ברכת רצ"ה/קד
|
< הקודם · הבא > |
ב"ה יום ג' ב' אדר הראשון תרכ"ד פה לבוב.
- להעלם המשכיל מופלג ושנון כלי החפץ כ"ש כמר יצחק משה נ"י.
ראשון תחלה הקשית בדברי התוס' גיטין דף י"ז שהקשו בהא דאמר ר"י דתקנו זמן בגיטין משום שמא יחפה על בת אחותו דהרי אם לא יהי' זמן נהרוג אותה משום דמוקמינן בחזקת אשת איש ותירצו דהרי גרושה לפנינו ואיתרע לה החזקה דמעיקרא. דהרי הנמ"י כתב דהא דל"א דבעינן זמן בגיטין משום דרישה וחקירה היא משום דחז"ל תקנו שלא יהי' צריך דרישה וחקירה בגיטין וכד"מ דמיא דמה"ת צריך דו"ח וחז"ל אמרו דל"צ.
והנה עיקר הטעם דל"ב גם בעידי נשים דו"ח הוא משום דכיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא וא"כ כשזינתה מקודם דהפסידה כתובתה באמת הוי לן למימר דצריך דו"ח וכיון דצריך דו"ח כשאין בהגט זמן פסול ושפיר א"כ הדק"ל דנוקמא בחזקת א"א ואין לומר דהרי גרושה לפנינו דז"א דאם זנתה מקודם הגט בטל גם עתה דכיון דבעינן דו"ח כל שאין בו זמן בטל גיטא ולא הויא מגורשת כלל עכת"ד. ואם אמנם דבריך טובים וערבים המה לאוזן שומעת אינם נכונים לפי האמת עיין בקדמונים ז"ל שכתבו דגם בארוסה דליכא כתובה אין בודקין עידי נשים בדו"ח דלא פליגי רבנן וה"ה א"כ וכ"ש הכא. אולם אי קשיא הא קשיא דבאמת הקשיתי בחי' ואח"כ מצאתי להגאון בעל או"ת ז"ל שהרגיש בזה דכיון דמדאורייתא גט שאין בו זמן פסול לפ"ד הנימוק"י דמה"ת אחד ד"מ ואחד ד"נ צריכין דו"ח ואך שחז"ל תקנו שלא יהיה צריך דו"ח וע"כ צריך לבוא א"כ לסברת אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וא"כ כדין יחפה דאף אם גרשה אחרי שזינתה אינה נהרגת כיון דהפקיעו רבנן לקידושין מיניה למפרע וכמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג בהך דבטלו שלא בפני השליח ע"ש. וצ"ל כמ"ש התוס' שם בסוף הדיבור דהיכי שעושה כדי לחפות באמת לא הפקיעו חז"ל להקידושין ואוקמי' אד"ת.
אולם לפ"ז הדרא קושית התוס' לדוכתי' דהרי שפיר תהרג גם באין בו זמן דנוקמה בחזקת א"א לומר שנתגרשה אח"כ וא"ל דהרי גרושה לפנינו דהרי כיון שזינתה מקודם לא הוי גט כלל דמדאורייתא בעינן דו"ח וא"י ביד חכמים להכשיר רק ע"י הפקעת הקידושין וכיון שזנתה לא הפקיעו חז"ל הקידושין דא"כ לא תהרג וממילא א"כ בטל גיטא לגמרי ואין כאן גירושין כלל לפ"ז.
אמנם באמת אם כה נאמר בלא"ה אין מקום כלל לקושית התוס' דכיון דבכל גט שאין בו זמן ע"כ אנו צריכין לבוא להפקעת הקידושין א"כ ליכא לאוקמא כלל אחזקת א"א דלצד הספק הזה שהזנות הי' אח"כ נפקעו הקידושין למפרע ולא היתה א"כ אשת איש מעולם ול"ש לאוקמי אחזקת א"א לומר שהגירושין היו אח"כ כיון שע"ז אנו דנין והבן.
ולכאור' עלה על לבי דמ"מ כיון שהיתה עד עתה אשת איש אף שאנו דנין אם נפקעו הקידושין עתה למפרע מ"מ שפיר הוי חזקה כיון דמ"מ היתה עד עתה בחזקת אשת איש והבאתי ראיה לזה דגם בכה"ג חשוב חזקה לאיסור מש"ס דיבמות דף פ"ח דקאמר דע"א מהימן לומר שמת בעלה מידי דהוה אחתיכה ספק חלב ספק שומן כו' מי דמי התם לא אתחזיק איסורא הכא אתחזיק איסורא דא"א כו' מידי דהוי אטבל קונמות והקדש כו' אי דידי' משום דבידו כו' אלא דאחר וקאמר דאיתשל מרי' עלי'. והרי אנן קיי"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואפ"ה חשוב ליה אתחזיק איסורא וביחוד מדברי התוס' גיטין שם שתירצו דלכך ל"ה באשת איש שזינתה התראת ספק דשמא ישלח לה הבעל גט ויבטלנו וכ"כ בנזיר משום דשמא ישאל על נזירותו דמוקמינן אחזקה אף דנעקר הדבר מעיקרו ע"י השאל' בנזיר ובא"א ע"י הפקעת הקידושין כן עלה על לבי לכאור'.
אולם אחר העיון פשיטא לי דזה ל"ה חזקה היינו חזקת איסור ובהך דיבמות וכ"כ בהך דא"א שזינתה ונזירות לאו מתורת חזקת איסור קאתינן עלה ורק דחשיב חזקה שלא נולד ונתהווה ענין חדש ששאל או שישאל על נדרו או שישלח גט ויבטלנו משא"כ בהך דאין בו זמן שאנו דנין אם נתן הגט מקודם שזינתה או זינתה מקודם ואין לדון רק מתורת חזקת איסור א"א וכיון דמתורת הפקעת הקידושין קאתינן עלה אין כאן חזקת א"א דלצד הספק הזה שזינתה אח"כ לא היתה א"א מעולם[א].
ואף אם תאמר דמ"מ איכא הכא חזקה אחרת שלא נתהווה ענין חדש היינו הגירושין קודם שזינתה דכמו דחשוב חזקה מעליא לומר שלא נתהווה הדבר או לא יתהווה כלל כמו כן חשוב חזקה לענין שנתלה אף שנתהווה הדבר בודאי באותו הזמן וכיון שאין אנו מסופקים על זמן הזנות דע"כ העדים מעידים על הזמן מתי זינתה דזמן הוא מדו"ח ורק על זמן נתינת הגט שפיר י"ל ולתלות באיחור הזמן מ"מ י"ל ולומר בזה כמ"ש התוס' דאתרע לה החזקה משום דהרי גרושה לפנינו ואיכא חזקה דהשתא המנגדת ובצירוף חזקת כשרות הו"ל תרתי לריעותא וכאשר ביאר דבריהם הפ"י ז"ל עיין בדבריו:
אולם באמת גוף הדבר שכתבו דבגט שאין בו זמן מטעם הפקעת קידושין קאתינן [אם אמנם כי גם הנ"י ז"ל בעצמו כתב כן] אינו נראה בעיני דא"כ למה הוצרך בש"ס כאן לחפש טעמים רחוקים לתקנת זמן בגיטין ואמאי לא נימא בפשיטות דתקנו זמן בגיטין כדי שלא נצטרך לבוא להפקעת קידושין ולשווייה לבעילתו בעילת זנות והאמת יורה דרכו דהעיקר כמ"ש התוס' יבמות דף פ"ח שם בהך דע"א במיתה דמסיק דהוא נאמן מדרבנן מתוך חומר כו' דאין זה חשוב עקירת דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין עיין בדבריהם ז"ל. ומעתה בגט שאין בו זמן דמצד קנין הגט שצריך חתימת עדים א"נ ע"ח כרתי אין חסרון בזה דלא חשוב דו"ח דמ"מ בשעת מעשה חתמו עדים ונתחזק בחתימתן. ואך מטעם שאנו צריכין לעדותן ונאמנותם בדליכא עידי מסירה אנו באים לדון דכיון שאין בו זמן ל"ה דו"ח. ולזה שפיר הכח ביד חכמים לתקן דמועיל גם בכה"ג ול"ח כלל עקירת דבר מה"ת כיון דיש שני עדים ורק שנחסר הדו"ח והדבר דומה והגון להאמין עוד יותר מהך דעד מיתה דל"ה רק ע"א ואין צורך לבוא כלל להך דכל המקדש וכו' ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ורק דהוי גט גמור דיש כח ביד חכמים לתקן בכה"ג שהדבר דומה והגון להאמין וכנ"ל וז"ב מאד:
ב' נתקשה בדברי הב"ש ז"ל בש"ע אה"ע סי' כ"ח שהקשה לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימי' דביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח להחזיר הדמים דא"כ אמאי מקודשת בקדשה בגזל אחר יאוש הא אינו נותן לה כל מאום דהא צריכה להחזיר להנגזל דמים בעד החפץ ובשלמא בכלי יש לה הנאת שימוש הכלי מעתה וגם מה שישאר בידה אולם בש"ס נקט קדשה במעות גזל וקאמרינן דאי סתם גזלה הוה יאוש מקודשת והתם אין לה נ"מ במה שישאר המעות בידה דמה חילוק בין מעות הגזל ובין המעות שתחזיר. והקשית דהרי מבואר סעיף ט' שם דבקדשה בהנאת הרחבת זמן מלוה מקודשת אלא דחשוב רבית וא"כ גם המעות גזל למה לא תהיה מקודשת בהנאת שימוש המעות עד שיבא הנגזל וזה עדיף יותר דבהיתר הוא. ויפה העירות אולם אנכי אמינא לחלק לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימי' בין קדשה בחפץ לקדשה במעות גזל וכדברי הב"ש ז"ל מטעם נאות מאד דבאמת אנו צריכין להבין מדוע יצטרך הלוקח להחזיר הדמים כיון שלקח אחר היאוש ובהיתירא אתי לידי' ובשלמא הגזלן שפיר צריך לשלם דמים אף כשקנה בקנין המועיל יאוש או שינוי רשות דמשעה שגזלה נתחייב בהשבה משא"כ הלוקח שלקח אחר היאוש למה יצטרך לשלם מחיר החפץ והרי מהפקירא קזכי. והנראה דדעת רבינו הגדול ז"ל ודעימי' דבאמת כיון דעיקר היאוש הי' בע"כ של הנגזל דלא נתייאש והפקיר מרצונו ורק מחמת האונס שגזלוהו ממנו באמת הו"ל לומר דל"מ כלל ורק דאנן קי"ל כר"ה בב"ב דף מ"ח דתלוה וזבין זביניה זבינא ורק בתלוה ויהיב ל"ה מתנה ומשום דהיכי דמקבל דמים לא איכפת לי' כ"כ ואמרינן דאגב אונסי' גמר ומקנה בלב שלם משא"כ במתנה בודאי שאינו נותן בלב שלם ולא גמר ומקני ועיין בש"ס שם ובפוסקים. ומעתה כשאנו דנין לענין גוף החפץ שפיר אמרינן דאף דהיאוש הי' בע"כ מ"מ כיון שמקבל דמים גמר ומקני דלא אכפת ליה כ"כ משא"כ לענין הדמים ל"מ כלל היאוש כיון שהוא בע"כ ולא גמר ומקני ותלוה ויהיב אין מתנתו מתנה וצ"ל לפמש"ל דבכל יאוש מסתמא מתייאש בתחלה מגוף החפץ ולא מהדמים ורק שאח"כ מתייאש גם מהדמים והיאוש הראשון שפיר מועיל אף דהוי בע"כ דכיון שאינו מתייאש רק גוף החפץ כשיתן לו הדמים שפיר גמר ומקני דלא אכפת לי' כ"כ אבל היאוש שמתייאש אח"כ מהדמים לא מהני כיון שהוא בע"כ וכנ"ל דאם נאמר דהיאוש הוא כאחד שמתייאש מהכל מהחפץ וגם מהדמים באמת לא הי' מועיל לפי"ז היאוש כלל אף לענין גוף החפץ וכמו בתלוה ויהיב דאף אם רצונו להחזיר לו הדמים כעת ל"מ כיון שהאונס הי' ליתן לו במתנה ולא גמר ומקני כלל והבן זה. ומעתה כ"ז בכלי חפץ אבל כשגזל מעות דאין שום נ"מ בין מעות זה למעות אחר ול"ש יאוש כלל לענין גוף המעות לחוד ורק שהיאוש בא כאחד שמתייאש מן הכל ל"מ לדעתם ז"ל דלא גמר ומקני כיון שהי' בע"כ ודמיא לתלוה ויהיב דל"מ אף כשרצונו להחזיר הדמים כעת וצריך להחזיר לפ"ז אותן המעות שגזל בעצמו דאין כאן קנין ע"י הייאוש כלל ודו"ק:
והנה האחרונים ז"ל העלו דכיון שהגזלן צריך לשלם אף שקנה הגזילה את הדמים והחפץ משועבד הוא להנגזל כמו אפותיקי עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה בביאור דברי הרמב"ם ז"ל ודעימי' שהבאתי ואנכי אמרתי בישוב דעת החולקים דמ"מ כיון דהוא אחר יאוש אין הלוקח צריך לקנות מהגזלן ורק שיוכל לקנות מההפקר ומה לי א"כ מה שיש שיעבוד ע"ז מצד הגזלן הרי הוא זוכה הכל מן ההפקר ולכך א"צ להחזיר אף הדמים.
ולפ"ז עלה על לבי דבהך דקדשה בגזל גם להחולקים דביאוש ושינוי רשות א"צ הלוקח להחזיר אף הדמים מ"מ אנו צריכין לבא דמקודשת משום הנאת ההשתמשותו או משום שהכלי ישאר בידה [ונ"מ דאם אין שו"פ רק בכל הכלי ולא בהנא' זו אינה מקודשת] דהנה הריטב"א ז"ל נתקשה דאמאי מקודשת בקדשה בגזל אחר היאוש דניהו דבשעה שבא ליד האשה הוי יאוש ושינוי רשות בידה וקנתה מ"מ מצד הנותן הרי קדשה בדבר שאינו שלו ותירץ דכיון דקנאתו היא גם הוא קונה וקידושיו וקנייתו באים כאחד. ביאור דבריו ז"ל דיאוש ושינוי רשות הוא קנין גם לגבי הגזלן וכמו יאוש ושינוי מעשה גרוע דבהצטרפות שניהם הוי קנין גמור ובשעת השינוי רשות נקנה איפוא להגזלן עצמו.
ומעתה כיון דע"כ בעינן בקידושין שהוא יתן לה ומצדו היא באתה לזכות שפיר צריכה להחזיר הדמים דכיון שיש שעבוד על החפץ והוא כאפותיקי להנגזל שפיר צריכה לשלם גם היא דמה מכר ראשון לשני כו' דמצד זכייה מההפקר אין לדון בזה לומר שהיא תזכה מההפקר דפשיטא דאין כאן בכה"ג קידושין כלל דבעינן שיתן לה הוא כן עלה לכאור' על לבי.
אולם אחרי ההתבוננות אמינא דאין אנו צריכין כלל לסברת הריטב"א ז"ל דבשעת הקידושין גם הוא קונה ורק דבלא"ה שפיר מקודשת לפמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ט דא"נ יאוש כדי ל"ק להגזלן מ"מ אין אחר יכול לזכות ולהחזיק בהגזיל' אחר היאוש בלי רצון הגזלן משום דצריכ' היא להגזלן לפטור בה עצמו מהנגזל ואם זכה בה אחר עכ"פ צריך לשלם דמים להגזלן עייש"ה. ומעתה שפיר מקודשת בקדשה בגזל אחר היאוש אף א"נ דלא נקנה כלל אף כעת להגזלן ורק דהלוקח קונה כעת מן ההפקר ומשום דכיון דבלי דעת הגזלן לא היתה יכולה לזכות בהכלי דצריכ' היא להגזלן ואם זכתה בה עכ"פ צריכה לשלם לו להגזלן דמים א"כ כשהוא נותן לה מדעתו הכלי בחנם מקודשת בהאי הנאה וכיון שאף אם בתורת שהוא הפקר זכתה בהכלי מקודשת שפיר א"צ להחזיר אף דמים להנגזל לדעת פוסקים אל ודו"ק [ולפ"ז י"ל לדעת הרמב"ם ז"ל ודעימי' דבכ"מ דצריך הלוקח להחזיר הדמים להנגזל א"מ בקדשה בגזל רק מטעם הנאת ההשתמשות בהכלי ולא מטעם שישאר הכלי בידה כיון דגם בנטלה וזכתה בלי רצון הגזלן אינה צריכה לשלם רק הדמים וכנ"ל בשם התוס'. אמנם י"ל דמ"מ יאוש ושינוי רשות מועיל ג"כ שקנה הגזלן בעצמו קנין הכלי הוא א"כ רק מצדו ורק דבנטל וא"צ לשלם רק דמים דלא קנה ע"י שינוי רשות הזה להגזלן כיון שהוא בע"כ ול"ח שינוי רשות לקנות כלל וכמבואר בפוסקים ויש לי בכ"ז הרהורי דברים הרבה אולם פה לקצר אני צריך]:
ועכ"פ אמינא לכאורה דאם נאמר יאוש כדי קנה גרע טפי ולכ"ע צריך הלוקח להחזיר הדמים ומשום דכיון דקנה הגזלן החפץ מ"מ פשע להנגזל בתורת אפותיקי וכנ"ל בשם האחרונים ז"ל שפיר גם הלוקח צריך להחזיר הדמים דמה מכר ראשון לשני כו' דכיון דקנה הגזלן החפץ בהיאוש אין הלוקח יכול לזכות רק מצד המכירה משא"כ אי יאוש כדי ל"ק דבזה שפיר יכול לזכות בעצמו מההפקר וא"צ לשלם אף הדמים להנגזל אמנם אחר העיון זה ליתא דבאמת אנו צריכין להבין דאמאי אי יאוש קני צריך הגזלן מ"מ לשלם דמים דניהו דנתחייב בהשבה ואף שקנה החפץ מ"מ צריך להחזיר דמים דמשעת גזילה נתחייב להשיב החפץ או הדמים דמה"ט חייב בכל אונסין דאיתיליד מ"מ הרי זה נתייאש מן הכל ונתייאש אח"כ א"כ גם מחיובו של זה דלמ"ד יאוש כדי קנה אף דבאיסורא אתי לידיה פשיטא דיאוש בחוב מהני דגוף השגות הח"צ על המהרי"ק ז"ל דכתב דיאוש בחוב מהני הוא רק משום דאנן קיי"ל דכל דבאיסורא אתי לידי' ל"מ יאוש משא"כ למ"ד יאוש כדי קנה בגזילה דפשיטא דפטור מחיובו כשנתייאש וזהו דבר שצריך להתבונן בו באמת. ואשר אחזה בזה דהנה אנן קיי"ל דהשורף שטרותיו של חבירו חייב לשלם מתורת דיני דגרמי וא"כ אף דנתייאש הנגזל מן הכל ואף מחיובו של זה הו"ל יאוש בחוב דמהני למ"ד יאוש כדי קנה בגזילה אף דבאיסורא אתי לידיה וכנ"ל מ"מ אין לפטור הגזלן מלשלם דמים כיון דעיקר היאוש של הנגזל בא ע"י הגזלן שלא השיב לו הגזילה וגם אח"כ לא שילם לו הדמים וא"כ עיקר ההפסד בא ע"י הגזלן ושפיר א"כ חייב לשלם מתורת דיני דגרמי כמו שורף שטרותיו של חבירו דחייב משום שגרם לו להפסיד חובו ומ"ל חוב אחר או חוב עצמו שגרם לו להפסידו ע"י היאוש והבן זה. ולפי"ז בהך דיאוש בחוב אף א"נ דגם היכי דבאיסורא אתי לידי' יאוש קונה דיאוש כדי מהני בגזילה [או דנימא כמ"ש במק"א דבחוב לכ"ע מהני היאוש אף דבאיסורא אתי לידיה כיון שאינו רק מחילת חיוב ושעבוד] מ"מ ל"מ רק היכי שנתייאש מחמת שהלוה מטה ידו מלשלם אבל היכי שהיה ממאן ומסרב לשלם לו ומתוך כך נתייאש אינו נפטר בכך דחייב מטעם דיני דגרמי. ולפ"ז בגוף הדין דהח"צ והמהרי"ק ז"ל שהשר לא רצה לשלם פשיטא דל"מ היאוש לפטרו לכ"ע דצריך לשלם מתורת גרמי וכנ"ל ודו"ק ומעתה אמינא דכיון דבאמת למ"ד יאוש כדי קנה הכל ואף מהתשלומין נפטר כיון שנתייאש גם מזה ורק דעיקר החיוב שאנו באים לחייבו לשלם הוא מצד אחר דכיון שבגרמתו הי' ההפסד חייב לשלם מתורת דיני דגרמי וכנ"ל ל"ש לומר דהשיעבוד הוא על החפץ והו"ל כאפותיקי כיון שקנה כל החפץ ואף דמי שוויו ורק שנתחייב מצד אחר וכשמכרו א"כ קנה הלוקח לגמרי וא"צ לשלם אף הדמים דאין בע"ח יכול להוציא מלוקח מטלטלין שמכרם הלוה דאין עליהם שעבוד ויתיישב עוד יותר לדעת הש"ך ז"ל דכל דיני דגרמי אינם רק קנס וכשמת אין חיוב על היורשים אף כשהניח להם נכסים וכמו בהיזק שא"נ דקיי"ל דלא קנסו בנו אחריו ומשום דאין שעבוד כלל על הנכסים ורק אקרקפתא דגברא מוטל חיובא וקנס חכמים וכשמת א"כ אין כאן חיוב על היורשים וכ"ש א"כ על הלוקח וז"ב:
ובזה אמרתי במ"ש רש"י ז"ל בהא דקאמר רמב"ח ר"פ הגוזל ומאכיל אהא דתנן התם הניח לפניהם פטורים מלשלם דזאת אומרת רשות יורש כרשות לוקח דע"כ מתניתין ס"ל דיאוש כדי לא קני מדלא קתני פטורא באבוהון וכוונתו ז"ל כמ"ש המפורשים דאף דלפי האמת גם למ"ד יאוש כדי קנה מ"מ צריך לשלם דמים מ"מ א"ש הוכחת רמב"ח דאי לאו כרשות לוקח דמי ממ"נ אי יאוש ל"ק או עכ"פ צריך לשלם דמים למה יפטרו היורשים וא"ת דיאוש מהני גם לפטור מתשלומין למה לא קתני פטורא באבוהון. ולפי הנ"ל ז"א דאם נאמר דיאוש כדי קנה שפיר יש חילוק בין הגזלן להיורשין אף אי לאו כרשות לוקח דמי דכיון דבררנו דאי יאוש קני ל"ה צריך לשלם אף הדמים כיון דגם מזה נתייאש ורק דהא דצריך לשלם הוא משום דכיון דההפסד הוא בגרמתו חייב מדיני דגרמי וכנ"ל א"כ שפיר היורשים פטורים לגמרי דלא קנסו בנו אחריו וכנ"ל בשם הש"ך ז"ל וע"כ צ"ל לפ"ז דרמב"ח ס"ל דיאוש כדי ל"ק כלל ודו"ק. ולפ"ז בהך דינא דהח"ץ ומהרי"ק ז"ל שהשאלה הי' בשר של רצה לשלם נשיו ליהודים וכשמת נתמלא בנו רחמים עליהם ושילם להם שפיר יש לומר דאי יאוש קני לא זכו המלוים הראשונים דאף שבגרמתו נתייאשו וחייב הי' לשלם מתורת דיני דגרמי מ"מ כיון שמת אין חיוב כלל על בנו דלא קנסו בנו אחריו. ויש לי בזה הרהורי דברים אם שייך כל הנך חילוקי דינים בעכו"ם. אולם אין כאן מקום הביאור בשגם לא הובאו כל הדברים עוד אצלי במצרף וכור הבחינה ולכן אשים רסן לעטי בזה ולא באתי רק לעורר לב המעיינים בהלכה:
ג' נתקשה בדברי מ"ז רשכ"י זלה"ה שכ' ליישב מה שתמה ר"ת על ר' אליהו ז"ל דמצריך קשירה בתפילין בכל יום בשעת ההנחה מהאי דאמרינן בש"ס דעירובין דף נ"ו דקשר של תפילין אסור לקשור בשבת דהוי קשר של קיימא דעיקר הטעם דבעינן קשר של קיימא בשבת הוא משום דשאינו של קיימא ל"ח קשר ולכך בתפילין כיון דהוי קשר לענין תפילין חשוב קשר גם לענין שבת וכדאמרינן בש"ס דסוכה דף ז' מגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. וכ' דלפ"ז אדרבה סייעתא לשיטת ר"א ז"ל דבש"ס שם בהא דאוסר ר' יהודה בחדשות להכניס זוג זוג כיון שא"י לקשור ופריך וליענביהו וקאמר ר"ח זאת אומרת עניבה פסולה בתפילין ואביי אמר דר"י לטעמיה דעניבה קשירה מעליא היא ותמהו כולם דמה ס"ד דר"ח הרי ר' יהודה אוסר בהדיא עניבה בשבת בחבל דלי.
אולם לפי דעת הר"א ז"ל א"ש דבש"ס דשבת דף קי"ג בהך דחבל דלי קמבעיא ליה אי טעמא דר"י משום דעניבה הוי קשירה או רק מטעם גזירה אטו קשירה וא"כ א"נ דרק מטעם גזירה היא שפיר מותר לפ"ז דעניבה לאו כקשר הוא ועניבה כשרה בתפילין גם לקשרם ול"ש גזירה ומשום דבאמת הוי קשר שאינו של קיימא ורק דאתה אומר דמגו דהוי קשר לענין תפילין כו' וכיון דגם עניבה כשרה בתפילין לא מחשב לה זה לקשר לענין שבת דל"ה רק כמו עניבה ורק אי עניבה פסולה אמרינן בקשר דכיון דחשוב קשר גמור לגבי תפילין הוי קשר לענין שבת עכת"ד הנחמדים ז"ל.
וע"ז הקשית דאמאי לא נימא גם בעניבה עצמו דאף דבכ"מ ל"ח קשר לענין שבת מ"מ בתפילין כי היכי דהוי קשר לענין תפילין דוקשרתם כתיב ואפ"ה עניבה כשרה הוי ג"כ קשר לענין שבת. ולא קלעת אל המטרה דדוקא בהך דקשר שאינו של קיימא י"ל כמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל דמגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לגבי שבת דבאמת גם קשר שאינו של קיימא מצד עצמותו הוא קשר גמור שקשרו יפה וחיבר שני הצדדים בקשר אמיץ וחזק ורק דכיון שאינו שלקיימא וסופו להתפרד פטור בשבת ומשום דעיקר איסור מלאכות ממשכן גמרינן ובעינן דומיא דמשכן שקשרו לזמן מרובה ומחשבתם הי' לחברם יחד על זמן [ב] משא"כ בשאינו של קיימא דכיון שסופו להתפרד אינו חיבור לענין שבת ולכך י"ל דבתפילין כיון דבעינן גם לענין תפילין קשר קיימא ועניבה פסולה ומשום דאמרינן דוקשרתם האמור בתפילין היינו ג"כ קשר גמור דכוונת התורה היתה שיחבר שני הקצוות יחד חיבור גמור ע"י קשר חזק מגו דחשיב חיבור לתפילין חשוב ג"כ חיבור לשבת ואף שאינו של קיימא וסופו להתפרד חייב בזה כיון דעשאתו תורה חיבור לתפילין וכ"כ בהך דסוכה אמרינן ג"כ דכיון דשלישית טפח מועיל בסוכה ושם סוכה ורה"י עליו חשוב ג"כ רה"י לענין שבת משא"כ א"נ דעניבה כשרה בתפילין דע"כ צ"ל דס"ל דהך וקשרתם דתפילין לאו היינו שיחברם יחד בקשר חזק להיותם חיבור גמור ע"י הקשר ורק דדי שיחבר הקצוות בחיבור קל ואף ע"י עניבה די אף דל"ח קשר כלל בשבת ומשום דבשבת אינו חייב רק בחיבור גמור משא"כ בתפילין דדי בחיבור קל וכל שאינו נפרד כשר בתפילין ול"ש לומר דמגו דהוי קשר לענין תפילין הוי קשר לענין שבת דמזה דהוי קשר בתפילין אינו משום דהתורה עשאתו כחיבור גמור דעניבה ל"ח חיבור ורק דבתפילין ל"ב לפ"ז חיבור גמור וכיון דבשבת בעינן לחייבו חיבור גמור דבל"ז ל"ח מלאכה שפיר פטור וז"ב מאד ובחנם נתקשית בזה[ג]:
ועדיין יש לעורר לשיטת הר"א ז"ל דהרי בש"ס לעיל שם אמרינן בפלוגתא דת"ק ור"ג דת"ק סובר דמכניסם זוג זוג ור"י אומר שנים שנים דת"ק ס"ל שבת זמן תפילין ואסור להניח א"כ שנים משום בל תוסיף ור"ג ס"ל דלאו זמן תפילין הוא וליכא איסור במניח שנים וכ"כ הכא בפלוגתא דר"מ ור"י דקתני דמכניסם רק זוג זוג ג"כ הטעם משום דס"ל דשבת זמן תפילין הוא ועיין בכל הסוגיא שם ולשיטת הר"א ז"ל דבעינן שיקשור בשעת ההנחה יקשה א"כ דאמאי לא יכניס בישנות שהם מקושרים שנים שנים והיינו שלא יקשרם מחדש ורק יניחם כמו שהם דבזה אינו יוצא ידי מצות תפילין כיון שלא קשרם בשעת ההנחה וליכא א"כ בל תוסיף בשלמא לר' יהודה דאוסר בחדשות ומשום דסבירא ליה דעניבה פסולה בתפילין או דעניבה קשירה מעליא ואסור לקשור או לענוב בשבת אתי שפיר דכיון דס"ל שבת זמן תפילין ע"כ דבשבת אמרה תורה שיניחם כך ולא יקשור בשעת הנחה דא"א לקשור בשבת ושפיר א"כ איכא כשמניח יותר ב"ת אף בכה"ג שזהו מצותו בשבת שיניח בלא קשירה מחדש אבל לר"מ דס"ל דעניבה כשרה בתפילין ועניבה לאו קשירה היא דמה"ט מתיר אף בחדשות וא"כ גם בשבת יוכל לקשור התפילין בשעת הנחה דהיינו שיענבם וכשמניח א"כ אף בשבת שני זוגות בלי קשירה מחדש ליכא בל תוסיף דדרך מצותו הוא לדידי' גם בשבת שיקשרם בשעת הנחה הקושיא במקומה עומדת אמאי ס"ל בישנות דמכניסם רק זוג זוג ולמה לא יכניס שנים שנים שמניחם כמו שהם מקושרות מכבר ולא יקשרם מחדש דליכא ב"ת לפ"ז [ולכאורה אמרתי להוסיף בקושיא דע"כ מניחם במוצא ישנות כמו שהם מקושרות מכבר דאף דיכול לר"מ לקשור מחדש דהיינו שיענבם דעניבה לאו קשירה היא מ"מ כיון שהם מקושרות מכבר בקשר גמור כדרכם בחול איך יכול להתיר הקשר בשבת דהתרתו כקשירתו וכמבואר בש"ס ופוסקים. אולם ז"א דלדעת הר"א ז"ל דצריך לקשור בכל יום בשעת ההנחה באמת ל"ה קשר של קיימא ורק משום דהוי קשר לענין תפילין ולר"מ ל"ש זה דכיון דגם עניבה כשרה בתפילין ועניבה לאו קשירה הוא כלל לענין שבת ממילא מותר גם לקשור בשבת וכנ"ל בשם מ"ז הגאון זצ"ל וה"ה דיכול להתירו ובחידושי נסתפקתי לפ"ז אם מותר לר' יהודה להתיר קשר של תפילין בשבת די"ל דדוקא לענין עשיית הקשר אסור משום דאף דלא הוי קשר של קיימא דצריך להתיר בכ"ע שמניחם מ"מ כיון דהוי קשר וחיבור גמור לענין תפילין הוי קשר גם לענין שבת משא"כ לענין התרת הקשר דעתה אינו עוד קשר לענין תפילין דאם יצטרך להניחם יצטרך לקשור מחדש ואף דהי' קשר וחיבור לענין תפילין וכ"כ קשר לענין שבת בשעת ההנחה מ"מ עתה הא נתבטל חשיבותו ודמי לסוכה בשתים כהלכתן ושלישית טפח בשאר ימות השנה דל"ח רה"י לשבת אף כשהי' סוכה בחג וכמבואר והארכתי בזה הרבה והראיתי פנים לכאן ולכאן וגם כי יש מקום חילוק בזה בין שבת זמן תפילין ללאו ז"ת ואכ"מ להאריך]:
והנה התוס' במנחות דף ל"ה הביאו ג"כ דברי מחלוקתן של ר"ת ור"א ז"ל וכתבו דמסתברא כדברי ר"ת בתפילין של ראש וכדברי הר"א בתפילין של יד דכתיב וקשרתם לאות על ידכה דמשמע דבכל שעה שמניח צריך לקשירה שהביאו ראיה לזה מהא דאמרינן דף ל"ז שם מדקשירה בימין הנחה ע"כ בשמאל הוא ואם היה קושר תחלה אין הוכחה דהנחה בשמאל עייש"ה וא"כ נאמר א"ש הכל בפשיטות דשפיר אוסר ר' יהודה בחדשות משום דאסור לקשרם והיינו השל ראש חשוב קשר של קיימא וכיון דאסור לקשור ולהכניס השל ראש והוא מצא זוגות זוגות אסור ג"כ להכניס השל יד אף א"נ דיכול לקשור כיון דל"ב של קיימא ולא נימא בזה כמ"ש מ"ז רשכ"י זצ"ל דכיון דהוי קשר כו' ומשום דכיון דע"כ יצטרך להחשיך על השל ראש אסור להכניס כלל וכדאמרינן בש"ס דעירובין שם כל שאילו מכניסם זוג זוג וכלות קודם שקיעת החמה מכניסים זוג זוג ואי לא מחשיך עליהם ומביאם דכיון דע"כ יצטרך להחשיך עליהם אסור להכניס כלל ועיין ברש"י ז"ל שם ובמפורשים וכ"כ אסור להכניס בישנות שנים שנים דאיכא ב"ת אף כשיניחם בלי קשירה מחדש בשל ראש עכ"פ וכמובן אמנם באמת דעת הר"א ז"ל בעצמו כפי הנראה מדברי התוס' מנחות שם הוא דגם בשל ראש בעינן קשירה בשעת הנחה והדק"ל דאמאי לא יכניס שנים שנים לר"מ בכה"ג שלא יקשרם מחדש וכנ"ל. והנראה דלדעת הר"א ז"ל אין זה דקשיר' בשעת ההנא' מתנאי המצוה דהיינו שנא' דאם לא קשר בשעת ההנח' לא קיים מצות תפילין כלל ורק דלדעתו ז"ל זה מצוה אחרת שיקשרם בעת ההנח' ואם לא עשה כן ביטל מצות קשירה אבל מ"מ קיים מצות הנחה. ולפ"ז גם במניח שני זוגות בכה"ג שלא קשרם בשעת ההנח' איכא ב"ת ושפיר א"כ אסור לר"מ [דשבת ז"ת] להכניס יותר מזוג אחד ודוק. ועיין בתוס' מנחות שם שהביאו ראיה דצריך קשירה בשעת ההנח' מהא דאמרינן בע"ז דף ל"ט באשה שהיתה נשואה לחבר והיתה קושרת לו תפילין בזרוע דהיינו ע"כ משום דצריך לעשות הקשיר' אחר שמניחם בזרוע ולפי שאינו נוח לקשור ביד אחת היתה אשתו קושרתו ומה"ט לא קאמר שהיתה מסייעתו לתפילין של ראש:
ואנכי בחי' אמרתי דעכצ"ל לפ"ז דאתיא כמ"ד לילה ושבת זמן תפילין ונשים א"כ חייבות בתפילין דל"ה מ"ע שהזמן גרמא דאל"כ היכי היתה אשתו קושרתו והא לאו בת חיובא היא דהרי גם בכתיבה פסלינן בנשים לדידן משום דוקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומכ"ש א"כ בקשירה דאסורה לקשור ולפי האמור דלשיטת הר"א ז"ל הקשירה בעת ההנחה וההנחה עצמה המה שני ענינים נפרדים והקשירה מצוה בפ"ע עכצ"ל ג"כ דהך דחבר אתיא כר"מ דעניבה כשרה בתפילין ומותר לעשות עניבה בשבת דאל"כ מצות הקשירה הוי מ"ע שהזמן גרמא דליתא בשבת ונשים אינם חייבות בקשירה עכ"פ ואסורות א"כ לקשור לאיש וכנ"ל ויען כי לא צרפתי עוד הדברים בכור המזימה אשים קנצי למילין בזה ועיין ברש"י ז"ל לעיל שפירש דא"נ שבת זמן תפילין בלאו ב"ת י"ל בטעמא דמ"ד דאסור להכניסם רק זוג זוג הוא משום דלא התירו טפי מהמצוה דלאו תכשיט הוא ורק דאי לאו זמ"ת ע"כ דמשום הצלה דרק מלבוש התירו לו ואין חילוק א"כ בין אחד לשנים ולפ"ז מיושב קושית הנ"ל על הר"א ז"ל בפשיטות והבן:
ובגוף הספק אי הך דבעינן קשירה בכל יום הוא מתנאי וחלקי המצוה מצות תפילין ובלעדי זאת לא נתקיים המצוה מצות תפילין כלל או הוא מצוה אחרת אמינא לפ"ז דהדבר תלוי דא"נ כדעת הר"א ז"ל וכמ"ש בשם התוס' דגם בשל ראש בעינן לדעתו ז"ל קשירה בשעת ההנחה עכ"ל דהוא מתנאי המצוה ולא קיים באופן אחר מצות תפילין ולכך מדמינן שפיר תפילין של ראש ושל יד לענין זה דאף דהך וקשרתם בשל יד כתיב מ"מ אמרינן דכמו דבשל יד בעינן שיקשור בכל יום ואל"ה לא קיים מצות תפילין כ"כ בשל ראש דקשר של תפילין הלמ"מ דינא הכי דרק בקשרו בשעת ההנחה קיים מצותו משא"כ א"נ כדעת התוס' המכריעין דדוק' בשל יד בעינן קשירה בשעת ההנחה דלדעתם ז"ל נראה דס"ל דהך דקשירה היא מצוה בפ"ע ואין לה ענין למצות ההנחה דקיים בכל גווני ולכן דוקא בשל יד דאמרה תורה וקשרתם לאות על ידכה חייב לקשר בשעת ההנחה משום מצות קשירה אבל בשל ראש דלא גלתה תורה אין לנו חיוב מצוה זו די"ל דכיון דבין כך ובין כך קיים מצות תפילין ורק דרבתה תורה מצוה אחרת בשל יד דגלי גלי אבל בשל ראש דלא גלי קרא אין כאן מצוה כלל לקשור בשעת ההנחה ורק שיהי' הקשר עשוי כפי הלמ"מ והבן זה ובחידושי פלפלתי הרבה בכל הדברים הנאמרים בזה וגם למה לשיטת רש"י דגם דלי"ת ויו"ד הלמ"מ לא יהי' אסור לעשות קשר בשבת משום כותב דאף אות אחת הו"ל ח"ש ואסור מה"ת ועיין מש"ל פי"ח מה' שבת וגם דכיון דיכול לקרב הד' והיו"ד חייב וכמבואר ואי בעניבה חשוב אינו מתקיים ולא עת האסף פה:
ד) בדבר אשר נתקשה בדברי מ"ז רשכ"י ז"ל בהך דשחרר עבדו והשלימו לעשרה לא ירד לסוף דעתו הגדולה ושגה בהבנת הענין דבחנינה דשחרור אין אנו באים לדון מפאת המשחרר אם כוונתו לחון עבדו אם אין ורק מפאת העבד שכל שהיא תנינה בעיני העבד אסור דבהך דמשחררו לצרפו למנין עשרה אין חנינה אצל העבד כיון שרואה שלצרכו שחררו ולפ"ז דברי מ"ז רשכ"י זצ"ל נכונים בטעמם ונימוקו עמו דהיכי דהוי תרי והוא משחרר להאחד שפיר יש חנינה בעיני העבד ששחררו שהרי שחרר אותו ולא את האחר ולק"מ ודו"ק:
ה) הבאת דברי מר אבא הגאון האמיתי ז"ל שכתב ליישב מה שתמהו על הראב"ד ז"ל דגם בהקדשות חייב השומר לשבע שאינו ברשותו מהא דפריך בש"ס דב"מ דף נ"ח מבני עיר ששלחו שקליהם דנשבעין כו' דבש"ס דב"מ דף ו' קאמר אביי דלכך נשבעין שבועה שא"ב ול"א מגו דחשיד כו' דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ופרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא דממון איתא בחזרה ומעתה בהך דשקלים כיון דנמצאו או שהחזירם הגנבים אלו ואלו שקלים בלא"ה ליכא שבוע' שא"ב דל"ש ספק מלוה ישנה דגם הממון ליתא בחזרה דגם אם יחזירו אח"כ יפסדו בני העיר דאלו ואלו הוי שקלים עכת"ד. והקשית דמ"מ הרי איתא בחזרה שיחזירו השקלים ויוסיפו עוד לשלם כזאת לבני העיר מכיסם עבור ההפסד ויפה הרגשת אולם נראה דדעת מר אבא הגאון ז"ל דכיון דהך דממון איתא בחזרה דספק מלוה ישנה היינו שהדבר אצלו כעת בספק ותופס ממון חבירו שאם יזכור שמגיע לו יעכבם לעצמו אבל אם יזכור בהיפוך או אף שלא יהי' נזכר כלל יחזיר עיין בתוס' ב"מ שם ד"ה ממון כו' א"כ היכי שיצטרך לשלם כפלים אין לחוש לזה דאיזו פרנס יעשה כזאת דמשום צד ספק הרחוק הזה שיהי' נזכר בודאי שמגיע לו לא יחוש שיצטרך לשלם עוד מכיסו כשלא יהי' נזכר ויהי' בספק אצלו כמו שהוא עתה והרי זה נכון. אולם באמת לא אדע מדוע הוצרך מר אבא הגאון זצ"ל לכל זה דבלא"ה כיון דאלו ואלו שקלים המה ל"ש כלל לומר דמעכבו המעות משום סמ"י שיש להם על משלחם דע"כ יצטרכו להחזיר לההקדש דאף שישלחו בני העיר אחרים תחתיהם דכיון דקדוש קדוש והמעות הוא של ההקדש ואין בזה שמעכבים המעות רק הפסד לבני העיר אבל המה לא ירוויחו מאומה וז"ב ועיין בדברי מר אבא הגאון זצ"ל שהאריך שם ליישב בזה דברי רש"י ז"ל בהא דמוקי לה הש"ס בנושאי שכר ונשבעין ליטול שכרן דנשבעין שבועה שא"ב ולא כתב כמו שפירש לעיל מזה על שבועה שלא פשעתי אולם לדעתי דברי רבינו, רש"י ז"ל נכונים בטעמם דבאמת עיקר השבוע' הזאת היא מתקנת חכמים וכמו המוציא הוצאות על נכסי אשתו דנשבע ונוטל דכל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל ועיין כ"ז בש"ס ופוסקים א"כ א"נ לשבע רק שמגיע לו השכר שהוציא ההוצאות על נכסי אשתו או בהך דהכא שעשה שליחותו או שא"י לעשות עוד השליחות דמגיע לו ג"כ שכר שליחותו וכמבואר אבל ע"ז א"נ לשבע דלא פשע והפסיד שכרו דמהכ"ת נחייב שבוע' ע"י כיון שהבעלים טוענים שמא ולכך פירש"י ז"ל דהשבוע' היא רק שא"ב דאם היא ברשותו ולא קיים שליחותו אין לו שכר דזה דמי שפיר להך דמוציא הוצאות על נכסי אשתו דצריך לשבע שהוציא וגם זה צריך לשבע שעשה פעולתו ושליחותו אבל היכי שבודאי אינו בידו ליכא שבועה כלל דכל שאינו באפשרי לקיים שליחותו מגיע לו שכרו ומהכ"ת יצטרך לשבע איפוא שלא פשע והפסיד עי"ז שכירתו וז"ב למעיין ויש לי עדן הרהורי דברים לפמ"ש הפוסקים דבשכר שליח ונאנס בידו אף שלא הפסיד כל שכרו וכמבואר בש"ס דהכא מ"מ מנכה לו כפי הזמן והפעול' וכשנאנס בחצי הדרך מגיע לו מחצ' וכדומה ומעתה כיון דלפ"ז ע"כ צריך לשבע מתי נאנס וכמה איפוא מגיע לו שכר דזה דמי שפיר להך דמוציא הוצאות כו' שפיר י"ל דנשבע ג"כ שלא פשע ע"י גלגול ובחידושי הארכתי בזה הרב' ואכ"מ הביאור:
ו) נתקשה בדברי מ"ז רשכ"י זצ"ל שהקש' על מ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה פ"ג דכריתות בנקוד' הנפלאה לחלק בין מוקדשין דחשיב מוסיף לגבי חלב שניתוסף איסור הנאה ובין בשר בחלב דלא חל על חלב דבב"ח כיון שאין כתוב מיוחד על איסור הנאה והוא רק משום שאסור באכיל' ל"ח מוסיף דאם מותר באכילה מותר ג"כ בהנאה דהרי גם בב"ח נלמד איסור הנאה ממק"א דשלשה פעמים כתיב לא תבשל חד לאיסור אכיל' וחד לאיסור הנאה דאיסור הנאה באמת ילפינן מלא תאכל ורק דלא תבשל מורה דבעינן דרך בישול ושגה בזה דרק ר"א ס"ל הכי דילפינן בב"ח מלא תאכל כל תועבה וכל מקום שנאמר ל"ת כו' ועיין בש"ס חולין דף קי"ד אבל לדידן לא קיי"ל הכי ורק דנלמד מג' פעמים לא תבשל כו' ועיין בספר המצות להרמב"ם ז"ל שכתב כן בהדיא וקושית מ"ז רשכ"י זצ"ל קמה גם נצבה וכאשר עיינתי היטב עלה בדעתי דכוונה אחרת יש בדברי רבינו הגדול ז"ל דבבשר בחלב האיסור הנאה היא רק משום שאסור באכילה דהתור' אסרה איסור אכילה הזאת בהנאה וכל שאין האיסור האכיל' חל אין עליו שם בב"ח ומותר בהנאה משא"כ במוקדשים דהאיסור הנאה אינו מצד איסור האכיל' דגם בדבר שאינו בר אכילה יש דין מעילה ואין חילוק בין אם נלמד מכתוב אחד או משני כתובים ורק כמו שבררתי ועיין בש"ס דחולין דף קי"ג המבשל חלב בחלב רב אמי ורב אסי חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה כו' כי פליגי אבישול מ"ד לוקה חד איסורא הוא ומ"ד אינו לוקה כיון דעל אכיל' לא לקי אבישול נמי לא לקי ועיין ברמב"ם פ"ט מהמ"א שפסק דלוקה על בישול [וצריך ביאור לפ"ז לחלק לדעתו ז"ל בין בישול להנאה והנרא' דכיון דאנן קיי"ל כר"א דכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וע"כ דה"ט דהאכיל' היא הנאה ממיני ההנאות ואין לחלק איפוא ביניהם מצד הסברא עד שיפרוש הכתוב בפירוש כמו שפרט בנבילה א"כ גם לענין חלות האיסור אין לחלק ביניהן וכשלא חל א"כ איסור האכילה ממילא ליכא איסור הנאה דגם אכיל' היא מן ממיני הנאות ואין לחלק בין הנאה להנאה משא"כ באיסור בישול שהוא איסור אחר שוב מצאתי בספר המצות שכתב רבינו ז"ל דלכך לא מנה מניעת ההנאה למצוה בפ"ע שהיא והאכילה ענין אחד שהאכילה היא מין הנאה והר"ז כמ"ש ובזה יתבאר מה שכתב רבינו בפירוש המשנה שם שבב"ח נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב באכיל' שכל שאסור באכיל' אסור בהנאה עד שיפרוט לך הכתוב כו' דלכאור' בבב"ח לא נכתב לא תאכל ולפי הנ"ל יבואו כל דבריו על מכונים. וצ"ל לפ"ז דהא דבעינן חד לא תבשל להנא' הוא כדי שילקה על ההנאה בבשר בחלב וכמ"ש הקדמונים ז"ל לחלק מהאי טעמא בין שאר איסורי הנאה לבב"ח משום דכתיב קרא מיוחד ולפי מה שהבינו נושאי כליו בדעת הרמב"ם ז"ל דגם בבב"ח אינו לוקה בהנאה י"ל דאי לאו קרא ה"א דכיון דבב"ח לוקה אף באוכל שלא כדרך הנאתו לא הוה ילפינן הנאה מאכילה כיון דאף בשלא נהנה לוקה על אכילתו ורק דאחר דכתבה תורה לא תבשל על הנאה ואף בנהנה שלא כדרך הנאתו הדרינן לסברתינו דאכיל' היא מסוג הנאה ורק דבבב"ח אין חילוק בין דרך הנאתו לשלא כדרך הנאתו מגזירת הכתוב והבן כי קצרתי] ועדיין צ"ע מה שהביא רבינו ז"ל בפירוש המשנה שם סיוע לדבריו מהך דבשר בהמה טמאה בחלב מותר בבישול ובהנאה דמה ראי' מבשר טמאה לחלב דטמאה אין שם בב"ח כלל עלה דמה"ט מותר גם בבישול משא"כ חלב בחלב דלוקה על בישולו וכנ"ל וצ"ע כעת ודו"ק היטב בכ"ז כי קצרתי:
- ↑ הנה לכאורה מבואר כן בהדי' בתוס' כתובות כ"ב ע"א ד"ה תרי שכתבו בסוף דבריהם או ערעור דפגם משפחה שאמרו עליו שהוא עבד ואלו מזימין אותן דאלו אמרו שאינו עבד א"כ הי' נפסל דליכא למימר אוקי גברא אחזקה דאם הוא עבד לא הי' לו חזקת כשרות מעולם ע"ש. אבל יש מקום למבין לחלק בין ספק עבד שהוא דבר הבא מאליו מתולדה לענין דבר הבא ע"י מעשה ואכמ"ל ודו"ק:
- ↑ מ"ש מו"ח ז"ל דקושר ע"מ להתיר פטור משום דעיקר איסור מלאכות ממשכן גמרינן ובעינן דומיא דמשכן שקשרו לזמן מרובה מדבריו אלו נראה דפשיטא לי' דקשר ע"מ להתיר לא הי' במשכן.
והנה לכאורה במחכ"ת אשתמיטתי' לי' ש"ס מפורשת בשבת ע"ד ע"ב דפריך התם קשירה במשכן היכי הואי. אמר רבה שכן קושרין ביתדות אוהלים ופריך קושרים ההוא קשר ע"מ להתיר הוא ע"ש הרי בהדי' דקשר ע"מ להתיר הי' ביתדות אוהלים.
אך באמת לפע"ד יש לתמוה מאוד דכיון דקשר ע"מ להתיר הי' ביתדות אוהלים אמאי פטור בשבת הא התוס' בשבת ב' ד"ה פשט ובב"ק ב' ד"ה ה"ג כתבו דכל דהוי במשכן אע"ג דלא חשיבא חשיב תולדה. א"כ אמאי אינו חייב בקושר ע"מ להתיר משום תולדה דקשירה אי נימא דהוי במשכן וזהו אצלי תמי' עצומה כמה שנין ולא מצאתי מי שעורר ע"ז.
שוב האיר ד' את עיני לדקדק בלשון הש"ס דקאמר קושרים קשר ע"מ להתיר הוא דמילת קושרים אין לו פירוש כלל וראיתי שבש"ס דפוס וויען החדש נכתב בצידו שבגמרא של הב"ח נמחק מילת קושרים. אבל, לפע"ד נראה דבחינם נמחק ואדרבה זהו עיקר קושית הש"ס דאיך אפשר לומר שהי' קושרים היתדות בהקלעים הא ההוא קשר ע"מ להתיר הוא ואם כה נימא הא מצינו קשר ע"מ להתיר במשכן. וזה אי אפשר דהא קיי"ל קשר ע"מ להתיר פטור וע"כ דלא היה במשכן דאלו היה במשכן הי' חייב וכנ"ל ומעתה עיקר קושי' הש"ס סובב על מילת קושרים ומשו"ה המקשן חוזר על תיבה זו ופריך קושרים היינו בתמי'.
[וכן הוא בכל הש"ס דהיכי שהמקשן חוזר מילה אחת הוא לשון בתמי' ועיקר הקושיא נופל על תיבה זו כמו דמצינו בב"מ צ' ע"ב בעי רב"ח הושיב לה קוץ בפיה מהו ופריך הושיב לה חסימה מעליותא היא כו' ע"ש וכן שם דף ק' דמשני שמואל בטוענו כסות עבד גדול כו ופריך כסות מה שטענו לא הודה לו כו' ע"ש דוק ותשכח בש"ס כמוהו רבים אין מספר] אלא ודאי לא היו קושרים כלל היתדות. ויש לבאר הדבר עפ"י מ"ש רש"י ז"ל בחומש בסוף תרומה ד"ה יתידות כמין ניגרי נחשת ולקלע החצר קשורים במיחרים סביב. סביב בשיפוליהן כדי שלא תהא הרוח מגביהתן ואיני יודע אם תחובין בארץ או קשורים ותלוים וכובדן מכביד שפולי היריעה שלא ינועו ברוח ע"ש ולפ"ז י"ל דס"ל להש"ס דדחי להך דרבה דהיתדות לא הי' תחובין בארץ וגם לא הי' קשורים כלל בהקלעים רק הי' מונחים על שולי הקלעים מעט המגיע על הארץ וכובדן מחזיק הקלעים שלא יניעם הרוח. או שהיו מונחים יתידות משני צדדי הקלעים מבית ומבחוץ והקלעים בנתיים נאחזים ע"י הדחק והסמיכות של היתדות זה בזה וג"כ מחמת זה לא הי' הרוח בכח לנענעם אבל לא הי' קשורים כלל ומשו"ה כיון דלא הי' במשכן קשר ע"מ להתיר פטור גבי שבת ודו"ק: - ↑ ומ"ש מו"ח ז"ל בישוב דברי א"ז הישי"ע לחלק בין קשר שאינו של קיימא לעניבה ראיתי בספר מנחת חינוך בקונטרוס מוסך השבת שהביא התירץ של הישי"ע בשם ספר טעם המלך [ויד"נ ש"ב הרב החריף ובקי ירא ושלם הן גביר מו"ה שמעלקי רוקח נ"י מפה לבוב הראה לי כי בהג"מ ריש חולין כתב ג"כ לתרץ הכי וז"ל ומיהו נ"ל דראיית ר"ת אינו ראי' דאע"ג דלאו קשר הוא אסור לקושרו בשבת דרחמנא קריא קשר וכן מצינו בפ' ב' דסוכה כו' דמשני הש"ס התם דאע"ג דלאו אוהל הוא רחמנא קריא אוהל דכתיב עור ובשר תלבישני ע"ש. ואישתמיטתי' להני רבוותא במחכ"ת דברי הגה"מ הנ"ל] והקשה הוא ז"ל מהא דפריך הש"ס ולענבינהו כקושית האברך השואל בכאן ורצה לתרץ כעין מ"ש מו"ח ז"ל דדוקא בקשירה שאינו של קיימא מהני הך טעמא דאמרינן מיגו דאחשבה רחמנא לגבי תפילין אחשבה נמי לגבי שבת אבל עניבה לאו קשירה הוא וע"ז סיים ומ"מ צ"ע דהרי עניבה נמי קשירה הוא דאל"כ איך יוצא בתפילין ע"ש ודע דא"נ דקשר שאינו של קיימא הי' ביתדות המשכן כרבה דס"ל בהדי' הכי או גם לאביי ונימא לפרש לא כמו שכתבתי לעיל ועכצ"ל דלא כמ"ש התוס' ריש שבת ובריש ב"ק. אלא כמ"ש התוס' בשבת צ"ו ע"ב ד"ה הכנסה שהקשו למה צריך הש"ס לומר דהכנסה חייב משום דסברא הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי תיפוק לי דהוי במשכן כו' ותרצו דאי לאו סברא לא הוי מחשבינן לה תולדה דהוצאה ואי לא הוי נמי במשכן לא הוי מחייבינן עלה מסברא לפי שמלאכה גרוע הוא ע"ש דלא כמ"ש התוס' בשבת ובב"ק. ולפ"ז י"ל דקשר שאינו של קיימא נמי מצד הסברא אינו חשיב מלאכת מחשבת ומשו"ה פטור אע"פ שהי' במשכן ולהכי בקשר של תפילין דהסברא נותנת לומר מיגו דהוי קשר גבי תפילין חשיב קשר גבי שבת חייב דאיכא תרתי סברא וגם הי' במשכן. אבל עניבה דלא מצינו שיהי' במשכן גם בקשר של תפילין פטור בשבת דאע"ג דאיכא הך סברא דאמרינן מיגו מ"מ הא לא הוי במשכן ולהכי שפיר פריך הש"ס ולענבינהו דעל עניבה בתפילין ודאי פטור משום שבת ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |