בנין ציון/ב/ס

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בנין ציון ב ס

סימן ס

ב"ה אלטאנא יום ג' י"ג תמוז תר"ו לפ"ק.

נשאלתי מחכם אחד אחרי אשר זה מקרוב הוציא לאור איש יקר תשובות רבינו שלמה בן יצחק (רש"י) אשר מצא בכתיבת יד על קלף ישן אם יש להאמין שמחצבת תשובות האלה בקודש ומפי רש"י יצאו ושהיו גנוזות זה קרוב לשמונה מאות שנה עד האירו נגד פנינו בעת הזאת:

וזה אשר השבתי. דע ידידי בחנתי בעניות דעתי את דברי התשובות עד מקום שידי מגעת ומצאתי ראיות המורות כי יסודתן בקודש רק שבזה לא דיבר נכונה המביאו לדפוס שקראו בשם כולל תשובות רבינו שלמה בן יצחק כי רק מסימן א' עד סימן י"ב אשר בסופו חתום שלמה בר יצחק הן תשובות רש"י אבל מסימן י"ג עד סימן כ"ח אשר בסופו חתום יצחק בר יהודה הן תשובות לשאלות רש"י אשר השיב לו רבו רבינו יצחק ב"ר יהודה. ובאשר שבפרט מתשובות האלה של ר"י ב"ר יהודה אביא ראיותי ובשגם רובן הן כספר חתום לכן אעתיקם בקצת ביאור והג"ה:

א

א ז"ל התשובה של רבינו יצחק בן ר' יהודה לרש"י. „ששאל, ולרב ושמואל קשה מתניתן דקתני משחרב בית המקדש שאין לחוש לקלקול השיר התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום כולו דביום שלשים של אלול היו מצפין לעדים אלא האי דעבדינן תרי יומי משום דשתי קדושות הן דכשני ימים טובים של גליות דמי לא קשיא הא לן הא להו שארץ ישראל דבעדות תליא מלתא כיון דהוי מקבלי עדות כל היום כולו דלאחר חול הוי ודאי מותרת בזה דלא עבדי אלא חד יומא ראש השנה הא לן בבל דעבדינן תרי יומא ראש השנה משום דקדושה אחת הוי דסמכין אתקנה קמייתא שהיו נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ולא דמי לשני ימים טובים של גליות דהתם דחד יומא וודאי חול הוא והאי דעבדינן תרי יומי משום ספיקא דראש חודש הוא”.

תשובה זאת מבוארת מעצמה שהקשה רש"י לרבו לבאר לו מה דקאמר בביצה (ד' ה' ע"א) ולרב ושמואל קשיא מתניתן לא קשיא הא לן והא להו וביאר לו כאשר הביא רש"י עצמו הפירוש שם אחר שקיבלו ממנו אלא מה שכתוב בתשובה דלאחר חול' נראה שחסרו כאן איזה תיבות וכצ"ל דלאחר חורבן אחד חול הוי ודאי ולכן נולדה בזה מותרת בזה' וכוונתו שאף שכתב דלא עבדי אלא חד יומא ראש השנה מכ"מ פעמים היו נוהגין קדש ב' הימים גם לאחר שבטלה תקנת ריב"ז כגון שלא באו עדים ביום שלשים כלל וכמו שכתבו התוספת שם אלא דאז לא נהגו קדש בשתיהן בודאי רק מספק והוי כב' ימים טובים של גליות דאחד חול הוי ודאי ולכן נולדה בזה מותרת בזה משא"כ לבני בבל שהיו נוהגין קדש בב' הימים משום דקדושה אחת הוי דסמכין אתקנה קמייתא:

ב

ב „וששאל ההיא רחבה דהואי בפומבדיתא דהוי יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה דחד גיסא פתוח למבוי דמתא וחד גיסא פתוח לשביל של כרמים ושביל של כרמים פתוח לגודא של נהרא וגודא דנהרא. ובגמרא אמר אביי היכי ליעבד מחיצה ליעבד לה אגודא דנהרא כלומר ליעבד מחיצה אגודא דנהרא כדי להקיף לדירה אין עושין מחיצה על גבי מחיצה ליעבד צורת הפתח אפומא דשביל של כרמים דלהדי רחבה וכו' ליעבד לחי דכיון דהוי להו דבר מועט לא שדיין לי' גמלי דמהני לי' לשביל של כרמים דגודא הוי מחיצה מעליא ולחי מאידך גיסא מהני דאי הוי חצר פתוחה בין חצר לשביל דהוי מותר לטלטל לשביל של כרמים ובשביל עצמו מהני נמי לרחבה אמר ליה רבא אם כן יאמרו לחי מועיל לשביל דעלמא דהוא רשות הרבים ממש אלא אמר רבא ליעבד לחי להאיך גיסא להדא מתא מגו דמהני למבוי דמתא מהני נמי לרחבה דהוי כהקיף לדירה ובלא מגו ליכא לתרוצי משום דלחי הוי תקון מעליא”.

תשובה זאת היא לבאר סוגיא דעירובין (ד' כ"ד ע"ב) רק דגרס פה דהואי בפומבדיתא". ובסוגיא דלפנינו כתוב פום נהרא וגם אחר תיבות וגודא דנהרא נראה שחסרו תיבות מחיצה מעליתא היא' וכל מה שפירש רבינו יצחק ב"י פה לרש"י כתב כן בפירושו רק שבמה שכתב בסוף דבריו ובלא מגו ליכא לתרוצי בזה נטה רש"י מפירושו דעל מה דקאמר בגמרא וליעבד ליה צורת הפתח פרש"י דתהני מטעם מגו והקשו התוס' עליו שהרי בגמרא לא הזכיר מיגו רק גבי תקון דלחי אכן בריטב"א כתב אקושיא זו וז"ל וי"ל כיון דלא קאי לא חש להזכירו ובלחי דקאי לפום סברא דאביי פירש טעמי' ועוד דגבי לחי הוצרך לפרש מפני שהיא רבותא גדולה לומר שיועיל לחי במשהו להתיר הרחבה ולעשות היקף לדירה עכ"ל ונראה שלתירוץ שני של הריטב"א כיון גם הרב בהתשובה וחסר תיבת לא' וכן צ"ל משום דלחי לא הוי תקון מעליא' ובזה בא לתרץ למה הזכיר מגו גבי לחי ולא גבי צה"פ משום דצה"פ הוי תקון מעליא אפילו גבי מבוי המפולש משא"כ לחי ועוד דבעירובין (ד' י"ב) פליגי אי לחי משום היכר או משום מחיצה וצה"פ לכ"ע הוי מחיצה מעליא ולכן לענין צה"פ לא הזכיר מיגו:

ג

„וששאל תלת שני דאגלינהו סנחריב עד דאתא ירמי' ואהדרינהו לא קחשיב להו לא תימא דאגלינהו סנחריב ובתר תלת שנין אהדרינהו ירמיהו אלא הכין פרושא דהנהו תלת שנין דכתיב בהו ויעל המלך אשור בכל הארץ ויעל שומרון ויצר עלי' שלש שנים שלא היה פנאי למנות שמיטין ויובלות לא קחשיב דאותן ג' שנים כל ישראל לא חרשו ולא זרעו ולא קצרו הלכך לא קחשיב להו בכלל בנין בית המקדש ואחר כמה שנים אתא ירמיהו ואהדרינהו והני שני דהוו בגלות עד דאתא ירמיהו לעולם אימא לך דמנו יובלות לקדש שמיטין דאע"ג דאקשינן לקמן דלר' יהודה שנת חמשים עולה לכאן ולכאן למה לי למימני יובלות בשמיטין סגי הני מילי בבית שני דלא הוי הפסק כלל אבל בבית ראשון דהוה הפסק בהני שלש שנים דלא מנו שמיטין ויובלות כלל אימא לך דבתר תלת שנין צריך למימני להו בכמה ביובל הוי כי אתא סנחריב כי היכי דלא ליתי למטעי בשמיטין וכשפירש לנו מורינו לא נתתי לבי לדבר הזה עד ששמעתי מרבי אליעזר המקום יהא בעזרו”:

תשובה הזאת אחת מהמורות על אמתתן כי הפירוש הזה שביאר הרב המשיב ז"ל בסוגיא דערכין (ד' י"ב) הביא רש"י שם וכתב עליו „כך שמעתי” וזה מורה שמפי רבו נאמר לו פי' זה ואם כי הרבה פירושים הביא רש"י שנאמרו לו מתלמידי רבותיו ומסתמא אחרי מותם עם כל זה בפירוש זה משמע מדבריו שמרבו בחייו נאמר או נכתב לו שאחר שהשיג שם על הפירוש ששמע וכתב פירוש אחר מדעתו סיים שם וז"ל כך הבנתי מלבי וישרה בעיני אבל לא שמעתיה ואחרי כן מצאתי ספר ישן מוגה שכתב בו כן והודעתי לרבותי וישרה בעיניהם עכ"ל מזה נראה שרבו בחייו פירש לו ולבסוף הודה לדבריו.

והנה אחת מהקושיות שהקשה רש"י על פירוש זה כתב וז"ל היאך לא מדלינן אלא הנך תלת שני והאמרינן בפ' בתרא (ד' ל"ב) משגלו שבט ראובן וגד בטלו היובלות עד שהחזירן ירמיהו ואע"ג דמתרצינן התם מנו יובלות לקדש שמיטין ה"מ לרבנן אבל לר' יהודה מוקמינן התם דלא מנו יובלות כלל עכ"ל וקושיא הזאת נראה שרצה ריב"י בתשובתו לתרץ במה שכתב דזה דוקא בבית שני אבל בבית ראשון מנו יובל גם לר' יהודה משום הנך תלת שנין ומזה היה אפשר לחשוב שלא ראה רש"י תשובה זו דהלא ע"פ תשובה זו מתורצת קושיתו אבל נ"ל שאין מזה ראיה שאפשר שלא הניח דעתו בזה דבאמת לפענ"ד תמוה כיון דבג' שנים אילו לא מנו לא שמיטה ולא יובל רק אח"כ מנו משנה שפסקו קודם בא סנחריב וכגון אם אותה שנה היה י"ב ליובל וה' לשמיטה מינו השנה שאחר ג' שנים י"ג ליובל וו' לשמיטה א"כ למה הוצרכו למנות יובל יותר מתשעים שנה מחזקיהו עד יאשיהו משום שמיטה מה היכר היתה להם ביובל יותר מבשמיטה שהרי כמו שידעו ששנה שאח"כ י"ג ליובל כמו כן ידעו שו' לשמיטה הוא ולכן אפשר שלא ישר בעיני רש"י תירוץ זה. ועוד כיון שבלא"ה עוד הקשה שאר קושיות על פי' זה של ריב"י צירף גם קושיא זאת עמהן שכבר תירץ לו רבו ולכן לא בלבד דליכא התנגדות מזה לאמתת התשובות אלא גם יש אות לזה ממה שהביא רש"י פי' זה בלשון כך שמעתי אבל עוד יותר אוכיח לך קורא נעים בעזה"ש את זה בג' תשובות הבאות בהראותי לך שג' הקושיות אשר עליהן באו התשובות האלה הביא רש"י בפירושו:

וטרם אכלה לדבר זה אזכיר מה שנ"ל להביא מסוגיא דערכין הנ"ל ראיה לשיטת רש"י נגד שיטת התוספת דממה דמסיק שם שלא מנו יובלות בבית שני רק לקדש שמיטין אבל קדושת יובל לא נהג הוקשה לי אמה דאמרינן שם דבימי עזרא קדשו ערי חומה דלענין מה קדשו כיון שאין היובל נוהג ובערכין (דף כ"ט) אמרינן אין בתי ערי חומה נוהגין אלא בזמן שהיובל נוהג שנאמר לא יצא ביובל וכ"פ הרמב"ם ואין לומר כיון שמנו יובל למנות שמיטה זה מקרי יובל נוהג דז"א כיון דילפינן מלא יצא ביובל מכלל דלא איירי קרא רק בזמן שקדושת יובל נוהג כשהיובל מוציא וזה לא היה בזמן בית שני. והיה נ"ל לפי מה שכתבו התוספת שקדשו ערי חומה לענין מכירת בתי ערי חומה ולענין שילוח מצורעים חוץ לעיר ע"ש וא"כ י"ל שמה שכתבו לענין מכירת בתי ערי חומה היינו לפי הס"ד דיובל ממש מנו. אבל לפי מה דמסיק דלא נהגו יובל ושלא מנו יובל אלא למנות שמיטה באמת לא קדשו רק לענין שילוח מצורעים אכן ראיתי שזה בעצמו אם שילוח מחנות נוהג בזמן שאין היובל נוהג תלי בפלוגתא דרבוותא דדעת רש"י בברכות (דף ה' ע"ב) דלענין שילוח מחנות נוהג קדושת ערי חומה גם בזה"ז והתוס' שם חלקו עליו דאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג והרשב"א שם הביא דעת הרבינו אלחנן ומקצת רבני צרפת שהסכימו עם רש"י ע"ש. והשתא מסוגיא זו דערכין נלענ"ד ראיה לדעת רש"י וסייעתי' דלשיטת התוספות לא ידעתי לענין מה קדשו ערי חומה בימי עזרא כיון שאין היובל נוהג:

והנה בגיטין (ד' ל"ו) הביאו התוספות בשם ר"ת ראיה שנהג יובל ודין ערי חומה גם בזמן בית שני ממה שתיקן הלל שיהא חולש מעותיו בלשכה בערכין (ד' ל"א). ולכן ס"ל דמה דאמרינן שם (ד' ל"ב) מנו יובלות לקדש שמיטין דמשמע דיובל לא נהג זה דוקא לס"ד התם מעיקרא דלא חזרו עשרת השבטים. אבל לפי מה דמסיק דירמיהו החזירן נהג יובל אבל הרמב"ן והרשב"א הקשו עליו והוכיחו דודאי לא נהג יובל בזמן בית שני מן התורה רק מדרבנן ומדרבנן התקין הלל שיהא חולש מעותיו ומה דהוצרך לומר דמנו יובלות לקדש שמיטין ולא קאמר דמנו יובלות מדרבנן ה"ט כיון דאתמר התם מקיש ביאתכם בימי עזרא לביאתכם בימי יהושע ע"כ מדאורייתא קאמר כמו בימי יהושע ע"ש והשתא לשיטת ר"ת פשיטא דקאי ראייתינו שפיר דשלוח מחנות נוהג גם בזמן שאין היובל נוהג שהרי להס"ד היה סובר הש"ס דלא נהגו יובל בבית שני. ואעפ"כ קאמר דקדשו ערי חומה אכן גם לשיטת הרמב"ן ורשב"א מוכח כן ואפילו לפי המסקנא דאף דס"ל דנהגו יובל מדרבנן בבית שני עכ"ז א"א לומר דקדשו ערי חומה משום דין דבתי ערי חומה מדרבנן שהרי כמו דדייק דמנו שמיטין ויובלות מדאורייתא מדאתקש לביאתן בימי יהושע כמו כן צ"ל ג"כ דקדשו ערי חומה מן התורה דהא קתני בהיקש עם שמיטין ויובלות ולכן אין לומר ג"כ דקדשו ערי חומה לענין הא דתנן בכלים (פ"א) שאין מחזירין המת לתוכו שהרי גם זה רק מעלה דרבנן דמן התורה מת מותר אפילו במחנה לוי' כמבואר בר"ש שם ועוד דבלא"ה אין סברא שאם מצורע החמור לא נשתלח רק בזמן שהיובל נוהג כש"כ שמת הקל אין איסור הבאתו נוהג רק בזמן שהיובל נוהג וא"כ ודאי יקשה לענין מה קדשו בימי עזרא ערי חומה מן התורה אע"כ מוכח כשיטת רש"י וסייעתי' דדין שלוח מצורע נוהג גם בזמן שאין היובל נוהג:

עוד אזכיר, פה מה שראיתי בתוספות רע"ק מהגאון ר' עקיבא אייגר זצ"ל שהביא (כלים פ"א) קושיא בשם חכם א' על מה שפרש"י (מלכים ב' ז') פתח השער כמו שנאמר מחוץ למחנה מושבו הרי שומרון לא היה מוקף חומה מימות יב"נ כמבואר (מלכים א' ט"ז) ודין שלוח מצורע אינו רק במוקף מימות יב"נ והשיב לו דנזהר בזה התרגום יונתן שתרגם ויקן את ההר וזבין ית כרכא והיינו דס"ל מכח קושיא זו דגם מקודם היה כרך גדול אלא שעמרי חיזק הבנין וקרא שם העיר שומרון וא"כ י"ל דכרך היה מוקף מימות יהושע עכ"ד ותמהתי על גודל בקיאתו של הגאון ז"ל איך לא הזכיר שהגמרא בסנהדרין (דף ק"ב) מתנגד לזה דאמרינן שם אר"י מפני מה זכה עמרי למלכות מפני שהוסיף כרך א' בא"י שנאמר ויקן את ההר וכו' ואם כדברי הגאון שכבר היה כרך גדול מוקף חומה מיב"נ. איך יאמר שהוסיף כרך בא"י ואם נאמר ג"כ שתרגום יונתן חולק על זה מה שלא ברור כ"כ אכתי יקשה קושית החכם על פי הגמרא ולענ"ד י"ל על קושית החכם לפי מה דאיתא בתנא דבי אליהו והובא בילקוט שהוסיף עמרי עיר גדולה בישראל וכך היה בדעתו אמר כשם שירושלים למלכי יהודה כך שומרון למלכי ישראל ע"כ וכיון שרצו להשוות שומרון לירושלים גרשו גם המצורעים משם שלא תבצר מקדושת מחנה ישראל:

עוד אמרתי להעיר על מה שכתב הגאון ר"א ווילנא זצ"ל במשנה הנ"ל על מה דאיתא בתוספתא יצא המת מן העיר המוקפת חומה אין מחזירין אותו והיינו דכתיב (ד"ה ד' כ"ו) גבי עוזיהו ויקברו אותו עם אבותיו בשדה הקבורה אשר למלכים כי אמרו מצורע הוא עכ"ל התוספתא ופי' הגאון ז"ל שקברוהו בשדה הקבורה אשר למלכים ולא קברוהו בקברות המלכים אשר בעיר כי אמרו מצורע הוא וישב חוץ למחנה ומת שם ולא שוב להחזירו לעיר שאין מביאין טומאה לעיר עכ"ל ותמהתי שמלבד כי לא יצדק ע"פ פירושו "כי אמרו" מצורע הוא דאמירה מה זו עושה אחר שלא כיון הפסוק רק על המעשה שמת חוץ למחנה וגם לא יצדק מה שנאמר ויקברו אותו עם אבותיו אם נאמר ששדה הקבורה אין זה קברות המלכים אלא שגם יפלא איך יאמר שלא קברוהו בקברות המלכים אשר בעיר אחר שנאמר (במלכים ב' ט"ו) ויקברו אותו עם אבותיו בעיר דוד' וגם קשה מה ראיה להתוספתא מעוזי' שלא יקברו מת מחוץ לעיר בעיר דלמא רק לעוזי' לא קברו מפני שמצורע היה ולכן לולא דברי הגאון זצ"ל הייתי מפרש היפך פירושו שאמר הכתוב שקברו אותו עם אבותיו בשדה הקבורה אשר למלכים בתוך העיר והכניסוהו לשם מת אף שכבר נתקן המעלה שלא להכניס לשם מת כי אמרו מצורע הוא' אחר שלא מדעתו יצא מירושלים ומת חוץ לעיר רק בשמרו מצות ה' להיות מחוץ למחנה מושבו לא יבצר ממנו להקבר בקברות אבותיו בעיר דוד וראיה לזה מהמלך יאשיהו דכתיב (מלכים ב' כ"ג) וירכיבוהו עבדיו מת ממגדו ויביאוהו ירושלים ויקברוהו בקבורתו ובד"ה נאמר בקבורת אבותיו הרי שגם אותו הביאוהו מת לירושלים אחר שמשיח ה' בחשבו ללחום מלחמתו יצא ונלכד וגם אם נאמר שיאשיהו מת בירושלים כמו שנראה בד"ה כמו כן נוכיח מאמציהו שנאמר בו (מלכים ב' י"ד) ויקשרו עליו קשר בירושלים וינס לכישה וגו' וימיתוהו שם וישאו אותו על הסוסים ויקבר בירושלים עם אבותיו בעיר דוד הרי שהובא מת לירושלים באשר שלא ברצונו מת חוץ לירושלים או בשביל שיצא בדרך מצוה להציל את נפשו וכן יש הוכחה ממה שנאמר (במלכים ב"ט) באחזיהו שמת במגדו וירכיבו אותו עבדיו ירושלימה ויקברו אותו בקבורתו עם אבותיו בעיר דוד הרי שהובא לירושלים אחר שמת שלא ברצונו חוץ לעיר או שגם לו נחשב שיצא לדבר מצוה באשר שירד לבקר את יורם כי חולה היה ועכ"פ הנך רואה בשלשת המלכים האלה שמתו חוץ לירושלים ונקברו בהעיר וע"כ או בשביל שמתו נגד רצונם חוץ לירושלים או שהורשה בשיצאו לדבר מצוה וכמש"כ. וזהו פירוש התוספ' שמביא ראיה שמת חוץ לעיר אין קוברין בעיר מדהוצרך הכתוב ליתן טעם לעוזי' שנקבר בעיר כי אמרו מצורע היה:

ודע שהפירוש המיוחס לרש"י (ואינו מרש"י) כתב בד"ה בשדה הקבורה ולא במערה עם המלכים ע"כ ולדעתו יהי' מה שאמר כי אמרו מצורע הוא טעם למה קברוהו לבדו ולא בקבר המלכים ולענ"ד אין פי' הזה מסכים עם ההלכה שאם הי' נדון כמצורע גם אחר שמת איך הכניסוהו לעיר ועברו ל"ת דולא יטמאו את מחניהם. ועוד דמשנה שלימה שנינו נדה (דף ס"ט) הזב וכו' והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר הרי שפרחה טומאת צרעת משמת דעד שימוק אינו רק מטעם גזירה שמא יתעלפה וזה לא שייך משנקבר ואיך נאמר שמפני צרעתו הרחיקוהו ולא קברוהו במערה עם המלכים ולכן לענ"ד הפי' היותר מסכים עם הפסוקים ועם ההלכה הוא אשר כתבתי:

ד

ד „וששאל דהא רבי אית לי' איסור חע"א וה"מ איסור חמור על איסור קל אבל קל על (חמור) לא הכי דייק משום דלא שמעי לי' דפליג כי היכי דשמעי לי' לר"ש מכלל דכרבנן ס"ל ורבנן הכי ודאי אית להו חמור חל על איסור קל כגון נבלה ביום הכפורים אבל קל על חמור לית להו והכי מפרש בעשרה יוחסין והוא הדין דהא דייק דכרבי סבירא לי' ובקידושין שמעי' לי' איסור קל חל על איסור חמור ודכוותא נמי מקשינן בפ' גיד הנשה ולר' יוסי הגלילי יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ומאי ניהו טומאת בשר אמר רב אשי מאן נימא לן כו' אלמא לא אשכחן תנא דאית לי' איסור חמור לא חל אאיסור קל אלא רבי. שמעון לחודי' וידוע יהי' לחשוקי שבח למעוז חיי ששרייתי לשלום והמקום ירבה שלומו ושלום תורתו עדי עד”.

ביאור תשובה הזאת על פי הסוגיא דכריתות (דף כ"ג) דשם מקשה בגמרא לר"ש דמחייב אחלב נותר משום חלב ומשום נותר הרי ר"ש ס"ל דאוכל נבלה ביוה"כ פטור דאין איסור חע"א ומשני בקדשים גלי רחמנא דאחע"א וקאמר תדע שכן הוא דהא רבי ס"ל איסור חל על איסור וה"מ איסור חמור על איסור קל אבל איסור קל על איסור חמור לא ובקדשים שמעינן לי' דאמר איסור קל על איסור חמור נמי חייל ע"ש. וכתב רש"י שם „והא דאיסור חמור על הקל לא איתפרש לי היכא” עכ"ל. והיא היא הקושיא שהקשה רש"י מרבו להראות לו המקום אנה מצאנו דס"ל לרבי דאיסור חמור חל על איסור קל והשיב לו דהכי קדייק מדלא שמעינן לרבי דפליג כי היכי דמצינו לר"ש מכלל דכרבנן ס"ל והם ודאי ס"ל דאיסור חמור חל על א"ק שהרי ס"ל דאוכל נבלה ביוה"כ חייב משום יוה"כ ג"כ משום דיוה"כ שהוא חמור דבכרת חל על איסור לאו דנבלה ומכ"מ פשיטא להגמרא דפרק י' יוחסין (דף ע"ז) דגם רבנן ס"ל דאיסור קל לא חל על איסור חמור וא"כ ה"ה ג"כ לרבי דהא דייק דכרבנן סבירא לי' (ואחר תיבות והוא הדין חסר לרבי ומש"כ ובקידושין צ"ל ובקדשים) ואעפ"כ שמעינן לרבי דבקדשים איסור קל חל על א"ח ומביא ראי' לפירושו דממה דלא מצינו דס"ל בפי' כר"ש דייקינן דלא ס"ל כוותי' ממה דפריך בפ' גיד הנשה (דף ק"א) ולריה"ג נהי דאיסור כולל לית לי' באיסור קל יבא איסור חמור ויחול על איסור קל ומאי קושיא דלמא כמו דאית לי' לריה"ג דאיסור קל לא חייל ס"ל דאיסור חמור על איסור קל נמי לא חייל אע"כ דדייק דלא אשכחן תנא דס"ל כן אלא ר"ש לחודי' וא"כ הכי נמי דייק הש"ס ג"כ לרבי:

והנה על ראית הרב ז"ל מסוגיא דגיה"נ לכאורה יש להשיב דודאי קמקשה שפיר דהא מוקמי חכמים שם דאמרי בגיה"נ של נבלה אינו חייב אלא א' ובשל עולה ושל שה"נ חייב שתים כריה"ג דלית לי' כולל בקל על חמור אבל בחמור על קל אית לי' א"כ גם לענין טומאת הגוף יחול חמור על קל וצריך לומר דעיקר ראיתו באמת אינה מכח הקושיא של הגמרא אלא ממה דפשיטא להגמרא דר' יוסי הגלילי אית לי' דאיסור חמור חל על איסור קל וזה ע"כ מדלא אשכחן בפי' דס"ל כר"ש וכן כתב רש"י בעצמו שם ומיהו באיסור חמור לא שמעיני' דפליג עכ"ל וכ"כ גם התוס' שם וז"ל אבל הא דאית לי' באיסור חמור לא אשכחן אלא מסברא אמרינן דאית לי' משום דלא שמעינן לי' דפליג כי היכי דשמעינן לי' לר"ש גבי האוכל נבלה ביה"כ עכ"ל וכן פירש הרב ז"ל ג"כ מה דאמרינן בכריתות אליבי' דרבי דאית לי' חמור על קל והנך רואה בזה כאשר הזכרתי שבאה התשובה הזאת על קושיא שהקשה רש"י בפירושו וזה מורה על אמתתה ושגם אחר שכבר כתב רש"י פירושו עוד הביא ספקותיו ושאלותיו לפני רבותיו:

ה

ה „וששאל נבלת שרץ מיהא לא מטמא כלומר דלא מטמא שלא בנגיעה לאפוקי נבלת בהמה דמטמאה במשא אע"ג דלא נגע לאפוקי נבלת עוף דמטמא בגדים אבית הבליעה אע"ג דלא נגע כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו דלא מטמא בבית הבליעה הואיל ותניא בספרא דבי רב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה ת"ל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה מי שאין לה טומאה אלא מאכילתה יצאתה נבלת בהמה שמטמאה שלא באכילתה יאכל בה והוא הדין לשרץ שאינו מטמא בגדים בבית הבליעה שתחב לו חבירו הואיל ולא נגע והיינו דקתני אוציא בשר שרצים שאין בהם טומאה חמורה”.

גם זאת אחת מהתשובות אשר ייעדתי לבאר מתוכה שבאמת הושבה אל רש"י שהשאלה אשר אלי' כוונה התשובה הזאת הובאה ברש"י דגרסינן בכריתות (דף כ"א ע"א) אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה ושם (ע"ב) אמר מר יצאו שרצים שאין בהם טומאה ולא שרץ מטמא במגע במשא לא מטמא וכתב רש"י נראה בעיני דל"ג להא מילתא דקא משני לי' במשא מיהא לא מטמאה דהא עוף נמי לא מטמא במשא ואמר לעיל דמטמא טומאה חמורה עכ"ל וזאת היא הקושיא שהקשה רש"י לרבו שמלבד שקשה למחוק הגירסא אלא דגם לא הועיל בזה דאכתי יקשה מה דאמרינן בברייתא מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה וכו' אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה מה חילוק בין שרץ לעוף דבמשא שניהם לא מטמאים ועל זה השיב לו רבו התשובה הזאת וכוונתה מבוארת אחר שנגיה חסרון איזה דברים דאחר נבלת שרץ חסר תיבת במשא' ואחר לתוך פיו חסרו תיבות מה שאין כן בשרץ" והכי פירושו מה ששאל אהא נבלת שרץ במשא מיהא לא מטמא לאו דוקא במשא קאמר דזה גם עוף לא מטמא אבל רצה לומר דשרץ אינו מטמא שלא בנגיעה משא"כ בבהמה ועוף דנבלת בהמה מטמאה במשא אע"ג דלא נגע ועוף מטמא בגדים בבית הבליעה אע"ג דלא נגע ונקט במשא משום בהמה ולגבי עוף אמרינן שלא בנגיעה מיהא לא מטמא ושלא יקשה זה גופא מנ' דשרץ לא מטמא בבית הבליעה בלא נגיעה לזה מייתי מה דאמרי' בתורת כהנים דנבלת בהמה לא מטמא בגדים בבית הבליעה כיון שיש לה טומאה בלא אכילה ומהך טעמא גופא גם שרץ לא מטמא בשתחב לו חברו ולא נגע כיון שיש לו טומאה שלא באכילה ע"י נגיעה ומסיים והיינו דקתני אוציא בשר שרצים שאין בהם טומאה חמורה והוא מה דקתני בברייתא שם רק שכתוב דם תחת בשר ואפשר דהי' כתוב אוציא בשר בנוסחאות שלהם כיון שדם שרצים מטמא כבשרו ושלא תקשה למה קרא לשרץ שאין מטמא טומאה חמורה נגד עוף הא כמו שעוף מטמא בבית הבליעה נגד זה שרץ מטמא במגע מה שאין העוף מטמא לזה נקט דמטמא בגדים בביה"ב דנקרא טומאה חמורה מה שמטמא בגדים שלא בנגיעה בנבלה ע"י משא ובעוף בבית הבליעה משא"כ בשרץ שאין לו רק טומאת מגע שאינה מטמאה בגדים כדאמרינן כלים (פ"א):

ו

ו „וששאל הזיד במעילה באזהרה דכתיב במילואים ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל כי קדש הוא כל שהוא קדש טעון שריפה הכי נמי וזר לא יאכל כי קדש הם כל שהוא קדש הרי הוא בלא יאכל אלמא הזיד במעילה באזהרה”.

גם השאלה אשר הושבה עלי' התשובה הזאת הובאה ברש"י במכות (דף י"ג) דעל מה דתנן הקדש שלא נפדה כתב „אזהרתו אינו מפורשת כ"כ” ונראה בעיני וכו' ע"ש הרי שנסתפק לרש"י אזהרת מעילה מהיכי אתיא ועל זה השיב לו רבו דאתיא ממה דכתיב במילואים וזר לא יאכל כי קדש הם (ונראה שבין תיבת קדש לתיבת הוא חסרו התיבות הם וכמו דדרשינן ממה דכתיב כי קדש) וכוונתו כמו דדרשינן ממה דכתיב ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא כל שבקדש פסול הוא דלא יאכל וטעון שריפה כנותר והיינו מדכתיב כי קדש הוא יתירא כמו שכתב רש"י בפסחים (דף כ"ד) ה"נ דרשינן מוזר לא יאכל כי קדש הם מדכתיב כי קדש הם יתירא דכל שהוא קדש הרי הוא בלא יאכל לזר ומזה נפקא אזהרה להזיד במעילה כנלענ"ד בביאור תשובה זאת אלא שמה שכתב כל שהוא קדש טעון שריפה לאו דוקא הוא ע"פ מה דמסקינן בפסחים (דף פ"ג) דפסולו בקדש בשריפה לא מקרא נפקא אלא גמרא גמירי לה והנה רש"י אף שהביא דרשה זו דכי קדש הם מיותר ודרשינן שאר קדשים מיני' במכות (דף י"ח) בד"ה ה"ג עם כל זה אולי לא נראה לו פי' רבו שהרי אמרינן (שם) ה"מ היכי דלכהנים חזי וכו' הרי דלא שייך למילף מזה אזהרה לכל ההקדשות דגם לכהנים לא חזי ועוד דלא יאכל כי קדש הם לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו כמו שכתבו התוס' שם ולכן כתב דילפינן בגז"ש חטא חטא מתרומה.

שוב ראיתי בריטב"א על מתניתין דמכות (פ"ג) שכבר הזכיר דעת ריב"י בתשובה הזאת רק שלא הזכיר בפירוש שם אומרה וז"ל שם והקדש שלא נפדה איכא דמפיק לי' מדכתיב בהאי קרא ונדריך והקדש בכלל נדרים הוא ולא נהירא דבגמרא אוקימנא סתמא כר"ש ור"ש דרש ונדריך זו עולה ואיכא דמפיק לה מן וזר לא יאכל כי קדש הם וגם זה אינו שלא אמרוהו בגמרא אלא לענין עולה וקדשי מזבח ולית לן למידרש מדעתי' מה דלא אמור בגמרא או בספרא וספרי ושאר תוספתא והנכון כדפירש"י ז"ל נפקא לן מגז"ש עכ"ל והנה דיעה הראשונה דאתיא מונדריך היא דעת הרמב"ם (הל' מעילה פ"א) ודעה השניי' דאתיא מוכל זר היא דעת ריב"י בתשובה וזה מורה שראה הריטב"א תשובה זו ולפ"ז יש לנו ג' שיטות מנ"ל אזהרה למעילה שיטת ריב"י ושיטת רש"י ושיטת הרמב"ם והסמ"ג כתב כהרמב"ם והראב"ד כרש"י אבל ק' לענ"ד למה טרחו הראשונים למצוא אזהרה למעילה ולא הזכירו דמצינו אזהרה מפורשת לפי מה דאמרינן בנדה (דף מ"ו) הקדיש ואכל לוקה משום לא יחל דברו וזה שייך בכל הקדש דכל הקדש בא על ידי קדושת פה כמו שכתב הרמב"ם לענין אזהרה מונדריך ואין לומר דלא יחל לא שייך רק למקדיש עצמו דזה אינו דהא בפי' אמרינן שם הקדיש הוא ואכלו אחרים ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין ע"ש ואפי' למ"ד אין לוקין אין הטעם רק משום דס"ל הקדש מופלא סמוך לאיש דרבנן אבל בהקדש גדול ואכלו אחרים לכ"ע לוקין מבל יחל וכן מוכח ג"כ ממה דאמרינן נדרים (דף נ"ז) לאחר הפסח בבל יחל דשייך לאו דבל יחל אם נהנה ממה שהדירו אחר ע"ש וא"כ יש לנו אזהרה מפורשת ששייכת בכל הקדש ועיין שם (דף ט"ו) במה שכתב הר"ן:

ז

ז „וששאל הבא על בתו וכן הבא על בת בתו חייב עלי' משום כלתו כגון שנשאה בנו דשרייא לי' מגו דאתוסף בה איסורא בהני נישואין לגבי שאר אחי אביו משום אשת אח אתוסף נמי איסורא אחריתא לגבי דידי' משום כלתו מאי איסורא מוסיף ודכוותא הבא על בתו דאמרינן נשאת לאחי אביו מגו דאתוסף איסורא בהני נישואין לגבי שאר אחי אביו משום אשת אח איתוסף נמי איסורא אחרינא לגבי דידי' משום אשת אחי אביו דהוי איסור מוסיף הכי נמי לא שנא”.

בביאור תשובה הזאת נלענ"ד ששאל רש"י מרבו אמה דאמרינן כריתות (דף י"ד) הבא על בתו וכו' הבא על בת בתו חייב עלי' משום כלתו גם כן כשנשאה בנו וזה מטעם מוסיף כיון דכשנשאה בנו נאסרה לשאר בני אביו משום אשת אח אתוסף עי"ז גם איסורא לגבי האב משום כלתו והוקשה לו מאי איסור מוסיף איכא בכלתו הרי שם איסור כלתו אינו מוסיף והרי זה מוסיף בב' שמות ועל זה השיב לו רבו דודאי אמרינן מוסיף גם בשני שמות שהרי גם ברישא דמתניתין בבא על בתו אמרינן נשאת לאחי אביו מגו דאתוסף איסורא בהני נישואין לגבי שאר אחי אביו משום אשת אח אתוסף נמי איסורא אחרינא לגבי דידי' משום אשת אחי אביו הרי דאמרינן מוסיף גם בשני שמות הכי נמי לענין כלתו (וצריך להגיה בהתשובה תחת "וכן" צ"ל "וכו ותחת שאר "אחי" אביו צ"ל שאר "בני" אביו ותחת "ודכוותה" צ"ל "דכוותא") וכן כתבו גם התוספות ביבמות (ד' ל"ב) וז"ל ומיהו איסור מוסיף אומר ר"י דחשיב אפילו כשאין השמות שוין כדמוכח בפ' אמרו לו גבי הבא על בת בתו חייב משום כלתו עכ"ל וכ"כ גם התוספות ישנים בכריתות בד"ה מגו לענין הא דנשאת לאחי אביו ע"ש:

ח

ח „וששאל חציצה דפוסלת בקדשים מצינו מקומות הרבה דחציצה פוסלת בקדשים נתן מזרק לתוך מזרק מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ אלמא היכא דאיכא חציצה פוסל ותניא באצבעו מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין והיכי דהוי חציצה לא הוי קבלה מעליא ותניא נמי עמד על גבי כלי על גבי בהמה על גבי רגל חברו פסול ותנא דבי ר' ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת דלא הוי קדוש מעליא אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה דלא הוי עמידה מעליא ומתרצי לההוא ולא הוי חציצה ותנן נמי גבי כיסוי הדם דאינו נוהג במוקדשין ליתב עפר ולא ליבטלי' קא הוי חציצה ולא הוי זריקה הכי נמי קמץ ועלה בידו צרור לא הוי קמיצה דלא הוי כקומצו קמיצה מעליא וכן במקומות (הרבה) שחציצה פוסלת בקדשים”.

תשובה הזאת פשיטה שעל השאלה אם חציצה פוסלת בקדשים הביא לו ממה דאמרינן ביומא (דף נ"ח) נתן מזרק לתוך מזרק וממה דתניא בזבחים (ד' כ"ד) באצבע ולקח מלמד שלא תהא קבלה אלא בימין ומזה ילפינן ג"כ שלא יהא דבר חוצץ בין כהן לכלי שרת דבעינן לקיחה בעצמו של כהן כמו שפי' רש"י (שם) ועוד הוכיח כן ממה דתנא תנא דבי ר' ישמעאל (שם) לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה ועוד הוכיח ממה דמתרץ בגמרא שם (ד' ל"ח) לח הוא ולא הוי חציצה (ומה שכתוב בתשובה ומתרצי לההוא" נ"ל שט"ס הוא וצ"ל לח הוא") ועוד הוכיח ממה דמתרץ גבי כיסוי הדם בחולין (דף פ"ג) קא הוי חציצה. וגם ממה דפריך במנחות (דף י"א) בקמץ ועלה בידו צרור ותיפוק לי' משום חציצה ומכל המקומות הללו וכן עוד משאר מקומות בש"ס הוכיח לו דחציצה פוסלת בקדשים. והנה לענ"ד לא נסתפק לרש"י אי חציצה פוסלת דזה ודאי מבואר בכמה מקומות אלא ששאלתו היתה מנ"ל שחציצה פוסלת שעיקר דין חציצה לא מצינו רק לענין בגדי כהונה דילפינן בזבחים (דף י"ט) מעל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בגד לבשר ושלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה ילפינן שם (דף כ"ד) מכלי שרת ולפי מה שכתבו התו' כלי שרת היינו בגדי כהונה ולפ"ז גם שאר חציצה ילפינן מזה אבל רש"י כתב שם דכלי שרת היינו כלי שרת ממש וילפינן מולקח הכהן שיהא לקיחה בעצמו של כהן ושלא יהא חציצה בין ידו לכלי שרת ע"ש והנה דרשה זו לא מבוארת בגמרא אבל בתשובה הנ"ל הורה לו רבו כן במה שכתב ותניא באצבעו וכו' ועל פי זה פירש רש"י כן:

ט

ט „וששאל שחט שני חטאות של צבור משום דעולות אשכחן בצבור טפי מחדא כדכתיב יהיו עולות וכן שלמים כדכתיב ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים אבל חטאת לעולם לא אשכחן בצבור טפי מחדא דכתיב ושעיר עזים אחד לחטאת וכי שחיט שני חטאות בשבת לא הוי טועה בדבר מצוה חייב על השניה”.

תשובה הזאת באה ליישב מה דאמרינן מנחות (דף ס"ד) שחט שתי חטאות של צבור וכו' מאי טעמא נקיט חטאות דוקא ולא עולות ושלמים ועל זה השיב דעולות כיון דאשכחן במוספין טפי מחדא וכן שלמי צבור משכחת שנים אם שחט יותר מחובת היום הוי טועה בדבר מצוה אבל שחט ב' חטאות כיון דלעולם לא משכחת טפי מחדא לא הוי טועה רק שוגג ולפיכך חייב חטאת וכזה כתבו גם התוס' (שם) ועיין בלחם משנה הל' שגגות (פ' ב' ה' ט"ו) אלא שיש שינוי קצת בין לשון התוספת לתשובה זו דהתוס' כתבו אבל חטאת ליכא אלא אחת ברוב פעמים' ובתשובה זאת כתוב דחטאת לעולם לא משכחת בצבור טפי מחדא והנה לכאורה הדין עם התוספת דודאי משכחת שתי חטאת צבור ביום א' שהרי ביוה"כ היו מקריבין שני שעירים שעיר הפנימי ושעיר החיצון ושניהם חטאת וכן בראש השנה היו מקריבין ב' חטאות שעיר של ר"ח ושעיר של ר"ה אבל מכ"מ משני אילו עדיין אין קושיא על ריבר"י בעל התשובה דמיוה"כ לא כיון דרצה לפרש דבעולות ושלמים שייך טעות שסבור שעדיין לא שחטו המנין הצריך אבל בחטאת לא שייך מנין כיון שאין מקריבין רק חטאת אחת א"כ מזה הטעם לא שייך טעות גבי שעיר הפנימי ושעיר החצון שלא היו דומין זה לזה דפנימי לשון של זהורית קשור כנגד בית שחיטתו שלא יתערב באחרים כדאמרינן ביומא (דף מ"א) ועל כן לא שייך טעות שישחט ב' חטאות החיצונות ויסבור שאחת מהן השעיר הפנימי ועוד דבלא"ה לא שייך טעות בזה שהרי שני השעירים לא היו נשחטים בעת א' דרוב עבודת היום היתה ביניהם וכן מראש השנה לא קשה שהרי כבר הביאו התוספת ר"ה (דף ח') שיטת הרבינו משולם דשעיר של ר"ח לא הי' קרב בראש השנה ואף שר"ת הקשה לו מתוספתא דחשיב י"ב שעירי ר"ח השיב דגם הוא מודה לו שהי' קרב ע"ש מכ"מ כבר כתבו הפני יהושע והטורי אבן שיש ליישב שיטת הרבינו משולם שלא הי' קרב רק דהתוספתא אתי' כר"ש דס"ל שלא הי' כפרת חטאת ר"ח וחטאת ר"ה שוה ולדידי' היו מקריבין שעיר של ר"ח גם בר"ה אבל לדידן דקיימ"ל כולן כפרתן שוה י"ל דלא הי' קרב ולפ"ז י"ל דכך סבר רבינו יצחק ולכן כתב דלעולם לא היו מקריבין ב' חטאות ביום א' אבל התוספת ס"ל כשיטת ר"ת ולכן כתבו ברוב פעמים דוקא אבל אכתי ק"ל שהרי לכ"ע היו מקריבין ב' חטאות צבור ביום א' דהיינו בעצרת כדאמרינן זבחים (דף ו') שעירי עצרת למה הן באין על טומאת מקדש וקדשיו ע"ש וא"כ היאך כתב רבינו יצחק דלעולם לא אשכחן בצבור טפי מחדא וי"ל דס"ל כיון דשני השעירים לא היו נקרבים יחד דשעיר הרגל הי' קרב עם המוספין ושעיר של שתי לחם עם הקרבנות של שתי לחם וכדאמרינן (שם) שני למה קרב על טומאה שאירע בין זה לזה לכן לא שייך טעות לשחוט ב' חטאות וזה מש"כ הרבינו יצחק דלעולם לא משכחת בצבור טפי מחדא משא"כ בעולות ושלמים שהיו נשחטים שנים יחד ולפ"ז גם מר"ה לק"מ דגם שם לא היו נקרבים יחד כדאמרינן שם (דף פ"ט) מוספי ר"ח קודמין למוספי ר"ה אבל התוס' י"ל דלא דייקו כן שלא שייך טעות רק בנשחטים בעת א' ולכן כתבו דחטאת ליכא אלא א' ברוב פעמים:

י

י „וששאל קדשים קלים אבל לא מע' שני אנן הכי גרסינן נכנסין שם ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני”.

לתשובה הזאת ג"כ יש רמז בפי' רש"י בשבועות (ד' ט"ז) דאמרינן שם אבא שאול אומר שני ביצעין וכו' וכתב רש"י שם ה"ג לה בתוספתא דסנהדרין תחתונה וכו' ויש לפרש דעמי הארץ וכו' ע"ש ומזה נראה דעל מה דגרסינן אבל לא מעשר שני הוקשה לרש"י מאי חילוק בין קדשים קלים למ"ש עד שהוצרך לכתוב פירושו ונראה שזה היתה שאלתו לרבו והוא השיב לו שאין גרסתו עיקר דגרסינן ואוכלין שם ק"ק ומעשר שני:

ודע שמה שכתב רש"י ה"ג בתוספתא דסנהדרין וכו' בתוספתא שלפנינו לא כתוב כן דה"ג שם התחתונה שהיתה קדושתה גמורה ע"ה אוכלין בה ק"ק ומ"ש וחברים ק"ק אבל לא מ"ש העליונה שלא היתה קדושתה גמורה ע"ה אוכלין בה ק"ק אבל לא מ"ש וחברים לא ק"ק ולא מ"ש עכ"ל אבל נראה שגרסא זו משובשת היא דעל חברים ודאי יקשה למה אכלו ק"ק ולא מ"ש דבזה לא שייך טעם של רש"י ובחדושי רי"ן מיגש הביא עוד גרסא אחרת תחתונה שהיתה קדושתה גמורה חברים וע"ה אוכלים שם ק"ק ומ"ש עליונה שלא היתה קדושתה גמורה ע"ה אוכלים שם ק"ק אבל לא מ"ש וחברים לא ק"ק ולא מעשר שני:

יא

יא „וששאל מאי שנא מועד דאין מוסיפין עליהם ומאי שנא יום טוב ושבת דמוסיפין סברא הוא דתניא משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות וימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד שנאמר וידבר משה את מועדי ד' ועזרא תקן להם לישראל שיהיו קורין בשני ובחמישי ובשבת (במנחה) ואמרינן כל דטפי לי' מלתא לחברי' טפי לי' גברא ואיכא למימר היינו טעמא דמוסיפין עליהן בי"ט כי היכי דלהוו הכירא מעליא בין יום טוב לחול אבל בין י"ט לשבת היינו טעמא דגבי תוספת כי הדדי נינהו דמוסיפין עליהן משום דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד”.

תשובה הזאת באה ליישב מה שכבר העיר גם רש"י בפירושו אמה דאמרינן במגילה (דף כ"א) דבשבת וי"ט מוסיפין ובחה"מ אין מוסיפין דמאי שנא חה"מ מי"ט דכיון דמה דמוסיפין בשבת וי"ט הוא משום דליכא ביטול מלאכה והרי גם חוה"מ ליכא ביטול מלאכה כדאמרינן שם (דף כ"ב) ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וחה"מ קורין ארבעה ונראה שזה הקשה רש"י לרבו ורש"י בפירושו רצה ליישב זה דבחה"מ יש בטול מלאכה קצת דמלאכת דבר האבד מותר אבל לרבינו יצחק אפשר דלא ניחא לחלק בכך כיון דאמרינן דמוסיפין לקרות בו משום דליכא ביטול מלאכה היאך נאמר דלענין להוסיף יותר איכא ביטול מלאכה ובפרט שנחוש לדבר האבד שהוא מלתא דלא שכיח ולכן כתב דמסברא תקנו כן אחר דמשה תקן הקריאה בשבת וי"ט ור"ח וחה"מ כדאמרינן בירושלמי מגילה (פ"ד) ועזרא תקן בב' וה' ושבת במנחה כדאמרינן ב"ק (דף פ"ב) מבלי שתקנו המנין של הקרואים וזו תקנת חכמים היא משום דכל דטפי מלתא לחברי' כדאמרינן מגילה (דף כ"ב) לכן ראו החכמים לתקן ג"כ שלא להוסיף בחה"מ שיהא היכר מעליא בין י"ט לחה"מ אבל בין י"ט לשבת לא עשו היכר דלענין מלאכה אין חילוק רק מה שנוגע לאוכל נפש:

יב

יב „וששאל תנחומי אבלים אנן ה"ג תנחומי אבלים דהיינו ברכת אבלים דברכת רחבה ברוך מחיה המתים ברוך מנחם אבלים ברוך משלם גמול ברוך עוצר המגפה כדמ' במס' כתובות וה"ג אין אומרים ברכת אבלים ברכת חתנים”.

תשובה הזאת היא לבאר מתניתין דמגילה (דף כ"ג) ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים וברכת חתנים וכו' פחות מעשרה – והקשה לו לבאר מאי תנחומי אבלים ועל זה השיב אנן ל"ג (מה שכתוב ה"ג נ"ל שצ"ל ל"ג) תנחומי אבלים שהרי בגמרא (שם) מפרש דברכת אבלים היינו ברכת רחבה ובתוך ברכה זו נכללת גם ברכה שכנגד המנחמים דהיינו תנחומי אבלים כדאמרינן בכתובות (דף ח') ולכן כתב דה"ג אין אומרים ברכת אבלים ברכת חתנים. והנה רש"י פי' אהא דתנחומי אבלים דהיינו השורה שמנחמים האבל דאין שורה פחותה מעשרה כדאמרינן בסנהדרין (דף י"ט) ונ"ל שהרב המשיב לא רצה לפרש כן שהרי אמרינן (שם) אמר רבי מנשיא וכו' ואמר לי אין שורה פחותה מעשרה בני אדם ע"ש ומשמע מזה דגם את זה שאל מרבי יאשי' רבה דמן הוצל שהי' אמורא כנראה בגיטין (דף ס"א) והרי מתניתין היא אי תנחומי אבלים נפרש כפי' רש"י ולכן ניחא לי' להרב לומר דלא גרסינן לי' ועיין בתוספת יו"ט על מתניתין הנ"ל שכבר הביא דבמתניתין בירושלמי לא גרס האי דתנחומי אבלים ואולי נעשה כן על פי הגהת הרב ז"ל:

יג

יג „וששאל בעשרים וחמשה יושבין במקדש למה זזין ממקומן למקדש כדי לעשות פומבי לדבר” –

משנה זו בשקלים (פרק א') המבוארת בזה הובא במגילה (דף כ"ט) ושם פירש רש"י דישבו במקדש בחמשה ועשרים שזה סימן שכבר קרב זמן לתרום את הלשכה ע"ש ומבואר הוא שרצה בזה להשיב על מה ששאל מרבו למה זזו ממקומם למקדש רק שלא הספיק לו בזה דעוד יש לשאול למה הוצרכו לסי' זה ולכן השיב לו רבו לעשות פומבי לדבר.

אכן לענ"ד גם זה עדיין לא יספיק דעוד לא ידענו טעם למה ביום חמשה ועשרים דוקא דבשלמא מה שישבו שולחנות במדינה ביום ט"ו לזה יש טעם מספיק לא בלבד לפי מה דמוקמינן שם כרשב"ג דשואלין ב' שבתות קודם דא"כ זה העת המוגבל לדרוש בענין תרומה חדשה שצריך לה בר"ח ניסן אלא אפילו לרבנן עכ"פ ט"ו יום קודם מקרי פרס הזמן וכמו שתורמין את הלשכה ומעשרין מעשר בהמה בפרוס הזמן אבל ליום כ"ה אין טעם למה עשו סימן ופומבי ביום זה דוקא והי' נלענ"ד לומר ע"פ מה דאמרינן בשבועות (ד' י"א) תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים ופירש"י שם שנשארו בכל ר"ח ניסן ד' טלאים בלשכת הטלאים שלא היו ראויים עוד להקרבה דאין פוחתין מששה טלאים בלשכה והם נקנים מתרומה ישנה וכשהגיע ר"ח לא היו עוד כשרים להקריב דאין מקריבין רק מתרומה חדשה ע"ש ולפי המבואר בפסחים (ד' צ"ו) ילפינן בקור תמיד מבקור פסח שהיה בעשירי ונקרב בי"ד וא"כ צריך בקור ביום החמישי לפני הקרבתו וכיון שלא ידעו עדיין אם יהיה אדר מלא או חסר ע"כ הוצרכו לבקר התמידים שיקריבו ר"ח ניסן בששה ועשרים לאדר והוצרכו לקנותם אז מתרומה חדשה ולכן ישבו בחמשה ועשרים במקדש להורות שזה יום האחרון של הבאה שלמחר יצטרכו לתרומה חדשה.

שוב ראיתי בטורי אבן במגילה שכתב ג"כ דתמיד של ר"ח ניסן הוצרכו לקנות ארבעה ימים קודם משום בקור ושאין לומר דבקור מהני קודם להקדישו דא"כ איך אמרינן תמידין שלא הוצרכו לצבור והיינו שנתותרו מחמת שנקנו מתרומה ישנה ולמה לא בקרו אותם קודם הקדש ומר"ח ניסן ואילך יוכלו לקנותם מתרומה חדשה אע"כ דבקור בלא הקדש לא מהני רק שלפי מה שכתב רש"י במנחות (דף ע"ט) בשם רבו דהאי תמידין שלא הוצרכו לצבור היינו שאבדו והפריש אחרים תחתיהם אין מזה ראיה דבקור בלא הקדש לא מהני ע"ש.

ולענ"ד לא בלבד שאין מזה ראיה אלא אדרבא יש ראיה להיפך מדשביק אופן הנתותרו שהיה בודאי בכל שנה ופי' שנאבדו מזה נראה דס"ל שלא הוצרכו להקדישם קודם בקור וא"כ לא הוצרכו לקנות תמידין של ר"ח ניסן ביום כ"ו של אדר ולכן אם רבו של רש"י שהזכיר במנחות פירושו הוא רבינו יצחק בר"י בעל התשובה הזאת יש ליתן טעם בזה למה לא תירץ לרש"י שאלתו כמו שכתבנו דלשיטתו לא שייך זה כיון שלא הוצרכו לתרומה חדשה עד ר"ח ניסן ועוד יש ליתן טעם לזה למה לא תירץ כן דבערכין (דף י"ג) הביא רש"י שיטה ששמע דבקור הי' ביום ד' שקודם הקרבה והקשה על שיטה זו דא"כ לא הוה דומיא דפסח אלא ודאי שהיה ביום ה' שקודם הקרבה ע"ש ולכן לפי השיטה ששמע לא שייך מה שכתבנו כיון דלשיטה זו לא בקרו עד יום כ"ז אדר וא"כ אין טעם למה ישבו ביום כ"ה במקדש ולכן י"ל ששיטה ששמע היא שיטת רבו ריבר"י המשיב ולכן לא השיב כן אבל באמת על פי ב' שיטות רש"י יחדיו שבקרו ביום ה' שקודם הקרבה ושצריך לקיחה קודם בקור אתי שפיר למה ישבו בכ"ה דוקא במקדש ויש מזה ראיה לשיטות אלה:

יד

יד „וששאלת פרה אדומה מאי טעמא קודמת לחודש כך מפורש במסכת מגילה ירושלמית ר' לוי בשם ר' חמא ב"ר חנינא אומר בדין הוא שתקדים החדש לפרה שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה ולמה פרה קודמת שהיא טהרתן של ישראל כדתניא ובנבלתם לא תגעו ברגל שחייבין כל ישראל לטהר עצמן ברגל. יצחק ב"ר יהודה”:

מימרא דירושלמי שנותנת טעם למה קורין פ' פרה קודם פ' החדש הובאה גם ברש"י במגילה (דף כ"ט) ומסתמא ע"פ מה שהורה לו רבו בתשובה זאת ואולם בפירוש דברי הירושלמי במה שאמר שהיא טהרתן של ישראל לענ"ד אין דעת רש"י כדעת רבו דבתשובה הנ"ל מפרש שחייבין כל ישראל לטהר עצמם ברגל וא"כ ה"ק כיון דפ' פרה כוללת יותר שכוללת כל ישראל אפי' שאינם מחוייבים בפסח כגון אונסים ושהם בדרך רחוקה וקטנים ונשים למ"ד נשים בראשון רשות לכן הקדימוה אבל מדברי רש"י שכתב (שם) ד"ה פרה אדומה להזהיר את ישראל לטהר שיעשו פסחיהם בטהרה ברביעית החדש הזה לכם ששם פרשת הפסח ובש"ס ירושלמי וכו' שהיא טהרתן ש"י עכ"ל נראה שמפרש שהקדימוה מפני שצריכין טהרה קודם לפסח:

אכן עיקר קושית הירושלמי צל"ע דאם קושיתו שתקדים פ' החדש מפני שנאמרה בראשונה שנאמרה בר"ח ופרה נשרפה בשני. זה אינו דמה בכך שפרה נשרפה בשני הא ר' לוי גופה שהקשה בירושלמי כן אמר בגיטין (ד' ס') דפ' פרה נאמרה בר"ח ניסן ועוד אפי' לא נשרפה בשני מכ"מ קדמה פ' החדש באמירה לפ' פרה שנה שלמה דפ' החדש נאמרה בר"ח ניסן במצרים ופ' פרה בר"ח ניסן בשנה השנית ואם נלך אחר העשייה מה שנצטוה בהפרשיות אדרבא בדין הוא שיקדים פרה לחדש שהרי פרה נשרפה בשני והחודש שקורין מפני מצות פסח שבה לא נעשה המצוה עד י"ד בניסן:

ואחרי כלותי לפרש בזה אזכיר עוד מה שנלענ"ד ביישוב שיטת רש"י בסוגיא זו מקושיות התוספ' דהנה בכלל ח' פרשיות שנאמרו בו ביום קחשיב ר' לוי גם פ' טמאים ופי' רש"י שזה פרשת ויהי אנשים וגו' שנאמר בה פסח שני והתוס' הקשו עליו שהרי בפסחים (ד' ו') יליף ששואלין ודורשין קודם הפסח ל' יום שמשה עמד בפ"ר ומזהיר על פסח שני הרי שבע"פ נאמרה פ' טמאים דאי בר"ח ניסן ה"ל ו' שבתות ועוד הקשו ממה דקאמר בסוכה (ד' כ"ה) אותם אנשים מי היו נושאי ארונו של יוסף היו דברי ריה"ג ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו ר' יצחק אמר אם אילו היו כבר היו יכולים לטהר אלא שעוסקים במת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ שנאמר ביום ההוא לא יכולים לעשות הא למחר יכולים לעשות ע"ש הרי בפי' שבע"פ נאמרה פ' טמאים ולכן כתבו התוס' דפ' טמאים היא פ' וינזרו ע"ש.

אבל נ"ל ליישב שיטת רש"י דכבר הקשה הריטב"א בסוכה שם היאך תירצו ריה"ג ור"ע קושית ר' יצחק דכבר היו יכולים לטהר ועוד הקשה מה הוסיף ר' יצחק ביום ההוא לא יכולים לעשות הא למחר יכולים לעשות הרי גם ריה"ג ור"ע אפשר שסברו כן ואיך נוגע זה לדברי ר' יצחק אבל י"ל דזה הוקשה גם לרש"י ולכן ס"ל כיון דפ' פרה נאמרה בר"ח ובשני נשרפה הפרה א"כ אפשר שלא ידעו בר"ח עדיין שתשרף הפרה למחר ושיכולים לטהר ולכן מיד בר"ח ניסן כשצוה משה על הפסח כדכתיב בפ' בהעלותך באחד לחדש הראשון באו נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן לאידך תנא וטענו למה נגרע והוכיחו ריה"ג ור"ע כן מכח קושית ר' יצחק שהרי יכולים לטהר אע"כ ששאלו קודם שידעו שיכולים לטהר דהיינו בר"ח ועוד דייקו כן מיתורא דביום ההוא דשני פעמים כתיב ביום ההוא ולא יכלו וגו' ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא דר' יצחק דרש שניהם האחד לעוסק במצוה פטור מן המצוה כמו שפי' רש"י בסוכה (שם) והאחד להורות שאין שוחטין על טמא שרץ מדכתיב ביום ההוא הא למחר יכולים לעשות כדאמרינן בפסחים (דף צ') אבל ריה"ג ור"ע דרשו לקרא הכי דבא לפרש שביום ר"ח מיד קרבו וזהו דקאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא שהוא י"ד שעליו צוה משה לעשות בו הפסח ולכן קרבו מיד למשה ביום ההוא שדבר בו ואמרו למה נגרע וכששאל משה את פי הקב"ה השיב לו פ' טמאים מיד ביום ההוא שהיה ר"ח ניסן אף שלא היו צריכים לכך מפני שמגלגלים זכות ע"י זכאי כמ"ש רש"י בחומש מן הספרי אבל ר' יצחק לא ישר בעיניו לפרש כן דכיון שהיו יכולים לטהר לא היו צריכים לפרשת טמאים אע"כ דביום ההוא על ע"פ קאי דבו שאלו ולכן סיים דמה שכתוב ביום ההוא פירושו שלמחר יכולים לעשות ושייך זה שפיר לדרשתו דעיקר ראייתו היא מהך דביום ההוא דמשמע הא למחר יכולים לעשות א"כ ע"כ היה זה בערב פסח ולפ"ז עכ"פ לריה"ג ור"ע מוכח דבר"ח ניסן נאמר פ' טמאים דפסח שני דאל"כ יקשה הרי יכולים לטהר על כן פי' רש"י שפיר רבי לוי התם כריה"ג ור"ע ולכן ל"ק קושית התוס' מר' יצחק דלר"י באמת בע"פ נאמרה וכן ל"ק עליו מת"ק דפסחים (דף ו') די"ל דהוא ג"כ כר' יצחק ס"ל ואף דבבכורות (דף נ"ח) משמע דר"ע ג"כ ס"ל דשואלין ל' יום ולא יותר י"ל דהל"מ הוא וזהו מה שפרש"י בגיטין דלר' לוי יכולים היו לטהר שהוא כדעת ריה"ג ור' עקיבא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף