בית מאיר/יורה דעה/שיד
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
סעיף ז'. בש"ך סק"ו. וצל"ע בזה למאי דפסק לקמן. נ"ב א"י מה ענין לפסק זה הא אף לדעת הרמב"ם נמי הטעם משום מילתא דעבידה לגלוי' ועיין ש"ך סק"ח ומה מגו היא זו: סעיף יו"ד ישראל וכו'. עיין ש"ך הטעם. וכן כתב הט"ז ש ומכח זה ממציא הט"ז שאם פשע אינו נאמן וא"כ יהא מוכרח דאף ספק בכור מחויב הכהן לקבלו ואפילו בכפי'. וזה ודאי דבר זר שהברירה יהא בידו אם להחזיקו לעצמו ואם להטילו על הכהן בחזקה כדהתמיה המהרי"ל שבש"ך ריש סי' ש"ו. ואפילו האיסור לענ"ד חלש מאוד אחרי שאינו אלא ספק דרבנן דהא משמע דגוף האיסור אפילו בבכור ודאי אינו אלא דרבנן משום דנראה כמבזה מתנות כהונה. ואף אם נקבל דוחק זה אכתי צ"ע אם זה יהי' הטעם איך ס"ד דהסוגיא שם דף ל"ח ע"ב דאף במעשר היינו טעמא דישראל לא חשידו. ומה ענין מעשר להאמין בו ישראל יותר מכהן. אמנם באמת מוכרח דאך הטעם כדכתבו דאילו בפשוט דדוקא כהנים הוא דראו שחשידו ולא ישראל א"כ מה צריך שם עמוד א' לומר על רועה ישראל בי כהנים ללגימא לא חיישינן. ת"ל דישראל הוא א"ו דזה גופא הטעם דישראל לא חשידו משום דללגימא ל"ח ואך משום הטירחא הוא דחשידו כהנים ובמעשר למה דס"ד ע"כ לומר מדיש לשיפולו תקנה דהיינו להביאו לירושלים דבזה"ז בל"ז אין מעשרין דומה לו לישראל בבכור וק"ל. ועיין בכורות דף נ"ג ד"ה ואין כתבו ולהמתין לכהן שירצה לקבלו משמע קצת אפילו שלא כפסק הש"ע סי' ש"ו וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |