בן יהוידע/ברכות/לא/ב

בן יהוידע ברכות לא ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מִי לָא יָדַעְתְּ דְּ"אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי"? פירוש רבינו האר"י ז"ל דְּרָחָב נתגלגלה בְּחֶבֶר הַקֵּינִי בעלה של יָעֵל, וחבר הקני נתגלגל בְּחַנָּה, לכך אמרה חנה (שמואל א' ב, א) רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי, רמזה על רחב גלגולה הראשון, ועל חבר גלגול השני שנתגלגלו בה, ולכן אמרה אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, כי היתה גלגול רחב וחבר הקני עד כאן דבריו, גם אמר עוד שיעל נתגלגלה בעלי, נמצא לפי זה בגלגול הקודם היתה חנה איש שהוא חבר הקני, וְעֵלִי היה האשה שהיא יָעֵל, ולכך אמרה לו עתה, לא אדני, רצונו לומר אין אתה אדוני בעצם, כי בגלגול הקודם הייתי אני האדון, שהבעל אדון לאשתו, מִי לָא יָדַעְתְּ דְּאִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי, והוא שרמזה על גלגול הקודם בזה כמו שכתב רבינו ז"ל.

מִכָּאן לְשִׁכּוֹר שֶׁמִּתְפַּלֵּל, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כְּתִיב הָכָא: "לִפְנֵי בַּת בְּלִיָעַל", וּכְתִיב הָתָם: (דברים י״ג:י״ד) "יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ", מַה לְּהַלָּן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַף כָּאן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. קשא לפי זה הוה ליה למימר 'כְּבַּת' בְּלִיָעַל ולמה אמרה 'לִפְנֵי' בַּת בְּלִיָעַל? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו ז"ל דפיתוי הזנות בא מצד הנקבה דקליפה, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ז' י') וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב, נמצא המנאפים הם אנשי חברתה של פלונית שנקראת בַּת בְּלִיָעַל, והם סיעתה היושבים לפניה ומטין לפתויה ודבריה, וידוע מה שאמרו בגמרא אשה המשתכרת אפילו חמור תובעת בשוק, כי שכרות באשה מושך אותה לזנות, ואם כן לפי חשד זה שחשדה בשכרות, נתת אותה כמו אותם המנאפים היושבים לפני בַּת בְּלִיָעַל היא נוקבה דקליפה.

מִכָּאן לַחוֹשֵׁד בַּחֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ, שֶׁצָּרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ לְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַן עֵלִי וַיֹּאמֶר לְכִי לְשָׁלוֹם וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ. קשא מנא לן הא, ודילמא אמר לה לכי לשלום אורחא דעלמא הוא לומר כן למי שנפטר ממנו? ונראה לי בס"ד דאם כן הוה ליה למימר דבר זה בסוף דבריו, דהכי הוה ליה למימר וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יִתֵּן אֶת שֵׁלָתֵךְ לְכִי לְשָׁלוֹם, ועוד אפשר דלאו אורחא הכי באשה, דהא אין שואלין בשלום אשה, ונראה לי בס"ד באומרו לְכִי לְשָׁלוֹם, כי היא מספר שמה ס"ג [חַנָּה 63] ועם שע"ו [376] של שָׁלוֹם עולה תל"ט [439], שהוא ראשי תיבות תִּכָּתְבִי לְשָׁנָה טוֹבָה, כי אותו היום היה יום ראש השנה, ואיתא בשלחן ערוך שביום ראש השנה יאמר אדם לחבירו לשנה טובה תכתב, גם גימטריא תּוֹכֵחָה [439], רמז בעבור תוכחה שלך צריך לפייסיך.

"וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר: ה' צְבָאוֹת" אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁקְּרָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'צְבָאוֹת', עַד שֶׁבָּאתָ חַנָּה וּקְרָאַתּוֹ 'צְבָאוֹת'. הנה הגאון חיד"א ז"ל בח"א פירש, הבינה מן בת קול, שיתוקן הירך על ידי צדיק ששמו שמואל ואז יכולים להתנבאות מן הנצח, וידוע ששם צבאות בנצח והוד, ומשם יניקת הנביאים, יעויין שם. ואנא עבדא אוסיף בזה תוספות נופך בס"ד, על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער ההקדמות, דנצח והוד דדכורא נקראים ה' צבאות, ונצח והוד דנוקבא נקראים אלהים צבאות, יעיין שם. גם ידוע מה שכתב רבינו ז"ל בריש שער רוח הקודש, ששמואל הנביא ע"ה היה מתנבא מן הפנים של פרקא קדמאה דנצח דזעיר אנפין שזה הוא חצי מדרגת נבואת משה רבינו ע"ה עיין שם, ולפי זה מובן שפיר הטעם שאמרה 'ה' צבאות' ולא אמרה 'אלהים צבאות'. ובזה מובן שפיר מה שאמרה מכל צבאי צבאות לשון רבים, כי נצח נחלק לתלת פרקין, וכן ההוד, וכולם הם בחינת צבאות, ולזה אמרה שתתן לי בן אחד, כלומר בן המתנבא מפרק המיוחד שהוא פרקא קדמאה דנצח, ולזה אמרה 'והבאותיו' ונראה אֶת פְּנֵי ה', פְּנֵי דייקא שהיה מתנבא מן הפנים של פרקא קדמאה, ולזה אמר וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ, שהיה מתנבא מבחינת דכורא מן הנצח.

אָמְרָה חַנָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם רָאֹה, מוּטָב. וְאִם לָאו, תִּרְאֶה. אֵלֵךְ וְאֶסְתַּתֵּר בִּפְנֵי אֶלְקָנָה בַּעְלִי, וִיקַנֵּא בִּי, וְיַשְׁקֵנִי מֵי־סוֹטָה. מקשים מי התיר לה לעשות ב' איסורים יחוד, וגרמת מחיקת השם במי סוטה בחינם? ונראה לי בס"ד אין כונתה לומר שתעשה כך, אלא פתחה לעצמה סנגוריא בזה לומר אני אוכל לעשות כך, ולכן כיון שאין אני עושה כך משום איסורא, יש לי זכות בזה הדבר, וכדאי זה הדבר שתתן לי בן בעבורו, וזהו אם ראה באיזה זכות שיש לי מכבר, שתתן לי בעבורו בן מוטב, ואם לאו שאין לי זכות ראוי לכך, תראה רצונו לומר תביט במה שאני יש לי יכולת בידי לעשות ואיני עושה.

מַאי "אִם רָאֹה תִרְאֶה"? דִּבְּרָה תּוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. אף על גב דדברים אלו של רָאֹה תִרְאֶה, בלאו הכי הם לשון בני אדם, כי הם דברי חנה, הוצרך לומר בזה דברה תורה, כי עדיין יש להקשות אם חנה אמרה לשון כפול כלשון בני אדם, למה נכתבו בספר הנביא בכפל, לכך משני דברה תורה כלשון בני בני אדם, שמייפה הדבור על ידי הכפל.

שָׁלֹשׁ אֲמָתוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? נראה לי בס"ד מלבד טעם הגמרא, זכרה ג' פעמים אֲמָתוֹת כנגד שלשה גלגולים, והיינו רָחָב שנשאה יהושע נתגלגלה בְּחֶבֶר הַקֵּינִי, וחבר הקני נתגלגלה בְּחַנָּה, נמצא היא שלישית, ומה שאמרו בדקי מיתה שהם נדה חלה הדלקה, זכרה ג' אלה כי מי שאין לו בנים חשוב כמת, וכמו שאמרה רחל (בראשית ל, א) הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי, ולכן הנזהר בשלשה אלה שהם בדקי או דבקי מיתה, ראוי שיהיה מוצל מן המיתה של חסרון הבנים, גם אלו בלאו הכי מסוגלים לבנים, וכמו שאמרו במדרשי רבותינו ז"ל.

אָמַר רַב: גַּבְרָא בְּגוּבְרִין. צריך להבין בס"ד על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים תיקון קין היה בזרעו של קרח, והוא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא ע"ה שיצא מבני קרח והיה מצד הטוב של קין, עיין שם, גם ידוע שקין הוא בסוד הגבורות לכך ראה קרח אש יוצא מאמתו, שהוא זרעו של שמואל הנביא ע"ה שיצא מבניו, ובזה שראה אש כי הוא היה מבחינת קין שהוא גבורות, והאש גבורה, ובזה מובן מה שאמר גבר בגוברין, כלומר גבר שהוא בְּגוּבְרִין, רצונו לומר בסוד הגבורות, ובסה"ק אדרת אליהו בהפטרת נשוא פרשתי בס"ד גבר בגוברין, כי חַנָּה היתה גילגול חֶבֶר הַקֵּינִי, נמצא שמואל הוא גבר שנולד משני זכרין, אביו אלקנה ואמו חַנָּה היתה גם כן גלגול זכר, ובזה יובן גם כן מה שאמרה זֶרַע אֲנָשִׁים, זֶרַע שֶׁמֻּבְלָע בֵּין אֲנָשִׁים, כי אביו איש וגם אמו נחשבת איש להיותה גילגול איש, ובזה יובן מה שאמרה חַנָּה לעיל אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בָּזֶה, כלומר בגלגול העבר לא הייתי אשה, אך רק עתה אֲנִי הָאִשָּׁה הַנִּצֶּבֶת עִמְּכָה בגלגול זה.

"זֶרַע אֲנָשִׁים", זֶרַע שֶׁמֻּבְלָע בֵּין אֲנָשִׁים. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שזכה ליקח נפש נָדָב וַאֲבִיהוּא השקולים כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (ויקרא י' ג') בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ.
אי נמי נראה לי נבואתו מובלעת בין מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה ובין אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי ע"ה, יען כי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה נתנבא מן הפנים דתרין פרקין קדמאין דנצח והוד, וכל שכן אל אחורים שלהם, אך שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא ע"ה נתנבא מן הפנים דפרקא קדמאה דנצח בלבד, וְאֲחִיָּה הַנָּבִיא ע"ה נתנבא מאחורים דתרין פרקין קדמאין דנצח והוד, ולא מן הפנים, נמצא שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא ע"ה מצד נבואתו נבלע בין שני אנשים שהם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה וְאֲחִיָּה ע"ה. ובזה יובן בס"ד מה שאמר רב דמי לֹא צָחוֹר וְלֹא גִּיחוֹר, פירוש לא לבן ביותר כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה שזכה לפנים של תרין פרקין קדמאין דנצח והוד, וְלֹא גִּיחוֹר, דלא הוה כְּאֲחִיָּה הַנָּבִיא ע"ה שלא זכה אלא לאחורים דנצח והוד דתרין פרקין קדמאין, אלא בינוני, שיזכה אל פנים דפרקא קדמאה דנצח בלבד, וגם בזה מובן בס"ד מה שאמר לֹא קָטָן וְלֹא אַלָּם, פירוש לא קטן שאין לו אלא מאחורים, ולא אלם, כלומר עב שיש לו פנים של תרין פרקין קדמאין דנצח והוד.

לֹא אָרֹךְ וְלֹא גּוּץ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בריש שער רוח הקודש במדרגות הנבואה, כי מדריגה העליונה הוא קול בקול ושניהם שלו, ומדריגה הב' קול בדבור ושניהם שלו, ועוד כמה מיני מדריגות אחריהם, והמדריגה של קול בקול ושניהם שלו לא זכה שום נביא לזה אלא רק מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה, ומדריגה של קול בדבור ושניהם שלו זכה לזה שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא ע"ה ולא זולתו, ושאר המדרגות זכו להם שאר הנביאים כל אחד כפי כוחו, עיין שם, ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר הכתוב (במדבר ז, פט) וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו, ודרשו רבותינו ז"ל 'קול לו קול אליו' והבן, ובזה פרשתי (שמות יט, יט) וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, 'בְ' קוֹל', וזה שאמר לֹא אָרֹךְ, כמו מדריגת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה אשר מעלה ארוכה לה, שהיתה קול שלו כקול שלו, וְלֹא גּוּץ, מעלה קצרה שהוא דבור בדבור או הבל בהבל, אלא מעלה בינונית, שהוא קול בדבור ושניהם שלו, וכאשר זכה באמת לכך ובזה יובן מה שאמר אֶלְקָנָה (שמואל א' א, כג) עֲשִׂי הַטּוֹב בְּעֵינַיִךְ שְׁבִי עַד גָּמְלֵךְ אֹתוֹ אַךְ יָקֵם הֳ' אֶת דְּבָרוֹ, נבואה נזרקה מפיו, יָקֵם הֳ' אֶת דְּבָרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל, יעשה לו קימה להלביש בתוכו קול שתהיה מדרגתו קול בדבור, ונראה לי שְׁמוּאֵל [377] הַנָּבִיא ע"ה שע"ח [378] כמספר הקול יבא בדיבור [378], או שמואל כמספר קולו יהו בדברו [377].

חֲזִנְּהוּ שְׁמוּאֵל דַּהֲווּ מְהַדְּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט. אָמַר לְהוּ: לָמָּה לְכוּ לְאַהֲדוּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט? שְׁחִיטָה בְּזָר, כְּשֵׁרָה. אַיְתוּהוּ לְקַמֵּיהּ דְּעֵלִי. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? הדבר יפלא איך עלי שהיה שופט וכהן גדול לא ידע דין זה שהוא פשוט וגם רגיל תמיד, ואיך כל הכהנים היו טועין חס וחלילה בדין זה לחשוב ששחיטה פסולה בזר? ועוד יש קושיא גדולה ועצומה מאחר שעלי שהוא כהן גדול ושופט אמר להם קראו כהן לֵיתִי וְלִשְׁחֹט, איך הם עברו על הוראתו של עלי ועשו מעשה על פי הוראת שמואל, שהיה עודנו קטן בן שתי שנים, הנשמע כזאת?! ונראה לי בס"ד דלעולם ידע עלי דשחיטה כשרה בְּזָר, וידע נמי הטעם דאמר שמואל הנביא ע"ה, וגם הכהנים יודעים דמדינא כשרה בְּזָר, ורק הם היו נוהגים שלא לשחוט אלא כהן, כדרך שאמרו ביומא פ"ז על שעיר הכל כשרין להוליכו, אלא שעשו הכהנים קבע ולא היו מניחין את ישראל להוליכו, אמר ר' יוסי מעשה והוליכו ערסילא ומצפירא מציפורי וישראל היה, עיין שם, וכן בזה כך היה מנהגם ולא מדינא, ולכן אמר להם עלי קראו כהן לֵיתִי וְלִשְׁחֹט לקיים המנהג, ולאו איכא חיוב מן הדין, ועל זה היו מחזירים אחר כהן, וכשראה אותם שמואל משהין שחיטת הקרבן עד שימצאו כהן הדיוט לשחוט, אמר להם לָמָּה לְכוּ לְאַהֲדוּרֵי בָּתַר כֹּהֵן לְמִשְׁחַט?, כיון דמדינא שחיטה כשרה בזר, ורק מנהג בעלמא דאית לכו למשחט כהן, אין ראוי להשהות המצוה בעבור המנהג הזה, כיון דאין מצוי עתה לפניכם כהן היודע לשחוט ישחט זר, ויקבל כהן את הדם, ולא תחמיצו המצוה, והמה ראו דבריו טובים ונכוחים, דמשום מנהג בעלמא אין להחמיץ המצוה, ולא הוצרכו לשאל את פי עלי על דבר זה, אם יעכבו המצוה בעבור לקיים המנהג כי המה ראו דברי שמואל בזה נכוחים, דכל כהאי גוונא ודאי ליתא למנהג, ועשו מעשה בכך, ואחר כך כאשר הוגד לעלי הדבר הזה, אמר להם שיביאו הנער לפניו, ואמר ליה מְנָא לָךְ הָא? רצה לנסותו אם ידע טעמו של דבר מהיכא נפיק ליה דשחיטה כשרה בזר, והשיב מהכא נפקא, מִי כְּתִיב וְשָׁחַט הַכֹּהֵן, ואמר לו עלי מימר שַׁפִּיר קָא אָמַרְתָּ, כפל לשונו בזה, שלא אמר לו שפיר קאמרת בלבד, כיון בזה על שתי אמירות, הא' מה שאמרת שחיטה כשרה בזר, והא' מה שאמרת טעמא משום דלא כתיב ושחט הכהן, אי נמי רמז על שתי אמירות, הא' מה שאמר שאין להחמיץ המצוה משום מנהג בעלמא, והב' מה שאמר מוצא הדין מהיכא, נראה לי דשחיטה כשירה בזר, מִיהוּ, מוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבָּךְ אַתְּ, ואף על גב דאותו היום הוא שהבאתו אמו, וכל התורה הזאת שהיה יודעי למדה מאביו, או מרב אחר בהיותו בעירו, עם כל זה יש לעלי דין רב עליו, משום שהיה שופט ורב מובהק, ואין רשות לשום אדם להורות הלכה במקומו, ועוד כיון שהבאתו אמו אותו היום להיות תלמיד לעלי ולשמשו, נעשה לעלי דין רב עליו תיכף מאותו היום, ובענין השגתו שהיה בן שתי שנים והיה חכם גדול, נתפרש דבר זה כדברי רבינו האר"י ז"ל. [בְּנָיָהוּ: מה שהקשיתי ותרצתי בדבר בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע, מצאתי כן בספר הגאון הצל"ח ז"ל ע"ש.]

אָמַר לָהּ: שַׁבְקִי לִי דְּאַעֲנִישֵׁיהּ, וּבָעִינָא רַחֲמֵי וְיָהִיב לָךְ רַבָּה מִינֵיהּ. קשא והלא אמרו רבותינו ז"ל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ חַיָּב מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, ואם כן אם היא לא תרצה מן השמים יעשו משפט? ועוד אין צורך במעשה עלי כי דבר זה מסור בידי שמים? ונראה לי בס"ד מאחר שהיה קטן בן ב' שנים לא יענישוהו מן השמים, ולכך היה רוצה עלי לגזור עליו מיתה בפיו, מיהו קשא והלא גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא טוֹב, ולמה כל כך היה משתדל להענישו, ואם מן השמים לא היו עושין בו דין משום דאינו בר עונשין, כל שכן הוא שצריך לרחם עליו? ונראה לי בס"ד דכונתו היתה לטובה, כי הוא ידע שבא לעולם על ידי תפלת אמו, וחשב שלא יהיה לו חיים הרבה אלא ימות קטן, דדמי להא שאמרו רבותינו ז"ל בזוהר הקדוש כל מי שהוא מסיטרא דנוקבא אין לו חיים ארוכים וימות קטן, וכדהוה בחבקוק וכיוצא, ולכן גם הוא שבא על ידי תפילת אמו כן יהיה לו, ומה הנאה לאמו אם בקרוב יפטר מן העולם, ולכן בקש להענישו כדי שיתחייב הוא להתפלל עליה שתתעבר בילד אחר, וזה ודאי יחיה כיון שבא על ידי תפלתו, ולזה אמר וְיָהִיב לָךְ רַבָּה מִינֵיהּ, כי זה זוטר בשנים, אבל הבא על ידי תפילתי יהיה רבא בשנים, והשיבה לו אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלָּלְתִּי! אֶל הַנַּעַר הַיָּדוּעַ, שהיתה בת קול אומרת 'עָתִיד צַדִּיק אֶחָד לַעֲמֹד וּשְׁמוֹ שְׁמוּאֵל', וכל אשה שהיתה יולדת בן היתה מוציאה שמו שמואל, וכיון שהיו רואין את מעשיו אומרים אין זה שמואל, וכיון שנולד זה ורואין את מעשיו אומרים כמדומין אנחנו שזה הוא, עד כאן לשון המדרש, ולזה אמר חַנָּה לְעֶלִי כיון שחכמתו ומעשיו מוכיחין שזה הוא שהכריזה עליו בת קול, אם כן ודאי יחיה ויאיר עיני ישראל, שהבת קול הכריזה על צדיק שיגדל ויהיה נביא ויאיר עיני ישראל, וכאשר היה כן באמת, ועל כן אין לחוש מחששה זו שלך, שאתה חושב שהוא יפטר עתה בלאו הכי בהיותו קטן, מפני שאין לו חיים, כי אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הַיָּדוּעַ ומפורש בבת קול הִתְפַּלָּלְתִּי, וזה ודאי יחיה ויאריך ימים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ בָּאִשָּׁה, לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה, עֵינַיִם לִרְאוֹת, וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ, חֹטֶם לְהָרִיחַ, פֶּה לְדַבֵּר, יָדַיִם לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מְלָאכָה, רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶם, דַּדִּים לְהָנִיק בָּהֶם. קשה למה הוצרכה לפרוט איברים אלו, כי כל אלו נכללו במה שאמרה לֹא בָּרָאתָ דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה? ונראה לי בס"ד זכרה חמשה אברים אלו שבהם תלוים חמשה חושים, שהם 'ראיה שמיעה ריח דיבור מישוש', שהם עיקרי פעולות הגוף, ורומזים למקום עליון שהיא נזהרה ולא פגמה בהם, כדי לעורר על עצמה הרחמים ומליצת יושר ברמז דק, וזכרה הדדים באחרונה כי מהם עיקר תביעתה וטענתה, ועוד כי חנה היא בסוד הבינה שהיא שם ס"ג כמנין חַנָּה [63], ואמרו רבותינו ז"ל נתן הקב"ה לאשה דדים במקום בינה שהם סמוכים ללב, ונאמר בפתיחא בינה ליבא.

דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי, לָמָּה? לֹא לְהָנִיק בָּהֶם? תֵּן לִי בֵּן וְאָנִיק בָּהֶן. קשא כיון שבא בטענת דַּדִּים הַלָּלוּ לָמָּה?, מנא לה לתבוע ולבקש בן זכר סגי לה בנקבה? ונראה לי בס"ד היא אמרה דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל לִבִּי, לָמָּה, הוסיפה דברים בחכמה במה שאמרה על לבי כדי לבקש בזה בן זכר, והיינו דאמרו רבותינו ז"ל חסד עשה הקב"ה שנתן באשה הדדים במקום בינה, כלומר סמוכים ללב ששם בינה, ובודאי תועלת החסד הזה עיקרו לזכרים שיש להם עסק התורה, וצריכים להבנה יתירה, וזה שאמרה דַּדִּים הַלָּלוּ שֶׁנָּתַתָּ עַל 'לִבִּי' דייקא, שהוא מקום בינה למה, על כן תן לי בן זכר שיינק ממקום בינה, כדי שיהיה לו הבנה לעסוק בתורה.

מְלַמֵּד שֶׁהִטִּיחָה דְּבָרִים כְּלַפֵּי מַעְלָה. הנה כל דבר קושי שאינו אמור על דרך הכבוד נקרא טיחה, ולכן בפסוק (איוב א, כב) וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים, תרגומו ולא סדר מילי מטחא, אך צריך להבין מי התיר להם לדבר דברים קשים כנגד כבודו יתברך? ונראה לי בס"ד כי ודאי הם כיונו בדברים אלו כונה של כבוד, שיש לדברים אלו משמעות אחרת שהיא על דרך הכבוד והראוי, ואין בהם קושי כלל, ורק משמעות הגלויה שבהם היא נראית קושי, ולזה אמר הִטִּיחַ דְּבָרִים לשון טחו את התנור בשומן של בשר בזבחים, וכן להטיח גגו הוא צריך בגמרא דביצה, כלומר הם הוציאו מפיהם דברים מתוקנים, אך טחו אתם במשמעות שהוא קושי, כי זו המשמעות הנגלית בהם היא של קושי, ולזה אמר כלפי מעלה כי לפני אותיות מַעְלָה יש פָּגְמ"וּ, כלומר הדיבור טחו אותו בפגמו, דהיינו במשמעות הפוגמת אותו, אבל הם יש להם משמעות אחרת של כבוד נסתרת בדברים אלו, ואם תאמר גם בכהאי גוונא איך לא חשו מפני הכבוד, לשמע אוזן השומע שיבין הדברים כמשמעות הנגלות? ונראה לי דודאי דברים אלו לאו מדילהון אינון, אלא הקב"ה שם אותם בפיהם, כמו שנאמר (שמואל ב' כג, ב) רוּחַ הֳ' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי, כי רצה הקב"ה שיוציאו מפיהם דברים לטובת ישראל שהגלוי שלהם קושי, והוא יתברך יקבלם בחיבה וברצון, כדי שעל ידי כן גם המלאכים יתחזקו לדבר קושי נגד מידת הדין, בעבור טובת ישראל ולא יחושו על עצמן פן יהיו נענשים בכך.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף