתב וכי היתרא כופי תלוי בו דאם יש בו כדי נתינת טעם גם בהתירא בלע יאסר ואם אין למה יאסר באיסורא עיין עליהם ולפי הנ"ל א"ש והתבונן דהנה בש"ס דחולין דף ק"כ ילפינן דמשקים היוצאים מהאיסורים כמותן מקרא דהטמאים לאסור צירם ורוטבם כו' ובהקדש ותרומה מקראי אחרינא ואי לאו הני קראי ה"א דהתור' לא אסרה רק גוף חתיכת האיסור ולא המשקה היוצא ממנו. ומעתה הטעם השני היוצא מהמשקה והיינו הרוטב והציר אין לנו לאוסרו מהנך קראי דאין מזה לימוד רק על המשקה היוצא מהחתיכ' דהיא כמותו אבל אין ראי' לאסור גם היוצא מהמשקים דהרי אי לאו קראי ל"ה אומרים כלל דרוטב וציר היא כמותו וא"כ אף דגלי קרא מ"מ למה דגלי גלי ורק דמ"מ אסרינן גם הטעם השני מטעם דע"כ דהתור' אומרה דכל שנרגיש הטעם מהאיסור אסור אמנם בזה כיון שאינו בכלל משקין היוצאין ממנו דהוי כמו האיסור בעצמו אין לאסור רק באיסורא בלע דכל טעם היוצא מהאיסור אסור אבל לא בהתירא וכגון בבשר וחלב דמ"מ אין הטעם השני בכלל בשר ודוקא על הטעם הראשון דהיינו הרוטב חל שם בשר בחלב דמשקה היוצא היא כמותו ממש אבל לא על הטעם השני דאינו בכלל בשר ורק דאסור באיסורא מטעם טעם כעיקר אבל מ"מ אינו כמותו שיקרא בשר בחלב שאין ע"ז שם בשר וכנ"ל דגם על הרוטב אי לאו דגלתה תורה היינו אומרים שאינו בכלל החתיכה ולמה א"כ דגלי גלי ולמה דלא גלי לא גלי ודו"ק:
אמנם לפי"ז צריך עדיין לבאר הא דקדרה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב הרי דהו"ל נ"ט בר נ"ט דאף שהנ"ט השני היא להחלב מ"מ אין לנו לאסור לפי"ז דאין על הטעם השני שם בשר. אמנם נרא' דהטעם הוא דכיון דהחלב שנכנס לתוך הקדיר' נתערב עם הטעם הראשון שבקדיר' דהיינו הרוטב ונאסר א"כ משום בב"ח הטעם היוצא משניהם יחד שפיר הוי לי' כטעם היוצא מהאיסור דמ"ל שאר איסורים מ"ל בב"ח ולפ"ז להפוסקים הסוברים דטכ"ע בשאר איסורין אינו רק מדרבנן גם בקדרה שבישל בה בשר דאסור לבשל חלב ואם בישל בנ"ט אינו רק מדרבנן ובזה יתיישב מה שהקשו האחרונים ז"ל לשטה זו מה דמדמה הש"ס בחולין דף צ"ז לענין טעמי' קפילא כילכית באילפס להך דקדרה שבישל בה בשר דהרי בהך דכילכית אינו רק איסור דרבנן לשיטה זו דטכ"ע בשאר אסורים אינו רק מדרבנן דבהך דכילכית מצד איסור דג טמא קאתינן עלה לשיטת רוב המפורשים ז"ל ושפיר י"ל דנאמן קפילא ארמאה מסל"ת משא"כ בבב"ח דהוי איסור תורה עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה. ולפי הנ"ל ניחא דגם בהך דקדרה שבישל בה בשר לא עדיף משאר איסורים דלענין בב"ח היינו שיאסר מטעם בליעת בב"ח הו"ל נ"ט בר נ"ט וכנ"ל והבן כי קצרתי:
ומעתה נכונים דברי הרשב"א ז"ל דבטעם פגום בקדרה שאב"י גם אם האיסור רבה מותר. דכיון שהיא פוגם ואין כאן לדון מטעם הטעם ואוסר בכ"מ מחמת טעכ"ע דאדרבה פוגם ממילא מותר אף כשהאיסור רבה דכיון דאינו יוצא מהקדרה רק הטעם מהבליעה ולא הבליעה ממש א"צ גם ביטול ברוב דל שייך בזה לאסור מקרא דהטמאים כו' דאין זה משקים היוצאים ממנו שהוא כמותו וכנ"ל ורק מצד איסור טעכ"ע אתינן עלה לאסור וכשהוא פוגם דל"ח טעמא ממילא מותר ולזה נתכוין הרשב"א ז"ל לדעתי במ"ש דכיון דאין כאן ממשו של איסור דהיינו הרוטב ורק טעמו שרי אף שהאיסור בכמותו. וז"ב אצלי בכוונתו ז"ל ודו"ק. ובעברי בין בתרי ענינים אלו נתקשיתי דהנה בש"ס דחולין דף ק"כ שם מבואר דאין ללמוד איסור שאינו בא מאליו דחשיב קל מבא מאליו לענין משקים היוצא ממנו והביא לכל אחד לימוד חדש עייש"ה בש"ס וברש"י ותוס' שם ועיין בפוסקים ז"ל לענין איסור חדש עיין עליהם ובש"ס שם דף ק"ח אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אפי' כי ליכא נ"ט נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. ולפ"ז קשה לי דמהיכא ידעינן בב"ח משקה היוצא ממנו כמותו דדילמא דוקא היכי שבישל חתיכת בשר בחלב נאסרה אבל לא המשקה היוצא מהבשר דהיינו שנתבשל רוטב של בשר בחלב. דכיון דהתירא הוא מנ"ל לדמות משקה היוצא לחתיכת הבשר דהרי גם באיסור קל צריך לימוד מיוחד ומכ"ש היתר גמור. דאין לומר דע"כ יש על הרוטב שם בשר דאל"כ למה יאסר גם בבישול בשר גמור שלא נתערב רק הטעם דהיינו הרוטב ובטעמא תלה רחמנא דז"א לרבא דס"ל דאי לאו דרך בישול אסרה תורה ל"ה בעינן כלל שיהי' נ"ט ועיקר הא דצריך ליתן טעם דאל"ה לא הוי דרך בישול שאין דרך לבשל רק כדי ליתן טעם וא"כ אין ראי' שהטעם משוי לי' בב"ח ורק שזה מתנאי האיסור דדרך בישול בעינן וכל שאינו נ"ט לא הוי דרך בישול אבל אין ראי' מזה שהרוטב הוי כמותו לענין שאם בישל רוטב בחלב דיהי' עליו איסור בב"ח כלל ובשלמא לדעת רוב הפוסקים ז"ל דלפי המסקנא טעכ"ע בכל האיסורים דאורייתא ניחא די"ל דלפי המסקנא אמרינן באמת דעיקר איסורא דבב"ח היא מחמת שנותן טעם שהטעם הוא האוסר ורק דרבא קאמר דא"נ דלא אמרי' טע"כ בכל איסורים אין ללמוד מבב"ח די"ל דחידוש היא ואין האיסור כלל משום נתינת טעם אבל אחר דילפינן מגע"נ או ממשרת דטעכ"ע באמת אמרי' דמשום תערובות הטעמים נאסר בב"ח. אמנם לדעת החולקים וסוברים דטע"כ לאו דאורייתא ובב"ח חידוש היא והא דבעינן שיתן טעם הוא משום דאל"ה ל"ה דרך בישול הדק"ל דמנ"ל כלל לומר דבבב"ח משקים היוצאים הוי כמותו אם לא דנימא דגם לרבא לא בעינן הך דרך בישול אסרה תורה רק לענין שלא יאסר גם היכא שאינו נ"ט דהיינו שאין הטעם נרגש אבל לענין זה שלא יאסר גם באינו נ"ט כלל אף משהו גם בל"ז דבעינן דרך בישול הוי מותר דדמי לכלאים דאם הפריד הצמר מהפשתים דחוזר להתירו וא"כ א"נ דאין הרוטב בכלל בשר אף כשבישל בשר בחלב הי' ניתר אחרי שהפריד הבשר מהחלב עכ"פ ועיין בתוס' חולין דף קי"ב שכתבו שם בד"ה תרי גללי דמלחא כו' דאף למ"ד אפשר לסחטו אסור מ"מ כשנפרד ונסחט לגמרי לכ"ע מותר עייש"ה וצ"ע ויש לי בזה הרהורי דברים בהך דר"א דקאמר הטעם דבב"ח אסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה ובדברי התוס' חולין דף קט"ו שם דמחלקי בין ניכר ללא ניכר וגם בהך דרצה הש"ס שם דף ק"ח ע"ב לומר לרב דגדי אסרה תורה ולא חלב. אולם לא הובאו עוד אצלי בכור הבחינה ואשר ע"כ אשים קנצי למילין בזה:
באות ו' וז' הביא דברי הרא"ה ז"ל שתמה על הרשב"א ז"ל שכתב דפגם שאב"י אינו משוה הבלוע אינו ראוי' לגר ורק שלא חשיב טעם. והעלה דגם זה הוי א"ר לגר והקשה על הרא"ה ז"ל דלדעתו ז"ל איך מתורץ הא דאמרי' לר"מ דנוטל"פ אסור מגיעולי מדין דאף אי לא אסרה תורה רק קדרה בת יומא מ"מ אי אפשר דלא פגמה פורתא והרי זה ודאי ראוי לגר וכ' שאח"כ מצא במשמרת הבית שהרגיש בזה. ולדעתי נראה דדעת הרא"ה ז"ל דבאמת בזה פליגי דלר"מ שפיר מדמינן טעם פגום קצת לענין שיאסר מטעם טעם כעיקר לפגם שא"ר לגר בעינא וכמ"ש הר"ן ז"ל בביאור הדבר וא"נ דנטלפ"ג מותר יש להתיר גם קדרה ב"י דמ"מ פגמה פורתא וע"כ מוכח מג"נ דנוטל"פ אסור אף בא"ר לגר אמנם לר"ש ולדידן דקיי"ל כוותי' לא אמרינן כלל סברא זו ולכך ב"י אסורה אף דפגמה פורתא ושאב"י מותר משום דהוי א"ר לגר. ויתישב בזה ק' התוס' דאמאי רבנן דר"ע בפ' אלו עוברין קאמרי דגע"נ חידוש היא דהם ס"ל בזה כר"מ דיש לדמות פגם פורתא בטעם לענין טעכ"ע לא"ר לגר בעינא וכנ"ל ורק דהם ילפי מנבילה דנטל"פ בשא"ר לגר מותר כר"ש ושפיר הוי חידושא:
באות ח' הביא דברי המשמרת הבית שכ' לדחות קושיות הרא"ה ז"ל דא"נ דהבלע ראוי לגר ורק שלא חשיב טעם כיון שפוגם דא"כ קדרה שאב"י יהי' אסור לבשל בה לכתחל' מה"ת את"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה מה"ת דמנ"ל דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחל' דלמא מה"ת משרי שרי. ותמה ע"ז דאכתי תקשה מהא דפריך בש"ס דע"ז שם מכאן ואילך לישתרי דמדרבנן פשיטא דאסור לבטל לכתחלה וביחוד תמה על מ"ש עוד במשמרת דאם אתה בא לאסור הקדרה לעולם איכא הפסד כלום דהא בכלי מדין קיימינן דהוי כלי שטף ולדעתי כוונה אחרת היתה לרבינו הרשב"א ז"ל דבלא זה אי נימא כפירושו של כ"ת דהרשב"א בא לתרץ בתירוצו האחרון הך דכלי מדין דלא אסרה תורה אלא קדרה ב"י דגם בשאב"י יאסור משום דאין מבטלין איסור לכתחל' מה"ת יקשה דמה זה לתירץ דאיכא הפסד כלים וכי בשביל הפסד כלים נתיר איסור תורה. ואשר ע"כ אמינא לבאר דבריו ז"ל באופן אחר דבאמת בהך דקדרה הו"ל דשא"מ דקיי"ל בכל איסורין דדשא"מ מותר ורק דהו"ל פסיק רישא. והנה כבר נודע דעת התה"ד דבאיסור דרבנן דבר שאין מתכוין מותר אף היכי דהוי פסיק רישא. ובזה יתבארו דברי רבינו ז"ל כמין חומר דלכתחלה כ' דמנ"ל דהא דאין מבשלין איסור לכתחל' היא מה"ת. וא"נ דהיא רק מדרבנן בשאין כוונתו לבטל מותר לכתחלה לגמרי דהו"ל דשא"מ דמותר באיסור דרבנן גם בפ"ר וכנ"ל בשם התה"ד וביחוד גם באיסורי תורה נודע דעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' לכל היותר אינו רק מדרבנן עיין תוס' יומא דף ל"ד עייש"ה ובאיסור דרבנן לכ"ע מותר אף לדעת החולקים על התה"ד ובנוטל"פ הו"ל פ"ר דלא ניחא לי' שהרי הוא פוגם. ואח"כ כ' רבינו ז"ל עוד דאף לדעת הסוברים דאין מבטלין איסור היא מה"ת מ"מ זה אינו רק דומיא דזרוע בשלה אבל לא בקדרה דלא אפשר והיינו דמה"ת עכ"פ אין איסור רק במכוין לבטל אבל לא בשאינו מכוין דזה לא אסרה תורה דעיקר האיסור היא הכוונה. ואף אי נימא בכ"מ דדבר שאינו מתכוין אסור או פ"ר לדידן מותר בזה כשאינן מכוין משום דהאיסור הוא עיקרו משום הכוונה. אמנם ס"ל דמ"מ יש בזה איסור מדרבנן גם בכה"ג והיינו דקדרה ב"י שבלעה משהו אף שא"מ ורק כשהיא פגום גם מדרבנן י"ל דמותר אי משום דהוי פ"ר דלא ניחא לי' דגם בלא זה דבנ"ד אסרה תורה רק הכוונה בכל איסורין אינו רק מדרבנן והכא א"כ מותר לגמרי או דכיון שהיא פוגם ניכר היא שאינו מכוין וע"ז קאמר ועוד משום דאיכא הפסד כלים לא החמירו חז"ל משום זה ורק משום דקבלה הקדרה טעם משובח גזרו שאינו ב"י אטו ב"י ויבואו כל דבריו ז"ל לפי זה על מכונם. זו"ז גם בגוף הדבר שהקשה כ"ת דבכלי שטף ליכא הפסד כלים הנה א"נ דאסור הביטול לכתחל' לא מצי להגעיל ג"כ דעדיין ישאר משהו דחוזר ונבלע ויהי' אסור לבשל אח"כ משום דאין מבטלין לכתחלה ודו"ק:
ועדיין יש לעורר לדעת הרא"ה ז"ל דכיון דלדעתו אסור לבטל גם בכה"ג מה"ת א"כ הדק"ל לר"מ או לרבנן דר"ע דקדרה ב"י פגמה פורתא דמ"מ י"ל דהתורה צותה להכשיר משום דאין מבטלין איסור לכתחלה וצ"ל דס"ל דבאמת לשיטתי' ל"ח בזה מבטל איסור לכתחלה בכה"ג ומשום שאין כוונתו לבטל ועכ"פ מה"ת מותר וכנ"ל ורק דלדידן לפי האמת לדעתו ז"ל לית לן הך סברא ויצא לו זה דא"כ באמת גם בקדרה ב"י הי' לנו להתיר מה"ת כיון דפגמה פורתא ואין חשיבות בהטעם עכ"פ וע"כ או משום דלא ס"ל כלל הך סברא או דעכ"פ אסור לכתחל' לבטל בכה"ג מה"ת. ולפ"ז צ"ל דהרא"ה אזיל לשיטתו דבהגעלה אינו חוזר ונבלע כלל דאל"כ יקשה דמה מועיל ההגעל' והבן] ועכצ"ל דבקדרה שאב"י הו"ל א"ר לגר ודו"ק. ויש לי הרהורי דברים לפ"ז דלר"מ עכצ"ל דהא דבכה"ג שאין כוונתו לבטל מותר הביטול מה"ת עכ"פ היא משום דבזה רק הכוונ' אסרה התורה אבל אין לומר הטעם משום דהו"ל פ"ר דלא ניחא לי' דאינו אסור מה"ת גם בשאר איסורים וכנ"ל בשם הערוך ז"ל דר"מ ס"ל בבכורות דף ל"ג דאין מקיזין לבכור במקום שעושין בו מום דס"ל דדשא"מ אסור ועיין בפרש"י ז"ל ובחידושי הארכתי בזה ואכמ"ל:
באות ט"ז העיר בסתירת דברי הר"ן ז"ל דבע"ז הסכים בטעמא דנוטל"פ דקדרה שאב"י לדעת הרשב"א ז"ל ואלו בפסחים בהך דאמר רב קדרות בפסח ישברו כ' לדחות דברי הי"מ דאין לפשוט מזה דרב ס"ל דנוטל"פ אסור דאפי' מאן דס"ל נוטל"פ מותר ה"נ באיסורים שהם בנ"ט אבל היכא שאוסר במשהו ואין הולכין בו אחר נ"ט גם נוטל"פ אסור וז"ל ולא נהירא דהא מאן דשרי נוטל"פ מנביל' שא"ר לגר גמיר לה. וכיון דאפי' בפגום בעינא אינו אוסר כ"ש שאינו אוסר תערובתו נראה בעליל שהולך בשיטת הרא"ה דבלע בכלי שאב"י היא פגום לגמרי שא"ר לגר דאלו לשיטת הרשב"א ז"ל דאינו פגום לגמרי ורק שאינו אוסר תערובתו משום דל"ח טעם. א"כ שפיר י"ל דכדבריו שאוסר במשהו גם נוטל"פ זה אסור ויפה העיר ועיין ברשב"א ז"ל בתורת הבית שכתב כן להדיא עיין בדבריו ז"ל שם]:
אשר אנכי אחזה בזה דהנה אנן קיי"ל דמין במינו ברוב ומבשא"מ בס' ומשום דרק בשא"מ דנרגש הטעם בעינן ס' משא"כ במב"מ דאין הטעם נרגש ורב ושמואל ס"ל בהיפך דמב"מ במשהו וכאשר בארו הפוסקים ז"ל הטעם דמב"מ האחד מחזק את חבירו [ובחידושי הארכתי דאף דבמב"מ ס"ל לרבא דאזלינן בתר שמא מ"מ זה אינו רק לר"י דיליף לה מדם הפר כו' וגזה"כ היא משא"כ לרב ושמואל דמצד הסברא היא והארכתי בזה הרבה ואין כמ"ל] ולכאור' הסברות הפוכות. אמנם ביאור מחלוקתם לדעתי דמ"ד מב"מ במשהו ס"ל דכל שיש טעמו אסור ורק דבשאינו מינו נתבטל הטעם אבל במינו כיון שהאחד מחזק את חבירו ולא נתבטל הטעם אסור. דאף שאינו נרגש בפ"ע שהרי הוא מינו אבל הטעם יש באמת ולדידן אמרינן דעיקר האיסור דטעכ"ע משום שהטעם נרגש לאכלו ונהנה היא ממנו וכל א"כ שאין הטעם נרגש להאוכל אין כאן טעם העיקר ולכך במב"מ דאף שאין הטעם מתבטל מ"מ אינו נרגש בטל ברוב ומעתה אמינא לענין קדרה שאב"י דא"נ דמשום עדיין ראוי לגר אין מקום להתיר רק לדידן דקיי"ל דמב"מ ברוב דבעינן שיהי' הטעם להאוכלו שיהי' נהנה מהטעם החדש שקבל ההיתר והוא מרגישו בפיו וכיון שאין הטעם לשבח ורק אדרבה פוגמו לההיתר לא שייך לאסור מחמת טעכ"ע וכנ"ל בשם הרשב"א והר"ן ז"ל. אבל למ"ד מב"מ במשהו דכל שיש הטעם בהמאכיל אף שאינו נרגש להאוכל אסור דבעינן דוקא שיתבטל הטעם כגון בשאינו מינו בששים משא"כ במינו שמחזקו וכנ"ל גם בפגם כזה להתיר כיון שאינו תלוי בהרגשת והנאת זה שאוכלו. וא"כ ע"כ עיקר קושיות הי"מ לרב דיהי' מותר באב"י אף דאיהו ס"ל מב"מ במשהו היא משום דס"ל דהטעם בעצמו א"ר לגר באב"י או דבעבור הפסח ח' ימים בודאי א"ר לגר. וע"ז שפיר הקשה הר"ן ז"ל ודו"ק.
וביתר דבריו ה' אין הזמן מסכים עמדי לעיין במו בשגם רובם נכללו במ"ש הפוך בה כו':
- ↑ לפמ"ש לעיל בהגה"ה מל"א סי' נ"ב דרב דס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מה"ת ע"כ ס"ל כראב"י דחמץ של נכרי מותר גם בתוך הפסח להכי לדידי' חשיב התירא בלע דל"ש לומר הך סברא דחמץ שמו עליו כיון דשם חמץ בלבד אינו אוסר שהרי אם ימכור לנכרי או יפקירנו יהי' מותר ע"ש שפיר ניחא גם דברי הרשב"א ז"ל כאן דשפיר מייתי ראי' לענין בו"ח דאע"ג דהתירא בלע מ"מ נטל"פ אסור לכתחיל' כמו חמץ אליבא דרב דג"כ חשיב התירא בלע ודוק. אך בלא"ה דברי הרשב"א ז"ל תמוהין בעיני הא איהו בעצמו סובר דחמץ בפסח דאיסורו במשהו אין חילוק כלל בין נו"ט לשבח או לפגם כמו שמביא הב"י בשמו בא"ח סי' תמ"ז א"כ איך מייתי ראי' לבו"ח מהך דקדירות בפסח דהתם בודאי גם אינו בן יומו נמי אסור דהא אסור במשהו אבל בבו"ח דבעינן נו"ט דוקא י"ל דאינו בן יומו מותר אפי' לכתחיל' וצע"ג:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |