ברכת רצ"ה/קז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ברכת רצ"ה קז

סימן קז

ב"ה בריסק יום ב' ל"ז למב"י תר"ל לפ"ק.

אשיב ואומר שלום לכבוד ידיד ד' וידיד נפשי עוז הרב הה"ג חו"ב בחדרי תורה חכמתו פניו תאירה מפורסים לשם ולתפארת שמו נודע למשגב מהר"ם מארים נ"י אבד"ק קאברין ואגפי':

תוכן השאלה איש אחד בשמו משה יוסף בן שלום מדווין נשא אשה ובליל היחוד אחזתו חולי הנכפ' ר"ל וצעקה האשה למה רמיתני ותיכף ביום המחרת נסעה עמו קאברינה שיתן לה גט פטורין ואך אנשים וביחוד הרבה נשים דברו על לבה והרבו להשקיט המית רוחה ונסעו להרב מהר"מ ז"ל ונתן לו קמיע והבטיחה שיתרפא ולא יהי' לו החולי ר"ל עוד פתיה ותפת והיו ביחד ששה שבועות ונפרדו עד חוה"מ פסח ובחוה"מ נזדווגו שנית וטהרה א"ע לבעלה ואחר החג נסע לווילקע על מלמדות ואחרי שבועות שתים אחזתו החולי ר"ל ומת ואשה הנ"ל יושבת איפוא אסור' בכבלי זיקת יבם אשר לא נודע מה הי' לו רק אומדנות שאינו מספיקות כמבואר בהגב"ע זה כשנים עשר שנים ע"כ תוכן השאלה:

והנה השאלה הזאת סובבת על שני ענינים אם יש לבטל ולהפקיע הקידושין מטעם קידושי טעות ואם זה לבד אינו מספיק האם יהי' מקום לצרף קצת האומדנות שמת יבמה. אם אמנם שאינו מספיקות לבדנה וכאשר רמזתי למעלה עכ"פ לסניף ואם לא יצדק מפורד אולי יצדק מחובר ואבוא על ראשון ראשון וזה החלי בעזר הצור אשר מאתו אשאלה עזרה לבל אכשל בדבר הלכה זו. גרסינן בש"ס דכתובות דף ע"ג המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים כו' ע"מ שאין בה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה כל המומין הפסולים בכהנים פוסלין בנשים ובגמ' קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר א"צ כו' אמר אביי ל"ת טעמי' דרב כיון שכנסה סתם אחולי אחלי' לתנאי' אלא טעמו דרב שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הא פליגי בה חדא זימנא קטנה שלא מיאנה כו' צריכא אי אתמר בההוא משום דליכא תנאה וכו' ופריך ממתניתין דכנסה סתם דכתובה היא דלא תבעי' הא גיטא בעי' ומוקי לשמואל בקדשה סתם וכנסה סתם ומ"ש גט מכתובה אמר רבה כו' גט מדבריהם כו' ורבא אמר תנא ספוקי לי' מספקא לי' כו' והתוס' שם במתניתין הקשו דמאי איריא בע"מ אפילו בסתם נמי וכדאמרינן לעיל דארוסה לא תאכל בתרומה גזירה משום סמפון ותירצו דנקט ע"מ לרבותא לענין כנסה אח"כ סתם לרב כדאית לי' ולשמואל כדאית לי' עוד תירצו דבסתם צריכה גט מדבריהם או מספק ושפיר שייך חשש סמפון כיון שאינה מקודשת ודאי מה"ת עכת"ד ז"ל ובש"מ הביא בשם הריב"ש והמהרי"ט ז"ל לחלק בין מומין דמתניתין מומין הפוסלים בכהנים דבעינן שיתנה עליהם ובין מומים גדולים ומכוערים דהני מסתמא הוי מקח טעות ועלייהו אמרי' דחיישינן לסמפון ובחודשי בארתי שיטת כאו"א דזה פשיטא דא"א לומר דבקדשה סתם תהיה מקודשת ודאי דהרי בש"ס קאמרינן בהדיא בקדש' בסתם וגם כנסה סתם ל"ה רק ספיקא ואף בהני מומין דמתניתין ורק דהתוס' וכ"כ הריב"ש ודעמי' ז"ל הוקשה להם מ"מ הא דאמרי' בארוס' דאסור' לאכול בתרומה משום חשש סמפון דאף דאינה מקודשת ודאי מה"ת מ"מ כיון דלא הוי רק ספיקא לא היו לנו לחוש לחשש סמפון לענין תרומ' דהו"ל ס"ס דלמא אין בה סמפון וגם את"ל דיש בה מום מ"מ ל"ה רק ספק ואשר ע"כ החליטו בתירוצם הא' דגם בקדשה סתם ונמצאו בה מומין אינה מקודשת כלל והיינו דהא דאמרינן בש"ס לקמן דספיקא הוי היינו רק בקדשה סתם וכנסה סתם דהו"ל תרי סתמי אבל בקידשה סתם ולא כנסה אינה מקודשת ודאי וכעין זה כתב הר"ן ז"ל לקמן בהך במחלוקת באשה א' כעין שתי נשים לחלק בין סתם א' לתרי סתמא עיין בדבריו הנחמדים ז"ל. אמנם הריב"ש ודעמי' ז"ל לא ניחא להו לחלק בהכי ויצאו לחלק בין מומין דמתניתין למומין גדולים ומכוערים דבהני הוי אומדנא דמוכח טובא ודאי דלא ניחא לי' בהו ואולי הוי ידע לא הי' מקדשה ובנמצא בה מומין כאלו אינה מקודשת ודאי ועלייהו קאמרינן בהך דתרומ' דחיישינן לסמפון. והתוס' ז"ל בתירוצם הב' ס"ל דאין לדון בזה משום ס"ס כיון דאם ימצא סימפון תעבור על ספק איסור תורה שפיר חשו חכז"ל לזה וכעין זה כתבו הפוסקים ז"ל דמה"ט חיישינן גם בספק דרוסה שלא למכור לעכו"ם שמא ימכרנה לישראל דיש לחוש שיגיע לספק איסור תורה כמו לודאי עיין בדבריהם ז"ל:

והנה לפי דעת התוס' בתירוצם הראשון דבקידש לבד גם בסתם אינה מקודשת ודאי ה"ה א"כ בקדשה סתם וכנסה סתם ורק שהיו הקידושין והכניס' כאחת וכמנהגנו היום אינה מקודשת כלל דזה ג"כ חשיבות סתמא וכמ"ש הר"ן ז"ל עיין בדבריו שהאריך בזה. אמנם היכא שבעל ג"כ אף בתכיפות הנה מצד אחד צריכה גט לדידן דקיי"ל כרב וכמו שביאר הר"ן ז"ל הא דמסקינן בקידש ע"ת ובעל דל"ה ביד חכמים להוציא' בלי גט דאף דלרבה בכה"ג לכ"ע אינה צריכה גט מ"מ חששו לדאביי דקאמר דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בב"ז ואין חילוק א"כ בין טעות כעין שתי נשים לטעות אשה אחת. אמנם לכאור' יראה דמ"מ אין זה ספק השקול ורק חומרא שהחמירו וכלישנא דלא הי' כח ביד חכמים להוציא' בלי גט דנרא' לכאור' שהי' דעתם שיש לפטרה מגט ורק שלא מלאו לבם משום דס"ל דיש לפסוק כרבה ולא כאביי שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ובחידושי הוספתי לדון מצד אחר דלא נשוי' ספק גמור מה"ת משום דגם לאביי בעצמו אמינא להוכיח דגם לרב ולדידן דקיי"ל כוותי' ל"ה רק ספיקא דרק לפי ההו"א דהך דקדשה ע"ת וכנסה סתם דמי להך דקטנ' שהגדיל' עכצ"ל דלרב הוי לי' ודאי אשת איש דבהך דקטנ' ס"ל בהדיא דאינה צריכה גט משני. אולם לפי מה דמסקינן דבהך דהכא יש לומר דאתנאי סמיך י"ל דאף לרב דס"ל דצריכ' גט מ"מ אינו ודאי דדלמא אתנאה סמיך ורק דצריכ' גט מספיקא והבאתי ראי' לזה דאל"כ יקשה לרב דאמאי לית לה כתובה דכיון שהיא אשתו ואין התנאי רק על הכתוב' ל"מ התנאי משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם. והנה באמת לפמ"ש הר"ן ז"ל דכיון דאמרי' דמקדש' בביאה ל"צ כתובה דקיי"ל ביאה אירוסין עושה ואין כתוב' לארוס' א"ש אולם אנכי כתבתי בחי' דעדיין יקשה לפמ"ש המשנ' למלך ז"ל ומטו לה משמי' דהרמב"ן ז"ל דכמו דמהני חופה אחר הקידושין לעשותה נשואה כ"כ מהני חופה ואח"כ קידושין עיין פ' י' ה' ב' מהל' אישות וא"כ אף מקדשה עתה בביאה עדיין חשובה נשואה שהחופ' שמקודם גומר דאף דהחופ' הי' ע"ת מ"מ כיון שהיא מקודשת עתה בלי תנאי ואנו דנין שתהי' החופה גומרת להחשיב' נשואה אין לומר דכיון שיש בה מומין לא מהני החופה משום שהי' ע"ת ונתבטל דכיון שאנו דנין רק אם היא נשואה ל"מ התנאי דנשואין אי אפשר לקיימו ע"י שליח והתנאי בטל ומעש' קיים והדק"ל דאמאי אין לה כתובה דכיון דנשואה היא ל"מ תנאי לענין הכתוב' וכנ"ל אלא ודאי דגם לרב ספיקא הוא ואין יכולה להוציא ממנו הכתוב' ורק דצריכ' גט מספק הא דפריך לפי הס"ד בהא דמוקמינן לשמואל בקדשה סתם וכנסה סתם דמ"ש גט מכתוב' אף דגם לרב עכצ"ל לפ"ז דמטעם דספיקא הוא אזלינן באיסורא לחומרא ובממונא לקולא ומאי קשי' לי' א"כ לשמואל משום דבאמת אנן קיי"ל דדברים שבלב לא הוי דברים ולא מהני לבטל המעש' רק אומדנא דמוכח טובא וידוע לכל אבל כל שאינו מוכח טובא וידוע לא חשיב לה אומדנא כלל אף להחמיר מספיקא דאף אם אמת נכון הדבר המעש' קיים דכיון שאין מה שבלבו מוכח טובא הו"ל דברים שבלב דל"ה דברים לבטל ממשה וכמו שביאר כ"ז המהרי"ט ז"ל בתשובותיו הנכבדות וזהו דקשיא לי' לפי הס"ד דבשלמא לרב שפיר נוכל לומר דספיקא הוי דהספק הוא אם נעשה המעש' מעשה הקידושין וכדומה משא"כ לשמואל שקדשה סתם א"ת דספיקא הוא אי קפיד במומין הו"ל מקודשת ודאי דכיון דאתה אומר דספק הוא אי קפיד בהכי א"כ גם לצד הספק הזה דאיהו קפיד ל"מ לסתור ולבטל מעשה הקידושין והכניס' שנעשה סתם דהו"ל דברים שבלב דל"ה דברים כיון דספיקא הוא ול"ה אומדנא דמוכח וידוע וכנ"ל והמתרץ השיב לו דהאי תנא ספוקי מספקא לי' והיינו דאין הספק אי קפיד אינש סתם רק דודאי הוי קפידא ורק דהתנא ספוקי מספקא לי' אי הקפידא הלזו הוא בגדר מוכח טובא דמועיל לבטל מעשה הנעש' סתם אם אין ושפיר אמרינן דאזלינן באיסורא לחומרא ובממונא לקולא ודוק היטב בכל זה וכיון דלאביי גופא ל"ה רק ספיקא לדידן דמספקינן או הלכתא כוותיה בהא או כרבה דפליג עליה דאביי הכף מכריע יותר להתירה בלי גט ורק שמ"מ לא היו כח ביד חכמים להוציא' בלי גט והוי רק חומרא שהחמירו חכמים וכנ"ל והבן:

והנה כבר נודע מ"ש הקדמונים ז"ל ומכללן הרא"ש ז"ל דהא דאמרינן דבועל עתה לשם קידושין היינו דמיירי בדאיכא עידי יחוד דאל"ה לא הוי קידושין כיון דליכא עדים יחוד אף אי נימא כמ"ש בחידושי שם דמ"מ נוכל לומר דמשום שאינו רוצה לעשות בב"ז מחיל התנאי דמה שהוכיחו התוס' שם מדקאמר הא פליגי בה חדא זימנא דהטעם משום דמקדש' מחדש אינו רק דגם מה"ט קאתינן עלה ולא רק משום מחילת התנאי אבל מ"מ נוכל לומר דהיכי דל"ש לומר שקדשה מחדש כגון בליכא עידי יחוד מ"מ אמרינן מטעם דא"א עבב"ז דמחיל התנאי בשגם דראיית התוס' אינה מכרעת כ"כ דעיקר הפלוגתא דרב ושמואל אי זה הוי חזקה שא"א עבב"ז וע"ז קאמרינן דפליגי חדא זימני ואי מטעם זה מחיל או מקדשה מחדש אין נ"מ ורק לרב תלינן דמטעם דאא"ע בב"ז עשה באופן שלא יהא בב"ז באיזה אופן שיוכל להיות והארכתי בזה בחידושי בביאור דברי הפוסקים ז"ל ואכמ"ל. מ"מ יש עוד סעד מלבד כל אלה להתירא ממ"ש התוס' בהך דל"ת טעמי' דרב משום דאחולי אחלי לתנאה דמה מהני מחילה אחר שהקידושין נתבטלו דהיינו משום דבהתנאי שבשעת הקידושין כוונתו שאם יהי' בה מומין ויקפיד ולא ירצה בה שיהי' הקידושין בטלין עיין בדבריהם ז"ל וא"כ לדידן דקיי"ל דאין ברירה דהו"ל ספיקא עכ"פ כמ"ש מהרש"ל ז"ל גם אי מחיל ודאי לא הוי רק ספיקא לכל היותר דדמי להך דע"מ שירצה אבא דאמרי' ר"פ כל הגט דאי אין ברירה גם בתולה בדעת אחרים גם אם רצה האב אינה מקודשת דאין ברירה והכא א"כ שתולה ברצונו גם לדידן אין ברירה דהו"ל תולה בדעת עצמו כן עלה לכאור' על לבי אולם אחר הישוב וההתבוננות מלבד דעת התוס' הנ"ל לאו ד"ה הוא דדעת רבים מהקדמונים ז"ל דמהני מחילת התנאי והוי קידושי כסף לא למפרע ורק שחלות מעתה עיין ש"מ ז"ל הנה גם לדעת התוס' אין אנו צריכין לזה בענין זה שקדשה וכנסה ובעל בתכיפות דאם הי' רק הבעיל' בזמן רחוק גם לפ"ז צריכה גט מספק כמו בקדשה סתם וכנסה סתם דמשום דהוי תרי סתמי צריכה גט מספק לכ"ע. ולדעת הר"ן והרז"ה ז"ל דגם בקדשה ע"ת צריכה גט לדידן דקיי"ל כרב אף לרבה וכיון שעיקר מה שאנו דנין בבעל ג"כ בזמן קרוב דחשיב הכל רק חד סתמא והיינו דכשהוא בתכיפות דאז חשיב הכל מעשה א' א"כ כשאנו אומרים בזה דחזקה דא"א עבב"ז אמרינן משום זה דהכל הקידושין והכניס' והבעיל' ל"ה ע"ת דהכל מעשה אחת לקדש לכנוס ולבוא עלי' ואין אנו צריכין בזה לבוא מטעם מחילה ורק שאמרינן דהכל הי' בכל אופן ואין זה א"כ ענין לברירה ודו"ק:

והנה רש"י ז"ל לקמן ד"ה גט נמי לא תבעי כ' ז"ל דהא שמואל לית לי' אא"ע בבע"ז כדאשמעינן גבי קטנה מדברי רבינו ז"ל נרא' בעליל דס"ל דל"ש לומר אתנאה סמוך רק בקדשה ע"ת וכנסה ובעל סתם וכמו שביארתי בחידושי די"ל שסמך שבודאי אין בה מומין דכיון שיודעת שהתנה עמה אם הי' בה מומין ל"ה נבעלה לו דכיון שיודעת שיש בה מומין הוא בעילת זנות בודאי אבל היכי שלא התנה תנאי מפורש בשעת קידושין ורק דאנן אמרי' מתורת אומדנא לבטל הקידושין ל"ש לומר בבעל דאתנא' סמיך דכיון שלא התנה עמה בפירוש אין ראי' מזה שנתרצית להבעל לו שאין בה מומין ולכך הוצרך רש"י ז"ל להביא ממרחק לחמו דשמואל לא ס"ל כלל הך סברא דאא"ע בב"ז מהך דקטנ' דמהך דקדשה ע"ת אין ראי' די"ל דמטעם דאתנא' סמוך קאתי עלה מה דלא שייך בקדשה סתם וכנ"ל וז"ב בכוונת דברי רבינו ז"ל:

ולפ"ז לדידן דקיי"ל בהך דקטנ' כרב דאינה צריכה גט משני משום דאא"ע בע"ז ובודאי בעיל כשהגדיל' לשם קידושין היכי שקדשה סתם ואח"כ בעיל צריכ' גט מה"ת ודאי לכ"ע דכיון דבזה ל"ש לומר אתנאה סמיך דמי להך דקטנ' דחשובה א"א ודאי וא"צ גט משני ונסתר איפוא כל בניני. אמנם היכי דליכא עידי יחוד דל"ש לומר שקדשה בביאתו ורק מטעם דכיון שאא"ע בב"ז אחולי אחיל קאתינן עלה. יש לדון לכאור' ולחלק בין היכי שהבעיל' היתה קרובה להקידושין והכניס' להיכי שהיתה רחוקה דהיכא שהיתה בתכיפות פשיטא דצריכ' גט ודאי מה"ת דבזה אמרינן דודאי הסכים בהקידושין בכל אופן כדי שלא תהי' בב"ז שהכל מעשה א' וכנ"ל. אמנם כשהיתה רחוקה הדבר תלוי בפלוגתתן של רבותינו בעלי התוס' והקדמונים ז"ל שהבאתי דלדעת התוס' דל"מ מחילת התנאי רק משום דמעיקרא תלה ברצונו אם ירצה ולא יקפיד ל"ה רק ספק דאין ברירה וכנ"ל. חולם לדעת הקדמונים ז"ל דחלי' קידושי כסף עתה חשוב בכה"ג קידושי ודאי. אמנם נרא' לכאור' דז"א רק לתירוצם הא' של רבותינו בעלי התוס' דבקידש סתם או אף בקידש וכנס סתם בתכיפות אינה מקודשת כלל דלפ"ז שפיר י"ל שחלין במחילתו הקידושי כסף עתה דכיון דבקדושין הקודמים היתה צריכה להחזיר כסף הקידושין שפיר יוכל לקדשה עתה בהכסף הנ"ל וכמבואר בפוסקים אמנם אי נימא דגם מעיקרא היתה מקודשת מספק ל"מ מחילתו שיחולו הקידושין עתה ודאי מחדש דאין לה במה להתקדש כיון דלא היתה צריכה להחזיר כסף הקידושין אחר שהיו חלים מספק כן עלה על לבי:

אולם אחר העיון אני מסתפק הרבה דלדעתי היכי שקידש וכנס ובעיל סתם אף שהבעיל' היתה בזמן רחוק מ"מ מקודשת ודאי לכ"ע ומשום דגם בזה דל"ח מעשה אחת יש לומר דכיון דחזינן עתה דבעיל שאינו מקפיד במומין דאל"כ לא הוי עבב"ז ממילא בטלה האומדנא שע"ד כן לא קידשה שהרי אנו רואין דלא קפיד ואף א"נ דלא אמרינן לגלוי' למפרע מ"מ ל"ח למפרע אומדנא דמוכח טובא עכ"פ וממילא חלו הקידושין למפרע וגם די"ל דדוקא היכי דחזינן דקפיד ל"ה קידושין בנמצאו בה מומין אבל כל דלא ידעינן כגון שמת א"י לבטל הקידושין וע' תוס' יבמות דף ב' שכתבו כן גבי איילנות בשם הר"א מבורגויילה ואף שהתוס' דחו דבריו מ"מ י"ל דזה דוקא באיילונית אבל בשאר מומין יודו וא"כ כ"ש בזה שראינו שבעיל ולא קפיד ואף אי נימא דל"א איגלאי מלתא למפרע מ"מ ל"מ מה שעומד וצוח עתה לבטל הקידושין והו"ל מקודשת ודאי אלא שבזה האחרון וגם בדברי הר"א מבורגויילה ז"ל יש לגמגם דכיון דע"כ צ"ל דזה הוי מיעוט דלא שכיח כלל שלא יקפיד דאל"כ איך ולמה נוכל לבטל הקידושין ולהוציא' בלי גט בשביל שצוח עתה דלמא עילה מצא וא"כ גם דלא חזינן דקפיד למה נחוש אולם סברא הראשונ' נרא' עיקר דהיכי דחזינן פעם דלא קפיד נחלש עכ"פ האומדנא שלא יחשב אצלו מוכח טובא ומקודשת ודאי משעה ראשונ' אף דלא אמרי' אגמלמ"פ דהו"ל עכ"פ דברים שבלב דל"ה דברים כיון שנחלש כח האומדנא וכנ"ל.

[ויש לי בכל הענינים המדוברים בזה הרהורי דברים הרבה וביחוד במה שכתבתי והוכחתי למעל' דגם לאביי ספיקא הוי בקדשה ע"ת וכנסה וכו' דאמאי לא נוקי לה אחזקתה חזקת פנוי' ובשלמא בהך דקידש סתם וכנס סתם דאמרי' דספיקא הוא ניחא דהתם הספק הוא לדידן אי זה חשוב אומדנא דמוכח טובא ואין לנו איפוא לדון משום החזק' דאין חזקת פנוי' של אשה זו יכולה להכריע הספק שנסתפקו החכמים בכלל האומדנא וכמו כן אי נימא דמטעם מחילת התנאי קאתינן עלה וכדעת התוס' דהתנאי הי' על אופן זה דבזה הספק הוא בקיום התנאי דכ' הרשב"א ז"ל בתשובותיו דהמעש' קיים כיון שהמעש' הי' ודאי ואנו מסופקים אם נתבטל' ע"י ביטול התנאי וכאשר בררתי במק"א דתנאי מילתא אחריתא הוא והמעש' חלה אלא שמתבטלת בביטול התנאי אח"כ למפרע אבל כשאנו דנין על קידושין מחדש אי בביאה או משום שמחל וחלו קידושי כסף עתה מחדש שפיר יש לדון לאוקמה בספק בחזקת פנוי' אלא שלא הובאו עוד אצלי בכור הבחינ' ולכן אשים מחסום לעטי בזה].

והנה כבר הבאתי למעל' דעת הריב"ש ודעמי' ז"ל לחלק בין מומין אלו למומין גדולים ומכוערים דבאלו ודאי אינה מקודשת. אמנם מדברי התוס' ושאר הקדמונים ז"ל יראה דלא חלקו בכך מדלא מוקי הך חששא דסימפון במומין גדולים אולם באמת לדינא אין ראי' מדבריהם ז"ל דס"ל דגם במומין אלו ספיקא הוי והא דלא תירצו דעלייהו קאמרינן דחיישינן לסימפון היינו משום דס"ל דמומין גדולים ומכוערים כאלו לא שכיח כלל ולא חיישינן להו דמה"ט ל"ח בעבדים לסימפון דנכפה וכדומה וכמ"ש התוס' לעיל דף נ"ח שם ד"ה הנהו קלא אית להו עייש"ה. והנה אם כה נאמר יש לדון דמומין גדולים ומכוערים נכפה וכדומ' ל"מ בקידש סתם וכנס סתם ולא בעיל לדעת הסוברים דשוים הם לקידש סתם לחוד אלא אף בבעל א"צ גט די"ל דדמי למום דאיילונית דכתבו התוס' בגיטין דף מ"ו דלא שייך לומר דחזקה אאעבב"ז דכיון דלא שכיח לא אסיק אדעתי' לחוש אולם מלבד דגם באיילונית גופא יש חולקים עיין פירש"י ורי"ף ז"ל שם עדיין יש לגמגם ולומר דמום איילונית לא שכיח כלל משא"כ שאר מומין גדולים דאף דלא שכיח מ"מ אינו ל"ש כמום דאיילונית דנימא דל"ש לומר בשביל זה חזקה דא"א עבב"ז:

סוף דבר לנ"ד בשאלתינו אף אם נדמי אשה לאיש מ"מ כיון שקדש וכנס ובעל סתם בעי' גט והדברים מטים דהוי א"א ודאי מה"ת ואף דליכא עידי יחוד וכאשר בררנו וכבר כתבתי דקשה לדמות מום נכפה למום איילונית ולסמוך על דעת התוס' ודעמם ז"ל דכיון דלא שכיח לא אסיק אדעתי' ולא חשש לבעול עמש"ל. והנה כפי אשר אבין מלשון השאל' הי' האיש נכפה שאינו קבוע לו זמן ואם כן הוא מבואר בש"ס דכתובות דף ע"ז דחשוב כמומין שבגלוי דאינו יכול לטעון כלל וכן פסקינן להלכה. ומלבד כל זה אמרינן בש"ס בכמה מקומות דאיתתא בכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו:

וראיתי לכת"ה שהרגיש בזה וכתב דלא נמצא סברא זו רק במומין שנתרפאו לקמן דף ע"ה אבל לא במומין שעדיין לא נתרפאו והנה לפי דעתו הי' לו להביא ראי' יותר ברורה מדברי הרמב"ם ז"ל שכ' בהך דהלך אצל רופא שאין גנאי לאיש במומין שכבר עברו ונרפאו ואין האשה מקפדת ע"ז ומוכח דדוקא במומין שנרפאו אמרינן הכי אולם באמת אין ראי' לא מדברי הש"ס ואף לא מדברי הרמב"ם ז"ל לחלק בהכי והתם שאני דמיירי שהתנית ע"מ שאין בו מומין דחזינן להדיא שמקפדת בזה ורק דכיון שנרפאו אמרינן דלא הקפיד' רק שלא יהיו בו מומין עתה אבל לזה אינה חוששת שלא יהי' בו מומין שנתרפאו שאין גנאי כ"כ ואף דבאיש הו"ל בזה ג"כ קפידה מ"מ בדידי' אמרי' דאיתתא בכ"ד ניחא להו. ומדברי רבינו הגדול ז"ל אלו וכן מדברי כל הפוסקים ז"ל נרא' בעליל דהיא מקודשת בכה"ג ודאי ודלא כאשר רצה כת"ה לומר דאינו רק לחומרא והוי ספק מקודשת ועי' כ"ז בפוסקים:

ומה שנתקש' כת"ה דאיך נאמר שזהו סברא מוחלטת דאיתתא בודאי בכ"ד ניחא לה לדידי לק"מ דבאמת לא בעינן שיהי' זה ודאי ואף גם לא ספק השקול ורק דכיון שעכ"פ יוכל להיות כן זהו מגר כח האומדנא שלא תהי' מוכח טובא וידוע לכל עכ"פ דאולי בכ"ד ניחא לה ושוב הו"ל דברים שבלב דקיי"ל דל"ה דברים דכל שאינו ידוע לכל הו"ל דברים שבלב וכאשר בררתי למעל' בשם המהרי"ט ז"ל עמש"ל וזה פשוט וברור אולם אם אמנם אין מזה ראי' דבמומין שעודם בו ל"א איתתא בכ"ד ניחא לה וכנ"ל אמנם כ"כ אין ראי' להיפוך וכמובן ונחזי אנן. הנה בש"ס דב"ק דף ק"י בהך דנתן הכסף לאנשי משמר פריך אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכ"ש תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני טב למיתב טן דו והנה רש"י ז"ל פירש דהיינו שטוב לה למיתב טן דו עם הבעל אף על ספק שמא תפול לפני מוכ"ש. אמנם מדברי מהר"י בירב ז"ל נרא' דמפרש דהך למיתב טן דו איבם קאי עיין בדבריו ז"ל שכ' בטעם הגאונים ז"ל דיבם מומר אינו זוקק דהיינו מטעם אומדנא דאדעתא דהכי ל"ק נפשה דמומר גרע ממוכ"ש ולא אמרי' גבי' טב למיתב ט"ד וכ"נ מדברי רבותינו בעלי התוס' שהקשו בב"ק שם ובכתובות דף מ"ז בהך דלא כ' לה אלא ע"מ לכנסה דא"כ בלוקח בהמה ונטרפ' נימא דעל דעת כן לא קנה ותירצו דברים התלוי בדעת שניהם לא שייך אומדנא דהמוכר לא הי' נתרצה ביאור דבריהם דאף דתלוי בדעתו של הלוקח ג"כ מ"מ כיון דהמוכר לא הי' נתרצה לתנאי כזה אין כאן אומדנא דמוכח עכ"פ שהלוקח לא הי' מכניס את עצמו לספק כזה וכתבו דבהך דיבמה אף שקידושין תלוי ג"כ בדעת שניהם מ"מ שייך אומדנא דבלי ספק לא הי' עיכוב מצד הבעל דלא איכפת לי' מה שיהי' אחר מיתתו ותלוי א"כ תנאי זה בדעתה לחוד עכת"ד ולפ"ז עכצ"ל דהך דמשני טב למיתב ט"ד איבם קאי דכיון שהבעל לא הי' מעכב ליכא ט"ד דבעל כלל וכבר העירו קצת בזה האחרונים ז"ל אלא שלא בארו כל הצורך ולפי הנ"ל מוכח לדעת התוס' ומהר"ם ז"ל הנ"ל דגם במוכ"ש אמרי' דבכל דהו ניחא לה:

והנה לפי פירש"י ז"ל דטן דו אבעל קאי באמת צריך להבין דכיון דלהבעל לא איכפת לי' במה שיהי' אחר מיתתו א"כ באמת תשאר אצלו ומה ט"ד איכא ורציתי לומר דרש"י ז"ל לא ס"ל הך סברא דלא איכפת לי' ורק דמפרש לפי הס"ד דאין האשה מכנסת עצמה לספק כזה שתפול לפני מוכ"ש בשום פנים. ואלו הוי סליק אדעתה שתוכל ליפול לפני יבם מוכ"ש בודאי היתה מתנית שבאופן זה יבוטלו הקידושין ולא היתה מתקדשת לו אם הי' מעכב בהתנאי שהיתה יריאה מספק וחשש הגדול ההוא וע"ז משני דטב למיתב ט"ד כו' והיתה מכנסת עצמה לספק זה דאיתתא בכ"ד ניחא לה. אולם זה דוחק דסברת התוס' באמת חזקה וטובה דמהכ"ת נימא דהבעל הי' מעכב ע"י שלא להטיל תנאי כזה דלא איכפת לי' כלל וכלל:

והנראה לפמ"ש הפוסקים ז"ל דלפי דעת התוס' וחילוקים זה שהבאתי עכצ"ל דקושיות הש"ס דנפל' לפני מוכ"ש תיפוק בלי חליצה הוא רק ביבמה מהאירוסין דמן הנשואין לא שייך אומדנא זו דע"ד כן לא קדשה נפשה כיון שתלוי בדעת שניהם דבנשואין ודאי לא הי' הבעל מתרצ' לתנאי כזה שיהי' כל בעילותיו ב"ז ולפ"ז יש לומר לדעת רש"י דס"ל דגם מן הארוסין לא היינו אומדים דאם הי' עיכוב מצדו היתה מכנסת עצמה לספק זה באמת לא שייך לומר אומדנא ומשום דכיון דכל ארוסה לנשואין עומדת בודאי לא הי' מתרצ' שתטיל תנאי בהקידושין דאולי גם בשעת נשואין לא תבטל התנאי דאף שגם לגבה יש חזקה שלא תעשה בעילותיו ב"ז מ"מ כיון שלא יהי' ב"ז רק היכי שלבסוף תפול לפני יבם מוכ"ש לא תחוש מחמת זה גם לב"ז ולומר שהאומדנא הוא שהית' מתנית אם ימות בעודה ארוסה עכ"פ יבוטלו הקדושין דזה לא איכפת לי' לא ס"ל לרש"י ז"ל שנאמר שאם הי' עולה על דעתה שתוכל לבא שתפול ליבם מוכ"ש היתה מתנית כן דכיון שלא היתה יכולה להטיל תנאי רק אם ימות מהאירוסין דוקא ל"ה אומדנא שהיתה חוששת למיתה בזמן קצר כזה כלל ועכ"פ מוכח טובא לא הוי ורק דעיקר קושיות הש"ס הי' דהיתה מתנית תנאי גם לאחר הנשואין ולא היתה מכנסת א"ע להתקדש לו כלל לי תנאי וע"ז משני דמשום טן דו של הבעל ל"ח לספק כזה.

ויש לומר עוד דס"ל לרש"י ז"ל דקושיות הש"ס שם לא ממעשים בכל יום הוא דאף אם נדון בזה מחמת אומדנא מ"מ צריכה חליצה מדבריהם וכמו דאמרינן בסוגין בכתובות שם דצריכ' גט מדבריהם ומשום דכיון דלא הוי תנאי מפורש יאמרו אשת איש יוצאה בלי גט וה"ה א"כ לענין חליצ' ואף דאנן קיי"ל כרבא דקאמר האי תנא ספוקי מספקא לי' מ"מ לא מצינו שיחלוק רבא ארבה ור"ח בגוף הדבר באומדנא דמ"מ צריכ' גט מדבריהם וחשש דשמא יאמרו כו' [ונ"מ בזה גם בהך דהתם לענין קידש סתם ולא כנס לדעת הסוברים דל"ח ספיקא דמ"מ צריכ' גט מדבריהם וכנ"ל] ורק דעיקר הקושיא מקרא דסמוכין שאין חוסמין יבמה שנפל' לפני מוכ"ש דבל"ז מה"ת א"צ חליצה ויבום ואי היינו אומרים דבנשואין לא שייך אומדנא כיון שתלוי בדעת הבעל שלא היה מתרצה לתנאי כזה וכנ"ל לק"מ דנוכל לאוקמי קרא ביבמה מהנשואין ורק דלפי הס"ד לא היתה מכנסת עצמה כלל לספק כזה בשום פנים וע"ז משני דטב למיתב טן ד וכל שלא הי' הבעל מתרצ' היתה מכנסת עצמה לספק זה ושפיר א"כ נוכל לאוקמי קרא ביבמה מהנשואין ומן האירוסין באמת א"צ חליצה רק מדבריהם וכנ"ל ודוק:

ועיין בפוסקים ז"ל שתמהו על מהר"ם ז"ל שכ' בטעמן של הגאונים בהך דאח מומר דהוא משום דאמרי' דעל דעת כן לא קידש' נפשה וכנ"ל דתינח דנפל' מן האירוסין בנשואין מאי איכא למימר דבנשואין לא הי' הבעל מתרצ' וחשוב תלוי בדעת שניהם דל"מ אומדנא וכנ"ל ובחי' אמרתי למ"ש האחרונים ז"ל לענין התנאי בקידושין ונשואין שכ' מהר"י ברונא באח מומר שאין חשש בזה משום שיהי' כל בעילותיו בעילת זנות שבאמת אין בזה שום נדנוד איסור ל"מ לדעת רוב הקדמונים ז"ל שחלקו על הרמב"ם ז"ל שאסר פלגש להדיוט אלא אף לדעת האוסרין אין איסור רק היכי דליכא קידושין כלל אבל לא היכי שאחרי כן נתבטלו למפרע דמ"מ בשעת שבא עלי' לא היתה כהפקר עיין בדבריהם ז"ל שבארו דהא דאמרינן אין אדם עושה בב"ז אינו מצד איסור ורק שגנאי הוא לו בפני בני אדם שיסברו כן ואינו באמת ביאת זנות ורק דמחזי כב"ז ונרא' להביא ראי' לדבריהם אלו ז"ל מסוגיא דשמעתין כתובות שם דמדמי לפי הס"ד הך דקדש' ע"ת וכנס' סתם לגמרי להך דקטנ' שהגדיל' וגם לפי המסקנא רק משום דאתנא' סמיך קאתי עלה לחלק ביניהם והרי בל"ז אין דמיון זה לזה דבקטנ' ליכא איסור בע"ז כנ"ל דחז"ל תקנו לה נשואין ובהך דקידש' ע"ת איכא איסורא דהוי ב"ז ממש א"ו דגם בכה"ג ליכא איסורא וכנ"ל דאף להאוסרים פילגש מ"מ זה אינו רק משום דהוי' כהפקר משא"כ בהך דתנאי דבשעת הביאה עוד לא היתה יכולה להבעל לאחר דכל זמן שלא הקפיד ואמר שאין רצונו בזה עדין לא נתבטלו הקידושין ואף שעתה נתבטלו למפרע אין כאן איסורא דב"ז לכ"ע ורק דמחזי כב"ז וגנאי הוא לו ודמו א"כ שפיר להך דקטנ' ודוק:

ויש לי לפ"ז הרהורי דברים בענין דקדשה סתם וכנס סתם ובעל שהעליתי למעל' ראש דהוי' אשת איש ודאי לכ"ע לדידן דקיי"ל כרב בהך דקטנה דא"צ גט משני דבזה לא שייך לומר דאתנא' סמוך עמש"ל דלפי הנ"ל מצד אחר י"ל דלא נעשית עתה א"א ודאי דלא שייך בזה כלל הך חזקה דאין אדם עושה בב"ז דכיון דבאמת לא הוי ב"ז ורק דמחזי כב"ז זה אינו רק היכי דקדש' ע"ת דא"צ גט משא"כ בסתם דצריכ' גט מספק לא מחזי כב"ז כלל דמהכ"ת יאמרו שהוא ב"ז אחרי שצריכ' גט ממנו וכיון דלא שייך הך דא"א עושה בב"ז. גם בבעל א"צ גט רק מספיקא. ולדעת הפוסקים ז"ל שהבאתי דבמומין גדולים ומכוערים בודאי דהוי אומדנא דמוכח טובא אי לדעת התוס' בתירוצם קמא היכא שקידש כנס ובעל סתם בתכיפות א"נ כמש"ל דכל שהי' סתם ולא תנאי מפורש אף דאיכא אומדנא מ"מ צריכה גט מדבריהם שלא יאמרו כו' אף לדידן דקיי"ל כרב א"צ גט רק מדבריהם דכיון שצריכ' גט לא שייך לומר דמחזי כב"ז וכנ"ל ואף דגם בקטנ' שהגדיל' צריכה לכ"ע גט מדבריהם אף בלא בעל יש לומר דשאני התם דהכל יודעין שאין קדושי קטנה קידושין גמורים ואף שצריכ' גט ידעו שהוא רק מטעם חומרא בעלמא ומיחזי אח"כ כשכבר הגדיל' ויכול לעשות בה קידושין גמורים בעילותיו כב"ז משא"כ בקדש' סתם וכמובן. ויש לי בזה דברים הרבה אולם לא צרפתים עוד במצרף הדעת והבחינ' ולא באתי איפוא רק להעיר לב המעיין בהלכה. ולפי הנ"ל יש לומר לדעת מהר"ם ז"ל דס"ל דיבם מומר גם מן הנשואין יש לומר דעל דעת כן לא קידשה נפשה דלא חשיב תלוי בדעת שניהם דגם הבעל לא איכפת לי' דכיון דאין בזה באמת איסור ב"ז וכנ"ל ורק דמחזי בתנאי זה לא שייך זה ומשום דבזה דלא יבוטלו הקידושין רק לאחר מיתתו אף אי נימא וכן הדעת נותן דאם תיפוק בלא חליצה יאמרו שהי' ב"ז מ"מ במומר לא שייך זה דיתלו לומר דעיינו רבנן דמומר אינו זוקק ולא יתלו כלל בביטול הקידושין וכיון דלא שייך ט"ד במומר פטורה מהחליצה ומן היבום ודו"ק בזה:

ובגוף הדבר שהבאתי ראי' דבכל מקום אמרינן דאיתתא בכל דהו ניחא לה אף במומין גדולים שעודם בו מדברי התוס' ומהר"ם ז"ל הנ"ל דלדעתם הך דטב למיתב טן דו איבם קאי הרי דאף במוכ"ש אמרינן דבכ"ד ניחא לה. אחר ההתבוננות אין מזה ראי' מכרעת דבדעת מהר"ם ז"ל באמת יש להעמיס דס"ל כפירש"י ז"ל דאבעל קאי והיינו דלפי הס"ד ע"ד כן לא קדשה נפשה ולא היתה מתקדשת רק ע"ת אף אם הבעל הי' מעכב וע"ז משני דמשום טן דו של הבעל היתה מסכמת לדעתו והיתה מכנסת עצמה לספק וע"ז כתב מהר"ם ז"ל דלספק שתפול לפני מומר לא היתה מכנסת עצמה בשום פנים ולא היתה חוששת לט"ד של הבעל דבמומר החששא גדולה יותר מלגבי מוכ"ש [ולכאור' אמרתי דז"א רק אי נימא כמש"ל לפירש"י ז"ל דגם באירוסין ל"ש לומר דלא איכפת לי' וכנ"ל ושפיר יש לומר דמשום ט"ד של הבעל לא היתה מונעת להתקדש לו בלי תנאי. אולם אי נימא כמ"ש בתירוצם האחרון דמן האירוסין באמת לא חשיב תלוי בדעת שניהם דלא איכפת לי' ולא שייך לפ"ז ט"ד ורק דמ"מ חולצת מדרבנן וקרא דסמוכין מיירי מהנשואין עמש"ל א"א לומר כן למהר"ם ז"ל דהוא ז"ל ס"ל ביבם מומר דאינה חולצת כלל ומוכח לדעתו דגם מדרבנן אינה צריכה חליצה כל היכי דאיכא אומדנא דמוכח וכמובן] וגם לדעת התוס' דס"ל דקושיות הש"ס שם היא רק היכי שלא הי' הבעל מעכב יש לומר ולפרש דהא דמשני דטב למיתב ט"ד אבעל קאי והיינו דאמרי' מתוך בהילתה להיות לאיש לא היתה חוששת להטיל תנאי מחמת הספק הזה כלל ולא היתה חוקרת כלל שהבעל לא יעכב ואין ראי' א"כ דשייך טן דו ואיתתא בכל דהו ניחא לה גם במוכ"ש וכנ"ל ודו"ק:

והנה אם כה נחליט יש לדון ולומר גם בנדון שאלתינו בדבר מה ששדיתי עוד נרגא יען כפי הנראה מלשון השאלה הי' נכפה שאין קבוע לו זמן דיכולה היתה להודע וכדאמרי' בש"ס ופוסקים ז"ל דנכפה שאינו קבוע לו זמן כמומין שבגלוי דמי ולפי הנ"ל יש לומר דזה לא שייך רק לענין מומי האשה אבל במומי האיש ל"ש כן ומשום דאיתתא בכ"ד ניחא לה מתוך בהילתה לא חששה לחקור וסמכה שאין בו מומין אלו וכנ"ל בהך דמוכ"ש לפ"ז ועתה שנודע בבירור שהוא נכפה ר"ל י"ל דהוי מקח טעות וכנ"ל דידה עדיפא מידו לענין זה דגבי' אמרינן דמדלא חקר ודרש לדעת סבר וקיבל משא"כ גבי האשה וכנ"ל ודו"ק אולם עכ"ז לא משום שאנו מדמין נעשה מעשה להקל בכה"ג אף אם היתה מתנית בפירוש ע"מ שאין בו מומין ותקראינה כאלה שנמצא בו מום נכפה שאינו קבוע לו זמן והדבר צריך תלמוד:

ובגוף הענין אי אמרינן גבי מומין שעודם בו דבכ"ד ניחא לה אמינא מצד הסברא לחלק בין מומין גדולים שאם נולדו באיש כופין אותו להוציא כגון בעל פליפוס וכדומה ובין שאר מומין דמומין שכופין להוציא ע"כ דלא שייך בהו לומר דבכ"ד ניחא לה דאל"כ היאך כופין ועושין גט מעושה משום שאינה יכולה לסבול ולא חיישינן דאי לאו דעיני' נתנה באחר היתה מתרצית גם בזה דבכל דהו ניחא לה ורק משום שעיני' נתנה באחר עילה מצאה והו"ל א"כ גט מעושה משא"כ בשאר מומין ועיקר החילוק נראה לי דלאו משום דאלו המומין גדולים ביותר ורק דאלו שכופין להוציא אשר מנו חכמים המה דברים שאין הגוף סובלם מחמת מיאוסן וסירחון משא"כ מומין אחרים אף גדולים שבגדולים אין בהם ענין נמאס שאין דעת אדם סובלם. דאנו רואין שאיש אחר לא ימנע לשכב יחד עם מי שיש לו אף מום גדול שנקטעה ידו או רגלו או סומא. ואין זה רק קפידא לאיש על אשתו או להיפך וכענין מקח שרוצה אדם שיהי' שלם ממום וזה ענין התלוי ברצון ואשר ע"כ שייך לומר בהו דבכ"ד ניחא לה ומכריע רצונה משא"כ במומין שכופין להוציא אין בהם קפידא לחוד ורק שאמרו רז"ל שזה דבר נמאס לכל ואינו תלוי ברצון כמו שאנו רואין בחוש שבכל חפץ ורצון האדם לסיבות שונות לא יוכל עשות דבר כזה שאין הגוף סבלו ונפשו קצה בו ביותר. וממילא שלא שייך לומר בכמו אלה דאיתתא בכ"ד ניחא לה ולכך כופין להוציא באלו ולא חיישינן לגט מעושה. וממילא כ"כ נראה דאין לחלק בין אשה לאיש לענין לבטל הקידושין בקידשה סתם במומין כאלו ולפ"ז בנכפה וכנ"ד הדבר תלוי במחלוקתן של ר' יואל והרא"ש אי נכפה היא בכלל אלו שכופין להוציא כן נראה לי:

וידעתי כי יש מקום בראש לומר ולחלק דאף באלו שכופין להוציא מ"מ ל"ח אומדנא לגבי האשה לבטל הקידושין ומשום דשאני התם שהיא צווחת שאינה יכולה לסבול וכיון ששערו חכמים ז"ל דמומין אלו אין הדעת סובל ונפש האדם קצה בהם ביותר מהימנינן לה ול"ח דעיני' נתנה באחר. והרי כבר נודע דעת הרמב"ם דבטוענת מאיס עלי לבד כופין להוציא ול"ח ששקר בימינה וא"כ אף שרבו החולקים היינו היכי דליכא אומדנא ורגלים דחיישינן לעיני' נתנה באחר אבל היכא שרואין אנחנו מומין כאלו שנפש האדם בחלה בהם מהימנינן לה משא"כ לענין ביטול הקידושין בנתקדשה סתם יש לומר דגם באלו המומין ל"ח אומדנא דמוכח טובא וידוע לכל עכ"פ שלא היתה מתקדשת לו על דעת זה כיון דאיתתא בכ"ד ניחא לה ואינו מוכח וידוע שבשעת הקידושין לא היתה מסכמת לזה בודאי אולם אין דעתי נוחה בחילוק זה ועיין בהג"א ז"ל שהביא דברי ראבי"ה ור"י ז"ל אהך דנכפה כמומין שבסתר דמי וז"ל אע"ג דנכפה באשה הוי מום מש"ה אין ראי' להחשיבו מום גבי איש דאיתתא בכ"ד ניחא לה תדע מדלא קתני נכפה גבי מומי איש ואין בידינו לכפות בלי ראי' ברורה. מדבריו אלה נראה דגם הוא ז"ל בחדא מחתא מחתינהו מומין דידיה לענין מק"ט ולענין כפי' מטעם דס"ל דגם בנכפה שייך לומר דבכ"ד ניחא לה. ורק דבהני מומין השנוים במשנה שכופין להוציא ל"ש לומר כן וביאור הדבר כמש"ל ולדעת הרא"ש ודעמי' ז"ל א"כ דגם בנכפה כופין עכצ"ל דגם בנכפה לא אמרי' דבכ"ד ניחא לה דגם נכפה אינו קפידא לבד ורק שהנפש בחלה בו וממאסת אותו. ודמי למומים השנוים במשנתינו שכופין להוציא [וכפי הבחינה שהבאתי מאיש אחר שאינו בעל המקח באמת יראה כדברי ודעת הרא"ש ודעמי' ז"ל בזה] וה"ה א"כ דאין להחמיר כ"כ לענין האומדנא לבטל הקידושין מצדה מטעם מקח טעות וכאשר בררנו ודו"ק כי זה היא ברור אצלי בבירור ענינים אלו ויש לי עפ"י האמור הרהורי דברים בביאור דעת הרמ"ה ז"ל והחולקים עליו בהנך מומין שכופין להוציא אי כופין היכי שידעה בהם קודם שנשאת אלא שאין כאן מקום הביאור בשגם לא הבאתי עוד כל אשר רחש לבי בכל זה בכור הבחינה:

והנה בנדון שאלתינו יש מלבד כל הנזכר עוד ענין נוסף להחמיר שאחרי אשר כבר ידעה ממחלתו עשתה שלום עמו ודרו יחד וראיתי לכת"ה שהרגיש בזה אלא שכתב תשובה בצדו שהרי מבואר בהגב"ע שניתן לו אז דברים שבסגולתן הי' תקוה להאשה שיתרפא ועי"כ א"כ נזדווגה עמו. אמנם לדעתי זה לא תעלה ארוכה דאף אי נימא דזה לא מגרע כח האומדנא משום שהסכימה להיות עמו עד שיתרפא והיינו דנאמר כמ"ש הח"מ ז"ל בסי' ל"ט ס"ק י"א דאין אשה מקפדת רק על מום שאין לו רפוא' ואין זה א"כ מגרע כח האומדנא שאינה מקפדת גם אם לא יתרפא ונאמר כ"כ דאין זה גרעון ג"כ לענין שאינה יכולה לסבול. [דאל"כ מצד הקפידא לחוד אמרי' דאשה בכ"ד ניחא לה וכאשר בררנו דמה"ט ל"ח עכ"פ מוכח וידוע וכנ"ל] מה שיש לדבר עוד הנה מלבד דבזה נסתר עכ"פ מה שפתחתי פתח כמחט סדקות דל"ש חין אדם עושה בב"ז משום דמומין גדולים אלו לא שכיח כלל ודמי למום איילונית שכתבו התוס' דלא אמרינן חזקה אין אדם עושה בב"ז דלא אסיק אדעתי' עמש"ל דאחרי שידעה ממומו ורק שקותה שיתרפא ל"ש זה דאדרבה הרפוא' לא שכיחא. הנה בל"ז אחר שלא נדבר מזמן קצוב שבזמן זה יתרפא ואדרבה הובטח לה שלא יהי' לו עוד כלל החולי זה ר"ל והאשה נזדווגה עמו ונפרדה וחזרה ונזדווגה אתו מי יודע עד כמה היתה מתרצית להוחיל ואחר שבזמן קרוב מת אין כאן לדון מתורת אומדנא כלל וכמובן וזה פשוט וברור:

אמנם מה שיש לדון בזה דאחר שמסתמא לא הי' אח"כ עידי יחוד אין לחוש א"כ להחמיר משום שנבעלה לו אח"כ דכיון דתיכף אחר הנשואין צוחה וקפדה על מומו א"ת שאין לחוש לקידושין הראשונים אין לחוש כמו כן למה שנבעל' לו אחר שכבר ידעה ממחלתו דכיון שקפדה מקודם נתבטל הקידושין הראשונים לגמרי ול"מ א"כ מחיל' וכמ"ש הפוסקים ומכללן הר"ן ז"ל עיין עליהם ואין לדון ולחוש א"כ רק שנתקדש' לו מחדש וכיון דלא הוי עידי יחוד הו"ל קידושין בלא עדים דאין חוששין כלל לקידושין אף ששניהם מודים וכנ"ל בשם הרא"ש והקדמונים ז"ל דעמי' אולם באמת המעיין בפוסקים יראה דגם זה במחלוקת שנוי' דלדעת הרא"ה וההג"מ ז"ל כל שדרו יחד כאיש ואשתו א"צ לעידי יחוד דכ"ע ידעו ואנן סהדי דנבעל' לו ואם אמנם הרא"ש ז"ל בתשובותיו סי' ו' דחה דבריהם אלו מהלכה וכתב דדעת יחיד היא המעיין בפוסקים האחרונים ז"ל יראה דחשו לדיעה זאת ותקעו בה מסמורות ועיין בטוש"ע סי' מ"ג פלוגתתן של הרשב"א והמרדכי ז"ל אי מהני בעידי קידושין עדות ידיעה בלי ראיה עייש"ה ואכמ"ל יותר.

אחרי כל בירור הדברים האלה והחזיון הזה עיני כ"ת לנוכח יביטו כמה רבו הצדדים להחמיר בנ"ד יותר מעל אחת שבע ספק וגם ודאי איסור תורה ואחרי שעל מיתת היבם אין לנו רק אומדנות והשערות לבד אין מקום עתה לדעתי להתיר האשה העלוב' לשוק ועצה היעוצה לחקור שמה היטב בפריזקאוו אולי יודע עכ"פ בבירור כי לא נחסר בזמן ההוא שהעידו העדים ר' יעקב בן חנוך ור' בנימן יהודה בר' צבי כי נמצאו שני קאנטניסטין יהודי ואינו יהודי נטבעים בנהר שום יהודי או מומר מהקאנטניסטין אשר הי' שמה רק הקאנטניסט שאלמאוויטץ הנ"ל אשר אנו מבקשים ואז נוכל אולי להמציא היתר להעלובה הזאת מטעם כאן נמצא כאן הי' שהאריכו הפוסקים ז"ל אולם מהצורך לברר מאת העדים הנ"ל מאין ידעו שהנטבעים היו קאנטניסטין אולי לא ידעו זאת רק מהבגדים שנמצאו מונחים אצל שפת הנהר דזה גרעון גדול וכאשר לא יכחד מאת כת"ה והנלפע"ד כתבתי.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף